פברואר 27th, 2017 by גידי אורשר

כל שנה, באוסקר וגם ב"אופיר" שלנו להבדיל, מתנפלים הכתבלבים המתחלפים המדווחים על הטקס ומתלוננים שהיה זה טקס "ארוך משמים". כך גם השנה עברה הטענה כאש בשדה קוצים, אחד התחיל ברדיו והאחרים החרו החזיקו אחריו בשיטחיות לא מקצועית. נכון שהסוף המפתיע שמט את קצה השטיח מתחת לטרוניותיהם, אבל הלאות של המסקרים שוב נפלטה כאד עבש מלועם. אז אני רוצה להבין – מה הם חושבים לעצמם ? לאן הם הגיעו, לדעתם ?

מה עוד אפשר להגיד על טקס האוסקר שהסתיים הבוקר (הלילה בלוס אנג'לס) בקול תרועה רמה ובפאשלה שלא תאמן. לא בטוח שזה לא חלום, אחרי הכל קמתי בארבע וחצי בבוקר ואולי אני בכל זאת עדיין מנמנם. אני מביט בטלויזיה ולא מאמין – ההמולה על הבמה, הטעות המאוד מכוערת של וורן בייטי שהיה הגבר של הוליווד במשך עשרות שנים ואח"כ גם האונה הגברית של הזוג המלכותי, הוא ואנט בנינג. איך ראה את הטקסט השגוי על הכרטיס המעטפה שהחזיק ביד, הבין שמשהו לא בסדר, היסס ובמקום לנסות לברר את מקור הטעות, דחף את המעטפה לפיי דונאווי שמיהרה להכריז על הזוכה הלא נכון.

ההתנהלות הג'נטלמנית, המכובדת מאוד של מפיקי "לה לה לנד" שהחזיקו את המלוכה ביד שתי דקות של נאומי תודה וחיבוקים ונשיקות בלב הבמה, הבינו שהיתה טעות וויתרו, בלי מניירות ובלי טענות על המקום הראשון וקראו לאנשי "אור ירח" לעלות ולקבל את הכבוד המגיע להם.

הבלבול של ג'ימי קימל, מנחה הערב שנשא את האירוע הארוך והמסובך על כתפיו בחינניות לא מעטה, כאילו בלי מאמץ ועם הומור שנון ומשעשע, שעולמו נטרף בשל פשלה שלא הוא היה אחראי לה. "אני לא חוזר הנה יותר, זאת היתה כנראה הפעם האחרונה", מלמל והיה לו מה-זה-חמוץ בפה.

אבל האמת היא שבסך הכל הוליווד, לא בכוונה, סיפקה לנו את סרט המתח האולטימטיבי, אגתה כריסטי במיטבה, אלה שהפעם לא המשרת עשה את זה אלא, כנראה מנהל הבמה, ואולי מישהו ממשרד רואי החשבון האחראי על ספירת הקולות והכנת הכרטיסים. כי מה היה שם ? טקס חלוקת פרסים שהתנהל על פי חוקי הז'אנר וסוף כל כך מפתיע. הפתרון הגיע בדקה ה- 91, זמן פציעות.

ומלבד זה היה לנו טקס נוצץ, ארוך, עם פרסים שחולקו, בסך הכל על פי דין ועל פי צדק ועל פי צבע. נכון ש"לה לה לנד" קיבל יותר מכולם, אבל המקום הראשון ניתן בידי סרט אחר. וההבדל בין "אור ירח" שזכה בפרס הסרט הטוב בייותר השנה ו"לה לה לנד" שזיכה את הבמאי שלו דמיאל שאזל בתואר הבמאי הטוב של השנה הוא בדיוק ההבדל בין הקטבים של הקולנוע האמריקאי, הקולנוע בכלל. מצד אחד סרט נוצץ שכולו בידור ויכולת טכנית ומצד שני סרט צנוע שהולך עם האמירה החברתית שלו עד המצפון של הצופים. ובשני הקטבים הללו – חגגו הכרה.

בשנים האחרונות מסתבר שיש חילופי שלטון גם ברשות החברה ההוליוודית הגבוהה. ג'ק ניקולסון ומשקפי השמש אאוט – מריל סטריפ והז'סטות אין. מי שהיה הקיסר המוכתר של עיר הסרטים נעדר בשנים האחרונות, לפחות ממקומו המרכזי בשורות הראשונות, למרגלות הבמה, מטרה להתייחסות היתולית-חרדה מצד המנחים המתלפים. עכשיו, בעידן התקינות הפוליטית הגיע זמן אשה ומריל זוכה בכל הכבוד וההתיחסות, שמגיעים לה, הבכירה בשחקניות של הוליווד, מלכת הכוורת.

הבעיה העיקרית של טקס האוסקר היא האורך שלו וזה נקבע בעיקר בגלל מקבצי הפרסומות. אורכן וכמותן. כמו צמח טפילי החי על צמרת בריאה וחונק אותה, גם הפרסומות הללו קוטעות את הרצף, מאיטות את הקצב, מוהלות את המתח ברגעים מתים והורגות את העיניין. בקיצור, מעצבנות להחריד. אבל פרדוקס הוא פרדוקס גם כאן – אי אפשר להקים טקס נוצץ ויקר כזה בלי הפרסומות הממנות אותו, או לפחות את חלקו הארי וכך מתארך הטקס וגולש על מידותיו, להכחידו.

מאידך, כל שנה, באוסקר וגם ב"אופיר" שלנו להבדיל, מתנפלים הכתבלבים המתחלפים המדווחים על הטקס ומתלוננים שהיה זה טקס "ארוך משמים". כך גם השנה עברה הטענה כאש בשדה קוצים, אחד התחיל ברדיו והאחרים החרו החזיקו אחריו בשיטחיות לא מקצועית. נכון שהסוף המפתיע שמט את קצה השטיח מתחת לטרוניותיהם, אבל הלאות של המסקרים שוב נפלטה כאד עבש מלועם. אז אני רוצה להבין – מה הם חושבים לעצמם ? לאן הם הגיעו, לדעתם ?

להלן הטקס הכי נוצץ שיש עם הסלבריטאים הכי מוכרים שיש, השמלות הכי חשופות שיש והטוקסידו הכי מושכרים שיש. המנחה מצחיק, בדרך כלל, יש קטעים שהם גם מרגשים – לפחות למי שיודע במי ובמה מדובר, גם משעשעים, יש נסיונות להיות מקוריים הרוויים בנוסטלגיה ואהבת קולנוע. זה נוצץ, זה עשיר, זה גם מותח – למי שמכיר את הנפשות הפועלות והיצרים הגועשים. אבל זה אחרי הכל טקס חלוקת פרסים. מי הבמאי הכי טוב, מי השחקן, השחקנית, התסריטאי, הצלם, העורך, התפאורן. אין מה לעשות, זאת המסגרת, זאת הסיבה להתאספותם של כל אלה באולם אחד תחת העיניים הפעורות של מליון מצלמות. כל עוד לא המציאו בעולם כולו דרך אחרת להגיש פרסים, לקבוע מיהם היוצרים הטובים מכולם, לדרג סולם – זה מה שיש וזה מה שיהיה. והאמריקאים שלפחות להם יש יכולות טכניות בלתי מוגבלות והרבה כסף להפוך רעיונות לתמונות על מסך, עושים את זה הכי טוב שיש. עד הפשלה כמובן…

Posted in גדל מסביב Tagged with:

%d בלוגרים אהבו את זה: