אוגוסט 22nd, 2017 by גידי אורשר

סרט עוקץ- שוד חדש בסגנון שלושת סרטי ה"אושן", גם הוא מתוצרת סטיבן סודרברג שהתגעגע וחזר לקולנוע למרות החלטתו לעזוב, מציע פעילות דומה אך סביבת עבודה שונה מסרטי הזוהר והקאזינו המצליחים שלו. הפעם בסגנון ימי טראמפ, הגיבורים הם אנשי הצוארון הכחול הלא מכובס. ונראה שגם הם יכולים, לפחות בקולנוע, אבל אחרת. המידה, כנראה תבוא מבני עניים. 8 בסולם אורשר.

אפשר בהחלט ועם הרבה סימוכין לקבוע שסטיבן סודרברג, אחד הפוריים בבמאי הוליווד הוא טיפוס לא יציב. אמנם אני לא מכיר אותו אישית, אבל לפחות על פי רשימת הסרטים הארוכה והמתפתלת שהשאיר מאחוריו ניתן לאמר שהוא מיישם את הסלאלום היצירתי, של תערובת מדוייקת בין המסחרי לאמנותי באופן המאפשר לו להמשיך וליצור כאוות נפשו. מצד אחד "סקס שקרים ווידאו טייפ" שהזניק אותו למודעות הקולנוע, "סולאריס" הבדיוני כעיבוד לסרט הפילוסופי של טארקובסקי ו"צה" המגלומני – 4 שעות סרט, ומצד שני "ארין ברוקוביץ" ושלושת סרטי "אושן".

ברוקוביץ' והאושנים תלויים גם מעל הסרט הנוכחי שלו "לוגאן לאקי" שהוא התכה של שני העולמות. מצד אחד סרט עוקץ משוכלל ומשעשע ומצד שני סרט המעמיד במרכזו של אנשי הצוארון הכחול של אמריקה הלבנה, מה שנקרא מצביעי טראמפ.

שני האחים והאחות למשפחת לוגן הם לוזרים במונחים של החלום האמריקאי, אבל גם ללוזרים יש זכות לנקמה. אגב, טראמפ היא אחת כזאת, למשל. והנקמה שלהם היא תכנון שוד המערכת הקפיטליסטית הכלכלית של מרוצי המכוניות בדרום ארה"ב. השוד הוא לא רק האופציה לכסף מהיר, הוא גם היכולת לקבוע את קווי המגרש של החמדנות והמשחק ההוגן. ועל פי סודרברג חוש המידה, הצדק הקיומי והענווה מפותח יותר באזורי חיוג אנושיים אלה. הרבה יותר מאשר אצל גיבורי הקפיטליזם החזירי של לאס וגאס ו-וול סטריט. בעזרת כמה שותפים, יותר או פחות מקצוענים הם יוצאים לבצע את העוקץ.

סודרברג מארגן את כוראוגרפית הפשע שלו באופן מדוייק, אולי מידי בתחכום רב מידי שאינו אופייני לדמויות כמו אלה העומדות במרכז העלילה. מחד הוא מדמה אותם, לא בלי חיבה לנמנמנים פאסיביים שמוכנים להרכין ראש ולקבל עליהם את תסמונת איוב שהאלוהים או המציאות, מה שבא קודם ממטיר עליהם. במרכז שני אחים ואחות, אחד היה אליל ספורט בנעוריו ועכשיו הוא צולע עד פיטורין מהעבודה, הוא גרוש מאשתו ודי עלוב ופאסיבי בחייו. אח שני איבד את ידו במלחמות רחוקות ומאז הוא בארמן נחלולי בקצווי החיים. האחות היא ספרית קטנה המתמחה בנהיגה מהירה.  עוד דמות מרכזית הוא פצחן קופות המכלה בבית סוהר את ימיו בנסיון להתנהגות טובה וחיים מתחת לרדאר של מנהל המוסד ולידו שני אחיו המטומטמים.

דמויות נוספות גם הן חלק מהמון הרד-נק של מרכז אמריקה, עם תקוות להיות משהו אפילו ל-15 דקות של תהילת ריאליטי מפוקפק. כל אלה, שלא הרימו ראש גבוה מידי מעל המיים הסוערים של החיים מצליחים לתכנן ולבצע – עם התקלות ההכרחיות, מהלך די מורכב שמצריך תכנון, חשיבה קדימה, תוכניות מעקף והטיה ברמת שחקני שח וטכנאי מחשב. וקשה להאמין שדמויות נכאות כמו גיבורינו מצויידים בכאלה. אבל ההתרחשות המתוקתקת על המסך בהתפתחות העלילה, עם רוח גבית של אהדת הצופים וחוש ביקורת מנומנם מאפשרים מהלכים משעשעים וחביבים אלה.

להנאה תורמת האוירה הנושבת מהמסך לאולם. תחושה שהמשתתפים פשוט נהנו מהפורים שפיל הקיומי שלהם . צ'נינג טייטום ההולך ומתרחב גם פיסית וגם ביכולת הבעה אנושית, אדם דרייבר שתמיד הוא העצוב והמהורהר, הפעם עם טיפה של קריצה חיננית ובעיקר דניאל קרייג שצולל לעומק הקריקטורה ומציע אותה במנות גדושות ועם כל המרחק שאפשר לתפוס מדמות הג'יימס בונד המעונבת והקודרת אליה הוא עומד לחזור בקרוב. אלה חוגגים בהנאה את התפקידים הראשיים ועם הצילומים החדים והעריכה המהירה של סודרברג עצמו, ועם הסוף המפתיע והפתוח נשאר תיאבון לסרט המשך שודאי גם יגיע. אז מה צריך עוד בלילות הקיץ החמים ?

לוגאן לאקי – 8 בסולם אורשר

Logan Lucky

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , , , ,

אפריל 9th, 2017 by גידי אורשר

איזה שבוע כיף, השבוע הקולנועי הזה שהביא לנו גם "דניאל בלייק" של לואץ' וגם "פטרסון" של ג'רמוש, שני סרטים שהוצגו לראשונה בפסטיבל קאן האחרון. רק שמו של ג'רמוש מעורר רטטים של ציפיה, למי שמכיר קצת קולנוע עצמאי ובהפסקות די ארוכות הוא גם מצדיק את התחושות הללו. הנה סרט נוסף שיר של קולנוע על שירה ואנשים קטנים, ושוב – סרט מהפנט. 9 פלוס בסולם אורשר.

התחרות בשנה שעברה על פרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן היתה קשה באמת עם שורה מתארכת מהרגיל של סרטים מעולים. בסופו של פסטיבל חזר קן לואץ' הביתה עם פסל נוסף  בסרט נפלא כשלעצמו, אבל אני מצאתי עוד קודם את המועמד שלי ל"פאלם ד'אור" שלי. נכון שבסוף בא ג'ורג' מילר בראש חבר השפטים  והתעלם מהסרט לחלוטין לקול מחאות רבים מהעיתונאים, אבל העובדות נקבעו. עכשיו יש לכם אופציה לחלוק את רגעי ההנאה הצרופה מ"פטרסון", סרטו הזעיר, הנפלא, המיניאטורי של ג'ים ג'רמוש הוותיק.

יש לאיש הזה מגע של קסם, זה יכול להיות סרט בשחור לבן על אסירים הבורחים מבית סוהר בדרום ארה"ב ("נרדפי החוק", 1985) או סרט מפואר על אהבתם של שני ערפדים ("רק האוהבים שורדים" 2013), היכולת שלו לעצב דמויות מהפנטות בפשטותן, באנושיותן היום יומית, בריקנות המקיפה אותן, בהסתגלות שלהן למסגרות הכובלות של חייהם, בחלומות הקטנים שלא מצליחים לפרוח, במבטו החריף והמדוייק ובהומור הדק המהדק את הכל, כל אלה הופכים רבים מאוד מסרטיו המעטים לשכיות חמדה קולנועיות.

ג'רמוש, ללא כל ספק הגורו המוצהר של הקולנוע העצמאי האמריקאי מצליח בכל סרט שלו לעצב מחדש את המציאות של האוטסיידרים, היושבים מחוץ לשאון החיים ההשגיים והדורסניים ומנסים להמשיך להרכין את הראש מתחת לזרם הגועש של ההשגיות התחרותית. תנו להם, לגיבוריו את הפינה השקטה שלהם והם לא יפריעו לאיש.

"פטרסון" הוא סיפורו של איש כזה, נהג אוטובוס עירוני (שאת דמותו מגלם אדם דרייבר), פטרסון שמו שחי בעיירה ושמה פטרסון בניו ג'רסי , אותה עיירה בה נולד לו קוסטלו (מהצמד לו וקוסטלו – השמן והרזה II) והפך בה לגיבור מקומי. פטרסון קם כל בוקר בשש וחצי, מנשק לאשתו הרדומה, אוכל את הסיריאל שלו ויוצא ברגל לתחנת האוטובוסים כשבראשו מהדהדות מילים של שירים שהוא מעלה על הכתב מאוחר יותר בפנקסו הקטן.  אשתו (גולשיפתה פארהאני האיראנית), עקרת הבית עם אובססיה לציור של פסים (היא צובעת כל דבר בפסים ובעיגולים ובגלים של שחור-לבן, החל מוילונות, קירות, ריפודים ועוגיות שהיא אופה) מעריצה את כתיבתו ומנסה לשכנע אותו שהמילים שלו שייכות לעולם.

לעולם המסוגר הזה נדחקים עוד כלב בולדוג זעיר, מוזג בבר איליו מגיע פטרסון בסיבובו הלילי עם הכלב, זוג בתהליכי פרידה, ילדה צעירה שכותבת שירים ומשורר יפאני המעריץ משורר שכתב פואמה על העיר פטרסון. מלבד דמויות אלה, שזוכות לזמן מסך ולהתייחסותו של פטרסון, העולם שלו מלא טיפוסים שעוברים בו ביעף, בזמן עבודתו כנהג. רובם, אגב, זוגות ותאומים. היום יום הזה הופך אצל ג'רמוש לשירה שנכתבת בפס הקול ועל המסך, ממש בטקסטים הנאגרים לספר, ספר החיים של פטרסון.

זהו סרט שלא קורה בו כלום, ובכל זאת הוא מלא וגדוש בהבחנות אנושיות ובאהבת אדם. זה ה סרט המציע חוויה אישית ואמנותית, במינימליזם מפואר. התחושה תוך כדי צפיה בסרט מזכירה ישיבה בבית קפה שבו עוברים אנשים, יושבים אחרים וכולם ממלאים את המסך בתערובות מרתקות של עיניין המשתנה כל הזמן. היכולת של ג'רמוש לשרטט את הדמויות הללו  והעומק הקולנוע מרובת השכבות של צילום, טקסטים ומחשבות הופכת את הסרט לפנינה קטנה שאוהבי הקולנוע לא יעזו להחמיץ

"פטרסון" – 9 פלוס בסולם אורשר.

Paterson

 

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: