נובמבר 20th, 2016 by גידי אורשר

בטבע, גם האנושי, אין מקום לחלל ריק וכך, אחרי שהארי פוטר סיים את הקולג' ועבר לאוניברסיטה, צריכה ג'יי קיי רולינג למצוא תופס מקום רווחי אחר, המילארדים שיש לה בבנק לא מספיקים כנראה. וכך נולד לקולנוע קרוב משפחה מקרבה ראשונה, ניוט סקאמאנדר. גם הוא קוסם, גם הוא בוגר המחלקה וגם הוא יכול כמעט הכל, אבל אנגליה קטנה עליו ולכן הוא מגיע לניו יורק, עם מזוודה אחת ובלוריתו המתנפנפת. להלן מרצ'נדייז ציני נוסף, די תפל ובעיקר חסר רגש ומעוף אבל עם המון עזרה מהמחשב. 7 בסולם אורשר.

בחנויות הספרים קונים היום ארבע במאה. באינטרנט גוזרים קופונים של הנחה. בסופרים עושים הנחות מבצע על קוטג' וסבוני רחצה ובחנויות ההלבשה פותחים את סוף העונה עוד לפני שזאת מגיעה אלינו. זהו העידן של קידומי המכירות, יום הסוחר ואין לזה שום קשר לאמנות, במקרה שלנו לקולנוע.

ג'יי קיי רולינג מסתכלת מסביב בחמדנות ממרום המליארדים שעשתה עם המרצ'נדייז של הארי פוטר ורואה את השכן מלמטה, פיטר ג'קסון ו"ההוביט" שלו שתפח ל"שר הטבעות" בכמה המשכי ממון בחסות ג'יי ר ר טולקין ורוצה  – כזה !  ולכן היא משחרת טייק אופ, מין שיבוט של הגיבור הקודם שלא יכול ללכת נגד הטבע ולהיות צעיר לנצח, למרות שהוא קוסם וכאילו יכול לשנות סדרי בראשית. וכך נולד "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" מפעל כלכלי נוסף שיגדל וינשוף מיליוני צעירים לכיוון ארנקי הוריהם בתקווה לעכל את הפאסט פוד הזה במנות גדולות. כמו שנאמר :סופרסייזד מי.

האמת היא שביקורת על אירועים מסחריים כאלה צריכה להכתב ע"י מבקר הצרכנות של העיתון – מספרים וכוונות, הצלחה וכשלון שהם מונחים הרחוקים מעולמו של מבקר קולנוע. והאמת היא שרולינג וג'קסון לא המציאו את הפרנצ'ייז הזה המשתלשל כשרשראות חג של הכריסטמס, החנוכה, הסוכות, הפסחא וחופשות הקייץ באשר הן. תראו מה עושים הסופרמנים של מארוול, דיסני, דרימוורלד ווורנר ומה עשה ועושה לוקאס עם מלחמות הכוכבים הבלתי נגמרות שלו. "הסאקרים לא מתים, הם רק מתחלפים" הוא המוטו של סוחרי המוביס וכולם פועלים בהתאם.

"חיות הפלא" הוא רק מרכיב אחד באותו תשבץ ולא חשוב או יוצא דופן. סיפור על ניוט סקאמאנדר, משהו כמו הארי פוטר חסר חן וביטחון, שמגיע לניו יורק של 1926 ובידו מזוודה עמוסת חיות פלא. למה בא ? לא ברור, אבל הוא נקלע למערבולת של מאבקים שמנהלים איגודי הקוסמים השולטים בעיר, לצד בני האדם הפשוטים שכמעט אינם מוזכרים כאן. ברקע, המצאותו או לא של כוח רשע אכזרי שכולם פועלים לסילוקו.

משל קיומי או לא – הנה סרט הרפתקאות סתמי הנסמך בעיקר על אפקטים מיוחדים ושימושי מחשב יותר מאשר על לכידת ליבנו, סיפור, סרט ושחקנים דלוחים ובראשם אדי רדמיין המבזבז את האוסקר שלו על המשך העוויות בסגנון סטיבן הוקינג ו"הנערה הדנית" שמשאירים אותנו אדישים לאורך כל הדרך. ואם כך זה מתחיל – זה יגמר – ארבע במאה.

חיות הפלא והיכן מצוא אותן 7 בסולם אורשר

Fantastic Beasts and Where to Find Them

 

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with:

ינואר 18th, 2016 by גידי אורשר

אחד החלומות הארכיטיפים בפסיכולוגיה הוא החלום על ההליכה באדמה טובענית. זה יכול להיות בוץ או חול עמוק המעכב את הנסיונות של החולם להגיע – בדרך כלל לברוח מסכנה או למהר למטרה מסויימת , אבל תמיד מתלווה לכך התחושה של אין אונות, של תסכול, של חוסר יכולת לשלוט במצב בו אנו נמצאים, לתקן אותו.

צפיה מיגעת בסרטו החדש של טום הופר הזכירה לי מאוד את התחושה הזאת. של דשדוש מעיק בחול טובעני המאיים להטביע אותי בשיממנו, בהעמדת הפנים שלו ובייחוד במפגש נוסף עם אדי רדמיין הדביק בתפקיד הראשי, שחקן בריטי שהחיוך המעוות שלו שתלוי לו כל הזמן על הפנים הכמו אקספסיביות נשרך אחריו לפחות עוד מהתפקיד הקודם שלו כסטיבן הוקינג, תפקיד עליו זכה שלא בצדק בפרס האוסקר בשנה שעברה.

את רגעי התהילה שלו ספר הופר ב"נאום המלך", 2010 ומאז אנחנו משלמים את המחיר. מהר מידי הוא מגיע אל הפסגה, מקום שבו נותנים המפיקים אופציה להחלטות הבמאי שזכה באוסקר, אבל חובת ההוכחה היא אכזרית ויכולה להייות קצרת ימים. המפעל הקולנועי המשמים שעשה הופר אח"כ היה "עלובי החיים", עלוב ויקר כשמו שבו נדרשו שחקנים שאינם זמרים דוקא לאמץ קולם בשיר בהקלטה ישירה שהניבה כמה רגעים מביכים באמת ובהחלטה שקברה את ההפקה התאטרלית בקולנוע ראוותני ומתיש. עכשיו, בפורמט מצומצם יותר הוא ממשיך להטריד אותנו בסיפור תקופתי, עטוף בצילומים מוקפדים ומלוקקים על מי שחלם, נגע בקו הסיום של מסעו האישי, אך לא הצליח לחצות אותו.

זהו הסיפור – אמיתי או לא, זה באמת לא חשוב שהרי לא המקרה הוא העומד לפנינו אלא העיבוד הקולנועי שלו – על חייו ותשוקתו של הצייר הדני איינר ווגנר לתקן את העיוות הקיומי שלו כאשה בגוף של גבר, תשוקה שאיימה על חיי הנישואין שלו עם גרטה, ציירת אף היא שליוותה אותו במסע, אי שם בשנות העשרים של המאה הקודמת, בין קופנהאגן, פריז ודרזדן. האם ווגנר היה הטרנסווסטיט הראשון ? האם היה פורץ דרך ? להיסטוריונים התשובה, אולם המקרה שלו שימש כבסיס לספר שחלקו הגדול שקוע בחירות אמנותית שכתב דייויד אברסהוף כשבעים שנה אח"כ. זה ספר המנסה לשאול כמה שאלות מרתקות, נכונות תמיד על זוגיות, אהבה, הקרבה, הבנה ואולי גם קנאה הנמתחת בין בני זוג העוסקים באותו מקצוע, בייחוד כאשר שיווי המשקל של האחריות הכלכלית משתנה והאשה הופכת למפרנס, גם את גחמותיו של הבעל.

הופר אינו "אוטר", יוצר במובן של באזין ותלמידיו ואם יש לסרטיו  קווים מקשרים, הם בעיקר מחברים את המרכיבים החיצוניים של עבודתו. הפירואטים הקולנועיים שלו יכולים רק להוכיח זאת : מדרמה על גזענות לדרמת כדורגל ומשם לגמגומו של ג'ורג' השלישי, לסיפורו של פושע על רקע המהפכה הצרפתית וכאן, מאבק לאיחוד של גוף נפש. חציה של הקריירה שלו אקטואלית, יום יומית והשניה טבולה בשחזורים הסטוריים.

כמו אוטוסטרדה משמימה ונוחה הנמתחת לצידו של כביש פנימי מפותל המפגיש אותנו עם נוף ודמויותיו, כך גם הפתרונות הצפויים, המשופשפים של הופר לדרמה המוצעת לנו. הוא אינו חודר, הוא חולף במהירות ליד, נעצר ברגעים סנסציונים יותר, בשיאים עלילתיים שאצלו גם הם נלחשים בדומיה חלולה של יכולת הבחנתית. התזוזות ההכרתיות והתת הכרתיות (אם יש כאלה) הן לרוחב ולעולם לא לעומק והדמויות נשארות שטוחות בתחילת הסרט כמו בסופו.

אנו נוטים לזכור טוב הרבה יותר את המלודרמות, או הדרמות, או הטרגדיות שמסתיימות באי הגשמה עצמית. כשהגבר והאשה חייבים להפרד, למרות הצורך ההדדי שלהם זה בזאת. זכרו את "חלף עם הרוח", את "קזבלנקה" או אפילו את "רומיאו ויוליה" של התאטרון. הופר סומך על זה בסרט כשהוא מחנה אותו קרוב לבלוטות הרגש שלנו בסצנה סוחטת דמעות. אבל כמה שזה מוכר, כמה שזה שקוף ושדוף…

אדי רדמיין הופך מהר מאוד לשחקן של מניירות. ההצלחה ב"התאוריה של הכל" ( מייקל קיטון ב"בירדמן" ו"בנדיקט קאמברבאץ' ב"משחקי החיקוי" היו טובים ממנו בכמה דרגות בתפקידים מסובכים יותר) עם אוסקר ועיטורי פרסים נוספים עלתה לו לראש למרות ששם עשה את אחד המופעים הפשוטים יותר לשחקן קולנוע – חיקוי והתבוללות של נכה. סטיבן הוקינג זכה שם בשבילו בפרסים. כאן הוא ממשיך לשאת על עצמו את החיוך המעוות והמתייסר במהלך הסרט כולו ומוכיח שוב שיש שחקני תאטרון שיכולים להסתיר את הבלוף בעזרת המרחק מהקהל ויש שחקני קולנוע שעליהם חובת ההוכחה לכשרונם מקרוב.

כמו ב"התאוריה" שם עומדת מולו פליסיטי ג'ונס הצעירה והמוכשרת שנושאת הרבה על כתפיה, גם כאן הוא נסמך על אליסיה וויקנדר כאשתו המציבה מולו מרכז כוח ברור ומוגדר הרבה יותר, שלא לאמר מוצלח. עוד מרכיב שעושה כאן טוב הוא הצילום, עבודתו של דני כהן ("עלובי החיים", "חדר" – הסרט הטוב של הזמן האחרון, צפו בקרוב) שמצליח להפוך את הסרט לפחות לטיול בגלריה של הזמן, אל ראשית המאה הקודמת. אבל שני אלה לא מצליחים להתגבר על המשקולות הכבדים שקושרים לסרט הבמאי והשחקן הראשי, כדי להטבענו בצערו של הזמן המבוזבז.

"הנערה הדנית" – 7 מינוס בסולם אורשר

 

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: