קאן – יומיים ראשונים

דוקא ביום העצמאות שלנו מציע קאן, כנראה בלי כוונה מיוחדת, שתי התייחסויות למציאות הישראלית. נכון שצריך למתוח את התודעה בשביל למצוא את ההקשר, אבל במצב הרוח של היום, רחוק מהבית דוקא ביום החשוב והמכונן הזה, האסוציאציות מתפוצצות בראש.

ההתיחסות הראשונה היא מינורית יותר, רגע אחד בסרט תעודי איטלקי שהוקרן כאן במסגרת הרשמית, אך מחוץ לתחרות שנקרא "המפלט האחרון". סיפורו של חוף הים בטריאסט לאורך עונה שלמה, על האנשים, האירועים, המראות של חוף הים שהיה פעם מפואר. באחת הסצנות יושבים שני זקנים בשנות השמונים פלוס שלהם ודנים על הנאמנות לדגל האיטלקי. להבין, העיר היתה בימי המלחמה הגדולה וגם אחרי עיר בין לאומית שמשכה אליה מהגרים וסתם ארחי פרחי, כולל פליטים מיוגוסלביה של טיטו, חלקם הפכו במהלך השנים לאזרחים איטלקיים. אומר אחד הגברים "אני לעולם לא אוכל לשרוף את הדגל האיטלקי. אני אוהב את איטליה, אני פטריוט של איטליה"."אז אתה גם פשיסט איטלקי" (להזכירכם פשיזם היא אידאולוגיה השמה את המדינה והמנהיג כערך עליון, ומקדמת ערכים טוטלטירייים, לאומניים ומיליטנטיים). "לא, בשום פנים ואופן לא !" עונה הראשון. "אתה כן, אמרת פטריוט איטלקי". "רוצה לדעת מה ההבדל ?" עונה הראשון. "פטריוט אוהב את המדינה שלו, פשיסט שונא את כל האחרים – פולנים, יוגוסלבים, כל מי ששונה".  דברי חכמים. לאחרים זה אולי עובר ליד האוזן ואצלנו, אחרי הסערות שהקדימו את ימי הזכרון ותחת שמש מתקדרת , יש להבחנה הזאת משמעות אקטואלית כואבת.

התזכורת השניה היא קן לוץ'. רק שמו של הבמאי האנגלי הזה, מיוזמי ה BDS, עוכר ישראל וממתנגדיה הבולטים והקולניים של מדיניותנו בשטחים, אל מול הפלסטינאים מעורר בארץ חלחלת קללות ונאצות. כל כך עד שמפיצי הסרטים שרוצים מאוד להקרין את סרטיו בארץ חוששים מהתגובה הציבורית של המתלהמים וההולמים בעם. אבל מה לעשות, האיש גאון של קולנוע ויודע לעשות סרטים והוא בעיקר הומניסט ולוחם לזכויות הנדכאים באשר הם. "אני, דניאל בלייק", סרטו החדש המתחרה כאן על הפרס הגדול (ועל פי מחיאות הכפיים אחרי הסרט מטעם העיתונאים הציניים בדרך כלל, שלא לדבר על מאות עיניים דומעות לאורך ובסיום ההקרנה) הוא סרט שכזה שיש שיראו בו פלקט נגד העריצות הממשלתית מול האדם הפשוט, של הביורוקרטיה הנוראית העיוורת לצרכים שאותם היא צריכה לשרת ויש שיהללו את היכולות הפילמאיות והשליחות החברתית. גם אני. העיניין נכון לא רק במקרים של "הביטוח הלאומי" שלנו, הוא מתפשט בעולם הנגוע במגפת הכלכלה הקפיטליסטית החזירית שרואה רק מספרים ומפנה ראשה לבני האדם עליהם היא מתקיימת.

זהו סיפורו של פועל אנגלי מניוקאסל שעבר התקף לב ונפצע כשהתמוטט המתדפק על משרדי השרותים הסוציאלים שדוחים אותו בלך ושוב, גבוהי לב ואדישים למקרה שלו, אחד מיני רבים מאוד. זהו סיפורה של אם חד הורית לשני ילדים שגם היא נדרסת תחת הפרסות הדוהרות והאטומות של אותו שרות ואינה זוכה למענה כל שהוא. לוץ, משורר מעמד הפועלים הדל והדפוק מקשר בין השניים ומציג את אחוות הדפוקים, את האהבה של איש לרעיהו בעולם הנזקקים ואת חטא הגאוותנות והאטימות של משטר יהיר שחושב במקרו ומתעלם מהמקרים הפרטיים, מהאדם הפשוט שם למטה. ואותה הומניות מטלטלת שאנחנו מוכנים לקבל לכיוון הדלות האנגלית, מכוון לוץ גם אלינו, לממשלה שמדכאת חלק מאזרחיה, ובוודאי את הגרים בשעריה. הומניסט נשאר הומניסט.

עוד נגיעות על פוליטיקה ואדם נמתחו במהלך שלוש שעות בסרט פטפטני ודי מייגע עם כמה רגעים מעניינים "סיירה נוודה" (במילה אחת) של הבמאי הרומני כריסטי פויו המכנס משפחה רומנית בבוקרשט בדירה לצד האב המת, מחכים לכומר שיבוא ומתווכחים על כל נושא בעולם, בייחוד פוליטיקה, צאוצ'סקו והרבה על ההתקפה על בנייני התאומים.

משהו שונה לגמרה הוא סרטו של אלן ז'ירודי שהביא לנו בעבר את "זרים על שפת אגם", שממשיך להיות מוקסם ועסוק בנושא ההומוסקסואלי. "להשאר עומד" הוא סיפורו של תסריטאי שמחליט לנדוד בצרפת, להתנתק מהחיים הבורגנים, מגיע לכפרים המרוחקים בצפון, ושם משתנה גורלו. הסרט המעניין בשעה הראשונה שלו מתפרע מידי על המוסר המרובע שלי בייחוד בסצנה אחת בה הגיבור מבצע חדירה נקרופילית אנלית לגופו של גבר זקן שאך זה התאבד.  TOO MUCH בשבילי…

אה, וכמובן וודי אלן "קפה סוסייטי" שלו, הראשון בחמישה סרטים שהוא מתכנן עם הטלויזיה (מה שמבטיח לו עוד חמש שנות פעילות, האופטימיסט), סיפורו של כלומניק מניו יורק שעושה רילוקיישן להוליווד ומחפש ומוצא עבודה אצל דודו, סוכן האמנים המצליח. יש סיפור אהבה, כמובן שהופך מסיפור לטנטי לאמיתי, יש אכזבות והסרט כולו מדיף ארומה של שנות ה 30 בהוליווד בה הוא מתרחש, עם צילומים נהדרים, עם תפניות מלודרמטיות, עם עריכה אנרגטית שקופצת בזמן ובמקום ועם הטעם המהדהד של אהבות ראשונות שאנו צריכים לשאת את אובדנן כל חיינו, בשל הויתורים המטריאליסטים שמשפיעים על גורלנו. סטיב קארל ממשיך להיות מצויין בתפקיד הדוד, כריסטן סטיוארט מקסימה כנערה האהובה שצריכה לבחור בין שני גברים, ג'נין ברלין, פארקר פוסי, קורי סטול, קן סטוט, וסארי לניק מצויינים גם הם ורק ג'סי אייזנברג בתפקיד הראשי, לדעתי לא מתאים לתמונה. אבל, אני חייב לציין, יש החושבים אחרת. את הביקורת הרחבה אפרסם כשהסרט יצא בעוד כמה חודשים להקרנה מסחרית בארץ.

מאי 12th, 2016 by
%d בלוגרים אהבו את זה: