"המטרה לונדון" – והביג באנג

אוי לאותה בושה. ראש הממשלה האנגלי הולך לעולמו באופן מפתיע, ומיד יתברר שגם שלא כדרך הטבע ושועי העולם ומנהיגיו מוזמנים ללויה הממלכתית המתוכננת, במסע מכנסית סיינט פול ועד הווסטמינסטר. השרותים החשאיים כמרקחה, המשטרה והאירגונים לשמירת הסדר ושלום המנהיגים מכל העולם (חוץ מרוסיה, היחסים לא היו ידידותייים מספיק) מתרוצצים לארגן שיתוף פעולה ותכנון בטחוני ב 24 השעות שהוקצבו לסידורים מקדימים. הצרפתים באים, הגרמנים, היפאנים, האיטלקים, הקנאדים – כל העולם החופשי. ומי לא הוזמן, לא הוזכר ולא יבוא ? נכון ראש הממשלה הישראלי. גם לא אשתו.

בהתפתחויות שבהן היתה למוסד שלנו אופציה להתבלטות פשוט לא רוצים אותנו. למה להם לאנגלים בלבול מוח נוסף והפגנות של BDS ? ישראל יוק והעולם שותק. בהמשך נבין שיש לנו, בכל זאת נציגות בסרט, אבל לא כחלק מכובד ממשפחת העמים, בודאי לא מהאיחוד האירופאי. תובנה קיומית נוספת  עולה מהסרט – כל השליטים, להוציא את האיטלקי החרמן בן דמותו של ברלוסקוני המתרץ את ההשתתפות בלוויה למעשי ליבובים עם גברת צעירה ממנו על גג הווסטמינסטר אבי, כולם באים בגפם , בלי בנות או בני זוג. אצלם, כנראה לא מקובלת האופציה לקחת את אישה לעבודה.

כך או כך, הלוויה, כצפוי הופכת להיות גרסה הרסנית הרבה יותר מהאירוע ההוא, בספטמבר בניו יורק ולונדון כולה, בעצם המרכז התיירותי וההיסטורי שלה, עומד בפני הרס רב כתוצאה ממתקפת החבלה. מאחרי ההתרחשות עומד לו סוחר נשק ערבי עשיר מאוד המנסה לנקום במערב על פגיעה קטלנית במשפחתו שלוש שנים קודם. המטרה – לתפוס את הנשיא האמריקאי ולהוציאו להורג בסגנון דאע"ש ובשידור חי כדי להוכיח לעולם שסדר היום הישן נהרס לעד.

לונדון, על פי הסרט שורצת מחבלים כאלה. לפחות על פי כמות המשתתפים במתקפה, עוד ועוד, מי ברגל, מי ברכב ומי – עשרות, על גבי אופנועים. מי מסתתר בבנינים ליד המפקדה, בחדרים המקיפים את מארגני הפעולה, מי הלובש דמותם של אנשי הביטחון והחיילים, עוד ועוד כמעיין המתגבר. הם בכל מקום, מזנקים מכל עבר, יורים מכל כיוון, מה שמקשה את המלאכה על איש הביטחון, ה-גבר, ה-שומר ראש האישי, ה- אמיץ וה-כל יכול של הנשיא האמריקאי, מייק באנינג. והאיש בכלל רצה להתפטר מהשרות בתחילת הסרט עקב לחץ משפחתי ותוספת צפויה של בת לסביבה המיידית.

הנה עוד סרט המדמה מתקפה קטלנית על מרכז ציויליזציה מערבי מרכזי, המאיימת למעשה על שלום העולם ואורח חייו. זה אפשרי, עובדה, היו דברים מעולם, אבל ההגזמה הקולנועית הופכת את האירועים כאן לדמויי קומיקס יותר מאשר להתנהלות מבהילה וריאלית. האימה מתחלפת בגיחוך, המתח בביטול, בייחוד לאור הטיפול המוגזם של הבמאי ממוצא איראני באבאק נדג'אפי בדמויות ובאופן פעולתן.

ג'יימס בונד היה צריך להתיצב בפני באנינג לשעורים פרטיים בנושא השרדות בעזרת הקולנוע, מרוב רגעים שבהם מוכיח איש הביטחון האמריקאי עליונות בלתי מעורערת על כל המתרחש סביבו. נכון שבסרטים כאלה מתחדש החוזה שנחתם, אי פעם בהוליווד בין הבמאי והצופה שבגין השקעתו הכלכלית של צד ב' ידאג צד א' לשלמותו של השחקן הראשי לפחות עד סופו של הסרט. אבל לא צריך לנפנף בחוזה זה באופן כל כך מופגן, בדרך סרטי הקונג פו ההונג קונגים.

למרות הייצוג שלו בימים אלה על המסך שלנו, ג'ראלד באטלר (גם ב"מלחמת האלים") בתפקיד באנינג הוא שחקן בינוני מאוד שלהוציא סרט אחד שבו השתתף, "פרנקי היקר" לא הפגין יכולות מעניינות, כולל ההחמצה שלו להוכיח כשרון ב"פנטום האופרה" היוקרתי. גם כאן בתפקיד שהוא בעיקרו פיסי, לא תפקיד אופי חלילה, המנעד שלו כולל בעיקר עיוות שפתיים בסגנון סטלון ומעבר שרירי מפוזה לוחמנית אחת לשניה. תעצרו אותו. גם אהרון אקהרט בתפקיד הנשיא האמריקאי לא משאיר עקבות כל שהן ורק מורגן פרידמן הממזר כסגן הנשיא, גם בלא תפקיד משמעותי נשאר בזכרון.

ובאשר לאיש הרע, אמיר ברקאווי, להלן עוד מוצר צריכה כחול-לבן. הכרוניקה עוסקת כיום הרבה בגל גדות. לפניה היו אלה מוני מושונוב. גם מילי אביטל נכללה בטור ה"מצליחנים בהוליווד". גם איילת זורר וגם מרק איווניר. עכשיו אמרו אלון אבוטבול עם קצת עזרה מידידו המפיק אבי לרנר. אז מה אם הוא מופיע קצת, ומה אם הוא האיש המאיים של הסרט. כמה מהכוכבים של הוליווד החלו לבצוע את דרכם לכוכבות דרך תפקידי ה"הוויז", "הכבדים", הגנגסטרים הרעים, אויבי הציבור. הוא דוקא לא מגזים, הוא אפילו אנושי במידה – וזה מתבלט לטובה בסרט, אבל דמות המחבל היא טייפ קאסטינג, פינה השמורה למזרח תיכוניים.

כשהסתיים הסרט הודיעה בקול אחת הצופות המבוגרות יותר למישהו בצד השני של הסלולארי שבסרט יש יותר מידי אקשן. ידידי שראה את הסרט במקביל, באולם אחר הרגיע אותי: תהיה חיובי, אחרי הכל בשביל זה יש קולנוע. אז בין זה לזאת ואחרי סרט שיש בו כל כך הרבה רגעים בלתי אפשריים,  שנמתח עד קצה ההגיון ולא מעט גם מעבר לו, הנושא מסרים של תקווה ויכולת עמידה אל מול ימים קשים המצפים לכולנו בדרך במציאות מורכבת כמו שלנו, הנה סרט שאם ניקח אותו בפרופורציות ובחיוך, יעבור את מערכת העיכול שלנו בלי נזקים.

ואם נציב אותו אל מול סרטי האסונות וגיבורי העל בתלת מימד המצפים לנו במורד שנת 2016, כמו שמבטיחים לנו גדודי ה"בקרובים",  נבין שהחלק הקשה עוד לפנינו…

"המטרה לונדון" – 7 בסולם אורשר.

מרץ 4th, 2016 by
%d בלוגרים אהבו את זה: