"מכונת הכסף" – על טפשות ההמונים

הביקורת הקולנועית הבאה תהיה רשימה פוליטית. בעיקר משום שהסרט עליו היא מדברת הוא סרט פוליטי. אז נכון ש"מכונת הכסף", סרט מפתיע שפרץ למודעות רק לאחרונה וכבר הוא מועמד רציני, ובצדק לפרס האוסקר בחודש הבא מדבר על מניפולציות שעשו הגופים הכלכליים הגדולים של המשק האמריקאי על תאוות הבצע והאינסטינקטים החמדניים של המשקיעים בו, אבל זוהי רק מטאפורה ריאליסטית ועובדתית על כהות החושים, המבט צר ההיקף, או העדריות של ההמונים, או במילים אחרות טיפשות ההמונים ועיוורונם. וצריך לראות את הרלוונטיות של הסרט הזה למה שקורה בארץ בשנים האחרונות אך לא רק כאן, בתמונה הגדולה של קיומנו וההתנהלות החברתית-פוליטית בדרך של חלקים נרחבים מאיתנו ההופכים לעדר כזה.

כסרט המתאר את התופעות שקדמו למשבר של הכלכלה האמריקאית באמצע העשור הראשון של המאה הנוכחית, משבר שגלש והשפיע גם על עולם כולו (חוץ מישראל – נתניהו שמר עלינו כבר אז…), יש בו הרבה מהמושגים המקצועיים שזר לא תמיד יבין. "אגרות חוב", ו"קרנות גידור", "סאב-פריים" "מניות זבל" ו"קניות שורט", COD, CDS, AIG (את זה אנחנו מכירים מהפרסומות לסניף המקומי של חברת ביטוח עולמית…) . אבל אלה באמת לא חשובים כדי להבין את הזרימה הכללית של הסרט, ושל המציאות עליה הוא מתבסס – של זרית חול בעיניו של ציבור אדיר תוך ניצול החולשות שלו והצגת אמת מעוותת ומסוכנת.

משבר ה"סאב-פריים" האמריקאי שאיים על כלכלת העולם היה מבוסס על תרמית ומראית עיין. זה התחיל כאשר בעקבות התנפחות בועת הנדל"ן בארה"ב אישרו הבנק הפדראלי האמריקאי ובעקבותיו הקונגרס נטילת הלוואות משכנתא גם ללא ביטחונות זולת משכון הבתים שנקנו, מה שהביא להתנפלות על הבנקים למשכנתאות ולניפוקן ללא בדיקה מוקדמת ומקפת של עוד ועוד הלוואות כאלה. עלית ערך הבתים והריבית הזעומה מסביב משכו גם את אלה שלא יכולים היו להבטיח החזרים של ההשקעה לבנקים לקנות עוד ועוד בתים ולקחת עוד ועוד משכנתאות.

על בסיס ההלוואות הללו, שהצריכו הנפקת אגרות חוב כדי לממן את ההלוואות מטעם הבנקים התרומם מבנה פירמידאלי שלם של בטחונות ועיסוקי הימור בורסאיים אחרים שעטף מאות מילארדים של דולארים שכולם עמדו על קרן הצבי. כאשר החלו מחירי הדירות לרדת וכאשר יותר ויותר לווים לא יכולים היו לממן יותר את ההלואות התמוטט המפעל הוירטואלי הזה באחת כשהבנקים אינם יכולים לממש את האג"ח שלהם ולממן את השקעותיהם. מליונים איבדו את בתיהם ורבים יותר – את הכספים שהושקעו במערכת הבדויה ההיא. וול סטריט, זירת המסחר הכלכלית הגדולה והחשובה בעולם קרסה ברעש אדיר לחור שחור ואפל.

את התוצאות העגומות של המדיניות ההרסנית והבלתי הגיונית לא חזה איש מהעוסקים במלאכה, בעיקר משום תאוות הבצע שעברה בחוגים אלה כרוח רעה, בעיקר משום החיים הטובים והניצול הציני של טובות ההנאה שהיו מזומנות לכל המעורבים – מהתעשרות מהירה שהחזירה את אוירת ההדוניזם החזירי שבו הכל אפשרי והכל מותר ולעזאזל המוסר והצדק ועד לטשטוש ערכים עקרוני בין הטוב לרע, בין הנכון לאסור.

מי כמו הקולנוע, התווך הפופולארי האפקטיבי ביותר שבין החברה והסלפי שלה יכול לספר טוב יותר את הסיפור ולהפוך אותו גם למשל, והקולנוע עשה את זה – בדיעבד אמנם, כמה פעמים. זוכרים את "התמוטטות" עם קווין ספייסי, את "עבודה פנימית" (Inside Job) התעודי שקדם לו סרטים שעסקו במשבר הכלכלי, במי שהבין רגע לפני את מה שעומד להתרחש ובאלה שהביאו להתפוצצות ורובם מעולם לא שילמו את המחיר. עולם כמנהגו נוהג. עכשיו עושה את זה במיומנות וכשרון נפלא הבמאי והתסריטאי אדם מקיי, שלא הרשים עד כה במבצעיו הקולנועיים (בעיקר קומדיות דלות) המביא לנו את סיפור המוסר הזה באופן שגם ההדיוטות יוכלו להבין. ואולי הפעם גם להפנים.

זהו סיפורן של שש נפשות שחיפשו הכרה, שהלכו כנגד הזרם הסואן של הגחמה וניסו, רובם, להוציא יהלומים מהאפר ההולך ומכסה את סביבת עבודתם. הם אלה שהבינו, מי בהגיון ומי בחישובים תחילה את התוצאה המתבקשת ממהלכם השגוי, הלא כלכלי ולא הגיוני של העיניינים ונראו לאדוניהם העיוורים כמשוגעים בלתי אחראיים. הראשון שזיהה היה ד'ר מייקל בארי (כריסטיאן בייל המעולה) רופא נונקונפורמיסט שהקים קרן גידור וגילה בחישוביו את האנומליות של המצב המתפתח. הוא יצא בנחישות אל מול המשקיעים שלו ורגע לפני שנשבר – הוכחה טענתו לרווח של מליארדים.

הדמויות הנוספות הן שני פרחי בורסה צעירים שעלו על מאמר שכתב בארי והחליטו ללבלב במגרש המשחקים האולטימטיבי של הוול סטריט, לשחק בליגה של הגדולים בעזרתו של בן רייכרט (בראד פיט), מנטור וותיק שפרש מהמשחק והוא מחליט לחזור בשביל לנקום בערכים אותם זנח, וג'ראד וונט (ריאן גוסלינג) בנקאי של הדויטשה בנק שמבין אף הוא את מהלכם של אירועים ומחליט לנצל אותם לטובתו. וונט הוא גם המספר את הסיפור ומנקודת מבטו הצינית והמחייכת אנו למדים על האירועים.

הדמות הנוספת, אולי החיובית היחידה בסרט היא של מרק באום (סטיב קארל) שמגיע מהסביבה המוסדית ולכן האינטרס שלו הוא להציל את הארגון הכלכלי שבו הוא מאמין ולעמוד בפרץ הנורא שיסחוף אותו ויהרוס אותו מן היסוד. הוא איש כספים שלא נסחף במחול השדים של האפשרויות הלא מוגבלות זועק מעל כל במה את נבואות הזעם שלו על המבול המתקרב, אבל איש אינו שומע. זאת גם הדמות המפותחת ביותר בסרט המושכת אליה את מירב הסימפטיה והתסכול.

באירוניה לא מוסתרת הופך מקיי את גיבוריו למושא דאגותינו ואת רצונם בניצחון אישי לרצוננו, למרות שעיקר שאיפותיהם אינו שונה מאלה העומדים מולם – לעשות כסף מטפשותם של האחרים, הרבה ומהר. להוציא את באום איש מהם לא מעוניין לתקן את החברה ולעזור לה, אלא רק לנצל את חולשותיה. ובעצם הזדהותנו עימם, אנו הופכים לשותפים לפשע. כסף של בודדים תמיד יעשה על חשבון כסף של רבים ותמיד יהיו יותר מאלה שיפסידו מאלה שירוויחו.

הבעיה אותה מעלה הסרט היא חוסר הראות, ואולי גם הכוונה הזדונית של הממסד וקברניטיו שכדי לקיים את עצמו הקריב את הבורים שהלכו כסומים אחריו, אחרי ססמאות שוא, אחרי מצגי שוא, אחרי תקוות שוא, שלא ראו את העובדות העומדות בפניהם, שלא ידעו לקרא את הכתובת על הקיר משום קוצר ראייתם ומשום שהיה להם נוח להאמין לשקרים, לאינפורמציה השקרית, לאופציות אחרות. ובאותה מידה גם לאלה שהתפתו ונסחפו בזרם.

למרות הנושא הכבד, עוכר השלווה והמושגים המקצועיים בהם הוא משתמש, מקיי מצליח להפיח בסרט רוח קלילה, משעשעת, תזזיתית שיש בה קצב מעורר, התייחסויות משעשעות ולא מעט המצאות וגימיקים שעושים אותו לחוויה מרתקת. מספר גדול של כוכבים מעורבים בסרט, כמה סלבריטאים המסבירים את המושגים המוזכרים כאן בדרך מובנת וקלה, הבזקים של קטעים דוקומנטאריים ואסוציאציות המופיעות על המסך לשניות – כל אלה מעשירים את הקשת המושגית, הויזואלית והמוסרית שהסרט מנסה להניח בפנינו.

זה סרט שיוצאים ממנו עם חיוך מסויים, אבל חיוך שמתלווה איליו מועקה מתגברת. מה שהיה, מסתבר הוא מה שהווה, וכנראה גם מה שיהיה. האופי האנושי לא ישתנה, אנחנו נמשיך ללכת כעדר אחרי מנהיגים כמו כריזמטים שמבטיחים הבלי שוא, שמציעים אמת אחת, שמציגים נהנתנות חזירית, נתעודד בהבל פי שכנינו ונצעד אל האבדון, כי כך הולכים השתולים. והפריירים, כמו שנאמר לא מתים. הם מתחלפים.

"מכונת הכסף" – 9 בסולם אורשר.

ינואר 29th, 2016 by
%d בלוגרים אהבו את זה: