"סופרז'יסטיות" – געגועים לנורמה ברוקוביץ'

דוקא הפלגמטיות הנוטפת מכל רגע בסרטן של שרה גברון ואבי מורגן החזירה אותי אחור לשני סרטים עם נושא, רקע וכוונה דומים מהעבר שזכרונם העצים את הרדידות של "סופרז'יסטיות".  האחד – "נורמה ריי"  מ 1979 של מרטין ריט עם סאלי פילד ורון ליברמן בתפקידים הראשיים והשני "ארין ברוקוביץ'" משנת 2000 של סטיבן סודרברג עם ג'וליה רוברטס ואלברט פיני במרכז. שלושה סרטים, פלחי זמן שונים, סביבה חברתית אחרת, אך מאבק משותף לאמנציפציה והכרה אל מול החוק והסדר הציבורי וקרב לחיים ומוות על מעמדה של האשה בסביבה גורסת.

לשני הסרטים האמריקאים היה דרייב אדיר בשרטוט דמותן של המהפכניות הללו, של הגיבורות העממיות שצמחו מלמטה והוכיחו שעם המון צורך ורצון ויכולת הן יכולות להפוך הרים, לשנות מציאות, לשאת דגל. הסרטים הללו, כל אחד בפינה שלו הצליחו להרכיב דמויות רבות מימדים, מתלבטות, צומחות לתוך הצורך שלהן לפעול אל מול מציאות עויינת ומתנכרת, ואולי דוקא בגלל היותן שקועות באפלה, לראות ולהראות את האור.

גם ריט וגם סודרברג בנו את הגיבורות שלהם שלב אחרי שלב – בהתנכלויות אליהן, בהכרה שבצורך לפעול, בפעולה וכמובן – סרט הוליוודי, בהצלחה שציפתה בסופה של הדרך לשחרור הקתרזיס. לכל סרט היתה סצנה מרכזית, בלתי נשכחת שהרגעים שלפניה הובילו אליה במדרגות של התפתחות סיפורית נכונה ומה שבא אחריה הצליח לשחרר את המתח שהתפתח. במקרה של "נורמה ריי" זאת הסצנה של הכרזת השביתה במפעל הטקסטיל ולא היה צופה שלא הזיל דמעה ובמקרה של "ברוקוביץ'", שני רגעים בלתי נשכחים במשרד עורכי הדין, בעימות עם שותפים סקפטיים ולא היה צופה שלא מחא כפיים בסיפוק.

ל"סופרז'יסטיות" אין רגע שכזה, מרכזי, מכונן. רגע מטרה. גברון הבמאית ומורגן התסריטאית מייצרות אמנם דרמה תקופתית והגונת שחזור (כמו בדרמות טלויזיה של ה BBC, המומחיות של הבריטים), אבל ככל שזה נוגע לבניה מדורגת של הסיפור שלהן, ככל שזה נוגע לאיפיון מעמיק ומספק של הדמויות, ככל שזה מציע את הקונפליקטים החולפים על פניהן של הגיבורות, ככל שזה מערב את הצופים ודוחק אותן לתוכה של העלילה, כאן הרדידות והקונוונציה שולטות.

הסרט מתרחש בלונדון של 1912, עדיין לפני המלחמה הגדולה הראשונה ששינתה רבות בכל הנוגע למעמד האשה באנגליה. מוד ווטס (קארי מאליגן) בת מעמד הפועלים שחיה בתנאים דיקנסים כמעט, אם לילד קטן, נשואה ועובדת ככובסת במפעל זיעה מקומי. יום אחד היא נדרשת ע"י מנהל העבודה גס הרוח להביא כביסה ללקוחות בווסט אנד ולראשונה פוגשת הפגנה סוערת של הסופרז'יסטיות הכוללת ניפוץ שמשות של חלונות ראווה ברחוב הראשי. המומה היא חוזרת הביתה, אולם המראה מסרב לעזוב והיא מזנקת למיים הקרים של הפעילות החברתית. מהר מאוד היא מוצאת עצמה מעידה בפלמנט, מול וועדה שמנהל לויד ג'ורג' שר האוצר וכשמסקנות הוועדה דוחות את תביעות הנשים הופך המאבק אלים יותר ופצצות מתפוצצות בתיבות הדואר האדומות של לונדון.

המשטרה, כמובן בעקבותיהן, מעצרים ראשונים נערכים, השכונה והבעל מתנכרים, מפגש עם הכוהנת הגדולה של התנועה אמלין פנקורסט (מריל סטריפ בהופעה של דקה וחצי) מעודד להמשך פעילות וקרבה לשתי לוחמות נוספות (הלנה בונהם קרטר ואן מראי דאף) דוחקת להחרפת הצעדים בדרך להשגת שוויון זכויות ההצבעה לנשים.

תסריטאי(ת) דקת הבחנה ורגישה יותר היתה מצליחה לבנות רגעים משמעותיים יותר ובמאית טובה יותר היתה מצליחה להניח אותם על המסך באופן נכון ומודגש יותר.גברון עצמה כבר הניחה כרטיס ביקור מעניין יותר ב "בריק ליין" שלה.  אבל גם סצנות שיש בהן פוטנציאל רגשי ודרמטי נמרחות כאן על המסך, שטוחות וחסרות עומק. רגעים מכוננים במכבסה עם דמותו של הבוסמן המנצל מינית את עובדות שלו, היחסים המתפתחים בין מוד ובעלה, ההפרדה בינה ובין הבן שלה, המפגש הראשון עם הפרלמנט ואח"כ עם הכהנת הגדולה של התנועה, המעבר למאבק מזויין ואלים, השהות בבית הסוהר ושביתת הרעב – כל אלה אפשרויות לבניה הדרגתית של דרמה שאינה קיימת. הכל שטוח, הכל באותה רמה של אינטנסיביות, הכל סתמי.

נכן שהסרט "נושא רעיונות" של שחרור וחופש, זכויות פרט ואנושיות. נכון שהוא מדבר על נושאים שתמיד יתפסו מקום ברומו של עולם, אם העולם מתפנה בכלל לנושאים הללו במהלך האלים שלו. האמנציפציה הנשית- הגנרית, כמו זכויות החלש והנמחץ, אם הוא מיעוט או רוב הם נושאים שעולם נאור חייב לתת אליהם את הדעת ולפעול ליישומם. "סופרז'יסטיות" מנסה להצטרף למאבק, אבל דומני שעל פי התוצאה הפושרת, יכולתו לעשות משהו מוגבלת.

"סופרז'יסטיות" – 7 בסולם אורשר

 

ינואר 2nd, 2016 by
%d בלוגרים אהבו את זה: