"ג'וי" – חלום נפלא על סמרטוט רצפה

נתחיל בקביעה : דוויד או. ראסל הוא אחד הבמאים היצירתיים, הרעננים והמרתקים יותר הפועלים היום בהוליווד. אל מול שממון תודעתי וקיומי וקיבעון שכלי התלוי על רובם ככולם של סרטי ההמשך במשפחות הבלוק באסטרים, או על סדרות הפרנצ'ייז אוטמות המוח ומחרישות האזניים, הסרטים שלו הם כמו יובלים שוצפים של מים מינראליים הנובעים ממעינות של חוכמה, יכולת וקריצה ממזרית.

ב"ג'וי", סרטו החדש הוא חוזר ומטיח אותנו לתוך המערבולות האנושיות, האישיות והמשפחתיות שהיו מעולם עיקר עיסוקו, תוך שהוא מציע מבט ציני גם אל תמציתו של החלום האמריקאי שנבט כבר גם בסרטים הקודמים שלו. כדי למקד את המבט על האיש נזכיר כי הוא הביא לנו את "פייטר", את "אופטימיות היא שם המשחק" ואת "חלום אמריקאי" הנפלאים, שלישית סרטים שהקנתה לו מקום של כבוד בכותל המערב של הולייווד ועזרה לו לאסוף אנסמבל מרנין של שחקנים שחוזרים איליו כל אימת שהוא קורא "אקשן".

כאן הוא חוזר לעסוק בסיפורה של משפחה מתפקדת בקושי, אנשים עם שריטות עמוקות המשפיעות על מהלך חייהם ועל נוהגן זאת באחרת שנקלעת לצונאמי של החלום האמריקאי וכמעט טובעת בו. ראסל נוטל את דמויותיו מהשכונה, מעביר אותן במגרדת החיים כדי לחספס את התוצאה הסופית ולהציג לנו קריקטורות אנושיות מעוררות חמלה והזדהות. כמעט מעשה אלכימי.

הוא מתנייע באחת בין שני מוקדים נראטיביים, זה של המיתולוגיה הקפיטליסטית האמריקאית וביטויה המכשף בדמות החלום האמריקאי וזה של הביקורת הצינית עליו ועל הבטחת השוא שלו, בסאטירה שהוא מניח כאן במשולב לדרמה המשפחתית. החלום והבלו, אם תרצו.

ג'וי היתה הילדה הכי חכמה בבית הספר. אבל 17 השנים שחלפו מאז שלחו אותה לשקיעה בחפירות החיים, לנישואין לא מוצלחים, להורות מחייבת, לטיפול בהורים גרושים – אם לא מתפקדת ואב שלא מעריך את כישוריה. רק הסבתא, המספרת את סיפורה, מאמינה ביכולת שלה לפרוץ פעם ולהסיר את ערמות העפר החונקות ולפרוח אל ההצלחה.

ביום מותה של הסבתא היא מחליטה לעשות מעשה והוגה את הפטנט של סמרטוט רצפה חדשני שיביא מהפכה בניקוי הביית – רק תנו לה הזדמנות. מאבקה של ג'וי כולל נסיונות לגיוס כספים, בין השאר מחברתו החדשה של אביה, ממלחמות ירושה עם אחותה ומהקמת משכנתה שניה על הביית בו גרים כולם. החיים, כידוע הם סחרחרת משוגעת, רכבת הרים וג'וי עוצרת כאן בכל התחנות.

הקולנוע ההוליוודי המסורתי יוצר לנו עולמות מקבילים לזה שלנו, שבהם הכל מסתדר, למרות כל הצרות. עולם מתוקן, בלי הרישעות של אלוהים והצרות של חוקי מרפי (על כך בסרט אחר "קומדיה אלוהית" המוקרן גם הוא על מסכינו עתה). ג'וי והקהל בסרט עורגים לתקף מחדש את העולם הזה, אבל ראסל הממזר מציע אותו, אבל הוא מעוות. אירוני.  "העולם לא חייב לך כלום" אומרת ג'וי לבתה ברגע של חולשה. "מה שיהיה לך זה מה שתעשי בעצמך". ושני משפטים אלה מייצגים את התערובת המצויינת, האינטיליגנטית הנרקחת בסרט. הבדיה והמציאות משמשים כאן יחדיו.

ראסל, כאמור, עובד עם צוות נאמן של שחקנים, חלקם חייבים לו את ההכרה ביכולתם. ראשונה על כולם, כמובן ג'ניפר לורנס שתוקעת יתד בפסגת ההצלחה של הקולנוע ההוליוודי ומוכיחה שהאישיות שנבטה בנו ב"משחקי הרעב" בנויה על בסיס מוצק של יכולת אישית, כשרון אדיר והמון עוצמה המתפרצת כאן בקנה מידה של פצצת מימן. גם בראדלי קופר שהיה עד המפגשים עם ראסל היפיוף הטלויזיוני-קולנועי, פייס, מוכיח שהוא יכול להיות שחקן דרמטי, אנושי, בעל יכולת עם הדרכה נכונה ותפקיד מתאים. איזבלה רוסליני נפלאה בתפקיד קטן אך משמעותי, וירג'יניה מאדסן כאם השקועה בטלנובלות גם היא משעשעת ואפילו רוברט דה נירו המבייש עצמו בשנים האחרונות בתפקידים נוראים יודע למזג נכונה את הטירוף באנושיות בתפקיד האב.

"ג'וי" הוא סרט של קצוות. אפשר לאהוב אותו בגלל הנימה הצינית שלו, העיצוב המיוחד של הדמויות והעובדה שהוא מספק גם את צורכי הקטרזיס האנושי של הצופים. אפשר לכעוס עליו בדיוק מאותן סיבות, שהוא מערב מין שאינו במינו. זה עיניין של החלטה ותפיסת חיים. אני החלטתי כן. ואני ממליץ על הסרט המיוחד הזה, המהנה הזה, החכם הזה, בכל לב.

"ג'וי" – 9 בסולם אורשר.

 

 

דצמבר 27th, 2015 by
%d בלוגרים אהבו את זה: