"החתונה של ג'ני" – חגיגה של כלום

אמרו לי שיהיה פה שמח. חתונה וקטרין הייגל וקומדיה רומנטית, אז באתי. באיחור, אבל באתי. ומה אגיד לכם – לא שמח, לא קומדיה ואפילו הרומנטיקה הלכה לה לקנות איזה דונאט במעדניה ברחוב הראשי, הקרתני של קליבלנד.

מזמן לא ראיתי סרט עם כל כך הרבה עיניים אדומות מבכי, שהיה או שעומד לפרוץ כמו בסרט הדידאקטי הזה, טוב במיוחד לשעורי חברה בבתי ספר פסאודו ליבראלים שהמורים שלהם חושבים שהם מתקדמים ואפשר לדבר כבר עם התלמידים המתבגרים על להט"בים, כלומר לא על הכל בבת אחת, נתחיל בלסביות.

מעשה בצעירה, בעצם כבר לא כל כך שחיה בקליבלנד, שזה אמצע אמריקה ורוב התושבים שמרנים מאוד – בעל, אשה, שנים-שלושה ילדים, כלב, שתי מכוניות, דשא קטן בחוץ. האשה עקרת בית והבעל פועל או עצמאי קטן, מעמד הביניים התחתון , הולכים בראשון לכנסיה, מכירים האחד את השני/ה מהגן ומתחתנים בזוגות בתבנית שבה יצאו מתיבת נוח – הוא והיא. כל ערבוב אחר הוא פשוט בלתי אפשרי.

אבל הצעירה הזאת, שאחותה הצעירה ממנה מטופלת בבעל פרזיט ובילדים, וגם אחיה נשוי, היא לבדה. למשפחה היא מספרת שזה בגלל שהיא מחליפה כל הזמן בני זוג ולכן לא הביאה הביתה מעולם את הדייט המתחלף, אבל אנחנו יודעים, ממש מההתחלה שהיא חיה עם צעירה אחרת, חולקת איתה דירה ואהבה והנה היא מחליטה להתחתן.

את בת הזוג ממש לא קשה לשכנע, אבל השאלה היא איך לבשר את זה להורים. איך לצאת להם מהארון באמצע הבית השמרני-מקובע-די אטום וטבול בשקרים אישיים, משפחתיים וחברתיים שצריך לפרום.

מרי אגנס דונהיו, במאית שצריכה להבין בעינייני נשים ולשרטט את הדמות של ג'ני באינטימיות גבוהה יותר מאשר היא מציעה לנו בסרט, מחליקה על כל השבלונות האפשריות במצב טעון שכזה. ודרך אותן שבלונות היא מחטיאה את המטרה – ליצור אמינות ואפילו סימפטיה ויחסי אמון בין הצופים – והצופות ובין הגיבורה והדמויות האופפות אותה. במקום להפתיע היא הולכת על בטוח וכך מפריעה לזרימה העלילתית והתודעתית של הצופים להתחבר לסיפור הקטן והמשמים-מוכר שלה.

תפקידו העיקרי של במאי קולנוע הוא ליצור אמפטיה והזדהות בין הדמויות על המסך, לפחות חלק מהן, לפחות הפרוטגוניסט עם הקהל. האפשרות הטובה ביותר היא לוותר על האירוניה ולהעמיד את הצופה בקו אחד עם הגיבור, או הגיבורה ולעבור ביחד את האירועים לא כמתבונן מהצד אלא כחלק מההתרחשות. דונהיו משתמשת בכל זאת באופציה האירונית הזאת אך עושה זאת בכובד יד שמכניס את הסיפור שלה לטריטוריה הפשטנית של הטלנובלה בלי לחדש דבר ובלי לנסות לחפור לתוך הדמויות.

אלה הן הסטריאוטיפ בהתגלמותו – האמא האוהבת, אבל לא יכולה לקבל בהתחלה את מצב הצבירה המיני של הבת, כועסת איך לא ידעה על זה קודם, מאשימה את עצמה במצבה של הבת. וחוץ מזה מה יאמרו החברות בבאולינג. האב שגם הוא רואה בהחלטה הקיומית של בתו הפרעה קוסמית וסטירת לחי אישית ומחליט לנתק מגע. האחות הכעוסה תדיר שבטוחה שההורים מעדיפים ואוהבים יותר את הבת הגדולה והיא כועסת עליה מתוך נישואיה העקרים רגשית והאח שנמס בכלל בסיפור הזה לחוסר אפיון טוטאלי. גורל עצוב ודל כזה מצפה גם לאהובה – חברתה לחיים של ג'ני המתאדה מול עינינו.

כל הדמויות חושבות ומתנהגות באגואיזם נוראי, לא רואות מה קורה מסביבן ונכנסות מהר מאוד לפינות שאין להן מפלט דרמטי זולת חזרה הולכת ונמשכת על אותם טיעונים, אותם טקסטים בלויים ואותן מניירות של אנשים במצוקה דומה.

לשחקנים, דוקא אנסמבל די מרשים אך לא אחיד עם טום ווילקינסון האחראי והמיומן (אבא), לינדה אמונד העכברית והפעלתנית (אמא), גרייס גאמר שמלבד היותה הבת של מריל סטריפ אין סיבה להסתובבות שלה בקולנוע ובטלויזיה (אחות) וקטרין הייגל עצמה , סימפטית אבל מתהלכת כאן כמו סינדרלה המחפשת את נעל הזכוכית – קשה, קשה. בחסר של טקסטים אפשריים, סיטואציות משכנעות יותר או פיתול עלילתי מתוחכם יותר הם סוחטים מעצמם את מה שיש או אין להם ורוב הזמן עובדים על ריק. הוסיפו לזה חוסר אמינות ברגעיים לא מעט והרי לכם סיבה להשפיל מבט.

"ההחתונה של ג'ני" מנסה להיות "סרט נושא", סרט שיביא לפיקחון לצופים שעדיין עוצמים עיניים ומתכחשים אל מול הזוגיות  החד מינית של גבר-גבר ואשה-אשה שאוהבים זה אלה את אלה ומבקשים להקים משפחה. הפתרון שהוא מעלה הוא מלודרמטי ועוסק באחדות המשפחה ובחובות חבריה זה לזה. אולי זאת הדרך בסביבה פוריטנית הנחשפת לראשונה לנושא. אבל אתם מאמינים שיש כזאת היום ?

תמהני. ובעולם של קולנוע שעשה כבר צעדים בוני אמון ביכולות לעניין ולרתק ולאתגר – הסרט נגרר מאחור כמו האח האיטי, לעיתים קרובות המעצבן שיש רצון להשאיר אותו בבית.

"החתונה של ג'ני" – 6 פלוס בסולם אורשר.

ובכל זאת הטריילר:

ספטמבר 3rd, 2015 by
%d בלוגרים אהבו את זה: