"העיתון" – מסמכי ספילברג

מעניין מדוע חברי הגילדה של נציגי עיתונות הבידור הבין לאומית בלוס אנג'לס החליטו להדיר לחלוטין את "העיתון", סרט העוסק במקצוע שלהם מרשימת הפרסים הלא קצרה בטקס "גלובוס הזהב" לפני ימים אחדים. נראה שעיניינים של איכות לא נכללו בשיקולים. אולי בגלל שבאופן לא פרדוקסאלי הם הרגישו שספילברג מכוון חיצי ביקורתו גם אליהם, חבורת מלחכי פינכה מידם של ראשי תעשית הקולנוע כשהוא מדבר בקשרים של הון-עיתון וטשטוש התחומים שבין עיתונות לוחמת, מדווחת וחושפת לבין עיתונות נרצעת מטעם. כך או כך החבורה הוכיחה שככל שהטקס שלהם הופך נוצץ יותר, הוא גם פחות רלוונטי ומתרחק מהדבר האמיתי, ה"אוסקר" של האקדמיה. "העיתון" – 8 פלוס בסולם אורשר.

שלושה הם הקודקודים של המשולש הרעיוני בתוכו נע סרטו של סטיבן ספילברג, ובכל קודקוד דגל. הראשון כמובן הוא תפקידה של העיתונות, או כפי שמכריז אחד השופטים בבית המשפט העליון באמריקה בהכרעה בפרשת "מסמכי הפנטגון" בתחילת שנות השבעים "תפקידם של העיתונאים הוא להגן על הנשלטים ולא על השליטים". השני הוא היחסים בין הון לשלטון המעוותים את החיים הציבוריים ומערבבים ברמה הלאומית, לעיתים עד כדי אסון, את שיקול הדעת וההחלטות הקיומיות ביותר. השלישי הוא השוויון המיגדרי והכרזה חד משמעית על תפקידה ומקומה של האשה בחברה שנשלטת ע"י גברים, חברה שבזה לנשים בולטות, לנשים בכלל ודוחקת אותן מחברות במועדוני קבלת ההחלטות, הגילדות הסגורות שלהם.

ברור שמדובר בסרט פוליטי. ספילברג הזדרז להכין אותו כבר אחרי שהיה ברור לאמריקה ולעולם מי עומד בראש המדינה החזקה בעולם. ברור שיש לו אמירה, שהוא מנסה להעביר טיעונים מפרספקטיבה חברתית שכנראה נמוגה בעיקביות ובהדרגה לתוך סביבה חליפית נאטמת. זוהי סביבה שמקריבה עצמה לדעת, הולכת ומוותרת על זכויותיה אל מול עילית שילטונית שמאבדת מצידה את הבלמים ככל שזה נוגע לזכויות הפרט, לכבוד אנושי, ולשימוש ברוטלי באמת ושקר, גם לצורך המשך קיומה.

ספילברג אכן חוזר לימים האפלים של שלטונו הרע של ניקסון וחבר האנשים המושחת שהקיף אותו והדריך את מעשיו, מזיוף בחירות ועד שקרים לעם ולקונגרס, אבל הסרט שומר על רעננות מכאיבה כשהוא מתחבר היטב גם לימים אלה, ימי עליתו ושנת שלטונו הראשונה של טראמפ, ומקרין משם גם למקומות אחרים מוכרים וקרובים אלינו יותר בהם משתמש השלטון  באותם אמצעים כמעט, באותם טיעונים, מניפולציות ובטכניקות דומות כדי לשמור את כוחו. מטלטל כמה שההיסטוריה יכולה לחזור על עצמה, ואיך האנושות מתקשה ללמוד את השעור.

ספילברג, כמו כל אחד מהצופים, יודע שהוא מוזג את הסרט למציאות שהיא גם דומה, אבל גם שונה מהמצע בו תפח סיפור השקר הנשיאותי עד שהתפוצץ בגלל כמה אנשים אמיצים שלא יכולים היו לשאת את השקר ואחרים שסכנו עצמם כדי לפרסם אותו. הימים ההם, בראשית שנות ה 70 היו עדיין ימים די תמימים של עיתונות דפוס, רדיו וטלויזיה שהיו מרכזי אינפורמציה שניתן היה להאחז בה. אמינות ומקצוענות היו אבני יסוד בקיומם של מוסדות כמו "ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט", "ABC" ו"NBC" וההשפעה בפרסום במרכזי מידע אלה היתה גורלית.

בניגוד לאלה, מעמדה של התקשורת בתקופה הצינית הנוכחית הפוסט-מודרנית, שבה התבזרו מקורות המידע וה"דמוקרטיזציה" האינטרנטית שפרטה את סיפוריה לציוצים ולREAL NEWS – לצד FAKE NEWS בלא דעת מה נכון ומה מניפולציה ושקר, הוא הרבה יותר חלש, מעורער ובר תוקף. אלה הימים שבהם ערכים מתעוותים, נעלמים, מקבלים משמעות שונה, לעיתים גם הרסנית. אלה הימים שבהם דמויות כמו טראמפ יכולות להיבחר לנשיאות אמריקה ולהיות תבנית פניה של הרפובליקה הגדולה והחזקה בעולם. ולא רק הוא ולא רק שם.

ולמרות ההבדל התהומי הזה מטיל ספילברג את "העיתון" שלו לפתחנו בתקווה שמשהו מהרוח האנושית ששואפת בסך הכל לטוב, לצדק, לאמת יעלה ויהפוך את הרמץ הלוחש לאש גדולה של צורך המוני ואנושי בחיים של הגיון, בעולם מסודר, בשלטון ששוב ניתן יהיה להאמין בערכיו , בחירות, בשיוויון ובחיפוש אחרי האושר.

ואיזה צוות הוא לוקח איתו לדרך. מריל סטריפ – אולי גדולת השחקניות של המסך האמריקאי, שעשתה כבר את כל התפקידים האפשריים ומותחת את היכולת שלה מדרמות קורעות לב למחזות זמר קלילים וטום האנקס שהוא מר אמריקה האמיתי, שגם הוא טבל בעצמו בכל ז'אנר אפשרי בעשרות סרטים עד שהפך ליורשם של ג'יימס סטיוארט, הנרי פונדה וספסר טרייסי. וכמובן השליטה הטוטאלית בעולם של רגש שספילברג שייף בעשרות שנים של הקולנוע המניפולטיבי ביותר בעולם.

"העיתון" מעמיד במרכזו את סיפור החשיפה של "מסמכי הפנטגון", אלה שהוכיחו שמדיניותה של ארה"ב במזרח אסיה מימי שלטונו של טרומן, דרך אייזנהואר, קנדי, ג'ונסון ועד ניקסון הלכה ושקעה ברמיה לעם ולקונגרס והיתה תלויה בגאווה לאומית מעוותת שגבתה מחיר אנושי הולך וגדל. בעוד ששורה של נשיאים אלה, דמוקרטים ורפובליקאים כאחד הכריזו על צמצום המעורבות במלחמות הודו-סין בקוריאה ובוייטנאם, הם עשו בדיוק את ההיפך והעמיקו את הדשדוש בבוץ הקטלני שעלה בחיי מאות אלפי בניה הטובים ביותר של אמריקה. הדו"ח בן אלפי העמודים שהוכן לבקשתו של מקנמארה, שר ההגנה לשימוש הדורות הבאים ראה אור כשאחד המצפונאים שהכין אותו החליט לחשוף אותו לציבור ע"י פרסומו ב"ניו יורק טיימס" שהיה ממכובדי העיתונים במדינה ומהנפוצים בה..

ה"וושינגטון פוסט" שהיה באותה עת עיתון מקומי המקורב לממסד הנשיאות בבעלותה של קתרין גראהם, אשת חברה וידידת הממשל עמד בפני שינוי כלכלי ביציאה להנפקה בבורסה ומעבר מחברה פרטית לחברה ציבורית, עיתון שחיפש דרך לתקוע יתד במודעות הציבור ולהגביר מכירות והשפעה. העורך זה מקרוב הגיע, בן בראדלי חיפש את הסקופ פורץ הדרך וזה הגיע כאשר בית המשפט אסר על ה"טיימס" הניו יורקי להמשיך ולטפל בפרסום המסמכים.

ספילברג פורס את העלילה כשהוא נע בדינאמיות מרשימה בין המרכזים העיקריים של שליחותו החברתית. הוא מתאר את הבעיות שליוו את מציאת המקור והמסמכים, את המאמצים של צוות העיתונאים ובראדלי בראשם לשכנע את המוציאה לאור ואת פרקליטיה, כמו את חבר המנהלים השמרני של העיתון, ואת המאבק המשפטי שהתיר את הפרסום. בה בעת הוא מציג את הגיבורה האמיתית של הסיפור, מבחינתו והיא הגברת גראהם שצריכה להחליט את ההחלטה המשמעותית בחייה בדילמה בין ההבטחה העיתונאית שהיתה טריטוריה זרה בעבורה לבין הסיכון הכלכלי בהתמוטטות העיתון שלה ובאובדנו ובהרס מעמדה החברתי.

סיפורה של קתרין קלארק הוא המעניין בין כל הסיפורים בנסיונה למצוא את קולה בחבר גברים ששלטו על הפן הכספי והפוליטי של חייה ושל העיתון אותו ירשה אחרי מותו של בעלה שקיבל מצידו את הניהול אחרי מות אביה. למרות שהיתה הבעלים היא הודרכה ותומרנה תדיר ע"י עורכי הדין וחבר המנהלים וכאן, לראשונה היא עומדת על דעתה ויוצאת כך לעצמאות אישית. ספילברג דואג לחזק את האמירה הפמיניסטית הזאת בכמה סצנות נוספות, כולל ברגעי הסיום של הסרט שבו יוצאת גראהם מאולם בית המשפט העליון לתוך קבוצה ענקית של נשים מעריצות.

"העיתון" מצטרף לשורה של סרטים "חשובים" העוסקים בעיתונות ובתפקידה החברתי בחשיפת העוול הקמאי, ויותר מזה בפן הפמיניסטי של המקצוע. למרות שמדובר במקרה מוכר וידוע מצליח ספילברג, בעזרת צילום מדוייק, עריכה נכונה ומוסיקה תומכת ומפריחת רגש, לעניין אותנו כמעט לכל אורכן של למעלה משעתיים ולהוציא סצנה אחת או שתיים המקדמות בעיקר את החלק המלודרמטי, הוא בונה את הסרט כמותחן הדוק, נטול אירוניה שאולי יכולה היתה לדלל את החיצים השלוחים שלו, אבל היתה מוסיפה לסרט מידה של עידון.

באשר לשני הכוכבים בתפקידים הראשיים, האנקס חוצה את התפקיד באופן מהוקצע, כצפוי ובלי להתאמץ אך עם געגועים העולים לבראדלי אחר, ג'ייסון רוברטס הענק ב"כל אנשי הנשיא" (שעסק בפרשיה אחרת שהוושינגטון פוסט היה מעורב בה עד צואר שנתיים אח"כ, "פרשית ווטרגייט"). סטריפ שכובדו העיקרי של הסרט מונח על כתפיה נעה בין הרגעים הייחודיים שהיא יודעת להניח בפנינו לבין השטיקים המוכרים אותם היא מעבירה מסרט לסרט. והודעה למי שדואג – היא פשוט לא מזדקנת.

"העיתון" הוא סרט שישכנע וירומם את רוח המשוכנעים. הצלחתו תלויה בכמותם ובקולניותם של אנשי הקבוצה מנגד, אם בכלל יבואו הנה אחרי שישמעו במה מדובר.

"העיתון" – 8 פלוס בסולם אורשר.

The Post

ינואר 14th, 2018 by
%d בלוגרים אהבו את זה: