"ארץ זרה" – הקינה על הארץ הזאת

בפסטיבל חיפה הציג שלומי אלדר את סרטו התיעודי וזכה ובצדק במקום הראשון. וזה הישג מכובד מאוד אך גם סימלי, משום שזה קרה בחיפה – העיר שחרטה על דיגלה את הדו קיום והאפשרות לחיים משותפים זה לצד זה של יהודים וערבים. הסרט המרגש והחשוב מראה מה קורה היכן שכור ההיתוך והצורך בחיים משותפים לא הצליח ליצר חיים בצוותא ושילח מאלה ומאלה לחיים ב"ארץ זרה". עוד סיפור על עולם הולך ומתכער.

מאז שאברם אבינו  נשלח לרילוקיישן הראשון בתנ"כ מאור כשדים לארץ כנען, עשו רבים מאוד מבני ישראל וגרים אחרים שישבו כאן את הדרך ההפוכה. אמנם לא לאור כשדים, אבל מכאן לכל קצוות עולם כדי לחיות אחרת, חלקם מרצון וחלקם מכורח הנסיבות, בארץ זרה. שלומי אלדר, פעם הכתב לעינייני פלסטינים בערוץ 10 והיום עמית מחקר בוושינגטון מביא בסרטו המרגש "ארץ זרה" את סיפורם של ארבעה כאלה שהחליטו, למרות הכאבים שכנען היתה להם לזרה והמירו ארץ זרה קרובה באחרת, רחוקה יותר. הכאבים , מסתבר לא פחתו, הם רק השתנו. ואני הצופה, דמעתי לכל אורכו של הסיפור. על מה ? בעיקר על אופציות שהוחמצו ואולי לא ישובו.

"ארץ זרה" הוא סיפור על סיפור על סיפור, טרגדיה בשלושה מימדים, כל אחד שונה, אחר בחומרתו אבל את כולם מלכד הכאב המשותף. בבסיס מתנפץ עלינו שוב סיפורו הנורא של הד"ר עז א-דין אבו אל עייש, רופא מעזה שעבד כגיניקולוג בכיר בבית החולים "סורוקה" בבאר שבע ויילד שם את ילדינו, שבמהלך מבצע "עופרת יצוקה" נהרגו שלוש מבנותיו ואחת מאחייניותיו ונפצעה בת נוספת עקב פגיעת שני פגזי טנקים של צה"ל בביתו בג'בליה. בעת הירי שהו בבית רק הבנות הצעירות. המקרה התפרסם אחרי שהרופא, זועק מכאב על אובדן חייהן הסתמי של בנותיו התקשר לשלומי אלדר שהעלה את הקריאה קורעת הלב לעזרה בשידור חי ומצמרר בטלויזיה.

באופן חריג אישרה ישראל להעביר את הבת הפצועה לטיפול בתל השומר וכך ניצלה ראיתה ואצבעות ידיה והד'ר עצמו, במהלך מעורר הערצה הכריז כי למרות האסון שפקד אותו הוא לא זונח את דרך השלום.  "לכל מלחמה יש את הסמל שלה. עכשיו לאחר שאיבדתי את שלוש בנותי אני יכול לקוות רק שהן יהפכו סמל למלחמה הזו. סמל חיובי, סמל שיחזק את התקווה לימים של שלום" אמר האיש היקר הזה ליד מיטת בתו. לימים הקים אבו אל עייש קרן "Daughters for Life" למען הענקת חינוך וגישה לבריאות לנערות ולנשים בעזה ובמזרח התיכון אולם המציאות, ההקצנה והאלימות האצורה משני צידי הגבול עם עזה נעשתה חזקה גם ממנו. לפני שמונה שנים הוא נסע לקנדה עם משפחתו, בעקבות משרה לחמש שנים שקיבל באוניברסיטת טורונטו ושם הוא חי עם בנותיו עד היום. מעבר לעבודתו הרפואית והמדעית הוא מרצה בקביעות על סיפור חייו, הטרגדיה שפקדה אותו, והצורך בשלום על מנת למנוע קורבנות נוספים. השליחות הראשונית והאני מאמין שלו לא הועמו גם מרחוק, הצטרף איליו רק כאב הגעגוע. שנתיים אחרי שעזב לקנדה פרסם אבו אל עייש את ספרו "לא אשנא" שפורסם גם בעברית, ספר שתלוי מעל כל מתלהם באשר הוא.

המימד השני בסרט ונוכח מאוד ברוב שלביו הוא השחקן רסאן עבאס, פעם כוכב טלויזיה אהוב מהסדרה "המסעדה הגדולה" ששודרה כאן בימים שעדיין ניתן היה לקוות לשחר שיפציע. עבאס העלה בתאטרון הלאומי "הבימה" ב 2012 את הצגת היחיד "לא אשנא" על פי ספרו של הרופא שבנותיו נהרגו, שסיפרה את סיפור חייו של אבו אל עייש, סיפור הטרגדיה שלו והדגישה בעיקר את הצורך בדו קיום של הבנה ושיתוף בין שני העמים שחיים בארץ הזאת. ההצגה אמנם זכתה לבמה בתאטרון הלאומי, אולם הועלתה רק 10 פעמים. כנראה קצרה רוחם של הקהל והנהלת התאטרון אל מול קריאות לשלום של ערבי.

ברזומה של עבאס אפשר למצוא גם הצגות בהן השתתף בקאמרי, בתאטרון חיפה, בבית לסין, בתאטרון העממי ובמרכז התאטרוני בנווה צדק, אולם ליבו ומאווייו בתאטרון שניהל באום אל פאחם "דיוואן אל לג'ון" שבחללו הריק הוא מסתובב כאבל. "זוהי פינת הקפה, וכאן מכרנו את הכרטיסים" הוא מצביע על הריק המתקלף "ופה הבמה. כל ערב היתה הופעה אחרת, תאטרון, מוסיקה, שירה, אבל זה נגמר. המציאות השתנתה".

עבאס מלווה כל משפט שלו בצחוק עמוק ומתגלגל, צחוק כואב המכסה על סערת נפש. הוא, שנולד באום אל פאחם עבר לתל אביב וחי בה לא מעט שנים. כאן הוא גם הפך לכוכב בטלויזיה-של-ערוץ-אחד. היה עובר ברחוב וכולם הכירו וכיבדו. התקלות גזענית עם הורים בגן של הבן החזירה אותו, באל כורחו לעיירת מכורתו. אבל גם שם השתנתה האוירה והפלג הדתי הקיצוני הלך והתגבר והשתלט על המוסדות העירוניים שהתחילו לנגוס בפעילות התרבותית. "העיר שגדל בה בני אינה אותה עיר שבה אני גדלתי" הוא מצחקק בזהירות,בטון מריר .

עבאס לא חושב לעקור מכאן, למרות הכל. השורשים שלו עמוקים מידי מכדי לעזוב. ויש גם סיבות פרקטיות – איך יתחיל עכשיו הכל מחדש, בגילו המתקדם . אבל לעבאס יש בן, נאדים שגם הוא משלם את מחיר הזרות, גם הוא, כצעירים רבים מסביב החליט לנתק את הקשר עם מכורתו וללכת לגלות, לצאת לחו"ל כדי לבנות שם חיים חדשים . זה קרה אחרי התקלות אלימה עם משטרה, כשגילו שהוא ערבי ופוצצו לו את הפרצוף, ועוד מפגש והוא יצא ללונדון. בהמשך יתברר שהשינוי לא צלח, נאדים חזר לארץ, עבד בבנין והיה גאה על עבודתו ("זה הקיר שאני עשיתי עליו טיח", הוא מתגאה "והנה, עשיתי משהו יצרתי משהו") אבל לבסוף עזב שוב לחפש עתיד טוב יותר. אביו, עבאס נשאר כאן אבל מרגיש שזה לא ביתו. הוא זר בארץ שלו.

גם שלומי אלדר, המימד השלישי בסרט מיישם וחווה פרקטיקה של ארץ זרה. שלומי הרגיש שאינו יכול לשאת את כובד המשא של חיים בארץ ההולכת וטורפת עצמה לדעת, שאינו שייך עוד לימים השרופים מחמה במזרח תיכון הולך ומקצין עמדותיו, וכמי שאוהב חורף, כך הוא מצהיר כמה פעמים בסרט הוא לקח אשה וילד ועקר למרילנד. שם, בבית שנטוע עמוק ביער ירוק בקיץ ומושלג בחורף, ליד מעיין שופע ועם ביקורי איילות בחצר, הוא מצא את השקט. אבל לא איבד את הזרות. אמריקה מתנהגת איליו יפה, אבל היא לא ארצו, הוא אינו שייך. בנו המתבגר כבר בדרך לסגור פערים, אמריקאי צעיר שעדיין מדבר עברית, אבל האוריינטציה היא של כוכבים ופסים לעד.

אלדר הוא החוט המקשר בסיפור זה של ארבעה אנשים שנקרעו משורשיהם ומנסים למתוח זרועות מבקשות לגעת בהם שוב, בלא הצלחה. זהו סיפור סגור שמתחיל בשכול פיסי, עובר דרך שכול רוחני ונפשי וחוזר לסיפור המוצא המתפוצץ על מציאות מקומית שהולכת ונעשית קיצונית יותר, עיוורת יותר, אלימה יותר, מציאות הדוחה יותר ויותר את אזרחיה, מציאות שנושאת את ארבעת האנשים הללו הרחק ממחוז הקיום הטבעי שלהם. מחוז חפצם ויורקת אותם אל חופים זרים. את הפרקים הכואבים הללו של הסיפור הוא מחלק באופן נכון לאורכו של הסרט בעריכה נבונה ושקולה ואנו, הצופים יכולים למתוח את המקבילות המחברות בין הסיפורים ולהתפתח איתם לטרגדיות האישיות של כולם.

כל אחד מהם, איש איש בתורו ובסיפורו מנסים למצוא את המכורה בארץ זרה, גיאוגרפית או נפשית וכל אחד מהם נושא בחובו מסקנות אחרות. כנראה שגם כאן יש קשר בין המספר לסיפורו. אבו אל לייש לא מאבד מהאופטימיות. עבאס פסימי וקודר. ואלדר, הוא מתנייע בין השניים ליבו במזרח והוא בקצה מערב. אבל אחרי הכל – יש לו אחריות של מספר סיפורים. סרט נפלא, חשוב לכל אזרחי ה"ארץ הזרה" כאן, שם ובכל מקום.

אוקטובר 20th, 2017 by
%d בלוגרים אהבו את זה: