חיפה – שותף + 4

אחרי הסיכום הכללי על האירועים ועל התנהלותו של הפסטיבל ה-33 בחיפה מגיע תור הסיכום וההערכה הראשונית של הסרטים שהוקרנו במסגרת התחרות של הקולנוע העלילתי הישראלי. וזה החלק הקשה ביותר משום שהוא נוגע ממש בעצבים החשופים של העשיה המקומית. אבל זה התפקיד ולכן זה גם הזמן. ושוב, נא לזכור שמדובר בכתיבה בעקבות צפיה אינטנסיבית של כמה וכמה סרטים ביום, עובדה המטשטשת מעט את הזיכרון ומצמצמת גם את המסגרת הפיסית של הביקורת.

נכונה היתה החלטת הנהלת פסטיבל הסרטים הבין לאומי ה – 33 בחיפה להוציא את "פוקסטרוט" של שמוליק מעוז מן התחרות לקולנוע ישראלי עלילתי, אך להשאיר אותו להקרנה מיוחדת במסגרת הפסטיבל, למרות שהסרט כבר יצא אל המסך והיה ועודו מוקרן בכל הארץ. נכונה משתי סיבות, כל אחת מפינה אחרת של סקלת הטיעונים. מלכתחילה הסרט אמור היה להשתתף בתחרות, לצד שמונה סרטים אחרים, אולם האירועים שסבבו את פרסי ה"אופיר", הפרסום האדיר והרוח הגבית שנפחה בו שרת התרבות שלא בכוונה והפכה אותו לסרט המדובר ביותר בארץ בשבועיים שהקדימו את הפסטיבל בחיפה דחפו את מפיקי ומפיצי הסרט להחלטה להכות בברזל בעודו חם ולהקדים את יציאתו המתוכננת לבתי הקולנוע. וכך, כשנפתח הפסטיבל בחיפה כבר רקדו פוקסטרוט בכל הארץ. אבל הרובריקה נשארה ואולי כהכרזה פוליטית הוחלט להקרין בכל זאת במסגרת מיוחדת את הסרט.

ההחלטה נכונה גם אד הוק משום שבמצב שנוצר לאף אחד מהסרטים האחרים שעמדו מול "פוקסטרוט", גם הטובים שבהם, לא היה שום סיכוי והפרס הגדול היה נופל שדוד בידי מעוז וסרטו. עוד אחד. גם בגלל האיכות האמנותית – הסרט מקפיץ את הקולנוע הישראלי בדרגה שלמה אם לא יותר, וגם בגלל ההד הציבורי. אז נשארנו עם שמונה סרטים שאותם צריך היה צוות שיפוט בין לאומי לראות ובהם לברור את הטוב יותר להענקת פרסים. אסופת הסרטים שכונסו כאן לא שיקפה ברובה את איכות הקולנוע שלנו לשנה זאת כפי שראינו בהקרנות של האקדמיה לקראת ה"אופיר" ולהוציא סרט אחד או שניים העלתה תחושה של חוסר בשלות למרות הנסיונות הכנים, אני מאמין, להפריח קריאת כיוון.

הסרט הטוב ביותר באסופה זאת לטעמי, גם הבוגר והמשמעותי מכולם היה "הבן דוד" של צחי גראד, סרט שמשך את תשומת ליבי כבר בהקרנות ה"אופיר". גראד שזכה ב"פרס השחקן" של הפסטיבל ובפרס על הישג אומנותי של צוות השיפוט של "פדאורה", איגוד המבקרים האירופאי-ים תיכוני (שהייתי אחד משופטיו – גילוי נאות) מציע כאן את סרטו הריאליסטי, המדוייק והאמיץ, סרט העוסק בהתלהמות ההיסטריה המקומית שהיא כל כך ישראלית וכל כך מעוותת ויום יומית. נפתלי, גיבור הסרט שחי במושב במרכז הארץ שוכר פועל ערבי לעזרה בשיפוץ מחסן בחצר המשק. רוצה הגורל ובאותו בוקר מותקפת מינית נערה אוטיסטית שחיה במושב. התושבים חושדים כמובן בערבי ומעגל האיום עליו ועל נפתלי הולך ונסגר באלימות גוברת. הסרט שמציע גראד – תסריט, בימוי ומשחק בתפקיד הראשי הוא אניקדוטה אלימה ומהבהבת על יחסינו לאחר, על הדעות הקדומות שלנו ועל שטיפת המוח הקיבוצית והמטומטמת  שבה אנחנו חיים. הדרך של גראד אלינו כבכל סרטיו היא ישירה, מחוספסת, ברורה ואפילו מרגשת ועושה את הסרט לנכון, אמיתי וחשוב בעיקר בעת הזאת.

גם "העדות" סרטו של עמיחי גרינברג המחזיר אותנו לעיסוק בטראומה הגדולה של השואה והשלכותיה, הפעם עם טעם של סרט מתח היה אחד מהסרטים המעניינים והשלמים שהוצגו בתחרות, גם כי בלי שואה הרי אי אפשר. ונדמה לי שחשיבות העיסוק בנושא היא שגרמה לשופטים הזרים להצביע לבכורה דוקא בסרט הזה.  יואל הוא הסטוריון חרדי החוקר פרשיה של טבח יהודים באוסטריה, ממש לקראת סוף המלחמה. הוא אוסף עדויות, מחפש את קבר האחים בלא הצלחה כשהוא נלחם גם נגד הזמן. העיירה בה נערך הטבח עומדת להרחיב את גבולותיה ולפני שיתכסה השדה בשלמת בטון ומלט הוא חייב למצוא את הקברים. במהלך החקירות שלו הוא מגלה פרט דרמטי על חייו וחיי משפחתו שמכניס אותו לדילמה מוסרית ודתית. הסרט בכיכובו של אורי פפר נוגע גם בשאלת האמונה, הזהות, האמת הפנימית והצורך לקיים אותה גם בעת משבר אישי, מוגש בשפה קולנועית קולחת שיש בה לא מעט עיניין ויכולת להעמיד שאלות קיומיות בפני מי שמוצא עצמו מעורב.

גם " אל תשכחי אותי", סרטו יוצא הדופן של רם כרמי הביא עימו רוח של רעננות בעיצוב הדמויות שכולן הדור הצעיר והפגוע שזועק לעזרה, גולש אל מעבר לגבולות פרוצים ונושא כאב של חוסר התאמה חברתית. במרכז שני צעירים מאותגרי נפש, ניל עם הפרעת קשב ותקשורת שמגיע מהולנד ויש לו טובה ענקית על הגב, בטוח שיוכל להתאחד עם להקת רוק מצליחה למסע הופעות עולמי , ותום על הפרעת אכילה שמאושפזת בבית חולים במחלקה סגורה ורוצה כל הזמן לצאת לחופשי בטענה שהיא בעצם בריאה. השניים נפגשים כשהלהקה של ניל מופיעה בבית החולים ושניהם מנצלים את ההזדמנות ובורחים משם. מפגש עם ההורים של תום לא עולה יפה, גם ההורים אינם מהטיפוסים היציבים, האמא עם אובססית אוכל טבעי ועם האנג אובר של דור שני בשואה, והמסע לעבר היאוש לוקח אותם גם לסביבות התחנה המרכזית על שלל טיפוסיה. למרות חורי ענק בתסריט, אי בהירות נראטיבית בעלילה וכתיבה לא מושלמת של הדמויות, יש בסרט אוירה של תמימות נעורים, חוסר אוריינטציה נפשית של השוליים המוכרים פחות של הדור הצעיר, חן מסויים ואולי גם כאב אמיתי שמוקרן מהמסך, אולי בגלל שני השחקנים הראשיים ניתאי גבירץ ומון שביט ומהכנות של עבודת הבימוי.

"בית בגליל" של אסף סבן היא ה"ראנר אפ" של התחרות, דיברו בו לא מעט כאחד הזוכים האפשריים, אבל בסופה של תחרות הוא זכה רק בפרס התסריט. אם תשאלו אותי (ולא רק אותי) היה צריך להתלוות לפרס הזה גם פרס השחקנית לנועה קולר המצויינת. סיפור הסרט בקווים כלליים מאוד לא מקורי אבל מוכר מאוד לכל זוג שבנה אי פעם את ביתו. גילי ויערה חוזרים לישוב הקהילתי שבה גדלה כדי לבנות שם את ביתם, אי שם בגליל. הסרט המפורק לשלבים של התקדמות הבניה – התכנון, עבודות התשתית, היציקה הראשונה, הרמת הקירות, ההתנגשות של החלום והמציאות שבהן מה שיש לא דומה למה שחשבו שיש, הבעיות הכספיות המתרגשות, ההחלטות עם חומרים וצבעים, כל שלב והמשברים שלו – האובייקטיביים והזוגיים, כל שלב וגלרית החברים, השכנים וההורים שבאים לראות את העבודה. סבן סומך מאוד על הכימיה המתפתחת בין שני השחקנים שלו אודי רצין ובעיקר בהובלת הברורה של נועה קולר ליצירת אוירה ישארלית אותנטית אבל דוחס פנימה עוד ועוד דמויות שיש להן הסבר עינייני להיותן (לעיתים משעשע, למשל קבלן הצבע שמרח  צהוב אבל נשבע  שזה יהיה לבן) אך אין לתפקידים שלהם המשך או השפעה על חיי הזוג. למשל השכנה שהיתה הנודניקית של הכיתה של יערה ועכשיו היא חולקת את המגרש הסמוך שנעלמת מהר כמעט בלי להשאיר עקבות. בעיה נוספת של הסרט היא הצילום שלו (או לפחות העותק שהוקרן בפסטיבל) שהוא שרוף ודו מימדי, ללא עומק וללא פרספקטיבה וכך כל התרומה של הנוף הגלילי הולכת לאיבוד.

"המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" סרטו הארוך הראשון של גלעד אמיליו שנקר מציע בגרות מהוקצעת דוקא בתחום שבו נכשל "בית בגליל", וזה בעיצוב ובצילום. הסרט, מורבידי על גבול אגדת אימים מציע סיפור שעל פניו, וגם אחרי צפיה בסרט פעמיים, הוא סוג של אניגמה לא פתורה בידי. לא מבין למה, לא מבין איך, לא מבין כל כך גם מה קורה פה. זאת אומרת הסיפור, שמנסה לבאר לעצמו ולנו את התרגום האישי של שנקר לאגדה "האדונית והרוכל" של עגנון מציע משל שלא רחוק כנראה מזה של המקור, אבל הנמשל נשאר עלום. עולם של נשים דמוניות הטורפות גברים מצודדים בסעודות ערב מפוארות הסובבות ערבי קריאה של יצירתו של עגנון, חיפוש אחרי האהבה, חתרויות על עמדות כוח ומקומה של הספרות בתרבות, כל תרבות שהיא הן נקודות המשען.  אבל החיבור בניהן הוא כמעט פוסט מודרניסטי המאכל לא רק את הגברים אלא את הסגנון כולו. חייבים לציין שהצד הויזואלי של הסרט הוא ייחודי, לא נראו כאלה במקומותיהו. עולם אפל, מסוגנן בתפאורה וצילומים גוטיים מטילי אימה בחללים גדולים, אולפניים, שנשלטים היטב ע"י הצלם והצוות הטכני .

בחלק התחתון של הטבלה נמצא את "מוצא אל הים" סרטו של דניאל מן (איזה שם מחייב) שזכה במירב הפרסים בתחרות. גם סרט ביכורים, גם פרס הצילום (?) וגם פרס העריכה. זהו סיפורו של יואל שאמור להתייצב ביחידתו בימי מבצע "צוק איתן" בעזה אולם אינו מסוגל להענות לקריאה ולטלפונים מן הצבא ששואלים למצבו, שנפרד זה לא מכבר מאשתו ורק הכלב נשאר בניהם, שאביו מת והשאיר מכונית במצב לא תקין. יואל מנסה למצוא את עצמו בין המשברים כשמן, הבמאי מנסה בעזרתו לאפיין את הגבר הישראלי המתפרק. והתמונה אינה מחמיאה כמובן. הסרט של מן, כמו הגיבור שלו תקוע רוב הזמן בחוסר יכולת לנוע ולמרות הדמויות השונות המתחלפות על המסך מולנו, אין בהם כדי לקדם באופן מעניין את העלילה. מה שנשאר זה סלט עלילתי, קצוץ לסצנות קצרות ולא תמיד ברורות שגם איסופן אינו יכול לתרום לאיזו שהיא סימפטיה למי מהמעורבים.

גם "מונטנה", סרטה הראשון של הבמאית-המלהקת לימור שמילה אינו שונה בהרבה בהשגיו הדלים לעניין את הצופים בסרט, בודאי שלא לרגש אותם. כאן מחליפה את דמות הגיבור-הזכר השבור צעירה לסבית שמגיעה לעכו, עיר הולדתה ומקום בו מתגוררת משפחתה (או חלק ממשפחתה) לאחר מותו המסתורי של סבה. אפי שעזבה את העיר עם אמה שחיה בפריז והשאירה מאחור את סבה וסבתה, דודה – אחות אמה רווקה מזדקנת ודוד, אח אמה וזכרון של מעשים מגונים שעשה בה, עוברת בין בתי השכונה במסע של חשבון אישי ומשפחתי. מהר מאוד היא מגלה שהשכנה שגרה בבית בו גדלה, הנשואה לידיד המשפחה מגלה סממנים של תשוקה לצעירה שחזרה הביתה. עד עכשיו ספרנו גם גילוי עריות, גם יחסים לסבים, גם ניאוף במשפחה וגם מוות לא פתור. אם ניקח בחשבון שרוב הסרט הקצר יחסית (79 דקות) עובר במבטים ושתיקות ועישון סיגריות, נוכל להגיע למסקנה שיש לנו כאן, לכל היותר סרט סטודנטים שהתנפח על מידתו. אף אחד מהמעורבים, כולל נעה בירן בתפקיד הראשי (פרס משחק) לא עושים דבר להוכיח אחרת.

"אווה" – סרטו של חיים טבקמן הוא האכזבה הגדולה של התחרות. טבקמן שמגיע לכאן אחרי טבילה עמוקה בנושאי היהדות החרדית והגבריות הפגומה בסרט "עיניים פקוחות", עורך במקצועו הראשי משליך על המסך אוסף של סצנות, תמונות תמונות ומקווה שיתחברו איך שהו למשהו קוהרנטי על המסך. וזה לא קורה. הסרט שמנסה לספר את הסיפור של החיבור הרופף והקלוש בין הצבר לניצולי השואה הוא אסופה מאוד מקרית של צילומי  אוירה שאינם מתחברים למשהו שיש לו תובנה ותוקף כל שהוא. יואל, כנראה המושבניק מגלה שיש לו דירה שלא ידע על קיומה בעיר הקרובה ובבית גבר שתקן ומוזר. מה שמחבר את שני הגברים היא אווה, הנשואה לשניהם. ההכרה במצב שנוצר אינה משנה לאיש מהנוכחים את ההתנהלות זה אל זה וזאת אל אלה. והכל אניגמטי, סתום, לא ברור ומבוזבז – לפחות במקרה של האנסמבל כולו – אבי קושניר, אפרת בן צור וגיל פרנק. הסוד הגדול של הסרט אינו נפרם ונשאר סתום, כמו הסרט עצמו.

אוקטובר 16th, 2017 by
%d בלוגרים אהבו את זה: