פסטיבל חיפה – שוטף +1

לא להאמין כמה לאט, ואולי מהר עובר הזמן כשנהנים. על פי כמויות הצופים ששוטפים את אולמות פסטיבל הסרטים מס 33 (על פי ראש העיר בנאום הפתיחה המסורתי החוזר על עצמו כבר שנים רבות, על איך שהוא ויוסי אורן וענת אשרוב המציאו את הפסטיבל לפני 35 שנים) ההצלחה, לפחות בסוף השבוע הראשון אדירה. אין כמעט אולם עם מושבים ריקים והקהל מצטופף באכסדרות של הקומפלקס התרבותי של אתו"ס במרכז הכרמל, בין האודיטוריום, אולם רפופורט והסינמטק.

אז כדי להוסיף על הלחץ על הקופות ולהוסיף עוד פנינים המוצעות כאן לקהל, הנה סיכום תמציתי של הטובים או לפחות המדוברים בסרטי הפסטיבל.

"בלייד ראנר 2049 " חייבים לאמר שהסרט התקבל בחיפה ברגשות מעורבים. זאת אומרת – יותר לא אהבו את הפרוייקט המגלומני הזה של הבמאי הקנדי דניס וילנב בהפקתו של רידלי סקוט שהיה אחראי על המאסטרפיס במקור מאלא שאהבו. אבל בהתחשב שהקהל (לא לזרוק אבנים) היה קהל מוזמנים ורובו אנשי העיריה ומקורבים, אולי ניתן להבין את אי הסובלנות.

חברי המבקרים גם הם היו חלוקים על איכות וחשיבות התוצרת והקדישו, תוך התנצלויות לא מעט שהיו בהן מן ה"כן" ומן ה"לא" בעירבוביה שהצדיקה שורות אבות וארוכות של פרושים, תובנות והתנצלויות, כאורכו הרב מידי של הסרט. אני אולי אתייחס איליו בשבוע הבא, בתום תרועת הפסטיבלים אבל בנתיים כמה מילים על קצה המזלג.

רידלי סקוט היה בודאי מודע לעובדה שהוא נכנס כאן לנעליים הגדולות של עצמו ואולי בשל זאת בחר לא לביים את סרט ההמשך לסרטו משנת 1982 שהפך לאחד הסרטים המכוננים של ז'אנר המדע הבדיוני, אלא פסע אחור לתפקיד המפיק כשהוא מפקיד את הבימוי בידיו של צעיר ממנו, דני וילנב. ב-35 השנים האחרונות השתנה הקולנוע, בייחוד בז'אנר זה והחזות העתידית שהעמיד סקוט לשנת 2019 שופשפה רבות בעיקר בסרטי הקיץ לנוער. במאי צעיר יותר יכול היה להציע את הפתרון. הבעיה עם התוצאה, שהמסתורין שאפף את העשיה הפך למיתוס בפני עצמו, הבעיה היא שמה שזלג מהסרט המקורי לכאן היא רק המסגרת הטכנית והויזואלית, כשעיקרו הפילוסופי של הסיפור נשאר נפוח, פומפוזי אך תפל. וילנב משקיע מאמצים להרשים בחזותו של הסרט כאשר האנושיות, אותה מנסים גיבוריו להגדיר לעצמם ולקהל – מתדלדלת ומתכווצת. להלן סרט שרובו גימיקים וטריקים מן המחשב, סיפור רווי חורים עם בעיות עלילה רציניות, סרט חסר רגעים מרגשים או מפתיעים, ארוך מידי שאינני בטוח שצריך למהר ולראות.

"הפרעה בקצב הלב" – הקולנוע הרוסי שעמד די מהצד עם ידיים בכיסים לא מעט שנים , להוציא כמובן את המטאור זויאגינצב, מוכיח שבינתיים צמחו חתחת האילונות המצלים של מיכאלקוב, טארקובסקי וסוקורוב צעירים רעננים ומרתקים שעושים קולנוע שהולך ותופס שוב מקום בצמרת של הקולנוע העולמי. זהו קולנוע חריף, ביקורתי, המשלב ריאליזם פיוטי בסימבוליזם של מי שיודעים לעטוף את סרטיהם במטפורות. בדיוק הקולנוע שמירי רגב לא אוהבת… בוריס חלבניקוב הוא אחד מאותם במאים והוא מצליח להעביר בסרטו הנפלא, הרגיש והמהפנט את רוחה של ארץ שלמרות שנכנעה כבר לטוטליטריזם משתק, עדיין מפעמת בה רוח אנושית המחפשת אפשרות ביטוי.

זהו סיפור על אולג,פרמדיק צעיר שעובד בצוות אמבולנס חירום שנותן מזור לחולים, עזרה ראשונה לפני ואולי במקום הובלתם לבית החחולים. אשתו קטיה היא רופאה במיון באחד מבתי החולים המרכזיים והשניים, טובעים בעבודה ובסבל של אחרים ומזניחים את הקשר שלהם עצמם. קטיה מרגישה שהוא אינו מתייחס אליה, מזניח את הקשר בניהם , שקוע בעבודתו ובשתיה ומחליטה לסיים את היחסים. רק אז , אל מול האובדן מבין אולג כמה היא חשובה לו באמת. והכל קורה על רקע שינויים במקום העבודה ובדרישה צינית של הבוס להעדיף את הרווחים והיעילות על חשבון חיי החולים, עמדה מוסרית צינית שאולג לא מוכן לקבל. וגם כאן כמעט חרב עליו עולמו.

גם הסביבה הפיסית – דירה קטנה של חדר ומטבח אליה נלחצים השניים ובה הם מארחים את חבריהם וגם הסיפור ההומאני, הדאגה לחולים בעת טיפול, ובודאי עיצוב שתי הדמויות המרכזיות ובידי השחקנים הממלאים אותם – נפלא, מרגש ויכול להביא לצופים הרגישים את אותה הפרעה טובה בקצב הלב.

"לאקי" – איזה כיף לגלות פתאום סרט נפלא ברגעים הכי בלתי צפויים. למרות שבפסטיבל כזה (או אחר) זאת בהחלט ההזדמנות לגילויים כאלה – כמה נפלא להיות שם כשזה קורה. "לאקי" הוא סרט כזה, קטן וצנוע של ג'ון קרול לינץ', סרט ראשון כבמאי של מי שהקריירה הארוכה מאוד שלו כשחקן בקולנוע ובטלויזיה מצדיקה את הקרדיט. "לאקי" הוא סרט מאותם יחידי סגולה שמתאהבים בהם מייד או לא מבינים על מה המהומה, סרט קטן ונפלא על שום דבר מיוחד, על כלום שקורה בו ובכל זאת הוא על כל מה שחשוב. זה סרט של דמויות, של שחקנים, של רגעים נפלאים ההופכים להיות ייחודיים בגלל הדמויות, השחקנים והרגעים שנחשפים אל מול המצלמה.

לאקי בן ה 90 , אותו מגלם הארי דין סטאנטון הנהדר, כאן מסוגף, זקן, רטנן ואנושי בסרט הקולנוע האחרון שלו מתגורר בעיירה שדופת רוחות במדבר האמריקאי, בין צריפים מטים לנפול, מוסדות אמריקאים מסורתייים כמו הרחוב הראשי, הבאר המקומי – מקום מפגש לנפשות בודדות, ליד צמחי הקקטוס הקוצניים. סדר היום שלו קבוע ומתחיל בהתעמלות קצרה, שתית חלב וצעידה אל הבאר לפגוש את שאר האבודים של העיירה הגוססת שרוב תושביה מתו או זנחו אותה. בשיחות שהוא מנהל עם ידידיו ובהם גם דייויד לינץ' (הבמאי, המתגלה כאן כדמות מרתקת), רון ליוינסטון, אד באגלי ג'ר וטום סקריט (איזה אוסף) הוא מנסה להסביר את התאוריה האתאיסטית האקזיסטנציאליסטית שלו שסופה אבדון. וכולם מחפשים את הצב שהלך לאיבוד כי שער החווה היה פתוח. יופי של סוכריה קולנועית שסופה – חיוך. חיך מתוק, אפילו שהוא החיוך האחרון.

"הכאב" – הצרפתים שאמצו לעצמם את הקולנוע באשר הוא מביאים הנה סרט עטוף בפנפרות ממסדיות, בהקרנה בחסות השגרירה בישראל, הקונסולית בחיפה, הבמאי, השחקנית הראשית וחלק מצוות המפיקים שהובאו מצרפת הנה כדי לנפח את הריק. "הכאב" הוא סרטו של עימנואל פינקייל בסיפור על פי מרגריט דיוראס, אחת הסופרות והפילוסופיות המוערכות באירופה. כאן, ברומן סמי ביוגראפי מנסה פינקייל להוכיח את הרוחניות של דיוראס הפוגשת בקשיים וכאבים של בשר ודם. הסרט מתרחש בשנה האחרונה למלחמת העולם השניה 1944-45 והגיבורה, דיוראס עצמה, כאן מרגריט מחכה לשמוע דבר על מצבו של בעלה הסופר רובר אנטלם שהיה דמות מרכזית בתנועת ה"רזיזטאנס", המחתרת הצרפתית, נתפס לאחר השלנה ונשלח למחנות העבודה ואח"כ ההשמדה.

מרגריט יוצרת קשר עם איש גסטפו צרפתי ודרכו היא מנסה להעביר ידיעות על בעלה וממנו אליה, כצינור דו סיטרי. כל אותה עת מטפל-מאהב בה אחד הידידים של בעלה, גם הוא דמות מרכזית בסרט. הנסיון של פינקייל להפוך את הסרט לרב משמעי מביא עלינו שעתיים ארוכות מאוד ודי משעממות, בודאי חסרות כל רגש או ריגוש של צילומים מטושטשים, זויות מוזרות, צבע מינימאלי כמעט שחור-לבן, הרבה וילונות מתנפנפים ועוד אמצעים קולנועיים שאמורים להפוך את הסרט לסרט אוירה להתפעמות המצופה מהצופים. מלאני טיירי הקטנה מנסה לעשות משהו בתסריט המבולבל ולשכנע, אבל להוציא את הדקות האחרונות – זה פשוט גדול עליה, ואולי בלתי אפשרי על פי החומרים שנותן לה הבמאי.

שלושה ישראלים :  גם התחרות של הקולנוע הישראלי העלילתי החלה והיא במלוא עוזה. עד היום ראינו את
"מונטנה" של לימור שמילה, את "מוצא אל הים" של דניאל מן שלא ממריאים מעבר למצב הצבירה של סרטי חובבים ואת "אל תשכחי אותי" של רם נהרי, סרט מעניין, מקורי על שוליים הזויים של החברה הישראלית הצעירה.

המשך יבוא.

אוקטובר 8th, 2017 by
%d בלוגרים אהבו את זה: