"פוקסטרוט" – נבואי וגאוני

קשה לדבר היום על "פוקסטרוט", סרטו המצמית של שמוליק מעוז בלי להתייחס למהומה הפוליטית, בעיקר שעורר ולביקורת שהוטחה בו, בעיקר מצד אלה שאפילו לא טרחו לראותו. אבל הפינה הזאת עינינה ביקורת קולנועית ולכן נפרד לרגע מרעשי הרקע לטובת בדיקה סובייקטיבית. במקרה הזה 10 בסולם אורשר.

"פוקסטרוט" הוא סרט גאוני שמציג באופן ויזואלי נפלא את האנומליות של החיים שלנו בארץ אוכלת את יושביה סתם. זה סרט על כאב, על בזבוז, על הקושי לבנות מחדש את מה שנהרס, סרט על חיפוש נחמה, סרט של חשבון נפש. אם יש בו ביקורת היא אינה מופנית לעבר חיילי צהל, אולי גם הם הקרבנות של המצב, אלא אל מי שמדריך את מהלכיה הפוליטיים, הקיומיים, הביטחוניים, האזרחיים והצבאיים, המוסריים של מדינת ישראל. זהו סרט שיודע לחבר באופן מופלא את האישי, האינטימי, הפרטי עם הכללי והציבורי. את התמונה הקטנה בתוך הבית פנימה עם הגדולה של המרחבים הריקים ועושה זאת לא רק בסלאלום עלילתי, אלא גם בסגנון הבימוי, הצילום והמשחק.

"פוקסטרוט" מחולק לשלושה חלקים ברורים ולסרט אנימציה ועוד סצנת סיום. מצורך ברור של המנעות מספוילר לא אתאר את סצנת הפתיחה והסיום של סרט ובאשר לסצנת שהפכה להיות מושא התקפתם המשולבת של ההם שלא ראו, רק אומר שהיא אמנם מטילה צילה על הסרט כולו אך אין בה דבר שמתיחס אפילו באפס קציה של ביקורת לצהל או לחייליו. אם יש כאן איזו זעקה הרי היא מופנית לגורל האידיוטי, לסתמיות הנוראה של המקרה או למקריות הנוראה של הסתם ואולי גם לאלוהים אם יש כזה המכוון דרכי חיים.

בעוד שהחלק הראשון שתוקע מהשניות הראשונות אגרוף בבטן עד שהלשון יוצאת מהגרון החוצה, והחלק השלישי הם ריאליסטים יותר – אמנם בשני מישורים של מודעות אישית (צריך לראות את הסרט כדי להבין) החלק השני שעל סצנה אחת שבו יצא הקצף, הוא מופשט. אלגוריה, מטאפורה על על הטמטום של הכיבוש. האויליות של ניהול המשבר במקום לנסות ולפתור אותו..

קבוצה של חיילים יושבת בשלולית במדבר, אי שם בבקעת הירדן החולית והגשומה, חיה במכולה ריקה ושוקעת (כמה סמלי) כל יום יותר ויותר בבוץ. תפקיד ששת הבחורים – להפעיל מחסום על רצועת אספלט דקה שהולכת משום מקום לשום מקום ולהרימו כל אימת שעובר גמל או מכונית פלסטינית מזדמנת. התהליך קבוע ורשום בנוהלים : עוצרים, מאירים (אם זה בלילה), מבקשים ניירות, בודקים במחשב, לעיתים מוציאים את היושבים במכונית לעמוד לצידה אפילו אם יורד גשם ומשחררים לדרכם. וכך יום ולילה ועוד יום ועוד לילה וחוזר חלילה. ובלילות החורף הקרים, בדרך כלל שום דבר לא קורה.

למרות הסיטואציה היום יומית, המטומטמת הזאת מצליח מעוז לשוות לרגעים אלה נופך אחר, קסום של מחזה אבסורד, בקט ויונסקו במיטבם. הכל הזוי, תאטרלי, מתנהל בקצב מהפנט מדגיש את הריקנות של המצב.  ואז פתאום אקשן, פחד, בהלה, יריות וארבעה פלסטינים צעירים הרוגים. ככה סתם, כמו המחסום, כמו הצעירים שיושבים בלי צורך בשום מקום. הפקודה באה מגבוה – לא יהיה כלום כי לא היה כלום. קוברים את ההוכחות מכסים את התחת. ורק החול ידע את הסוד. אבל, לא לעד. מה שהוסתר יתגלה באחד הימים, מה שנקבר יחפר ואור השמש תרפא את המורסות.

פוקסטרוט הוא סרט מכונן, נבואי אפילו אחד הרגעים שמקפיצים את הקולנוע הישראלי לרמה גבוהה יותר. השפה הקולנועית המלוטשת היא זאת שהביאה לו את הפרס בוונציה, את ה"אופיר" והיא שתדחוף אותו הלאה לאוסקר האמריקאי. וכנראה גם עמוק ללב ולמצפון של מי שיראה את הסרט.

"פוקסטרוט" – 10 בסולם אורשר.

5 תגובות בנושא “"פוקסטרוט" – נבואי וגאוני

  1. אני דווקא חשבתי שהסרט, מרוב גאוניותו, אינו טוב מספיק כדי להמליץ לידידי ללכת אליו. הוא עסוק בלזעזע ומאוהב במניפולציות הרגשיות וקולנועיות. בשלב מסוים העומס הרגשי גורם לניתוק רגשי וממחיש את התחושה שלפעמים "הרבה זה מעט". המסר הולך לאיבוד. מזל שמירי רגב עשתה לסרט יחסי ציבור הכי טובים שרק אפשר.

  2. מסכים לכל מילה, יחד עם זאת נראה לי שמי שאיננו ישראלי רואה ומבין את הסרט בצורה שונה. אנחנו כישראלים רואים את האבסורד במצבם של החיילים במחסום הנידח, ומבינים את האוילות שבמצב הן מבחינת החיילים והן מבחינת העם הנכבש שעובר במחסום מעת לעת. הלא -ישראלי הממוצע רואה רק את עוולות הכיבוש וחסר לו הרובד הנוסף שהופך את הזעקה שבסרט לחזקה כל כך וישראלית כל כך.
    גם הצבא מוצג כמערכת אטומה, מדקלמת שבלונות ומשקה במים מדי שעה, בלי אמפתיה מעבר לנדרש בביצוע התפקיד, אולי מערכת שעייפה ומותשת כבר מכל מה שקורה לה ולנו. בתוך המסגרת הזאת ההקשר האלגורי של הסצנה המדוברת ברור מאוד ומקומם מאוד.
    גם הזרות בין בני עמנו לבינינו זדקרת לה בגאון בדו שיח ההזוי שבין האב, מר פלדמן, לבין המתדרך מטעם הרבנות הצבאית.
    בקיצור – מועט המחזיק את המרובה, שברובו עולה לתודעה במחשבה שניה ושלישית לאחר הצפיה בסרט.

  3. הבלוג שלך מאופיין כ"צפיה מודרכת" ואת הסרט המבוקר אתה מגדיר כגאוני ונבואי.
    מאחר שאתה לא מציע/מצביע על דוגמאות שיתמכו בגאוניות ובנבואיות שבסרט, אומר שנשגב לי להבין מה גאוני בפשטנות (להבדיל מפשטות) הילדותית שהסרט מציע ומהי נבואתו, אלא אם כן יש פה משו שאומר שאם הצבא ימשיך להתקיים יש סיכוי שחיילים ימותו בתאונות????
    ולעניין הצפייה המודרכת.
    "…ובאשר לסצנת שהפכה להיות מושא התקפתם המשולבת של ההם שלא ראו, רק אומר שהיא אמנם מטילה צילה על הסרט כולו אך אין בה דבר שמתייחס אפילו באפס קציה של ביקורת לצה"ל או לחייליו. אם יש כאן איזו זעקה הרי היא מופנית לגורל האידיוטי, לסתמיות הנוראה של המקרה או למקריות הנוראה של הסתם ואולי גם לאלוהים אם יש כזה המכוון דרכי חיים."
    בסצנה יש חיילים ויש תקרית ש"מטילה צילה על הסרט כולו" (צל באיזה מובן אם אין ביקורת?) וכאן חסר הסבר שלך מה בסצנה מצביע על גורל, על סתמיות המקרה, על אלוהים ששייך, משפיע, משנה או רלוונטי להבנת העלילה?
    מבקר רציני, או מי שמתיימר לתדרך צפייה, היה מרים פה גבה ומשתף את קוראיו בשאלה למה סצנה כזו, שלא משנה ואין בה כלום ששייך, משפיע, משנה לעלילה, נמצאת בסרט מלכתחילה ומשאיר להם למצוא לבד את התשובה.
    אגב. אתה מסוגל לדעת מה התשובה?

  4. למר ברור,
    1 . הביקורת בבלוג מנסה לפנות לשני סוגי קוראים: אלה שראו את הסרט ורוצים להשוות/להשלים/להוסיף לחוויה על פי ההתרשמות הסובייקטיבית שלי ואלה שלא ראו שאולי יסתקרנו או ירתעו.
    2 . הגאוניות של הסרט היא בדרך שבה הוא מסנטז את המצב הקיומי (חברתי, בטחוני, פוליטי) של מדינת ישראל כיום ומשתמש לשם כך בשפה קולנועית (צילומים, עריכה, פסקול) רוויה וייחודית באופן מושלם שמדריכים גם את ההכרה (החלק המודע הנראטיבי) של הצופה וגם את תת ההכרה שלו.
    3 . נבואי – משום שבין השאר, הוא חוזה באופן מטפורי (בעת כתיבה וצילומים ועריכה שקדמו חודשים רבים ליציאתו למסכים) מהלכים של נסיונות ההסתרה והצורך בחשיפת המושחת והמנוול בחיינו ובחיי מנהיגינו הממלאים היום את הכותרות.
    4 . הבקורת בסרט אינה על החיילים וזאת יודעת היטב שרת התעמולה, אלה על מי ששם אותם באותו מצב אידיוטי-טראגי-אירוני שבו הם נמצאים ופועלים, מאבדים את חייהם וחיי אחרים לדעת סתם, בלי שום סיבה או צורך. לעיתים המוות הוא בעת פעילות קרבית ולעיתים מסיבות אדיוטיות יותר.
    5 . הפרק האמצעי של הסרט מטיל את צילו משום שבגלל היותו שם והיות החיילים שם, יש צידוק גם לשני החלקים המקיפים אותו.
    6 . הביקורות המתפרסמות באתר שלי אינן עבודות אקדמיות. יש בהן, אני מקווה נקודות למחשבה ואני מאמין שקוראי יכולים להשתמש בביקורות שלי ככאלה. לביקורות כאלה יש מסקנה, אורך וקצב המכוון לחיי המדף של האינטרנט היום. למרות רצוני לעיתים להרחיב, אני צריך לחשוב גם על קצב החיים של הקוראים.

  5. יצאנו מהסרט בתחושה ששמו על כתפינו משקולות עופרת כבדים. דקות ארוכות לא אמרנו זה לזה דבר. הסרט אכן גאוני בכל אחד מהמרכיבים: התסריט, הבימוי. הצילום והמשחק. הבמאי/תסריטן השכיל להראות לנו את הטרגדיה של חיינו כאן ולכן לא כל כך מעניין אותי מה יחשבו עליו ועלינו הגויים. לטעמי זהו סרט על קורבנות ואין בו אף דמות שלילית (גם המפקד תקוע בסיטואציה קשה כי, למזלו הטוב או הרע, הוא לא בחברון אין צלם של "בצלם" בסביבה). אני מבקש לציין כמה דקויות מבריקות שלדעתי ראויות לתשומת לב הצופים (ולא יעשו ספוילר). הרצפה בבית המשפחה עשויה בדפוס של ציורי אשר, כלומר מבוך שאין בו התחלה ולא סוף. הפלשתינים שנעצרים במחסום כמעט אינם מדברים, אבל הבעות פניהם המשתנות מספרות סיפורים שלמים. ואחרון, בהחלט לא חביב, ההורים שטועים בפירוש הציור הם מסר של התסריטאי/במאי. אין סוף טוב לסרט ואין סוף טוב למצב. גידי יקירי, הסרט לא יזכה באוסקר. המסר יבוא מהארץ, אייפק תפעיל קשרים והוליבוד היהודית תקרא לדגל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *