"הפיתוי"- רפרודוקציה מאכזבת

לא תמיד שמו של הבמאי, או הבמאית מקיים את מה שהוא מבטיח. להלן סרט כזה שלא רק שהוא חובבני, שטוח, ומרגיז, תפור בגסות ומחמיץ אפשרות מרתקת למבט אחר על יצירה וותיקה וחשובה, הוא גם מבזה את המקור ואת מי שניסה להוציא תחת ידו רפרודוקציה עלובה. 5 בסולם אורשר.

ב – 1971 , בעיצומו של גל מרתק של קולנוע צעיר ותוסס בהוליווד יצא למסכים סרט מרתק של הבמאי דון סיגל עם שחקן שטיפס במהירות במעלה התהילה. לסרט קראו "הנקמניות" והוא שאל את איש המערבונים קלינט איסטווד לדרמה גותית שהתרחשה במיסיסיפי שהיתה ממדינות הקונפדרציה הדרומיות בעת מלחמת האזרחים האמריקאית. איסטווד שהיה בעיצומו של מעבר תדמיתי מגיבור ערבות המערב הפרוע לסביבה עירונית יותר, לא בלי האקדח, מגלם כאן חייל צפוני פצוע שמוצא מקלט במוסד לנערות בדרום.  הבנות ובעיקר המנהלת שלהן מנסות להציל את חייו וכשהוא הולך ומבריא, נאבקות על תשומת ליבו. בהיפוך משעשע של תאריכים – 2017 מנסה סופיה קופולה, הבת של פרנסיס פורד ובמאית מעניינת בשל עצמה להציע את הגרסה הנשית של הסיפור המקבל אצלנו את השם "הפיתוי". כאן זה מתרחש בוירג'יניה (אולי איזה רמז וולגארי המקשר את שמה של המדינה לשלב ההתבגרות המינית של הנערות הצעירות), החייל הוא קולין פארל ובתפקיד ג'רלדין פייג' אם הבית המקורית – ניקול קידמן.

סופיה קופולה היא אורחת מאוד רצויה בקאן ואחת הבמאיות המעניינות של הקולנוע ההוליוודי. מסרטה הראשון "חמש ילדות יפות" דרך "אבודים בטוקיו", "מארי אנטואנט", "אי שם" ו"בלינג רינג", היא חצבה את מעמדה כיוצרת מעניינת, מקורית ואמיצה, המציעה נקודת מבט נשית ברורה לסיפורים שהיא מביאה אל המסך. באופן אישי אני מחבב ביותר דוקא סרט פחות מצליח שלה "מארי אנטואנט" בגלל האומץ שלה להקרינו בבכורה דוקא בצרפת, ולתקוע כך אצבע עמוק בתוך אחד המיתוסים של התרבות הפרנקופונית. מארי שלה, בניגוד לתדמית שיצאה לה כאגואיסטית מנוולת ונהנתנית, היתה צעירה מבולבלת שנותקה בגיל צעיר מאוד (14 נדמה לי) מעברה ומכל אשר הכירה בחצר המלוכה האוסטרי ונזרקה ערום ועריה (ממש) לזרועותיו של יורש עצר מתבגר ולא מפותח דיו של הכתר הצרפתי. קופולה משרטטת את דמותה כנערת פרחים ממש בסגנון ההיפי של שנות השישים באמריקה, שרוקדת בשמחה עם חברותיה אל מול שקיעה בורסיי. הצרפתים שנאו את זה, אני דוקא אהבתי.

קופולה היא אחת הבמאיות שפועלות היום בהוליווד והטענה מסביב היא שאין הרבה כמוה היא טענה צודקת שהזמן כנראה יביא לה מזור. זה כבר משתנה, לאט אבל בטוח. אבל אם קופולה מציעה את סרטה החדש "הנקמניות" כמוצג משפטי במערכת הטיעונים להרחבת המעורבות הנשית (החשובה) בעשיה הקולנועית בכלל והאמריקאית בפרט, נדמה לי שזה לא הסרט הנכון לשמש כעד מטעם התנועה לשיוויון. החטא שלה הוא כפול. ראשית זוית הראיה ותמונת עולם נשית נראית כאן מגוחכת ופשטנית עד כאב ושנית מדובר בסרט, פשוט רע בכל אמת מידה קולנועית שהיא – גברית או נשית. ההתנפצות על אחד הסרטים המוכרים והאהובים שהשאירו סימן על דרך הקולנוע, מוסיפה לתגובה הזועמת גם רעם של ציקצוקי לשון…

במקור זהו כאמור סיפור גברי. גם בעובדות היבשות – הדמות המרכזית הוא החייל, כתב את הספר תומאס קולינן, ביים דון סיגל הקשוח ("הארי המזוהם", "פלישת חוטפי הגופות", "הרוצחים", "הבריחה מאלקטרז") ובתפקיד הראשי קלינט איסטווד, הגבר שבגברים. כמה שמחתי עם תחילת ההקרנה של הסרט בקאן השנה לראות שהנה הולכת ומתקרבת אופציה לפרספקטיבה נשית לסיפור ועוד מטעמה של קופולה.  אך אוי לאותה תקווה. דקה אחרי דקה אני מתכווץ בכסא ומבכה בבכי פנימי גואה והולך את הנסיונות הפתטיים של הגברת לתרגם את הדרמה הגברית לעולם נשי.

קופולה יכולה היתה להציע זוית מרתקת, נשית לסיפור שבמקור היה גברי לחלוטין. והנה מגיעה במאית, אישה שיכולה להציע את ההדגשים שלה, את נקודת המבט האישית-נשית, משהו שאנחנו הגברים רגישים ככל שנהיה לעולם לא נוכל להציע. אחרי הכל חלק נכבד מהסיפור הוא מערכת היחסים המתפתחת במוסד הזה לנערות בין הצעירות, בגילים שונים של התבגרות, גם התבגרות מינית לבין החייל. אפשרות להבליט את האמביוולנטיות של פחד ותשוקה, זרות וחום, סקרנות ורצון להוכיח בגרות, אתם(I) תמלאו את החסר במפגש אסור כזה בין מי שנראה אוייב והופך לדמות דומיננטית, שתלטנית..

יותר מזה, העלילה משנה את כיוונה כאשר החייל מנסה לנצל את כוחו זה על הבנות והופך את הסקרנות והמציצנות המתבגרת שלהן, ובודאי את החשקוקים של מנהלת הבית לקרדום לחפור בו ולנסיונות שליטה במתרחש. המעבר הזה שיש לו השפעה דרמטית על סופו של הסרט נעשה כאן באופן כל כך גס וולגארי וחסר רגישות. בכלל, השרטוט האנושי – גבר ונשים כאן עשוי בתפרים גסים, בחוסר רגישות, באופן מלאכותי כל כך שהתחושה היא שאנחנו נמצאים במסגרת של קולנוע חובבני ולא מערכת מקצועית כמו שמצופה מקופולה.

גם המפגש הרומנטי הלאטנטי בין פארל וקידמן הוא כל כך חיצוני, מעושה ומוחמץ שלא לדבר על הקשר המתפתח בין פארל לדאנסט. בהערת אגב אספר שבאותו פסטיבל שיתפו פארל וקידמן פעולה כזוג נשוי בסרטו המופלא של היווני יורגוס לאנטימוס " The Killing of a Sacred Deer" ומה שעשו שם, שפתיים ישקו, מוכיח עד כמה העבודה עם קופולה היתה רשלנית. מה שכן, הצילומים מוקפדים, הנסיון לשחזור בזמן מאיטים את הצניחה אל הכשלון , אבל בסופו של יום התחושה היא של החמצה, וזיוף של קרינולינות, התוצאה מאכזבת ואפילו משפילה וקריאות הבוז בסוף ההקרנה בקאן לא אחרו לבוא. מי שאוהב באמת קולנוע יצטרך לקנח, כנראה, בגרסה המקורית של הסרט.

"הפיתוי" – 5 בסולם אורשר.

The Beguiled

ספטמבר 9th, 2017 by
%d בלוגרים אהבו את זה: