"פרנץ" – פיהוק בשחור לבן

אנחנו נוטים לזכור את המלודרמות שמסתיימות בכאבי לב, אמר פעם במאי אמריקאי יודע נפש קהלו. אבל עד שזה יקרה, צריך לשכנע את הקהל בתוקפו של הרומן. במקרה של "פרנץ" העשיה כל כך מיושנת וחסרת קצב ועיניין, עד שכשנגמר הפיהוק, נגמר גם הסרט. אבל, מסתבר שיש כאלה שבכל זאת אוהבים לחזור לימים תמימים יותר. 7 בסולם אורשר.

היו ימים בקולנוע שהמלודרמה היתה בהם מלכה. סיפורים מטלטלים על לב כואב, על אהבות נכזבות שאינן מגיעות לידי מיצוי, לעולם שבו הגבר היה קובע גורלותיה של אשה והיא היתה תלויה בו למחייתה. זה היה עולם שיובא מהספרות בעיקר של המאה ה- 19 עולם של סיפורים פתלתליים עם הבחנה ברורה בין הטובה (היא) לרע (הוא), או לפחות הנוקשה. אלה היו הימים של "חלף עם הרוח", "קזבלנקה", "כך היינו", ימים של תום שהתנדפו לתוך עולם ריאליסטי, ציני שבו אין מקום לנשים חלשות ודמעות של רומנטיקה נכזבת.

פרנסואה אוזון, פעם במאי צעיר וחדשני עם נטיה לעיסוקים בהתבגרות ובמיניות נשית חושב אחרת ומביא ב"פרנץ" בדיוק את אותם חומרים של המלודרמה הקלאסית, למרות שהקולנוע והמציאות בה הוא פועל, המשיכו כבר דרך ארוכה קדימה. הסרט, העוסק בשכול ובחסר שהוא מטיל על קרובי הנופלים, מתרחש מייד אחרי מלחמת העולם הראשונה. הוא מדלג בין גרמניה המובסת המתבוססת בחרפתה ובאובדן חיי צעיריה לבין צרפת שגם היא כואבת את הרוגיה, בסיפור על צעירה המאבדת את ארוסה במלחמה כדי להתאהב בצעיר מן האוייב.

אנה הצעירה הגרמניה היתה ארוסתו של פרנץ, חייל בצבא הגרמני שנהרג במלחמה הגדולה, שהטילה מום באירופה של תחילת המאה משני הצדדים של קרב החפירות. היא מתגוררת בבית הוריו הזקנים ומבקרת תדיר את קברו הרענן. יום אחד היא מגלה ליד הקבר איש צעיר שלא הכירה. מסתבר שזה אדריאן, חייל צרפתי שמציג עצמו כחברו הקרוב של פרנץ מהימים שבהם הגרמני הצעיר למד וחי בפריז. אנה, שגם היא מקורבת לתרבות הצרפתית שותה בצמא את הסיפורים של אדריאן על הבילויים המשותפים של שני הגברים הצעירים בעיר האורות הבוהקים לפני המלחמה.

עם ההורים המצב קשה יותר. האב הזקן של פרנץ עדיין מכונס בכאבו ולא מוכן לסלוח לצרפתי, לנציג האוייב שלקח ממנו את בנו והוא מסתייג מנוכחותו של אדריאן, אבל האם מחממת את היחסים ואדריאן הופך להיות חלק מהמשפחה. אנה מתקרבת ומתאהבת גם כשהיא מבינה שאדריאן כלל לא הכיר את פרנץ לפני המלחמה ופגישתם הראשונה היתה במלחמה, עם רובה מכודן בניהם.

הדילמה מתחילה כאן, בייחוד אחרי שאדריאן חוזר לצרפת ונפשה של אנה נוהה אחריו, מסתירה מההורים את הסיפור האמיתי. לבסוף היא יוצאת כדי לחפש אחריו ולברר לעצמה את המהלכים הבאים של חייה.

"פרנץ" מעבר לכל הוא אמירה פציפיסטית וקריאה נוספת, אנטי מלחמתית בייחוד כשהוא מדגיש את המחירים הנוראים בכאב ושכול של גחמות לאומיות שגובות מחיר כה כבד. לעיסוק שכזה, לאמירות שכאלה אין תג זמן והן נכונות ושרירות תמיד. הבעיה של הסרט היא הסגנון והדרך שבהן בוחר אוזון להביא את המסר והסיפור שלו אל המסך של סוף העשור השני של המאה העשרים ואחת. זה לא שהסרט מצולם ברובו בשחור לבן, להוציא הבהקים קצרים בצבע, מה שמנתק אותו מהסביבה הריאליסטית והופך אותו לסיפור אגדה, אולי סוג של משל אנושי על-זמני.  המהלך האיטי של העלילה, ההתעכבות על פרטים מלודרמטיים, המקום הפאסיבי של האשה בסיפור – היא תלויה בגברים בכל אשר תפנה – פרנץ אהובה המת המשפיע על חייה גם לאחר הסתלקותו, הוריו המכלכלים אותה ובייחוד אדריאן שקובע כל הזמן את מהלך מערכת היחסים. כל אלה והעריכה הארכנית, האיטית המתעכבת ללא צורך על רגעים מתמשכים מידי (הרבה הליכות, המון שתיקות), מציעים תערובת של עשיה קולנועית מיושנת ומרדימה, בודאי כזאת שמונעת את ההזדהות של הצופה , הזדהות ההכרחית כל כך בייחוד במלודרמות כאלה.

פאולה בייר ופייר ניני אמנם מנסים לנפוח חיים בתפקידים הראשיים, אבל כשהבשר הוא מאיכות נמוכה, אין להם באמת הרבה במה לנעוץ שיניים. נכון, מי ששאון הזמן מחריש את אוזניו ומתגעגע לטעם של פעם אולי יהנה, אבל ככה מזמן כבר לא עושים סרטים.

פרנץ – 7 בסולם אורשר.

Frantz

ספטמבר 1st, 2017 by
%d בלוגרים אהבו את זה: