"תוצרת אמריקה" – לחשוב בקטן

מי שהתגעגע לטום קרוז הטייס וזוכר אותו כקדט צעיר ותחרותי, בתחילת דרכו באויר עם "טופ גאן" ("אהבה בשחקים")  יוכל לבוא בשערי סרט חדש שמוכיח שהאיש ממשיך להיות פצצת אנרגיה שנלחמת בעיקר בגיל המתקדם. אחרי שרות בחיל האויר ובתעופה האזרחית הוא מחפש אתגרים חדשים. כאן בעוד סרט פעולה שיכול היה להיות הרבה יותר, אבל למי שאין כבר אמביציות לא יכול לקפוץ באמת לגובה. סיפור מאחורי הקלעים של עולם הביון וסחר הסמים מנקודת מבט צרה. 7 בסולם אורשר

אצל טום קרוז מה שאתם רואים זה מה שיש. לא פחות ולא יותר. למרות שהיו לו כמה גיחות לטובת הסרטים המשמעותים יותר, גם לקריירה שלו ("נולד בארבעה ביולי" ו"מגנוליה"), קרוז נשאר במסגרת הלא מחייבת של הבחור החביב והשרמנטי של סרטי הפעולה שבהם הוא יכול להוכיח גם את נעוריו הנצחיים וגם את אומץ ליבו במבצעי פעלולים שהוא מתעקש לבצע בעצמו, לפחות את רובם.

"תוצרת אמריקה" הוא סיפור המבוסס בקווים כלליים על אירועים שקרו בעבר בין הפנטגון והג'ונגלים של מרכז אמריקה, שלחלקם יש זנב המתנפנף עד אלינו. זכרו את הסיפור על המעורבות של עמירם ניר ז"ל בפרשת אירן-קונטראס מימי רייגן-בוש והקולונל נורת' שסיפק נשק לאנשי המחתרת הסנדיניסטית בניקרגואה בעסקה סיבובית שכללה גם את החיזבאללה ואת אירן שכבר היתה מעורבת בעסקי טרור חובק עולם. המקרה של מטוסו המופל של הישראלי אי שם בשמי מקסיקו אפילו מוזכר בכותרות הסיום של הסרט…

בעיקרון זהו סיפורו של הכיעור האנונימי כביכול שבמעורבות ובבחישה החשאית האמריקאית בפוליטיקה של העולם, בייחוד העולם השלישי בחצר האחורית בדרום אמריקה. בחישה המאחה את החוק והפשע, אינטרסים לאומיים עם אינטרסים של ברוני סמים למערכת אלימה של הרג וחיסולים והנאות החיים. אבל יוצרי הסרט ובראשם המפיק רון האוורד והבמאי דאג לימן ("הצלף", "עד קצה המחר") לא מעוניינים הפעם במוסר השכל או בהצלפה פוליטית, ומציעים בעיקר את האקשן של דמות היחיד בסגירת זוית לוחצת. בקלוז אפ על סיפורו של דג רקק אחד שאמנם עשה הרבה גלים בבריכת המדמנה של ה CIA וזרועותיו, אבל היה רק קרפיון, לא כריש.

במרכז הסרט עומדת דמותו של בארי סיל שהיה טייס בחברת TWA עם זליגות להשלמת הכנסה כמבריח סיגרים קובניים, שמאס בשגרה וגוייס ע"י איש ביון אמריקאי לבצע צילומים נועזים בעורף האוייב הקומוניסטי שליבלב במדינות אמריקה המרכזית. ההתחלקות לעולם הסמים ורווח של מליונים היתה עיניין של זמן ובארי נסחף. האדרנלין הוא כנראה חומר מתכלה בגוף ומעופי הצילום של סיל מעל מחנות האימונים של המורדים שליוו את המטוס הקטן באש נ"מ מהקרקע הפכו לשגרתיים מידי. כשנקרתה ההזדמנות לפגוש את אנשי קרטל הסמים מדיין של פבלו אסקובר הקולומביאני שחיפשו דרך להבריח את החומרים שלהם בדרך חדשה לארה"ב , הוא ניצל אותה מלוא חופניים ובתעוזה רבה פתח ערוץ ענקי להברחות. ואוטוסטראדת הכסף נפרשה אף היא עד חצר ביתו.

הסרט, בקצב מהיר, אולי מידי, בנוי סביב האקשן שמציע קרוז ומזניח כך את הסיפור האמיתי שמניף אצבע נוזפת באחורי הקלעים של הפוליטיקה האמריקאית. האוורד-לימן-קרוז מאבדים כך את היכולת לשרטט תמונה רחבה יותר של המציאות המלוכלכת שהוסתרה מהציבור האמריקאי בתואנות של "לא ידעתי" (עדותו של הנשיא רייגן בועדת החקירה) ולקבל תוקף עמוק ומשמעותי ולכן מעניין יותר כדוקומנט הסטורי. הצמצום לסיפור יחיד הופך את הסרט למקרה פרטי של אדם המתגרה בחוק בלי להכנס למעשה להצגת אישיותו. למרות שהוא מלווה אותנו שעה וחצי מחיינו, אנחנו לא מספיקים "לתפוס אותו לשיחה רצינית" על עצמו. הרפתקנות ? צורך בכסף ? רצון לשרת את המולדת ?  חטא הגאווה ? כלום.  כל התשובות נכונות וגם לא. ולכן, הסיפור מאבד כך את אמינותו ולמרות שהוא מבוסס על מקרה אמיתי הוא נראה ומרגיש כמו עוד בלוף הוליוודי מן השורה שבה קרוז מנפנף לנו לשלום מתא הטייס.

אבל מי שבא רק לפגוש את קרוז, יצא מסופק, למרות סופו של הסרט.

"תוצרת אמריקה" –7 בסולם אורשר

American Made

אוגוסט 28th, 2017 by
%d בלוגרים אהבו את זה: