"רוחות קרות" – כאב קפוא

לא בנות, נא לא לקום וללכת כאשר תשמעו שסרטו החדש של טיילור שרידן הוא בעצם מערבון מודרני. אני יודע שחלק די נכבד מכן לא מתקשר עם הז'אנר, שידוע כסרטי בנים, אבל מסתבר שלפחות המערבון המודרני ששורשיו ב"בצהרי יום" של פרד זינמן מציע לא מעט אופציות לאיתחול מחודש של מערכת יחסים. "רוחות קרות" הוא בהחלט אחד מסרטים שכאלה. 9 בסולם אורשר.

יש מי שרואה את האקדח כגיבור המוצהר של סרטי המערב הפרוע, או המערבונים ויש מי שרואה באקדוחן את מלך המסך. ואל יקל ההבדל בעיניכם משום שלא אחת קשה, באמת להבדיל בין שני הפרוטגוניסטים הללו. ואולי ההחלטה המודעת של יוצרי הסרט בידי מי להפקיד את העלילה יכולה לקבוע את איכותו של הסרט וכנראה גם את אורך חייו במודעותנו ואולי גם על כותל המזרח של הקולנוע. לעזרתנו יכול לבוא המשפט הנפלא של אילי וולאך ב"הטוב הרע והמכוער" When you have to shoot, shoot, don't talk  ולשרטט את הקו בין שתי האופציות הללו. או שיורים, והרבה, או שמדברים על זה.

נכון שהקולנוע היא אמנות אלסטית שמשתנה תדיר ויודעת למתוח את הגבולות שלה בהתאם לתנאים ולמציאות שבהם היא מתפקדת ולהם היא מציעה את חלופותיה. שפת הקולנוע והאמצעים בהם הוא משתמש הם זרם תודעתי בלתי פוסק שמנסה לעקוב אחרי שינויי אופנה, דעת קהל, הדגשים חברתיים, נורמות כלכליות, נימות שיח ושפת בני אדם שגם הן משתנות תמיד, לצד התפתחות טכנית שמציעה שימושים חדשים ומרתקים.

אבל אם עשרה קבין של אלסטיות יש בקולנוע, לפחות שמונה מהם נטל המערבון. כי אם יש ז'אנר המשנה פניו ואמצעיו באופן כל כך ברור ונענה בפתיחות ל"חיצי הזמן ואבני מרכבותיו"  הז'אנר הוא, להלן המערבון על בנות סוגותיו הרבות. מבלי להכנס לשעור בתולדות המערבון נוכל לציין , זה ליד זה וזה הרחק מזה את "מרכבת הדואר" ו"נהר אדום", את "המחפשים", "שיין" ו"ריו בראבו", את "בצהרי יום", "חבורת הפראים" ו"הקלפן והיצאנית" ואת "בלתי נסלח" ו"הטוב, הרע והמכוער"…  וליד אלה גם מערבונים עם חיילים נאצים ועח חייזרים מהחלל, שלא לדבר על סרטים מוסיקאליים וסרטים מצויירים. כולם היו מערבוני.

את מתיחת הפנים התמידית הזאת של הז'אנר שמעמיד עצמו לצרכים של המציאות המשתנה מחזק אפילו יותר המערבון המודרני. שם תוכלו למצוא ביטוי לכל הנושאים הבוערים בבסיס החברה התוססת, המפולגת, רבת הפנים של ימים אלה. מקומה של האשה, מקומו של האפרו-אמריקאי, יחסים להט"בים ושינויים חברתיים במיתוס האמריקאי כל אלה תופסים מקום ברשימת הנושאים ואופני הטיפול. וכמובן גם תוך זליגה פנימה של ז'אנרים אחרים להרחבת היריעה – מדע בדיוני, סרטי אימה, קומדיות וקולנוע מסוגנן, פסיכולוגי ואנין. ובבוחן פתע יסתבר שהמערבון, בכל זאת  מדבר יותר מאשר יורה.

גם "רוחות קרות" (במקור אגב " Wind River " כשמה של שמורת האינדיאנים בוויומינג בה מתרחשת העלילה) הוא מערבון, שנמזגו בו איכויות וטעמים של קולנוע מודרני רב רובדי הן בתוכן והן באופן העשיה לארומה מעניינת שמשפיעה טוב על כך המעורבים. הבסיס השילוחי הוא חשיפת עובדת העלמותן של נערות רבות ממוצא אינדיאני שאיש לא טורח לברר מה עלה בגורלן, בסיס המתרחב כאן להצגת גורלן העלוב והמוזנח של הקהילות האינדיאניות בכלל בארה"ב של היום. טקסט יבש וסטטיסטי מודיע על כך בסופו של הסרט. להלן הנפתו של זנב שטיח כדי שרבים יוכלו להציץ על ההזנחה הנאגרת מתחתיו.

הסיפור – מערבוני קלאסי כמעט ובמרכזו הפרש הבודד שיוצא אל הישימון המושלג כדי לברר את הקורות צעירה אינדיאנית שגופתה נמצאה בין ההרים בתחילת הסרט. הטבע כאן הוא אחד מהגיבורים של הסרט והתמודדות עימו היא חלק מקיומו של הפרש, שכאן מחליף את הסוס ורוכב על אופנוע שלג במסגרת מקצועו – הוא צייד בשרות שמורות הטבע. וכאן, מיד מוטציה מעניינת. מופיעה בלשית ה FBI שנשלחת לברר מה קרה שם, בערבות המושלגות. עיון קצר בספרות הז'אנרים האמריקאית יוכיח כי דמותו של בלש המשטרה היא דמות ראי לזאת של גיבור המערבון,  אלא שהראשון מתמודד עם הג'ונגל העירוני בשעה שהשני עושה זאת בחוץ, בטבע הפראי. כניסתה של השוטרת משפיע כמובן גם על גוון העלילה שנושאת מכאן גם את מרכיביו של המותחן. אבל שני הז'אנרים הללו, לפחות כאן חיים היטב בצותא, לטובת הצופים המרותקים לכל אורכו של הסרט.

הסיפור בקליפת אגוז: קורי לאמברט (ג'רמי רנר המצויין) הוא צייד בשרות שמורות הטבע שתפקידו, בין השאר לעקוב ולחסל חיות טרף המאיימות על עדרי הפרות והצאן. הוא גשש מומחה וצלף מעולה שחי את הטבע ומחובר איליו. באחד הימים של החורף הקר, בדרכו לחסל אריה הרים טורף הוא מגלה בערבות השלג של השמורה האינדיאנית גופת נערה צעירה אותה הוא מצליח לזהות כבת שכן. משום שלמשטרה המקומית הדלילה אין סמכות לטפל במקרי רצח מגיעה למקום ג'יין באנר (אליזבת אולסן) סוכנת FBI צעירה שנשלחה מלאס וגאס כי היתה הקרובה ביותר לאירוע ומשום שמדובר הרי באינדיאנים ולכן ירוקה כמוה תוכל לסגור עיניין. ג'יין שאינה מורגלת בתנאי מזג האויר, הסביבה וגם לא בניהול מקרה כזה מבקשת את עזרתו של קורי שמצידו יוצא לגלות ולצוד, על פי בקשת חברו, אביה האינדיאני של הצעירה,  את האחראים למותה.

טיילור שרידן שזכה בפרס הבימוי במסגרת "מבט מסויים" בפסטיבל קאן האחרון לא יתן לאקשן בלבד להטביע את החותם על הסרט. הוא, שחקן שהפך לתסריטאי והיה אחראי על לפחות שני תסריטים נפלאים לסרטים מרתקים "סיקריו" של דני וילנב ו"באש ובמיים" של דויד מקנזי מציע גם בסרטו הראשון כבמאי טיפול מהפנט בשוליים החברתיים של אמריקה בנסיון כואב לשרטט את שברו של החלום. אם במדבריות ניו מקסיקו, או בחוות המתפוררות של הסרטים הקודמים או כאן, בשמורת האינדיאנים הקפואה, הדמויות הן דמויות אבודות שאיש לא יבוא לעזרתן. "זה אינו המקום להזעיק תגבורת. זאת הארץ של אתה עזוב לנפשך" אומר מפקד המשטרה לג'יין רגע לפני פשיטה מתוכננת על מעוז החשודים.

ההתפתחות העלילתית הולכת כאן יד ביד עם החשיפה האישית-פסיכולוגית של הדמויות ומעניקה צידוק ומובנות למעשיהן והתנהגותן. נכון שיש כאן טובים ורעים (וזה מתגלה בחלקו סופי של הסרט) אולם חלוקה זאת ואיפיונם של אלה וגם אלה אינו ברור ויש בו יותר מן האשמה הקיומית של מקריות, תנאים וסביבה מאשר מן הגחמה האנושית. היכולת של שרידן לשלוט באופן רגיש כל כך בסביבה שיכולה להחליק בקלות לעבר האלימות הפשטנית, היא שעושה את הסרט לאחר – גם בסביבה המשתנה של המערבון המודרני.

ועדיין לא אמרנו דבר על השחקנים. ג'רמי רנר מקבל כאן אופציה נפלאה להוכיח את רב הגוונים של כשרונו. הקריירה הקולנועית המרשימה שלו כוללת שתי מועמדיות לאוסקר על תפקידיו ב"מטען הכאב" ו"גנב עירוני", השתתפות בסרטים כמו  "המפגש" ו"חלום אמריקאי" וכמובן – את תפקידו כקלינט בארטון/הוקאיי בסדרת "הנוקמים" . כאן הוא מצליח לשלב את הכוח עם כאב, השלמה עם רגישות. אליזבת אולסן מקבלת כאן הזדמנות ראשונה לגלם דמות מורכבת בסרט "רציני" אחרי שורה של דמויות שגילמה ביקום של מארוול. כאן בתערובת של יעילות, חוסר אונים וטיפת הומור היא מגלמת את דמות העזר שכנגד שצריכה לקחת פיקוד במשימה שנראית גדולה על מידותיה.

גם הדמויות המשניות מרשימות ואם נוסיף לזה את הצילום הנהדר שמטביע גם אותנו בפראות הטבע ובהודו, להלן דרמה מטלטלת ששואבת את הצופים והצופות לתוכה.

"רוחות קרות" – 9 בסולם אורשר.

Wind River

אוגוסט 18th, 2017 by
%d בלוגרים אהבו את זה: