"ואז היא הגיעה" – בורקס מהמיקרו

זה כנראה לא עיניין של גנים, העובדה שהקולנוע הישראלי סוחב רגל בכל הנוגע לעיסוקו המדשדש בקומדיה. שהרי גדולי במאי הקומדיה של הוליווד היו יהודים. ראו (רשימה חלקית) את ארנסט לוביץ', את בילי ווילדר, את וודי אלן, את מל ברוקס, אפילו את האחים כהן במידה לא מבוטלת. אז מה קורה שההומור נעצר אי שם בדרך מהעולם הגדול אלינו, ארץ שכורת השמש. למה לאמריקאים יש, לאנגלים יש בכמויות, לאיטלקים יש, לצ'כים יש, אפילו לצרפתים יש (מסוג מסויים) ולנו יש רק את "סלאח שבתי", "גבעת חלפון" ו"מבצע סבתא" ?

אולי כדאי שמישהו באחת ממחלקות המחקר החברתי ינסה לבדוק, ברצינות, למה אין לנו קומדיות . האם זה בגלל המצב הביטחוני, האם זה בגלל השבטיות המפלגת, האם בגלל מזג האויר הלוהט ולמה אין הומור ויש חוסר סובלנות ותאונות דרכים בכמויות מסחריות… ומדוע הפרודיה והסטירה דוקא פורחות בעיקר בטלויזיה, אבל הומור פשוט, קומדיות רומנטיות, קומדיות של מצבים, קומדיות של טעויות, אלה כמעט לא נרקמות במחוזותינו.

אז נכון שהיו, פעם בשנות השישים והשבעים סרטי בורקס, קומדיות עממיות גסות הבעה שניסו לגייס, ובהצלחה, את ההומור העדתי שהטיח את המזרחיים באשכנזים בתבניות שחזרו על עצמן ובדמויות שהלכו ונעשו מגוחכות, גסות, קריקטוריות וחד מימדיות יותר ויותר עד כדי מיאוס, הגזמה וביזוי כל תכונה אנושית שהיא. אבל הבורקס מת או לפחות אוחסן עמוק בארכיונים של הקולנוע שלנו וקוטלג כ"פצעי בגרות".

או לפחות כך חשבנו עד שהגיע, למשל "ואז היא הגיעה", סרטם החדש של שי להב (תסריט) ורועי פלורנטין (במאי) המוגדר כקומדיה רומנטית המבוסס על סיפור אמיתי. כאילו העובדה שהדברים אכן קרו באמת מעלה או מורידה משהו מעיבוד לקולנוע של סיפור כל שהוא, בודאי מקומדיה רומנטית.

דן פרייליך (מיכאל אלוני) הוא הבן הבכור של משפחה פולנית חיפאית, בורגנית כמובן המנסה לפתח שושלת של עורכי דין לצוארון לבן והכוללת את אבא פרייליך (שמואל וילוז'ני), את אמא (מיקי קם, אלא מי ?) אחות צעירה ומרדנית שעדיין לא החליטה שגם היא תהיה חלק מהמסורת ותמר (אפרת דור) חברה צמודה בדרך לחתונה שהוחלט עליה רק עוד אין תאריך והיא כבר חלק מהמשפחה. גם תמר, אגב היא אשכנזיה מסודרת, הייטקיסטית עם אופציה לאקסיט מצליח.

מירב לוי (חן אמסלם) היא מלצרית קשת יום, בתה היחידה של אם חד הורית (עינת שרוף) במשפחה רוויית דודים ודודות המתגוררת בנחלאות הצפופה והדלה בירושלים עם בעיות של שכנים, בעיקר זאת שגרה מלמעלה, מכשפה הודית. ועיקר לא הזכרנו עדיין, מירב ואמה הן ממוצא כורדי ולהלן תוזכר מירב במהלך הסרט כ"הכורדית" ע"י דן ושני חבריו (גל פרידמן, טל טירנגל), אוהדים שרופים של הפועל חיפה וגם ע"י אבא ואמא פרייליך.

דן מגיע מחיפה לירושלים לצורכי משפט ירושה ("קרמר נגד קרמר") ובאקראי פוגש את המלצרית השלומיאלית אך החיננית והסקסית השופכת מיץ על חולצתו הלבנה. כשהיא שומעת שהוא עורך דין היא מבקשת את עזרתו המשפטית בתביעה שהגישה ההודית נגד אמה. דבר מוליך לדבר ומתחילים חישקוקים. ורגע, אתם שואלים, מה עם תמר שמחכה בבית לטעימות ? ובכן לזאת נמאס ובעצת האם הפולניה של דן היא משלחת את הבן המתמהמה לפסק זמן של שלושה חודשים, שירגיש מה זה להיות בלי.

ועכשיו עומד הצעיר שלא יודע לבחור בין שתי הגברות השונות כל כך וצריך לחתוך. אבל אם הוא לא יודע לעשות את זה בקשר לעתידו – הוא בעצם רוצה מוסיקה כי הוא כותב שירים והיתה לו להקה אבל אבא לחץ, מה יהי בדיני נפשות ?

הקומדיה הרומנטית המבוססת על הקומדיה דל ארטה מציעה סיטואציה בה שני אוהבים מנסים למצוא את הדרך האחד לשניה ומישהו בעל סמכות מונע את האיחוד. או כמו שסיכם את זה מפיק הוליוודי ידוע "בחור פוגש בחורה, בחור מתאהב בבחורה, בחור מאבד בחורה ובחור זוכה בה שוב". חלק נכבד מקומדיות אלה מוצא את המכשול במוצא שונה של הגיבורים, מכשול שלעיתים קשה מאוד לעבור אותו. כך גם ב"סאלח שבתי" שלנו וכך גם בקומדיות ה"פוקרס" הדלוחות עם דה נירו ובן סטילר וכך גם במליון הדוגמאות בניהם.

אבל הטובות שבקומדיות הללו לא מסתפקות בהכרזת והבגדרת המכשול, הן בונות דמויות חינניות, שלמות ואמינות שיוצרות את העיניין והאמפטיה של הקהל ובעצם את הסיבה לחיבור בין הניגודים. להב ופלורנטין לא טורחים בעיניין זה והדמויות שלהם ובייחוד השלוש במרכז הן רק המפריד, רק העדתי, רק הגזעני ולא יותר. לדן, מירב ותמר אין קיום מחוץ לזהות העדתית שלהם. הוא האשכנזי העשיר והמטומטם, מירב היא ה"כורדית" הסקסית הלוהטת במיטה שתידע לעשות קובה חריף ותמר היא האשכנזיה הקרה (המשך לחותנת העתידית שלה שמבשלת תפל) שאפילו לא יודעת להלחם על אהובה.

להב ופלורנטין מנסים להרחיב את היריעה גם מחוץ לתחומו של המשולש, אבל רק מחמירים את המצב. זה לא רק אשכנזים מול כורדים (או מזרחיים בכלל), זה גם הפועל מול ביתר, זה חיפה מול ירושלים. בעיה נוספת היא ניג'וס של הסרט שהופך בחצי השעה האחרונה ל"בלתי גמורה" של להב ופלורנטין. אמרנו – בחור פוגש בחורה, בחור מתאהב, בחור מאבד ובחור זוכה בבחורה. מבנה הדוק. אבל כאן הוא מאבד וזוכה, מאבד וזוכה, מאבד וזוכה והסרט נמשך ונמשך בין הדילוגים של דן וחוסר היכולת לבחור. ולכן כשזה נגמר אנו ממלמלים "יתגדל ויתקדש".

נכון שחלק נכבד מהסרטים הללו קמים ונופלים על חינם של הגיבורים והכימיה בניהם. מיכאל אלוני וחן אמסלם אמנם מביאים רגעים חביבים, אבל זה לא מספיק. גם שחקני הספסל שבאים לרגע – גידי גוב ואורנה בנאי וכמה בדיחות פנימיות מזרימות מעט דם חביב, אבל זה לא עוזר לדיאגנוזה : להלן סרט בורקס עבש מחומם במיקרו שאיבד מזמן את טעמו המקורי, את טריותו ואת הצורך לנעוץ בו שיניים.

"ואז היא הגיעה" – 6 בסולם אורשר

יולי 26th, 2017 by
%d בלוגרים אהבו את זה: