מכתב גלוי להנהלת ויצו חיפה ולסטודנטים שמתעתדים ללמוד שם ולאלה שכבר…

לפני שבוע , בישיבת צוות אחרונה לגבי במחלקה לצילום של המרכז האקדמי ויצו חיפה, הקראתי את המכתב הבא כמילות פרידה. באותו יום שלחתי את המכתב גם למטה ההנהלה של המוסד : לנשיא המכללה דוד אלכסנדר, ליו"ר המועצה האקדמית הפרופסור דוד זינדר, לסגן הנשיא למנהל יואב שרף, לראש המנהל האקדמי נירה נחמולי ולראשי החוגים בהם לימדתי במוסד. עבר שבוע ואיש מהם לא מצא לנכון להגיב.
אני מפרסם כאן את המכתב ומקווה שלפחות אלה שיש להם עיניין בו – מאות מורים מן החוץ ואנשי הסגל הזוטר ברוב המוסדות האקדמיים ועשרות אלפי סטודנטים משלמים ולומדים, יבינו מעט יותר על תנאי ההעסקה של עובדי הקבלן שאחראים על השכלתם:
שלום
כבר 12 שנים לערך אני מלמד בויצו חיפה. חתיכת פרק בחיים.
במהלך השנים הללו נפתחו חוגים ונסגרו. שמו של המוסד השתנה כמה פעמים והחליף פנים. ראש מחלקת הצילום פרש ותחתיו בא אחר. התחלפה גם ראשת המגמה לתקשורת חזותית. נולד לו החוג לקולנוע ומת. מה שהיה חוג לצילום הפך להיות חוג לצילום וקולנוע, בלע גם את המדיה המודרניים, טבל גם בהדמיה בדרך לחיפוש דרך.
מורים וותיקים הטביעו את חותמם, חלקם מימים ראשונים של המוסד. חדשים הצטרפו כדי לעבות ולחזק את השורות ומאות תלמידים, חלקם שוחרי ידע ותאבי עשיה מילאו את הכיתות, את המעבדות, את הסדנאות.
המסדרונות בארבע הקומות של הבנין חבוק העץ והכיכר המרכזית של הלובי, שאוכלסה כמעט תדיר בתערוכות של המחלקות השונות המו רוח צעירה, חשיבת מקורית ומעניינת.
במשך שנים יפות אלה עברו תחת ידי מאות סטודנטים, בשתי מחלקות. הייתי המורה לקולנוע, להסטוריה של הקולנוע, לקולנוע ישראלי, לצפיה ביקורתית בקולנוע. זכיתי לתואר "מרצה בכיר" תוך ידיעה שהתואר, המכובד בדרך כלל במוסדות אקדמיים, לא יעניק לי שום פריוילגיה בתנאי שכר או מעמד אל מול המוסד. מילא הכסף, העיקר הכבוד.
במשך 12 שנים עשיתי פעם בשבוע את הדרך לחיפה כשאני משנן בדרך את הנושאים אותם אפרוש בפני התלמידים, מנסה לבדוק אופציות להרחיב את היריעה. ניסיתי להיות לא רק המורה לתאוריה קולנועית, אלא גם סוג של מחנך לצעירים העומדים בשער החיים, מתקינים עצמם להשתכשך במיים העמוקים ולעיתים האכזריים של החיים עצמם.
ניסיתי להקנות להם הרגלים של סקרנות, של ידע רחב מעבר למסגרת הצרה של הצרכים המיידיים, לפתוח להם את הראש גם בעיניינים של החיים עצמם וגם בפוליטיקה המקומית, ולעזאזל הקוד האתי.
נדמה לי שגם די הצלחתי. לפחות על פי משובים שקיבלתי, אך בעיקר על פי החיוכים של תלמידים שלי בעבר, שבגרו לשנים גבוהות יותר, בפגישות במסדרון, במשרד ובקפטריה, במיילים ובפייסבוק. במחאתם שלא אהיה שם בשנה הבאה… וזה מה שנתן לי את הכוח לימים ארוכים ומתישים של 6 ו- 8 שעות לימוד, לא תמיד כולל הנסיעה הלוך ושוב למושב שלי, ליד פתח תקוה.
והשכר המגוחך, לעיתים נדמה היה ש"לי זה עולה יותר". אתם בודאי מכירים את ההרגשה.
ולמול כל אלה – הפרידה מהמוסד. הליך מביש, חסר אנושיות, חסר כבוד, מבזה.
נכון הגעתי לגיל 67, גיל הפרישה ואני עדיין בשיא כוחי עם מטען עמוס בידע ונסיון. אבל מסתבר שגם את זאת צריך לדעת לעשות, להכין, לארגן ולבצע. על סיום עבודתי והעובדה שאין בשרותי חפץ להבא, למדתי בפגישה שאני יזמתי שבועיים לפני סוף שנת הלימודים, מסיבות אחרות לחלוטין. בפגישה כמעט מקרית הבנתי שנפלה החלטה על שינויים מבניים ועל הדרת המקצוע שלי מתוכנית הלימודים. על סיום ההוראה במחלקה לתקשורת חזותית למדתי בכלל מיד שניה, כשמזכירת החוג בקשה מראש החוג לצילום למסור לי בטלפון את ההודעה.
התחושה היא שסיום עלוב כל כך של פרק בחיים, הוא המשך ישיר לייחס המזלזל והמתנשא של ההנהלה למורים הטובים והנאמנים שלה. הנהלה שרואה במורה ובמחנך עובד קבלן שנשכר בתחילת השנה ומפוטר מיד לאחר הבחינות בסוף השנה או הסמסטר כדי למנוע ממנו זכויותיו אחרי שמצצו עוד מנה מלשדו, מכוחו, מהרצון הטוב והיכולת שלו.
במקום אחר בו אני מלמד, בסמינר הקיבוצים כמו במכללות אחרות בארץ החלה בשנה האחרונה התארגנות של המורים מן החוץ, עובדי הקבלן של החינוך והיא תופסת תאוצה עם למעלה ממאה מורים שהצטרפו ל"כוח לעובד" המארגן ומייצג אותם במשא ומתן על זכויות ומעמד. הגיע הזמן שזה יקרה גם כאן, בלי לסמוך יותר מידי על ההבטחות שהכל ישתנה באיחוד עם האוניברסיטה. כי אם לא תתאגדו ותלחמו – זה לא יקרה.
במקומות מסודרים מתחילים את הפרדה ממקום העבודה בשלב הרבה יותר מוקדם. יש עיניינים פרוצדורלים לסדר, טפסים למלא, מחשבות לעבד. ולא אמרתי דבר על היחס האישי והרצון להרגיש שיווצר איזה חלל בעזיבתך אפילו לתקופה קצרה. חלל שיתמלא, אבל לפחות שיעמידו פנים שתחסר, שתרמת.
לי זה לא קרה. איש לא נפרד, איש לא לחץ יד, איש לא טרח על ברכת הדרך החדשה. אבל אני אחיה עם זה.
תעשו כל מאמץ שגם לכם, בבא ייומכם – זה לא יקרה.
גידי אורשר

יולי 24th, 2017 by
%d בלוגרים אהבו את זה: