"הצד האחר של התקווה" – חנוך לוין בפינית

כמו שחיכינו לספרים של "חסמבה", לספרים של "הארי פוטר", ולהבדיל לפרקים חדשים של "משחקי הכס" ליצירות בהתהוותן, כך אנחנו מחכים לסרטים הזכים, המדוייקים, המינימליסטים של אקי קאוריסמקי. לא כולם הגיעו לארץ, אבל כולם עבודות אמן שאוהבי קולנוע לא ירשו לעצמם להחמיץ. הנה סרט נוסף שעליו אמר קאוריסמקי שהוא יהיה האחרון. "אין לי יותר מה לאמר". וזאת בהחלט סיבה לרוץ ולראות. 9 בסולם אורשר.

לפני שלושים שנים ואולי גם קצת יותר, מתי שהוא בשלהי שנות השמונים של המאה הקודמת פגשתי לראשונה את אקי קאוריסמקי בפסטיבל הסרטים היוקרתי, אז, של לונדון. לא זוכר איזה מסרטיו המוקדמים הוקרנו בפסטיבל, "החטא ועונשו" או "צללים בגן עדן" אבל בסוף ההקרנה הוא בא לענות לשאלות הקהל. ענק נורדי, רעמת שיער מתנפנפת, מבוסם למדי, אנגלית קלוקלת הוא נתקל בטרוניה של גברת מגונדרת אחת ששאלה אותו מדוע הסרטים שלו כל כך עגומים. GLOOMY היתה המילה.

"גברת", ירה בה קאוריסמקי את התשובה "עכשיו את יכולה לצאת מהאולם (ה- NFT שהוא הסינימטק הלונדוני, ג.א) ללכת חמש דקות שמאלה וימינה, יש בחוץ משרד נסיעות. תקני כרטיס לפינלנד לשבוע, תחזרי ונדבר על GLOOMY ". נדמה לי שהשאלה והתשובה במפגש הבלתי נשכח הזה יכולים לפענח טוב מכל את הסרטים של היוצר הפיני, שהוא ואחיו מיקה הם כ- 50 אחוז מהתעשיה שם, למעשה.

מימיו הראשונים בקולנוע הסרטים של קאוריסמקי הם תערובת מדוייקת של עגמומיות על גבול הטרגדיה האנושית והומור. אם ניקח כדוגמה את סרטיו הראשונים הרי מחד הדרמות  "החטא ועונשו", למשל בעיבוד מרתק של דוסטויבסקי או "מסע העסקים של האמלט" עם נגיעות שיקספיריות ומאידך "לנינגראד קאובויז יוצאים לאמריקה" המצחיק עד דמעות , סרט שטבול במוסיקה מסמנים את גבולות הגזרה של הקולנוע הייחודי מאוד שלו.

הוא מינימליסט בהבעה. המצלמה שלו כמעט ולא נעה. התמונות קצרות. התפאורה נראית במכוון מלאכותית, זהו קולנוע המצולם רובו ככולו באולפן עם טעם סינתטי. זוהי מניירה של מכאניות אנושית חסרת הבעה, מקבלת את הדין. אך עם זאת כל כך מדוייקת, לעיתים מגוחכת ומוגזמת, טבולה בהומור. אם ניתן להשוות – הדמויות והסיטואציות הן חנוך לויניות במהותן.

כמו חנוך לוין הוא יודע למזג את הדמע בצחוק. את העלוב בנשגב. את האכזר בנדיב. הדמויות הרזות לעיתים קריקטורות שלו מציעות נפח באורח הייחודי כל כך שבו הוא מנהל את סרטיו. כך, בין שאר 34 הסרטים שביים (הוא הפיק וכתב עוד עשרות)  ב" "הנערה מבית החרושת לגפרורים", "הוצאתי עלי חוזה", "חיים בוהמים", "איש ללא עבר" ו"חוף מבטחים" סרטו הקודם שבו הוא כבר מחליק בזהירות לאופטימיות מסויימת לא אופיינית, בואך לסרטו הנוכחי.

גם "הצד האחר של התקווה" ממשיך את הקו הזה ואולי גם מעצים אותו. זהו סיפור המתנהל בשני יובלים מקבילים שחוברים לנהר אחד לקראת תפיחתו של הסרט. זהו סיפורו של פליט מסוריה שמגיע לפינלנד בבטנה של אוניה נושאת פחם כנוסע לא חוקי המבקש מקלט – ולא מקבל אותו בפינלנד השקטה והלבנה ומחליט להמלט מהחוק ולהסתדר בעצמו. והשני סיפורו של  סוכן נוסע לחולצות שמאס בחייו הקודמים, בנסיעות התכופות ובעיקר באשתו המעצבנת, זוכה בסכום כסף ניכר בקזינו ומחליט לפתוח מסעדה באיזור שומם של העיר בלי שום ידע מוקדם בניהול מסעדות או בבישול.

אם יש מידה של חמלה בליבו של הציניקן הפיני, היא מופיעה בכמויות מדודות, אך מפתיעות בעצם היותן, בכל זאת. אך זוהי חמלה יבשה, נטולת סנטימנטליות המאפשרת את המפגש בין שתי הדמויות העיקריות בסרט ואת התוספות המתבלות- מעשירות עלילה של האחרות שבאות לרגעים. ושוב המוסיקה והשירים שהם חלק מהעלילה ולא רק מעטרים אותה, שהרי אמרנו – אצל קאוריסמקי, אפילו כשהוא משנה כיוון, הכל עור ועצמות של כשרון. ואיזה כשרון.

"הצד האחר של התקווה" – 9 בסולם אורשר

The Other Side of Hope

יולי 22nd, 2017 by
%d בלוגרים אהבו את זה: