"הפנים האחרונות" – זכרונות אחרים מאפריקה

שון פן, שחקן מרתק שהפך גם לבמאי (חמישה סרטים עד עכשיו שהאחרון בהם היה "עד קצה העולם") מציע לנו סרט חדש שהוקרן לראשונה בפסטיבל קאן בשנה שעברה, "הפנים האחרונות",  והתקבל, חייבים לאמר, בצוננים מצד הביקורת. פן לוקח אותנו כאן לרומן המתפתח באפריקה המשוסעת, האלימה, השקועה במלחמות אכזריות. פן הפעיל החברתי משעבד את פן הבמאי והתוצאה נפוחה, ארוכה ומוגזמת. 7 מינוס בסולם אורשר. 

אפריקה רחבת הידים ומרובת הפנים על הג'ונגלים והמדבריות שלה היא מקום פורה לסיפורי אהבה קולנועיים גדולים מהחיים. זוכרים את "זכרונות מאפריקה" מעוטר הפרסים, "המלכה האפריקנית" הוותיק, "אי שם באפריקה" הגרמני וכמובן את המלודרמה על "הפצוע האנגלי" המקרב אותנו יותר מכולם לחיבור שבין הרומנטיקה האקסוטית למלחמה הארורה.

שון פן, שחקן מרשים ומיוחד ובמאי באיכות מתנדנדת מנסה בסרט החדש שלו, החמישי במספר כבמאי לשלב את שני הקצוות של הקיום האנושי, אהבה ומלחמה ומניח אותם גם הוא במרחב הפראי של היבשת השחורה. נכון שהמלחמה שמשה לא אחת, בקולנוע האמריקאי ובכלל כרקע לחיבורים רומנטיים אבל פן לוקח את הכל רחוק מידי, מוגזם מידי ואולי גם צדקני וגזעני מידי.

פן מטיל אותנו כאן לאפריקה המשוסעת, האלימה, השקועה במלחמות אכזריות שגובלות ברצח עם ופורש שם לפנינו את סיפור אהבה בין שני פעילים הומניטאריים שבאים להציע מזור לכאב. שרליז ת'רון, העומדת בראש ארגון בין לאומי לעזרה לפליטי מלחמות וחבייר בארדם רופא המטפל בנפגעים מוצאים זה את זאת בסביבה האלימה דוקא. הרקע לפגישה נורא : הטורפים האפריקאים אכזריים וחסרי צלם אנוש ומי שמשלם את המחיר אלה הם חסרי המגן, אחים אפריקאים אחרים משבט אחר, מעם אחר. מלחמות שאף פעם לא די בם, שפן לא נותן בהם סיבה. הן קיימות והן נוראות.

הטוב והרע עומדים כאן זה מול זה. החמלה האנושית והעזרה שמגיעה, מעט מידי מהעולם המערבי אל מול הרוע הטוטאלי. וכך גם הרומן המתפתח. פן פורש את הסיפור שלו על פני עשר שנים בכמה מפגשים של שני האוהבים ועם המציאות האפריקאית שאכזריותה לא משתנה. היא רק מחליפה מקום. אבל המידתיות שלו מוגזמת. הרומן נמתח כמו מסטיק והאלימות מפורטת מידי. קשה להסתכל בגופות המבותרים, בשלוליות הדם ובאברים הקטועים בקלוז אפ.

מרוב רצון להעביר מסר פוליטי, ופן הוא פעיל פוליטי לזכויות הפליטים בעולם מזה זמן, הסרט מתארך הרבה מעבר לצורך השילוחי שלו. יש גבול גם ליכולת הקליטה של הצופים מחזות שכאלה. התחושה היא גם של הגזמה ויפיוף יתר בעיצוב שתי הדמויות העיקריות. יש בהן משהו לא אנושי ולכן לא אמין. נכון ששרליז ת'רון וחבייר בארדם הם שחקנים מעולים העושים הכל כדי להתגבר על המכשלות של התסריט, אבל גם בפיהם נשמעים לא מעט טקסטים נפוחים ומעושים.

הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן בשנה שעברה וזכה שם לקריאות בוז רמות. המבקרים לא אהבו את הגישה המתנשאת של פן לגיבוריו ולמציאות הקשה באפריקה, אותה הוא מתאר בפרוטרוט בסרט. פן הוא שחקן נפלא ובמאי שעשה כבר כמה סרטים מעניינים. הפעם, כנראה גברה עליו יד השליחות על פני השיקול האמנותי ובקולנוע, משלמים את המחיר מהר מאוד.

הפנים האחרונות – 7 מינוס בסולם אורשר. 

The Last Face

 

יוני 11th, 2017 by
%d בלוגרים אהבו את זה: