כאן קאן : אלביס, טראמפ ושאריות החזון הציוני

אמריקה על פי אלביס, מדינה שהפכה את העקרונות השוויוניים שלה לחיפוש אובססיבי ואכזרי אחרי חלום חמקמק, סאוב המגיע בעקבותיה של יכולת כוחנית חסרת גבולות, מוסר ושלטון שנקנים בכסף והכל בקצב הרוקנ'רול וברולס רויס מלכותית ומקרטעת, אמריקה כרפובליקה שיוויונית שהפכה לאימפריה דורסנית שככל שרע מצבה, מתרבים בה בתי תפילה וישראל הצועדת בעקבותיה. ושני סרטים שהציעו הרבה וסיפקו מעט מידי.

לעיתים המקרה הוא המדריך הטוב ביותר באירועים המוניים ועמוסים כמו פסטיבל קאן. למרות שסדר היום מדוקדק ומסודר, סלאלום של החלטות בין המון אופציות קולנועיות, יש והתערבות הגורל מביאה אותך לפתחו של גילוי בלתי צפוי. זה מה שקרה לי עם "הארץ המובטחת", סרטו התעודי של יוג'ין ג'רקי, במאי אמריקאי מבריק המנסה בסרטיו החדים לפלח ולנתח את הכוחות העומדים מאחורי החברה, הפוליטיקה ואולי גם הקיום האמריקאי. ג'רקי פרץ למודעות הקולנוע בסרטו "מדוע אנחנו נלחמים" על הקשר הגורדי בין תעשיות הנשק האמריקאיות וההחלטות המדיניות-אופרטיביות של הממשל האמריקאי בדרך לעידן של מלחמה שאין די לה. הסרט זכה בשנת 2005 בפרס הגדול של סאנדאנס ומאז ג'רקי הוא חביב הפסטיבל, העיניין והמחוייבות של הרבה חובבי קולנוע ואלה שעוקבים בחשש אחרי קונספירציות ממשליות בעולם בכלל ובאמריקה בפרט.

משום מה האיש וסרטו שמוקרן כאן באולם די צדדי ומחוץ לתחרות חמקו מעיני בעת תכנון לוח הזמנים בקאן, אבל חור שנפער במערכת הדי סבוכה איפשר את המפגש המטלטל עם הסרט החדש שלו. אכן מפגש מטלטל, לא רק משום שבחוכמה ואמצעים מרתקים הוא מעביר בפנינו את תמונת המצב של ארה"ב היום, הוא עושה זאת באופן מקורי כל כך ומהפנט. התוצאה מקרינה באופן בולט עד להדהים, כתמונת מראה, גם את מצבה של מדינת ישראל שחוגגת בימים אלה 50 שנות כיבוש. או שחרור, תלוי את מי שואלים.

ג'רקי נוטל למסע שלו את הרולס רויס המפואר וכבד התנועה של אלביס פרסלי, מכונית פאר ששמשה את "המלך" כדי להוכיח, לפחות לעצמו את שלטונו, נטע זר בריטי יוקרתי ומתנשא במציאות אמריקאית מאובקת של מדינות הדרום השקועות בשנות החמישים והשישים ועדיין היום  באפליה גזעית, אמונה דתית, ריקבון חברתי ועזובה כלכלית. באותה מכונית זרה הולך ג'רקי בעקבות הקריירה של אלביס מטופלו מיסיסיפי העיר שבה נולד (איש לא זוכר את הבית, אפילו השכנים) לממפיס טנסי בה התגלה כשרונו, לנאשויל, לניו יורק המסחררת, לשרותו הצבאי בגרמניה, להוליווד, וללאס ווגאס כשהוא עוקב אחרי עליתו המטאורית של הזמר הלבן המטריף שהיה למלך המוסיקה השחורה ונפילתו הכואבת. זה סיפור של צעיר ויפה ומוכשר, מלא תקווה, שצמח בבית הרוס בצד הלא נכון של המסילה והפך לסמל כל יכול של החלום האמריקאי שאיפשר לו לממש את כל גחמותיו, ללא גבולות וללא מעצורים, ולנפץ אותו להתנהלות שהרסה אותו. ג'רקי, במסע המצולם מארח במכונית האגדית אמנים, הסטוריונים, וסתם אורחים לרגע ובהם כאלה שחלקו את הדרך עם אלביס, ומקביל את ההסטוריה האישית של "המלך" עם מה שקרה לאמריקה במהלך חמישים השנים האחרונות. איך הפכה מרפובליקה דמוקרטית הבנויה על אידיאולוגיה וזכויות פרט לאימפריה אפלה  המבוססת על כסף, כוח והתמכרות. ומקומו של טראמפ במהלך הזה גם הוא לא נפקד.

הקומיקאי הגאון בוב הופ מגדיר את ההצלחה הפנומנאלית של אלביס כך : "כשהיה צעיר הוא אפילו לא ידע לאיית את שם המדינה טנסי. בסוף ימיו הוא יכול היה לקנות אותה". ובגישה צינית ומפוקחת בוחן הסרט את הדמות של מי שהעולם כולו מכיר, מעריץ ומבכה עד היום. והתמונה אינה מלבבת כל כך. אלביס החל את דרכו כמי שהצליח לנסוק, מהר, חזק ובאופן החלטי כל כך בעיקר משום שהיה הלבן הנכון במקום הנכון לבצע את המוסיקה של השחורים, מוסיקה בלוז ורוקנ'רול אותה קלט בשכונה בה גדל ובכנסיה שלה. לידו צמחו גם מבצעים שחורים ענקיים, אולם לא היה להם סיכוי, באמריקה של שנות החמישים להפוך לכוכבים בקנה מידה לאומי. אלביס נטל את השירים ונורה לתהילת עולם. ומה החזיר לשחורים בתמורה ? שואלים בכעס כמה וכמה מוסיקאים והסטוריונים שחורים. מה עשה לטובת המאבק לשוויון זכויות ? כלום.

ביקורת נוקבת אחרת מכוונת לפעילותו, או חוסר פעילותו וחוסר מעורבותו הפוליטית. הוא אמנם התגייס לצבא האמריקאי ושרת בגרמניה והשתדל להיות "כאחד החיילים", למרות שהיה החייל המתועד והמצולם ביותר, אבל הוא לא רצה להתגייס. הצבא לקח אותו לשם באל כורחו וקטע כך למשך שלוש שנים את הנסיקה שלו לפסגת עולם המוסיקה. אחד האורחים לרגע בסרט מגדיר זאת כך :"הוא נסע לגרמניה כג'יימס דין (צעיר, מורד, רענן. ג.א) וחזר ג'ון ווין (שמרן, ימני פטריוט מוחצן. ג.א)". המהפך שעבר בתקופת השרות והחיים הנוחים מכאן והלאה הפכו אותו לאחד הסמלים של האימפריה האמריקאית המתהווה אחרי מלחמת העולם השניה ותוך כדי המלחמה הקרה. וכסמל הוא לא רצה לנקוט עמדה, כמו שעשו, למשל שני סלבריטאים אחרים, מוחמד עלי שסרב להתגייס לצבא של מדינה המזניחה את אזרחיה (השחורים) הנחשלים והעניים  וג'יין פונדה המוסרנית שהגיעה עד צפון ויאטנאם בזמן המלחמה. שני אלה יצאו במפורש נגד המדיניות הממשלתית, של הקונזנוס הימני ושילמו מחיר כואב. אלביס יצא מהבניין ולא נשמע קולו.

מהלכו של מסע הרולס רויס (המכונית אגב נתקעת כמה וכמה פעמים, בניגוד לתדמית של הרכב הנוסע תמיד) חוצה את אמריקה גם הגאוגרפית, אבל גם ההיסטורית ונעצר להבזקים תעודיים של אלביס ושל רגעים בארץ הגדולה במהלך השנים שעברו ומגיע עד מסע הבחירות האחרון וטראמפ כמשל שלו. אמריקה זאת מצטיירת כאומה שאיבדה את האוטנטיות שלה, שנכנעה לכוח, לסחטנות ולמניפולציות הכלכלית, לאילי ההון ולחברות הענק השולטות בה היום. לשחיתות שמגיעה לכל מקום, לחיפוש אחרי האושר ההופך חזות הכל. יותר מערכי החרות והשוויון שגם הם חלק מהחזון של האבות המייסדים. זאת אמריקה שהכל נקנה בה בכסף. גם השלטון וככל שמורע המצב מתרבים בה בתי תפילה.

והדמיון למדינת ישראל בדרכה היות ארץ ישראל, למה שקרה כאן מהימים של אחרי מלחמת ששת הימים ועד היום, מצמרר. הדוגמאות שמביא ג'רקי תואמות אחת לאחת את הביוגרפיה המתהווה שלנו. גם אנחנו שהיינו מדינה הפכנו לאמפריה. גם אנחנו מקדשים את הכוח, השררה, הממון והמניפולציות הפוליטיות על החזון של חרות אישית. גם אנחנו גדלנו התפתחנו והתרחבנו והפכנו למעצמה החזקה במזרח התיכון. גם לנו יש את האלביסים שלנו, את המוחמד עלי שלנו ואת ג'יין פונדה הישראלית וכמובן גם אצלנו מתרבים בתי התפילה.

גם אנחנו התחלנו דמוקרטיה ועדיין מתהדרים באדרת הזאת, אבל האם אכן נשארנו דמוקרטיה ? כמו האמריקאים, אנשי הרפובליקה שנוסדה על יסודות שויוניים, שמעולם לא היה להם מלך, מחפשים את האיש החזק שלהם, את המלך. קינג בורגר, קינג סייז, "אלביס המלך". וגם אנחנו מחפשים את האב הגדול, האיש החזק, זה שאין לו תחליף. עד שיש…

להלן סרט נפלא שיש בו אמנם מוסיקה נהדרת וזכרונות משותפים לכל העולם, אבל הסוכריה המתוקה הזאת מתגלה כאופציה די מרה למציצה, כמו תרופה שיש בה צורך. מקווה שהסרט יגיע לפחות לאחד הפסטיבלים שלנו.

ובתחרות – שתי ציפיות שנכזבו. "סיפורי מאירוביץ'", סרטו החדש (נטפליקס וקריאות בוז בהתחלה) של נוח באומבך על משפחה ניו יורקית המתפתלת ביחסים בתוכה לא ממש מתרומם לגבהים של סרטיו הקודמים "פרנסס הא", "כשנהיה צעירים", "חיים בין השורות" למשל. זה סרט המתכתב יותר עם הפטפוטים של וודי אלן  מאשר עם ההבחנות הבוגרות, הרגישות והמפעימות של באומבך. זה הסיפור של הרולד מאירוביץ' (דאסטין הופמן) אבי המשפחה, פסל שהקריירה שלו לא נסקה להצלחה לה ציפה ועכשיו הוא פנסיונר ממורמר, של בניו דני (אדם סנדלר), מתיו (בן סטילר) ובתו ג'ין (אליזבת מרבל), אשתו מורין (אמה טומפסון) וסביבתם הקרובה. יחסי אבות ובנים, אחים ואחיות, משפחה מולחמת, אגו מקצועי והאנג אובר אישי מסתובבים כאן במחול מחניים חביב, מוכר ומתיש מעט.

וגם "סוף טוב" של מיכאל האנקה הוותיק והצרוף כל כך בסרטיו הקודמים, בדרמה משפחתית בורגנית נוספת על רקע קאלה הצרפתית עם איזבל הופר, ז'אן לואי טרנטיניאן, מתייה קסוביץ' ופאנטן הרדואן ילדה מקסימה ויפיפיה עם עתיד בקולנוע הצרפתי, המציע שאריות של הכשרון הענק. הסרט מחזיק מיים, לא יותר, אבל מציע רק פרורים של עלילה, דמויות ויכולת שנשארו כנראה על רצפת חדרי העריכה של הסרטים הקודמים של הגאון הגרמני.

מאי 22nd, 2017 by
%d בלוגרים אהבו את זה: