"מלחמת 90 הדקות" – ולדרבי חוקים משלו

הסכסוך השראלי – פלסטיני זוכה להצעה מקורית מאוד לסיימו במסגרת הסאטירה של אייל חלפון על פי ספרו של איתי מאירסון. בהעדר אופציה מוסכמת אחרת תבוא ההכרעה על מגרש הכדורגל בדרבי בין לאומי בין שני הצדדים הניצים. המנצחים לוקחים את כל הארץ. למרות הטירוף, הרבה רגעים ריאליסטים שמגבירים את תחושת האבסורד. משעשע ומעורר מחשבה עם שני שחקנים נפלאים. 8 בסולם אורשר.

"הספריה הלאומית"הוא מערכון סאטירי נפלא שכתב חנוך לוין, שלוש שנים לאחר הנצחון הגדול במלחמת ששת הימים ולתוך מלחמת ההתשה שגבתה מחיר יומי נורא בחיי חיילים על שפת תעלת סואץ. זה היה אחד הרגעים המכוננים ברוויו "מלכת אמבטיה" שהעלה אז התאטרון הקאמרי והסעיר את הציבור המקומי במבט החריף, אולי מידי לתקופה אך המדוייק, הנבואי – הגאוני על מצב ומיתוסים מתהווים וקיימים של הציבור במדינת ישראל הגרעינית ובארץ ישראל המתהווה.

במערכון משתתפים שלושה : תייר, מורת דרך ונהג המונית שלהם והוא עוסק בבנין הספריה הלאומית אותו מציגה מורת הדרך לתייר. הספריה על הבמה היא קופסאת גפרורים התלויה על חוט, מתנדנדת. התייר מתפלא על גודלה המזערי של הספריה הלאומית, המורה מנסה להסביר והנהג מתעצבן על שאלותיו של התייר. לבסוף כשהתייר לא מבין איך מכניסים ספרים לקופסאת הגפרורים ואיך נכנסים לשם גם הספרנים מתפתח הטקסט הבא :

"תייר [מתייצב מאחורי כתפה כדי לתפוס מחסה] איך נכנסים פנימה הספרנים?

מורה [לנהג] הוא שואל איך נכנסים הספרנים.

תייר [לנהג] אל תרביץ!

נהג [בכעס] ספרנים בקופסת גפרורים?! על מי אתה חושב שאתה צוחק?! הספרנים שלנו גמדים?! חיידקים?! פּוֹץ! פוץ קטן מארצות הרווחה!

תייר אני לא פוץ, אני תייר ואני לא אשם שהספרייה הלאומית שלכם כל-כך קטנה!

מורה [מחייכת בטוב-לב] הוא אומר שהיא קטנה.

נהג בטח שהיא קטנה! אם רבי עקיבא פוסק שהיא קטנה אז היא קטנה. קושיות יש לו לרבי עקיבא! שלום רבי עקיבא! חיית פה? בנית פה? תחיה פה איתנו עשר שנים לפני שתשאל שאלות! "למה היא קטנה", "איך נכנסים פנימה הספרנים", "הספרים"! אתה יודע מה? [לוקח את הספרייה הלאומית ומכניס לכיסו] אין ספרייה לאומית! גמרנו!  "

זכרונו של המערכון הגאוני הזה עולה בי מידי פעם אל מול המציאות ההזויה שבה אנחנו חיים ובייחוד כאמת מידה לנסיונות מוצלחים יותר או פחות ליצור סאטירה על אותה מציאות. זה קרה שוב אל מול הסרט של אייל חלפון, על פי ספרו של איתי מאירסון שנוטלים את הסכסוך הבלתי נגמר כבר מאה שנים ויותר בינינו ובין הפלסטינים ומציעים לו פתרון. כמה לא הגיוני, אולי  בעצם הגיוני.

אל מול סרט שכזה מתבקש שוב לפתח דיון על מהותה של הסאטירה, מקומה, גבולותיה (אם יש), תפקידה, משום שהתייחסות הערכתית-ביקורתית איליו כרוכה בקבלת המתווה של המגרש בו היא מתקיימת. והמסגרת הזאת שמציעים מאירסון וחלפון של ההשואה שבין הסכסוך הלאומי ומשחק כדורגל היא לאחדים חילול הקודש כשלאחרים היא הברקה משובבת ומקורית.

"מלחמת 90 הדקות" הוא נסיון לפגיעה ישירה במצב הנוכחי שבו אנחנו נתונים, לא לבלוע ולא להקיא את השטחים שנכבשו (או שוחררו על פי דעה אחרת) במלחמת ששת הימים ובהם כשני מליון פלסטינים שלא רוצים אותנו בקרבם, לפחות. חמישים שנה מועלות השאלות הקיומיות, מוצעים פתרונות, דומים מאוד האחד לשני, הצדדים יודעים איך יסתיים המחזה, אבל זה נמשך עוד ועוד ועוד ועוד. ואם הצדדים לא רוצים, או לא מסוגלים לפתור את הבעיה באופן רציונאלי, הבה נביא רעיון מקורי, קיצוני, הזוי – אבל פתרון כל שהוא. משחק כדורגל בין ישראל לפלסטין כשהקבוצה הזוכה תהיה זאת שתקבל בעלות על המגרש. כלומר על הארץ הזאת. הקבוצה השניה תסתלק מכאן. תעלם.

ההשוואה של מלחמה לכדורגל אינה חדשה, גם זאת וגם זה משתמשים הרי באותם מונחים. האוהדים – זה עד מוות, הקריאות במגרש הן "מלחמה, מלחמה", ההזדהות טוטאלית והרגשות פטריוטיים לסמל, לצבע, לדגל. אבל האלימות (וזאת ישנה גם בספורט) אינה אותה אלימות ובכלל, הכדורגל, כמו הכדורסל או הבייסבול והפוטבול כל אחד במחוזותיו, הן סובלימציה של קרב, הפשטה של מלחמה.

חלפון מציע את הסאטירה שלו על המצב. על חוסר המוצא איליו נקלענו, שני הצדדים הניצים. הנושא אינו המשחק הבלתי הגיוני. הנושא לביקורת שלו הוא חוסר האונים וכנראה גם חוסר הרצון והתעוזה להחליט על פתרון אפשרי. ואם אין הגיון, הולכים על הכי מטורף שיש – דרבי ישראלי פלסטיני.

זאת אינה הפעם הראשונה שחלפון משתמש בכדורגל כדי לחבר בין נציגי שני העמים. הוא כתב את "גמר גביע" (בימוי ערן ריקליס, 1992), נסיון אופטימי ולא ריאליסטי לחבר בין אויבים מרים על רקע מלחמת לבנון ומשחקי הגביע העולמי. אך בעוד ששם היה הכדורגל חלק ממערכת היחסים, כאן הוא כל כולה.

חלפון בונה את הסרט שלו כסרט תעודי העוקב אחרי ההתנהלות מסביב לאותה החלטה והוצאתה לפועל. המרכיבים מוכרים מאוד מעולם הכדורגל ועיתונות הספורט מחד והסיקור המדיני-פוליטי מאידך. במרכז עומדים שני המאמנים של הקבוצות – כשמשה איבגי הוא המאמן הישראלי ונורמן עיסא הוא הפלסטינאי. בניהם נציגי האו"ם ופיפ"א וגם חבורה פורטוגלית חביבה הכוללת את מנהל האצטדיון בו יערך המשחק, אשתו וחברים שלו לשתיה בפאב, המציעים את הזוית השקולה במעמד המטורף המתקרב ובא.

האפשרי נושק כאן לבלתי אפשרי, הצפוי משיק למפתיע ורגעים אותם אנחנו מכירים מסצנות משופשפות בתווך עינייני אחד זוכים להופיע במשמעו אחרת לגמרי. למשל – ביקור של הנבחרת הישראלית לגיבוש וחיזוק עמדות ב"יד ושם" מעמיד במבוכה את המאמן הגרמני. למשל המאבק על הכללתו של שחקן פלסטיני המשחק בנבחרת הישראלית ועובר לנבחרת הפלסטינית.  היחסים בין המאמנים מחליפים הילוך מידי פעם מעבודה בצותא ליריבות פיסית ברגעים אנושיים מוכרים ומשעשעים.

למרות שהוא עוסק בהחלט בסכסוך הישראלי-פלסטיני יכולים קברניטי התרבות להרגע – הסרט אינו נוקט עמדה לטובת צד זה או אחר ומצביע רק על האבסורד שבמצב. וזאת עוד אחת מהמטרות המוצהרות של הסאטירה . הסרט קולח, משעשע מאוד, ותלוי בעיקר בשני השחקנים הראשיים המגלים כאן את היכולות הקומיות שלהם. איבגי ועיסא מחזיקים את ההתרחשויות על כתפיהם ועושים זאת בחן, בכבוד, וברצינות ובהומור המדודים בדיוק.

ואם יהיו כאלה שיסתכלו מהצד ולא יקבלו את ההגיון שבטרוף הזה נאמר "אתם יודעים מה ? אין דרבי בין לאומי כזה ! גמרנו !"  ותתפלשו בעצמכם עוד 100 שנה, אם זה מה שאתם רוצים…

"מלחמת 90 הדקות" – 8 בסולם אורשר

 

אפריל 22nd, 2017 by
%d בלוגרים אהבו את זה: