ברלין – הסוף ? (חלק ב')

פרק ב' ובו נמשיך לספר על ההתדרדרות הנמשכת של הברלינאלה, על היחס המשתנה לקולנוע הישראלי, על האסופה המאכזבת (כצפוי) של הפסטיבל השנה ועל הביקור המרגש באולפני באבלסברג, ערש הקולנוע האירופאי או לפחות הגרמני.

אל מול ההתפתחות המרתקת של ברלין בימים שלאחר נפילת החומה והאיחוד, שעדיין לא הושלם באמת בין החלק המזרחי של העיר למערבי, בולטים סימני המצוקה של פסטיבל הקולנוע הבין לאומי וניכרים יותר ויותר הגיהוקים של חיפושי דרך. המעמד של פסטיבל מאזן בין מזרח ומערב נמשך למארגנים מתחת לרגליים בהעדר חומרים מעניינים שהגיעו מהגוש הסובייטי לשעבר ומברית המועצות ז"ל. האמריקאים מצידם החלו להבין שלא צריך לעשות מאמץ ולטוס יותר מעשר שעות מלוס אנג'לס לעיר הקרה (הפסטיבל שהחל בקיץ העביר את הכתובת לחורף המקפיא) כדי למכור סרטים באירופה, שממילא קונה וצורכת בעיניים עצומות ובכמויות מציפות את התוצרת ההוליוודית ופתחו בדיוק באמצע האירוע האירופאי אצלם בבית את שוק הסרטים המשגשג, מהלך שחנק את השוק הגרמני ורוקן אותו מקונים ומוכרים באבחת יום.

מה שקרה לקולנוע מהארצות הקומוניסטיות לשעבר היה משבר אמיתי. נכון שתחת המגף הטוטליטארי קשה היה להבריח למערב קולנוע ביקורתי, לוחם, פורק חוקים, בודאי לא חופשי אבל דוקא בגלל ההגבלות היו הבמאים משם חייבים למצוא דרכים מתוחכמות כדי להעביר מסרים והצופים במערב למדו לקרא אותן. והתפתח מעין קוד בלתי כתוב בין הנראטיב של הקולנוע הרוסי, הסיני, הפולני ואפילו המזרח גרמני הקודר לבין המבקרים מהמערב שעבר דרך המסננת של הצנזורה הקומוניסטית. ולעיתים היו השלטונות בארצות של מזרח אירופה שולחים תוצרים שנעשו ליצוא – לא הוקרנו במכורה ונשלחו לפסטיבלים בעולם, כתעמולה וטיעוני נגד על דיכוי.

חלק נכבד מהסרטים הללו נשאו נבטים של מחאה אל מול הדיכוי של השלטון הדורס וכוונו אל האוייב המשותף שראשו בקרמלין וזרועותיו לופתות חצי אירופה. אבל לצד ההגבלות הללו זכו היוצרים לכיסוי הוצאות נדיב. קואופרטיבים לקולנוע נשטפו בכספים ממשלתיים וחסכו בעיות כלכליות וחיפושי מימון לחבריהם. החיים, במובן הזה היו די פשוטים. גסיסתו המהירה של הקומוניזם ואפקט הדומינו המהיר בהעלמותו יצרו בעיה כפולה. ראשית – כבר לא היה אוייב משותף לתקוף אותו : השלטון. ושנית וחמור יותר – נסגרה הקופה הציבורית. מעתה חייבים המפיקים למצוא מימון בעצמם וכסף חופשי לא הסתובב בשוק של הקולנוע. התעשיה הסובייטית ואיתה גם השותפים והקולגות מהסביבה נכנסו לאלם של כמה שנים. ואיתם גם המקום המרכזי של הפסטיבל בברלין.

בברלינאלה חיפשו נושאים חדשים ומצאו אותם בעיקר בקולנוע שהחל לזרום מדרום מזרח אסיה. הקולנוע היפאני היה כבר מוכר לאחר שפרץ למודעות בונציה של תחילת שנות החמישים עם "רשומון", הקולנוע הסיני גם הוא היה אורח מכובד בברלין והגיע זמן טייואן עם הסרטים של הו סיו סיין, הסרטים מקוריאה של קים קי דוק, מויאטנאם עם טראן אן הונג, קולנוע איראני וסרטיהם של מחמלבף, פנאהי וקיארוסמטי, קולנוע שהגיע ממרכז אסיה – מערבות מקזחסטאן ועד הרי ג'ורג'יה וכמה סרטים הודים. במקביל, ותוך התגברות החיפושים אחרי קולנוע אלטרנטיבי של העולם השלישי, גם מדרום אמריקה ואפריקה החלה לרדת קרנם של הסרטים המסחריים של הוליווד.

לאחר שגם הזרם הזה נחלש, אבל מעולם לא נפסק לגמרה החלו בברלין לחפש יובלי קולנוע אחרים והפעם  במבט הביתה פנימה. יותר ויותר סרטים אירופאים "אמנותיים" נחתו על בדי הפסטיבל, אם בתחרות שהלכה והשמימה ואם במסגרת הפנורמה שהפכה עם השינוי בהנהלה לבית הארחה אוהד מאוד לסרטי להטב"ים. השינוי, שהרחיק את המנהל הוותיק מוריס דה האדלן ושם במקומו את דיטר קוסליך, ליצן מפזר בדיחות בכל מקום עם טעם קולנועי מוזר, עשה רק רע לקבצי הסרטים שהונחו במסגרות השונות, בייחוד במסגרת הראשית של התחרות. ובשנים האחרונות הרבה סרטים גרמנים מגיעים הנה, סרטים עצמאיים אמריקאים לאחר ההחלטה על שיתוף פעולה עם סאנדנס (שגם קרנו ירדה בשנים האחרונות), כמה צרפתים, אוסטרים, ספרדים ובודדים מאמריקה הלאטינית. יש גם טפטוף הכרחי ממזרח אסיה וטיפת אפריקה. שעטנז דל עיניין שלא יכול להתחרות בפסטיבל המרתק והולך של קאן, בעוד שלושה חודשים ובמזג אויר שונה לחלוטין. גם כוכבים נוצצים נמנעים מלהגיע והשטיח האדום, ב מינוס 10 מעלות בפתיחה היה רווי בעיקר דוברי גרמנית.

היחס לקולנוע הישראלי אף הוא הולך ומחמיץ פנים. לפני שנים היתה התוצרת הישראלית אורח של כבוד בברלינאלה. בשנים האחרונות, אולי בגלל היחס המשתנה גם מצד המפיקים הישראלים וההעדפה הברורה להתקבל ולהציג בקאן הנוצץ והמרכזי הרבה יותר, יש פחות ופחות תוצרת משלנו. מרכז הכובד והחשיפה עבר מגדות נהר השפרה לחופי הים התיכון.

אחת מהחלטותי השנה היתה לראות מה שפחות סרטים, במגבלות עובדת היותי אורח הפסטיבל (מה שמטיל עלי חובה מוסרית מסויימת) ושבאתי, בסך הכל לצרוך קולנוע. בשביל הפרופורציות כדאי להבין – בשלושים שנותי כאן, מידי שנה היינו, חברי ואני צוללים לתוכנית הסרטים ושותים קולנוע מבוקר עד לילה ולעיתים אף יותר. הממוצע, כשהיינו צעירים וחזקים יותר היה כ 6 סרטים ביום, מה שאומר התחלה ב 9 בבוקר וסיום הרבה אחרי חצות. התמכרות מטורפת. במשך 30 שנה הכרנו רק את הסביבה של הפסטיבל בלי לצאת מהמתחמים, בלי לראות הרבה מהעיר מסביבנו. לפני ארבע שנים נסעתי לחופש בברלין, ובשבוע אחד של תחילת סתיו ראיתי הרבה יותר ממה שהכרתי במשך שלושים חורפים שלמים.

השנה החלטתי לא להשתגע, לעשות עוד דבר או שניים חוץ מסרטים ומלבד זה, גם הוירוסים שתקפו הכתיבו התנהלות. אז ב 7 ימים הספקתי 16 סרטים שהיו גם מדגם מייצג וגם מה שמערכת הקליטה הדוויה יכולה היתה לספוג במצבי. וגם אסופה זאת תרמה להחלטה המתגבשת בשנים האחרונות, שזאת הפעם האחרונה בברלינאלה.

הסרט הטוב ביותר שראיתי, ללא כל ספק היה "המסיבה" של סאלי פוטר. סרט קצר, רק 71 דקות בשחור-לבן המתרחש כולו בדירה אחת בלונדון. הסרט בלט בחינניותו לא רק על רקע הסרטים המתארכים מאוד של השנה האחרונה. אבל איזה שחקנים, איזה טקסט, איזו סיטואציה ואיזו הנאה. לא קולנוע גדול, מטבע הדברים, אבל תאטרון כורסא במיטבו. מהתלה אנושית, פוליטית, חברתית על קבוצת אנשים המתכנסת בביתה של מי שרק עתה נבחרה לשרת הבריאות בממשלת אנגליה כדי לחגוג ופורמת יחסים שכולם סודות ושקרים מוסכמים. טימוטי ספול, כריסטין סקוט תומאס, פטרישה קלארקסון, ברונו גנץ, צ'רי ג'ונס, אמילי מורטימר וסיליאן מרפי בקונצרט של כיף ומי צריך עוד…

הסרט השני באיכותו, שגם זכה לפרסים היה הסרט ההונגרי של הבמאית אילדיקו אנידי  " On Body and Soul " (אחרי שסרט בשם דומה זכה לתרגום אצל אחד המפיצים שלנו כ"באדי וסול" אני לא מתחייב על השם העברי…). סיפור אהבה לטנטי המתרחש על רקע בית מטבחיים בבודפשט בין מפקחת איכות ביישנית ומסוגרת והבוס שלה – כלום על הטרדה מינית, יחסי מרות ואיסורים אחרים. השניים מוצאים שפה משותפת בחלומות הדומים שלהם, על איילים ואיילות ושאר יצורי שלג.

גם סרטו החדש של אקי קאוריסמאקי "צידה האחר של התקווה" המספר, בסגנונו המינימאלי סיפור של מהגרים בפינלנד. שתי דמויות , שני סיפורים החוברים לקראת סופו של הסרט לסיפור אחד. פליט מסוריה המבקש מקלט – ומסורב בפינלנד השקטה ומחליט להמלט מהחוק ולהסתדר בעצמו וסוכן נוסע לחולצות שמחליט שנפרד מאשתו השתיינית  ומהחיים הקודמים, זוכה בסכום כסף גדול  בקזינו ופותח מסעדה באיזור שומם של העיר כדי להפסיד אותו שוב. כרגיל, הרבה הומור, והרבה כאב חובקים כאן את הדמויות המשורטטות ביכולת ובכשרון.

היו עוד כמה סרטים הסטוריים שעוררו איזהשהו עיניין, בעיקר בבעלי העיניין כמו "קרל מארקס הצעיר" על מפגשם המפוטפט מאוד של מארקס ואנגל או "ביתו של המשנה למלך" על הנציב הבריטי האחרון להודו שהחליט על חלוקת הארץ הגדולה בין המוסלמים וההינדים והקמת פקיסטן, שעור שיכול להיות מעניין גם כאן, אצלנו. וזהו. השאר שיעמום, מוזרות, בזבוז זמן…

חברי אבינועם לוי, שסיים עכשיו כמה חודשי עבודה באחד הסרטים של "נטפליקס" שהופקו בברלין הזמין אותי לביקור בראולפני באבלסברג בפוטסדאם. איך אסרב ? האולפנים האגדיים הללו שהוקמו ב 1912 היו במשך עשרות שנים מרכז העשיה של הקולנוע הגרמני, בימים הטובים באמת ובימים הטובים פחות וראו בתחומם כמה מהגאונים החשובים ביותר של הקולנוע העולמי. מפריץ לאנג ועד טרנטינו, ממורנאו ועד ג'ורג' קלוני, אלפי שמות של אנשי קולנוע , במאים, מפיקים, שחקנים – מרלן דיטריך כבר אמרנו ? – תסריטאים, תפאורנים, אנשי תאורה, אנשי אפקטים מיוחדים, כל אלה מונחים על הקירות בסדר מופתי באולם הכניסה לאולפנים, מבנה בארכיטקטורה נאצית מימי הצורר ושליחיו במשרד התרבות והתעמולה וגבלס בראשם. בקצה המסדרון בקומה השניה נמצא המשרד ממנו עבד וממנו שילח הוראות ליצירת סרטים ובראשם "היהודי זיס" שביים עבורו ויט הארלן.

במרכז האולם הראשי משוחזר האולפן הראשון שכולו זכוכית ובגגו תלויים מסכים לווסת את האור הטבעי שנכנס ומזין-מאיר את ההתרחשות המצולמת. בפינה כמה בובות בסצנה של הפקה – צלם, במאי ושחקנים בפעולה. ובחזית כמה כסאות במאי ועליהם מודפסים השמות של רומן פולנסקי, סטיבן ספילברג ווס אנדרסון שגם הם עבדו כאן. על הקירות תמונות של הגדולים מכולם –  היצ'קוק, אמיל יאנינגס, ג'וסף פון שטרוהיים, אריך פומר שהקים וניהל את UFA לאחר מלחמת העולם הראשונה והיה מעמודי התווך של האקספרסיוניזם הגרמני וכמובן מרלנה האלוהית שעל שמה נקראת היום הבימה המרכזית באולפנים. זה המקום שבו צלמו את "המלאך הכחול", "הצחוק האחרון", "מטרופוליס" – סניף מרכזי של קודש הקודשים.

לאחר מלחמת העולם השניה עברו האולפנים לידיים של המזרח גרמנים והרוסים שהשתמשו בהם לצרכי הפקת סרטי תעמולה והזניחו את הפיתוח הטכני שלהם וכך, כשנפלו החומות היו אולפני באבלסברג אסופה של מבנים, בחלקם הרוסים, בחלקם מוזנחים שאיש לא יכול היה לתפעלם. וולקר שלנדורף לקח על עצמו ניעור וטיפוח, אבל זה לא קרה ואת האולפנים קנתה חברה צרפתית וגם היא לא הצליחה להחזיר עטרה ליושנה. לפני שנים אחדות קנו שני יזמים את האולפנים ביורו אחד ותמורת הבטחה שישנו את המצב, ואכן – היום האולפנים ליד ברלין הם מהגדולים באירופה, מתחרים אפילו באולפנים הגדולים של הוליווד מבחינת ציוד, נוחות הפקה, ויכולות טכניות.

סיור מהיר במחסנים העמוסים לעייפה בתפאורות, פרופס, זכרונות מעורר התפעלות וחונק את הגרון. גם צעידה מהירה באתרי הצילום המדמים עיירה מימי הביניים, את רחובות ברלין המפוארת ליד שכונות עוני וחצרות בתים שבהם צולמו כמה מהסרטים שגדלנו עליהם, כל אלה מעוררים צמרמורות. של התרגשות וגם בגלל הקור.

נגמר עידן. נשארו זכרונות וכמה תובנות. ברלין הבאה שלי תהיה ירוקה ומלבלבת. בקיץ, כמו כל התיירים הנורמליים.

 

 

פברואר 23rd, 2017 by
%d בלוגרים אהבו את זה: