"פיקסאלים" – תורת המשחקים

אם לאמריקאים מגיע נשיא בסגנון בוש, אז לנו ברור שמדובר באומה בסגנון הפרודיה. לא יודע אם אדם סנדלר, שחקן פורוורד של קומדיות אינפנטיליות אם כי לא תמיד לא מצחיקות הוא גאון או ילד מפגר, אבל הפעם הוא מקדים את ההווה. תראו למשל את הדרך שבה הוא מציג ב"פיקסלים" את חדר המלחמה של הממשל האמריקאי ותראו את התמונות שהתפרסמו זה עתה על שהתרחש בבית הלבן ובפנטגון ב 11.9 . אותה סיטואציה, אותם פנים מפוחדות, אותן דמויות אחוזות חרדה שלא יודעות איך להגיב. דבר לא השתנה.

ואם אינפנטיליות הוא שם המשחק ופרודיה זה המגרש, סנדלר לוקח את כריס קולומבוס שיש לו נסיון בילדים אסרטיביים שיודעים להדוף מתקפות של מבוגרים חמדנים (ראו "שכחו אותי בבית") ושם אותו בעמדת הבמאי. ומכאן אפשר לצאת לדרך ולהצליח. "פיקסלים" הוא סרט חמוד, משעשע, לרגעים גם מצחיק, מלא התייחסויות למציאות ולקולנוע המעצב אותה מחדש ורווי בחדוות נעורים. אפילו אם מדובר בנעורים שמיצו את עצמם כבר בשנות השמונים.

"פיקסלס" מציע מפגש בין דורי. מצד אחד יש כאן נוסטלגיה מחממת לב לבני דור ה 8-ביט עם גיבורי האנימציה המפוקסלת ביחידות גדולות כמו פאקמן, דונקי קונג, פולשים מהחלל, טטריס  שיכולים לחזור הביתה ולהרגיש טוב גם אם מקומם בעולם האמיתי לא לקח אותם אל מחוז החלומות. מצד שני הוא מציע לבני הדור הצעיר להבין שלא הכל התחיל באנימציות רוויות הדם של משחקי הוידאו הגותים, בקווסטים וגם לא בטמטום הנוכחי של "אנגרי בירדס" או "קנדי קראש".

פאקמן ואבא

פאקמן ואבא

המעשה הפרודי של קולומבוס-סנדלר מעבה באחת את הביקורת שלו על המצב הנוכחי של הקולנוע ההוליוודי בלי לאבד את היכולת לחייך חיוך תינוקי ולהתחבא מתחת לארשת של "לא-התכוונתי-ברצינות-הרי-אני-סתם ילד-שלא-התבגר". אבל הבחירה להשתמש במבנה של סרטי ארמגדון שנעשו לאחרונה חלק ממופע האימים הקולני במיוחד של הקייץ ההוליוודי אינה מקרית ודוקא כאן היא מקבלת משנה תוקף והתכנות. ההליכה לקיצוניות העלילתית, הבחירה במשחקי הארקייד כאוייבים האולטימטיביים המאיימים על שלום העולם מביאה את הסיטואציה לאבסורד ואת הסיפור למתקבל על הדעת.

זהו סיפורם של "מכסחי שדים" מודרניים, שנקראים לכסח הפעם את כלי הנשק ההרסניים שניתכים על העולם משמים. זהו סיפורם של שלושה וחברים ויריב אחד שלהם משנות השמונים, ימים של נרדיות דואבת ושל משחקי מחשב בראשית הדרך, חלקם על מסכים קטנים ובשחור-לבן שהתבגרו לעתיד שלא תמיד ידע לשמור להם אמונים. אחד מתקין ציוד אודיו, אחד בכלא, אחד היפוכונדר חברתי שגר אצל סבתו ואחד שנעשה נשיא ארה"ב.

כשהחוצנים שקראו לא נכון את המסר שנשלח להם ע"י נאס"א ובו כמה משחקי מחשב משנות ה-80 שולחים את כלי המשחית שלהם להיפרע מאנשי כדור הארץ, ובהינתן שהצבא הנפוח והגנרלים שלו נשארים חסרי תשובה הולמת, נקראים המקצוענים האמיתיים של חדרי המשחקים לפתור את הבעיה. רק הם מסתבר יכולים לפגוע נכון, אפקטיבי ומדוייק במכונות ההשמדה דמויות פאקמן, דונקי קונג, טטריס והפולשים מהחלל.

הפיקסלים מאיימים על ניו יורק

"פיקסלים" משתמש באנימציה כאן במובן הראשוני שלה. חוזר אל המקורות ומפרק את התמונה, פשוטו כמשמעו, לפיקסלים מהם עשוי הכל. הוא לא מסתיר את אמצעי הייצור, לא מנסה להיות "ריאליסטי" ודוקא משום כך מצליח להתחבר גם עם התת מודע של קהל, שם מונחת לה ההנאה האמיתית. ההסכמה לקבל את מה שרואות העיניים והמוח עלול לדחות. הוסיפו לזה את המסגרות ההכרחיות של רומן מתבשל על אש קטנה ומוכרת, המון איזכורים על סרטים דומים והערות אגב מצחיקות מאוד שעוברות בחטף (למשל, בסוף אחד הקרבות המוצלחים שבהם משתתף גם הנשיא ומצליח להפיל לא מעט יצורים אומר לו אחד הקצינים, אפרואמריקאי, ששוחרר זה עתה משבי החייזרים :"אתה עלהכיפאק, אבל תדע שאובמה הוא האיש שלי…").

עוד מרכיב בהצלחתו ובחינו של הסרט היא היכולת של כולם לא להגזים. סנדלר שמציע דמויות רדומות על גבול הנעבעכיות לא צריך להתאמץ הרבה אבל קווין ג'יימס וג'וש ג'אד הקוצפים מחזיקים כאן את עצמם וזה עוזר. פיטר דינקליג' אינו שחקן קומי ולכן הוא יודע את המידות ומישל מוינהן לא נדרשת ליותר מידי. ההמצאות הויזואליות גם הן אינן מוגזמות מידי ומשרתות את הנימה הכללית של סרט משעשע, לא יומרני מידי ולכן סרט שמצליח להשיג את המטרה בלי לקפוץ מעל חגורת המכנסיים.

"פיקסלים" – 8 בסולם אורשר.

 

יולי 26th, 2015 by
%d בלוגרים אהבו את זה: