"הכחשה" – משפטה של הפרופסור ליפסטאד

תארו לעצמכם מצב שבו ההחלטה האם השואה אכן התרחשה או שהיתה זאת המצאה של כמה זקני ציון, אמורה לקום או ליפול במסגרת דיון בבית משפט עם שופט אחד. ממש כמו החלטה על קיומה ותוצאותיה של, נגיד, תאונת דרכים פשוטה. תארו לעצמכם מצב שבו ההיסטוריה ומהלכה יקבעו על פי סדר דין פלילי.

זאת היתה הדילמה שעמדה בפני הפרופסור האמריקאית –יהודיה דבורה ליפסטאד ועורכי דינה כאשר דיויד אירווינג, הסטוריון אנגלי חובב שפרסם ספרים על מלחמת העולם השניה, אנטישמי ומעריצו של היטלר הגיש נגדה תביעת דיבה על דברים שאמרה בהרצאותיה ובהם האשימה אותו בהכחשת השואה.

ארוינג ניצל את ההבדל שבין מערכות המשפט האמריקאית לאנגלית שבה הנתבע בתביעת דיבה חייב להוכיח אמת דיברתי והאשים את ליפסטאד שהיא פגעה בשמו הטוב. עורכי הדין האנגליים שלה החליטו על קו הגנה שבו אירוינג ואמינותו יהיה הנושא לדיון ולאו דוקא השואה, והעמידו משפט נטול ניצולים כעדי הגנה שיספרו את סיפורם הנורא. המשפט שנערך ב"אולד ביילי" בלונדון היה על עובדות ופרושן, על ניצול עמדה פילוסופית, פוליטית, גזענית לעיצוב שגוי של ההסטוריה. וכך, ההחלטה בעיניין קיומה של השואה הפך להיות עיניין של מאבק משפטי.

הבמאי האנגלי הוותיק מייק ג'קסון שהרפלקס הראשוני שלו הן עבודות טלויזיה, מביא את הסיפור עכשיו לקולנוע כדרמת בית משפט קלאסית עם טעם וריח אנינים של תאטרון כורסא. זוהי מסגרת אינטימית המטיבה עם מרחבים סגורים, חדרים-חללים תחומים, צילומי פנים והתרכזות בדמויות ובשחקנים.  וכמו במקרה האמיתי עליו מבוסס הסרט הוא נמנע מלהתקרב לנסיונות לשחזור רגעים טראומטים ממחנות ההשמדה ומכבשני האש – זולת תעוד ביקורו של הסנגור במחנה המושלג להתרשמות ואיסוף עובדות. כך הוא גם נמנע מדרמטיות יתר של  עדויות ניצולים. הויתור על הפיכת המשפט למשפט ציבורי נוסף על השואה היא החלטה אסטרטגית במשפט האמיתי וג'קסון עוקב והולך באותה דרך. הטיפול הקר בחיטוט ביומני אירוינג ובכתביו ושליית הסתירות והרוח האנטישמית העולה מהם זהו עיקרו של המשפט שהנושא הנורא עומד כל הזמן ברקע שלו, תלוי מעליו מעיק .

ג'קסון מוותר אפילו על בנית זהותן של הדמויות ומשאיר לנו רק את ההכרחי. כדי לברוח ממלודרמה הוא לא מספר לנו כמעט דבר על ליפסטאד וגם לא על אירוינג שמחוץ למאבק המשפטי ומשאיר רק רמזים של בשר דק מסביב לדמויותהם של עורכי הדין, בעצם הגיבורים האמיתיים של הדרמה המשפטית. ובשביל שזה יונח היטב על המסך הוא מפעיל היטב שורה של שחקנים נפלאים – אנגלים, לא צריך להוסיף שהופכים את הדרמה הסגורה הזאת לאירוע מרגש, מצמית ומותח.

טום וילקינסון שתמיד מופיע לעבודה ומשאיר אחריו טעם של עוד הוא עורך הדין הטוען בבית המשפט, כביכול ציני ומרוחק, אבל נשאב עמוק לתוך האירועים. אנדריו סקוט עורך הדין המכין את התביעה (באנגליה יש הפרדה בין עורך הדין שמכין את הבסיס המשפטי וזה המופיע בבית המשפט) כמי שמסתיר בחובו מעורבות ומחוייבות אידאליסטית, טימוטי ספול כאירוינג בתפקיד הרשע המנוול שמעורר תחושות של קבס אמיתי  ורייצ'ל וויז כליפסטאד אנגליה במבטא אמריקאי, ישירה, מעורבת מרגשת שלמרות שהיא מגלמת דמות אמיתית יודעת להפוך אותה לאנושית ואמינה.

ונדגיש שוב, למרות שהוא עוסק בשואה, הסרט אינו סרט שואה קלאסי. הנה עוד מקרה של סרט שהמינימליזם המפתיע שלו הופך ליתרון ומטמיע אותו עמוק יותר במודעות של הצופה. סרט חשוב שמגדיר היטב את הפער שבין דוגמטיות לאמת ואת הסכנה שבעירוב מכוון ומסוכן של שתי אפשרויות אלה.

"הכחשה" – 9 בסולם אורשר.

Denial

ינואר 1st, 2017 by
%d בלוגרים אהבו את זה: