"שבוע ויום" – על החיים ועל המוות

את הסרט ראיתי לראשונה בפסטיבל קאן, ראיתי ונדלקתי. אח"כ הוא זכה בפסטיבל ירושלים והוא מועמד לכמה וכמה פרסים בטקס ה"אופיר" המתקרב. תעשו לעצמכם טובה ותלכו לראות את הסרט הזה. למי שהיו טענות לקולנוע הישראלי שימחק אותם מיד. הביקורת שכתבתי אז טובה גם היום. כמעט לא נגענו. 9 בסולם אורשר.

"החדשות הטובות באו קודם, "שבוע ויום" סרטו הנפלא של אסף פולונסקי גלש לים סוער של מחיאות כפיים נלהבות והרבה דמעות של אושר וסיפוק מטעם קבוצת היוצרים והשחקנים שבאו הנה ולא האמינו לכמות האהבה שעטפה אותם. המסגרת מחמירת הסבר של "השבוע של המבקרים", מסגרת להקרנות של סרטים שנאספים בפינצטה ע"י מבקרים בכירים בצרפת מכל העולם (היתה פלטפורמה מכובדת מאוד לבכורה עולמית של סרט הביכורים המלוטש והמרגש שמציע מבט אמין וחודר אל הרגעים הקשים שבין אבל לחזרה לשיגרה.

כעם שמכיר מקרוב מעברים כאלה בין דמע לצחוק, בין כאב לשמחה – אנחנו עוברים מהר לסדר היום גם לאחר ה"שבעה". אבל מה קורה לאבלים ? איך הם עוברים ממצב צבירה אחד שבו הם עטופים עד לעייפה במבקרים ומנחמים, עסוקים בהאבסה מתישה ובמיחזור זכרונות על יקרים שאינם, אל היום שאחרי. היום שבו חוזרים הביתה מבית הקברות ופתאום הם לבד. מתמודדים, אישית בודדת מול הריקנות הכפולה שניחתת עליהם.

"שבוע ויום" מדבר על היום שאחרי. יום השיבה הכפויה לסדר היום המוכר, שיבה מגומגמת, רפויה, מבקשת לדחות את הקץ. אבל בניגוד למצופה, פולונסקי לא הופך את סרטו לשלולית של רגש ורחמים עצמיים ולמרות שמדובר כאן באבלו של זוג בגיל העמידה על בנם שנפטר ממחלה קשה, כאב שכאילו אין קשה ממנו של הורה על פרי ביטנו. המבט על המוות כאן הוא מפוקח כחיים עצמם, לעיתים אפילו די משעשע. העולם ממשיך במהלכו, ועל פרצי הכאב עוד ימים יגידו.

מותו של בנם לא היה פתאומי עבור אייל וויקי. המחלה הארורה עשתה אותם בני בית לתקופת מה בהוספיס בו סיים את חייו, ושכנים לכמה מהדיירים בכוח של המוסד. היה להם זמן להתרגל למצב וגם השבוע עמוס המבקרים סחט את שאריות האנרגיה. ועכשיו, בתחילת הסרט הם נשארים לבדם, זה מול זאת וצריכים לאסוף את השברים כדי לבנות לפחות את היום שאחרי.

פולונסקי, בתסריט כתוב היטב, מהוקצע ומשופשף שנבנה גם במהלך "חממת סם שפיגל לקולנוע  בינלאומי –ירושלים" (דבר הספונסר) מצליח לנטוע את הדמויות שלו בתווך ישראלי מאוד, של בורגנות מסודרת שיש בה את המתוק והמריר של הצבריות המופגנת. עוקצנות ועדינות, תקיפות ושברירות מנוערים-מעורבבים במבחנה האנושית שלו לשלמות כל כך מוכרת, מעוררת סימפטיה – אולי רבה מידי לדמויות ולתהליכים שהם עוברים. אין כאן עלילה, יש אפיזודות, רגעים, שרטוט של תמונת מצב אופיינית כל כך, ולכן גם מדוייקת ואולי מתחנפת במידה, עשויה כדי שיאהבו אותה וילכו ממנה הביתה עם חיוך.

והכל נבנה בעזרת אנסמבל שחקנים נפלא : יבגניה דודינה, שי אביבי ותומר קפון הצעיר משלימים את התמונה, כל אחד והזוית המיוחדת שלו. אביבי עם הציניות השקטה, המקבלת בהכנעה את הדין, גם של עולה של אשתו. דודינה שדמעה אחת שלה ששוטפת את סכרי הרגש שהיא מטילה על עצמה, שווה נהרות של בכי מלודרמטי אצל אחרות במקרים דומים והליצנות הקלילה והחביבה של קפון, עם יכולת פיסית מרשימה. גם האחרים, שבאים לרגע המשלימים את התמונה –  אורי גבריאל, שרון אלכסנדר, כרמית מסילתי ואלונה שאולוף תורמים להצלחה.

אני בטוח ש"שבוע ויום" יהיה להיט בארץ משום שבממזריות החביבה שלו הוא יודע ללכוד את החיבה של הקהל ולהפוך לתמונה מייצגת כמעט. הוא אינטליגנטי, זורם, אמין ולמרות הנושא הכואב, אפילו משעשע. ואם היוצרים עשו אל כל זה בשיוף מודגש, תהה זאת ההענות שלכם שתהיה לו הד."

"שבוע ויום" – 9 בסולם אורשר.

ספטמבר 8th, 2016 by
%d בלוגרים אהבו את זה: