"משפחת פאנג" – על אמנות, גידול ילדים ומצלמה נסתרת

לא לטעות. "משפחת פאנג" אינו סרט על משפחת מהגרים סינית או סרט אנימציה לילדים. זהו סרט בוגר, מעניין, מהודק, מתוחכם אפילו, המערב עבר בהווה וטבול כולו, בסופו של דבר, בשאלה עם ניחוח בלשי-מותח. צוות שחקנים נכון מוסיף להנאה. 8 פלוס בסולם אורשר.

גור לך פרופסור רולידר, הזהרי מיכל דליות, חשבו מסלול מחדש אנשי מכון אדלר כי הנה בא הקולנוע האמריקאי העצמאי ומציע תובנות משל עצמו על יחסי הורים וילדיהם ועיצוב דרכה של המשפחה המודרנית. לפחות שני סרטים בנושא מפארים בימים אלה את הדילמה הבלתי פתורה של גידול צאצאים, חינוכם והמידה של אחריות והשפעה הורית על טיפוחם וגילוף עתידם של אלה והם מוקרנים על המסך שלנו. שני סרטים שונים לחלוטין בגוון העשיה שלהם, כמובן גם באיכותם.

"קפטן פנטסטיק" ו"משפחת פאנג" מעמידים זה מול זה את הדוגמטיות הטיראנית של ההורים שחושבים שתפקידם הוא להנחיל בכל הכוח את פילוסופית החיים שלהם על ילדיהם, דוגמטיות שלא עולה בקנה אחד עם הפלורליזם רב הגוונים של החיים, אל מול הצורך לתת לילדים עצמם את העצמאות בבחירה בתהליך התבגרותם. כפיה מול חופש. טוטליטריות מול דמוקרטיה. אך בעוד ש"קפטן פנטסטיק" של מאט רוס הוא מלודרמת מוסר לחה, "משפחת פאנג" הוא סרט אירוני עם נגיעות קומיות, בהחלט לא שיגרתי ובודאי מעורר עיניין ומחשבה. גם בגלל שהוא עוסק לא רק בנושאים אלה של חינוך והשפעה, אולי נסיונות אינדוקטרינציה הורית, אלא גם בנסיון לנגיעות בהגדרה של אמנות, יצירה והשפעתן על העושים במלאכה.

לא לטעות. "משפחת פאנג" אינו סרט על משפחת מהגרים סינית או סרט אנימציה לילדים. זהו סרט בוגר, מעניין, מהודק, מתוחכם אפילו, המערב עבר בהווה וטבול כולו, בסופו של דבר, בשאלה עם ניחוח בלשי-מותח. אבל אל דאגה. התשובה תהיה גם היא קשורה בעבותות הדיון באחד משני הנושאים העיקריים עליהם תלוי הסרט. ג'ייסון בייטמן, מעולם שחקן סימפטי ועכשיו גם במאי מקורי (זהו סרטו השני אחרי " BAD WORDS" מ 1913 ולא מעט פרקים של סדרות טלויזיה) מנסה וגם מצליח לבנות קו נראטיבי המשכשך את תהליך העשיה האמנותית עם תוצאותיה המוגמרות המוקרנות על המסך. קונסטרוקטיביזם אמיתי.

הסיפור עוקב באופן אחראי ונבון אחרי עלילת וסגנון ספרו של קוין ווילסון בקורות משפחת פאנג – האב כלב, האם קמיל , הבת אנני והבן, המספר באקסטר. ההורים הם אמני קונדס, מה שנקרא "PRACTICAL JOKES " אותם הם מבצעים על קהל רחב של צופים-קרבנות שאינו יודע שמדובר בעצם בהפקות מתוכננות היטב. את התגובות של הקהל המקרי מצלם אבי המשפחה ומנציח כפיסות חיים המוצגות בגלריות כאמנות. מין פיתוח די אכזרי על טכניקות המצלמה הנסתרת. ומכאן נשאלת השאלה האם אמנות מחקה את החיים או היא רישום החיים עצמם…

הסרט, כמו הספר מציע שני מישורי התנהלות – הווה ועבר כאשר הסיפור העיקרי מתרחש בבגרותם של הגיבורים החוזרים לזכרונות הילדות שלהם, שחלקם מצולמים וחלקם מונצחים בסרט תעודי שנעשה על המשפחה. בעבר נקראו הילדים, ששמשו חלק בלתי נפרד מצוות הפעלולים והתעלולים שהמציא האב  A ו – B על פי סדר הולדתם ועכשיו כשהם במשבר יצירה, הם מסתכלים אחור לחשבון נפש אישי ומקצועי ומסתבכים שוב בפעלול הגדול ביותר שמכינים ההורים. פעלול אכזרי הכולל את העלמותם בחשש שנחטפו ונרצחו.

היה או לא היה ? האם ההורים אכן אינם בחיים יותר, או אולי מדובר בעוד פעלול מסובך שסופו אחר ? הסרט מגיע כאן לשיאו האירוני כשהוא מכניס אותנו כאן ממש לתוך מבוך היצירה והעשיה ומנסה לפתור את הדילמה יחד איתנו. בניגוד לסרט מתח שיגרתי שבו אנחנו מתבוננים מבחוץ על הלכות הגיבורים כאן אנחנו חלק מהתעלול, הזדהות מקסימאלית. זוכרים את "המשחק" של דייויד פינצ'ר עם מייקל דאגלס, גם שם ברגע מסויים הטשטש הגבול בין האירועים שקרו לגיבור והמידע שזרם לצופים. אמת או בדיה, הוויה או פיקציה מאורגנת ?

המערכת הסגנונית הסוחפת הזאת נושאת עליה כמה עיניינים עקרוניים, אולי אפילו, סליחה פילוסופיים. השאלה היא מהי אמנות ? גם באקסטר, המספר שואל האם המתיחות המתוכננות הללו הן אמנות או סתם מעשי קונדס ילדותיים. האם יש להם מקום במוזיאונים ? ומהי באמת האמנות, שואל כלב האב והיזם, האם היא בעצם העשיה או אולי בשימורה ? הוא כמובן משוכנע שהאמנות היא הרגע שבו היא מתרחשת ונוצרת, לא מה שנותר אחריה.

וכמובן מעל הכל, שאלת חינוך והתניית הילדים ע"י ההורים. על פי מבחן התוצאה כאן, הניכור שבו מתייחסים הילדים לעברם ולעיסוק האובססיבי של ההורים ב"אמנות שלהם", כלב וקמיל לא הצליחו במעשים הפדגוגיים שלהם. נכון שאנני הפכה לשחקנית מפורסמת, אבל היא בהווה בשקיעת הקריירה שלה ובאקסטר שכתב רב מכר אחד כשל בשני והוא מתפרנס מכתיבה עיתונאית מבישה. ההורים כפו על הילדים את ימי ילדותם ועכשיו כולם משלמים את המחיר. אבל, עולה השאלה – איזה ילדות זאת היתה, קשוחה או מלאת שמחת חיים ?

ווילסון-בייטמן מציעים עיסוק נוסף במשפחה שאינה מתפקדת והנסיונות לבירור השורשים למצבה, עוד סרט המצטרף לשורה ארוכה של סרטים המחטטים בנושא. מה שחביב כאן זאת הדרך שמציעה מפגש מעניין, משעשע לרגעים, נוגע ללב באחרים בסרט שיש לו מה לאמר גם מעבר למיצוי הרגע. המופע של כל השחקנים – ניקול קידמן בתפקידה הטוב ביותר מזה זמן רב, בייטמן הסימפאטי עצמו, כריסטופר ווקן הוותיק (רוברט דה נירו צריך להביט וללמוד איך מזדקנים בכבוד) וקטרין האן, הקשר בין הסרט ל"קפטן פנטסטיק" בעצם השתתפותה בשני הסרטים (…) , רק מוסיף אמינות והנאה והופך את הסרט למומלץ, בעיקר למי שיודע להעריך חומר טוב בקולנוע ורוצה לצאת עם חיוך מסויים.

"משפחת פאנג" – 8 פלוס בסולם אורשר.

The Family Fang

ספטמבר 7th, 2016 by
%d בלוגרים אהבו את זה: