"חולייטה" – אלמודובר חזר

בראשית כל היופי. ההקפדה האובססיבית הזאת על אסתטיקה ודיוק ויזואלי, לעיתים קצת סינתטי וקר, אך תמיד מאוזן בצבע אדום שנשפך בסרטים שלו כמו מקור אנרגיה בלתי נלאה. ואח"כ יכולת הסיפור, בנית הדמויות ושליחתן לדרך מפותלת שיש בהם מפלים גועשים של הבנה אנושית, של אמפטיה, של התבוננות מעמיקה שהופכים את העבודות המצטברות שלו, כמעט כולן, למאגרים של הנאה מתקתקה  ועיניין. "חולייטה", סרטו הנוכחי של פדרו אלמודובר שהוקרן בבכורה בפסטיבל קאן ופתח את פסטיבל ירושלים האחרון הוא אולי לא הטוב בסרטיו, אבל בודאי מהמרגשים שבהם.

הציפיה לסרט זה היתה דרוכה והמאמץ השתלם. אלמודובר, אחרי הפסקה של כמה שנים, מאוד לא אופייני בקריירה הקולנועית של האיש ההקטי הזה, וכמה סרטים מאכזבים שרק הגבירו את הציפיות לאיכויות המורכבות יותר שלו חוזר במלודרמת מצבים הנושקת בטלנובלה אבל איזה הבדל. בניגוד למוצר הטלויזיוני הנחות ההוא, אצלו היא יהלום  מלוטש של אפיונים, הגדרות, יכולת והקפדה אמנותית.

אחרי שטילטל את הסיפורים שלו בין סיפורי נשים לגברים, הוא חוזר לטריטוריה האהובה עליו יותר, כנראה, ומציע סיפור של חיפוש אמהי  (כן, גם כאן "הכל אודות אמא") טבול באהבות, פיתולי עלילה, תחושות אשמה והמון רגש וחוכמת קולנוע. כל החומרים שאלמודובר יודע לפרוש בסרטים שלו באופן ברור ודומיננטי כל כך.

במרכז עומדת ח'ולייטה המחפשת כבר 12 שנים את בתה אנטיה שנעלמה בגיל 18 ולא השאירה אחריה עקבות. מפגש מקרי במדריד עם חברת ילדות של אנטיה מצית את הסקרנות והצורך שמעולם לא גוועו, בולמים את הנסיון של חולייטה לפתוח פרק חדש בחייה במעבר ממדריד לליסבון עם בן זוגה ופורשים בפנינו בזינוק אחור בזמן את סיפורה של האם כפי שהיתה רוצה לספרו לבתה, במכתב ההופך ויזואלי ומוחשי מול עינינו. הכל התחיל בלילה אחד ברכבת, שנים קודם לכן, עם הפגישה של ג'ולייטה וחואן, אביה של אנטיה.

אלמודובר פורש את הסיפור המשפחתי המפותל הזה כמארג מסתורין שלוכד את הסקרנות והמעורבות של הצופים. אלה המרכיבים הקלאסיים של מלודרמת המתח שהוא אוהב כל כך ובמסגרת שלה הוא פורק את יכולותיו, הבלתי מוגבלות כמעט עליהם יכולנו לעמוד לאורכה של קריירה בת עשרים סרטים. אלמנטים מסרטים קודמים שלו מתערבלים גם בסרט הזה – "דבר אליה", "חיבוקים שבורים", "לחזור", "אהבת בשר ודם" , חלקם כחלק מהעלילה וחלקם במרכיבים התמטיים הבונים אותה.

השימוש שלו ב"פלאש באק" נפלא ורגע אחד בסרט בו מתחלפות השחקניות המגלמות את חולייטה מול עינינו, הוא מעשה ידו של אמן אמיתי. ההכרות המתמשכת שלו עם עולמן של נשים, בכל מצב שהוא מאפשר לו לפרוש (גם לפרוס) את הזירה הנפיצה של יחסי אם ובתה באופן מדוייק ויפיפה עם המון יכולת וידע וסבלנות המשרים על האירועים ארומה של פשטות נפלאה וקסומה. והנשים שלו כל כך יפות …

שתיהן ואלה שמסביב: אמה סוארז כחולייטה הבוגרת של סיפור המסגרת ואדריאנה אוגרטה של הציר המרכזי בסיפור מהפנטות. גם אימה קווסטה ומישל ג'נר ונטלי פוזה בתפקידים אפיזודיים יותר משאירות רושם חריף של יכולת. כך גם רוב הגברים ובראשם דאריו גראנדינטי ודניאל גראו.

"חולייטה" הוא סרט שזכאי לכל המחמאות שקולנוע טוב זכאי לו, קולנוע אישי, מרתק, מזקק. ברוך שובך פפה. היית חסר לנו בסרטים האחרונים שלך וטוב שחזרת, לעצמך ואלינו.

"חולייטה" – 9 בסולם אורשר.

3 תגובות בנושא “"חולייטה" – אלמודובר חזר

  1. בקורת אינטליגנטית. מסכימה עם כל מילה. סרט מעולה! רגיש ומרגש. ממש ״נכנס לקישקס״. הערה קטנה: לאב קוראים שואן xoan לא חואן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *