"העי"ג" – העתק שמש חיוור ל"אי טי"

במאים שנגעו בתהילת עולם ומנסים, בשלב מאוחר יותר בחייהם לחזור ולתפוס מקום של כבוד נוהגים לזעוק על מצבם במשלים קולנועיים, בסרטים בעלי גוון אוטוביוגרפי. כך למשל "ווינסנט ותאו" של אולטמן, "זליג" ו"סוף הוליוודי", בין השאר של ווד אלן וכך גם "העיג" של סיבן ספלברג.

מי שהיה במשך שנים ה CEO של הוליווד, הדרדר במהלך השנים למעלה למשרת יו"ר הדירקטוריון, שזה הרבה כבוד אבל זכות החלטה סימלית, ועכשיו הוא רוצה לחזור ולאסוף את מניות הליבה שלו. לנסות להוכיח שלא נס ליחו.

מנקודת מבט  היסטורית-סוציאלית זאת אפשר לראות ב"העי"ג" אלגוריה על הקולנוע ההוליוודי בכלל ומקומו של ספילברג במערכת משתנה זאת, כאשר הוא מייצג את הענק החמוד, הילדותי, טוב הלב, הדמות הנושפת חלומות במוחם של ילדים, נוער והוריהם, אך נלחם על חייו מול הענקים זה מקרוב תפחו, כמו הדור השני והשלישי של הגרמליינס של ספילברג עצמו, הברוטאלים, גסי הרוח, האלימים של הקולנוע הסינטטי, צאצאו של הקומיקס הרעשני, הפשטני, חסר הלב והנשמה עם שמות איקוניים כמו כריסטופר נולן, ג'ון פאברו, האחים רוסו, ג'יי ג'יי אברהמס, מייקל ביי, זאק סניידר וכמובן טרנטינו וקאמרון.

אבל זה לא מספיק, כי מלבד זעקות המשבר צריך שיהיה סרט, סיפור ועלילה כדי לכבוש איתה מחדש את ההר, אולי דוגמאת "אי טי" החקוק בלבבות. אז עם זכויות היוצרים של הסרט ההוא הוא ואותה תסריטאית (מליסה מאת'סון שהלכה לעולמה אחרי כתיבת התסריט) יוצאים לדרך בעיבוד לספר ילדים של רואלד דואל שזכה כבר לתהילת עולם. סיפורה של יתומה צעירה שמגלה לילה אחד את פעילותו של הענק, העי"ג ברחובות לונדון, דמות ההולכת ונופחת חלומות בחלונות ילדים ישנים, נחטפת על ידו לעולם הענקים, מגלה את אישיותו החביבה והופכת לידידת נפש אל מול ההתנכלות של הענקים יותר, אוכלי האדם ורעי הלב.

טעות. משום שבהחלטתו זאת הוא צריך להתמודד פעמיים. פעם אחת עם הפופולאריות של הספר, הציפיות והזכרונות הענוגים של קוראיו ופעם שניה עם נוראות (אאו נפלאות) האדפטציה – מעבר ממדיום הספרות המושלם של דואל לעולם הקולנוע המדבר בשפה אחרת לגמרה.

לא הזמן ולא המקום לפרוץ בהסבר על ההבדלים בין שתי המדיות. רק אומר שהספרות עוסקת במופשט, בסימנים המעוררים אסוציאציות ומובנות אישית של הקורא  והקולנוע הוא עולם הקונקרטי, המוחשי, המשותף לציבור הצופים כולו.

לכל מדיום יש שפה באמצעותה ובחוקיה הוא משלח את רעיונותיו וסיפוריו, ומכוון למרכזי קליטה אחרים .אדפטציה נכונה מפרקת את המבנים של מדיום אחד כדי לבנותם מחדש במדיום המטרה. אין טעות גדולה יותר, במקרה הזה פטאלית, מלתרגם "מילה במילה" מכאן לשם. התוצאה דלה, לעיתים מתסכלת ברוב המקרים. ביחוד כשעוסקים בפסגות של הצלחה.

היצ'קוק כבר אמר שהוא לא יגע בספר חשוב ומוכר כי אין לו מה לעשות עם יצירה שהגיעה לשיאה במדיום אחד. כן לדפנה דה מוריה, לא לטולסטוי, צ'כוב והאמינגווי. אם לתרגם – רק ספרים פשוטים ופשטניים. והוא עשה מכמה מהם פנינים קולנועיות.

ספילברג עושה את הטעות ורוקם את המאפה המילולי המורכב, החינני והמדוייק של דואל על התרגום הפשטני שלו ויוצא לו העתק שמש חיוור של "אי טי". גם פה וגם שם יש חברות בין מין ושאינו מינו – שם הילד אליוט, קצת דחוי ע"י אחיו וחבריו והיצור המתוק מהחלל החיצון. פה ושם יש צורך בהישרדות בעולם שונה ומפחיד. שם יש אצבע ארוכה עם קצה מאיר וכאן כף יד ענקית הלוכדת את הילדה סופי ברגעים של סכנה כדי להצילה מנפילה.

אבל אם שם המטרה היא "אי טי רוצה הביתה"  שנמתחת לאורך כל הסרט ומתעצמת במהלכו – משפט שהפך אלמותי, כאן אין בעצם שום מטרה. הילדה סופי משוטטת בעולם הענקים, מתחמקת מצרה, מלווה את העי"ג בחיפושיו אחרי חלומות ואח"כ, לפתע, כפרוייקט שיקומי  שצץ פתאום מביאה אותו אחר כבוד בלא דעת איך ומתי, אלוהים מן המכונה, אל המלכה האנגלית לסיום בסגנון "יומני הנסיכה" בנפיחה גדולה.

השפה הייחודית, הדימויים המקוריים שבנו דמויות ורגעים מלאי קסם אצל דואל הופכים כאן לכלי שרת מדולדלים ומעוקרים בעולם של התרחשות עלובה שאיננה מקרבת לבבות, שאינה ממיסה רגש אפילו לרגע אחד. ספילברג מזניח גם את המיומנות שלו בקשירת גורלם של הגיבורים עם זה של הצופים, שניה אחת של הזדהות ואמפטיה שאינה קיימת כלל במרחב שבין המסך לשורה הראשונה באולם ההקרנה.

שום קו לא נמתח כאן מהתחלה לסוף. שום רעיון עלילתי סוחף ומשום שאת משחקי הויזואליה והמחשב הדומים ראינו כבר פרוסים לזרה על המסך מ"שר הטבעות", "ההוביט", ועד "משחקי הכס" של הטלויזיה, אין כאן בעצם שום חדש ואפילו אפיון הדמויות, שתווכלנה להתחבב עלינו ולגעת בנימים רדומים, לוקה כאן בחסר.

זה משעמם רוב הזמן, זה מוכר, לא מאתגר – וזה, בעיקר מפוספס. חידודי הלשון מתחלקים כאן על אוזניים לא רגישות והגרסה העברית, שמעתי חלקים ממנה, איומה עוד יותר.

העי"ג – לכן אולי ענק על גמדים בקיץ, אבל אפילו לא על בני האדם, אכזבה,  7  בסולם אורשר.

יולי 3rd, 2016 by
%d בלוגרים אהבו את זה: