ארכיון חודשי: אוגוסט 2015

ווס קרייבן – הקצצן בשדה הציפורים

ווס קרייבן – 1939 – 2015

להודות על האמת, הז'אנר של סרטי האימה בכלל וסרטי קיצוץ האברים ומזרקות הדם מעולם לא היו כוס התה שלי, רחוק מכך. אף פעם לא הבנתי את ההנאה בלראות ידיים, רגליים, אצבעות, ראשים מתעופפים לכל עבר, סכינים, גרזנים ושאר מכשירי קיצוץ מתנפנפים בסביבה ונהרות של דם זולגים בכמויות של בזבוז אמיתי על המסך. אף פעם ההפחדה והבהלה לא עשו לי את זה וצווחות של פחד סתם מרגיזות אותי.

מעולם הסכמתי עם אלפרד היצ'קוק שהבדיל בין סרטי אימה לסרטי מתח ודאג ברוב סרטיו האינטליגנטים, שנבטו על כרי פסיכולוגיה אנושית להפעיל טכנולוגיה מורכבת יותר למשיכת הקהל ולצריבה של חרדה בתודעתו. האימה, אמר האיש שידע יותר מרבים אחרים את צורך הקהל וטבעו, היא פחות אפקטיבית ונמוגה אחרי כמה שניות של דופק מהיר בעת שהמתח נבנה לאורכו של כל המפגש הקולנועי ויוצר הזדהות רבה יותר בין הצופה והמתרחש על המסך. ומה צריך במאי יותר מזה?

ווס קרייבן, אחד הנביאים הגדולים של סרטי החיתוך, אותם סרטי אימה שטופים בדם, שחשב אחרת והפך לדמות נערצת בקרב מליוני מתבגרים בעיקר, הלך אמש לעולמו בלוס אנג'לס בסופו הטראגי אך הצפוי של מאבק בסרטן והוא בן 76.

קרייבן, שם שנלחש ברטט בחוגי סרטי האימה, הוא האיש שהמציא את "הסיוט ברחוב אלם" על הזנבות הקולנועיים המורבידיים המתנפנפים שלו – גם סרטי המשך וגם עשרות סרטי חיקוי ואח"כ את סדרת "הצעקה" ה(אל) מותית והפך את הז'אנר הסופני לבילוי מתמשך. שתי הסדרות הללו היו לסמנים של אופנה, למודלים לחיקוי, למושאים של הערצה בעיקר לבני הנוער שהיו גם הגיבורים וגם הקרבנות ברוב הסרטים.

ווס קרייבן, בצעירותו היה רחוק מאוד מהסביבה המדממת הזאת, ואולי בעצם לא. אביו מת כשהיה ווס הצעיר רק בן 5 והוא גדל בבית בפטיסטי בקליבלנד. את התואר הראשון שלו בקולג' עשה באנגלית ובפסיכולוגיה ואת השני בפילוסופיה. שנים לא מעטות היה מורה ולקולנוע הגיע בגיל די מאוחר, באמצע שנות השלושים שלו. הסרט הראשון שכתב וביים "הבית הראשון משמאל" ב1972 והבא אחריו "לגבעות יש עיניים" 3 שנים אח"כ וכבר הם עוררו עיניין והוא חזר אליהם בשנים מאוחרות יותר.

קרוגרסדרת "הבית ברחוב אלם" ( 1984-89) התבססה על הרחוב בו גר בצעירותו בקליבלנד, רחוב ובו שכן בית קברות שעורר את דמיונו ופחדיו. העלילות של פרדי קרוגר, הוא השחקן רוברט אנגלונד (לפחות בסרטים הראשונים)  היו גם הם מעין אינטרפרטציה מורבידית על  חייו של ווס כילד, למרות שאימו – שלא כאימו של קרוגר, לא נאנסה והוא לא הרג את אביו, לפחות לא בפועל…

את סדרת "הצעקה" החל ב 1996 וכבר הסרט הראשון שנפל כפי בשל בחיקם של בני הנעורים שציפו להמשך הפעילות הקולנועית הטוטאלית שלו והפך ללהיט. 100 מליון דולאר, הוא בהחלט סכום מכובד – בייחוד במימדים הקולנועיים של ז'אנר אימים, בייחוד בשנות התשעים ההוליוודיות.

כדי להוכיח רב גווניות הוא ביים גם כמה סרטים בסגנון אחר, מחוץ לז'אנר, כמו את "מוסיקה של הלב", 1999 (בארץ קראו לסרט "לנגן מהלב") שהביא למריל סטריפ אחת ממיליון וחצי מועמדויות לאוסקר, כאן בתפקיד מורה בהארלם. גם שחקנים כמו ג'וני דפ, שרון סטון וברוס וויליס חייבים לו חלק נכבד מכרטיס הכניסה שלהם לעולם הקולנוע.

למרות העיסוק שלו ברצח ובאימה, בחיסול בני נוער תמימים ובקיצוץ אברים אכזרי, ווס קרייבן הוא עצמו היה איש די עדין, חובב טבע ואוהב ציפורים. הוא היה מראשי אגודת שימור בעלי הכנף ופעל רבות למען הצלתן והמשך הריבוי הטבעי שלהן. בראיון, אחד מיני רבים אמר :"באתי ממשפחת פועלים ואני שמח שאני יכול להמשיך ולעבוד ככל יכולתי והאפשרות שניתנה לי. אני חושב שזה מתנה נהדרת והזדמנות נפלאה לעשות סרטים בכלל, ולעשות זאת במשך 40 שנה בפרט. גם אם אצטרך לעשות אותם עד שארית הקריירה שלי בז'אנר האימים, אין בעיה. כי גם אם אהיה בכלוב של ציפורים אשיר את השיר הכי טוב שאוכל".