Category: ביקורות טלויזיה

מרץ 10th, 2017 by גידי אורשר

לבור המוסרי של אמנון לוי כנראה אין תחתית. כל האמצעים כשרים כדי להשיג תשומת לב, רייטינג, לנפוח ריח רע של סנסציה כדי למשוך את העונות הרעות שלו בטלויזיה המסחרית עוד ועוד. אלמנות פשע וראשי משפחות פשע, זונות בתחנה המרכזית, נערה שנחטפה והוחזקה בניגוד לרצונה, אביו של ילד החולה במחלה גנטית חשוכת מרפא, גרושים שחיים ביחד, עולמן של מנשקות הקמעות וסיפורה של צעירה שמנה במיוחד לצד שרטוט של דמויות כמו רני רהב, דניאלה וייס, גילי ארגוב ומשולם ריקליס.  וככל שיש מפרסמים שמוכנים לממן, וככל שיש מנהלים שמוכנים לאשר, הוא ממשיך להעכיר את המסך בסיפורים שהופכים מצהוב מחליא לירוק מבעבע.

אמש הוא צרף אליו טייסת משנה, פעם עיתונאית רצינית אבל כבר מזמן לא, אחת המדלגת אף היא  בתוכניות הרדיו שלה על שביל האבנים הצהובות, את יעל דן שמסגרת השידור שלה כווצה לחצי והיא כנראה פוזלת לטלויזיה הפופוליסטית. יד ביד הם יצאו לספר את סיפורה של אשה בת 27 העונה, בין השאר לשם תהילה, שיש לה הפרעת זהות דיסוציאטיבית. במקרה של תהילה מדובר בתוספת משמעותית של דמויות לאישיותה, 52 כאלה, לא פחות ולא יותר. הם ספרו.

נכון שבמסגרת 45 הדקות לא זכינו להכיר את כולם/ן אבל השתתפו ו/או הוזכרו בתוכנית בין השאר גם שרון, דנה, אביגאיל, נופר, שמעון, אגמית במניפה גילית שנעה בין ארבע  לעשרים ושבע, גילה הנוכחי של תהילה. כדאי רק להזכיר שאותו אמנון לוי ממחזר חומרים וכבר הציע לנו סיפור דומה לפני חמש שנים, עת הביא את סיפורה של יובל, אז קראו להפרעה "אישיות מפוצלת" (היינו פחות מדעיים ומקצועיים) ואז דובר רק ב 30 זהויות נילוות. ולוי, כאמור בלי תחתית, ממשיך לשבור שיאים. הפעם כמעט כפול.

בהערת אגב לא בלתי חשובה רק נציין כי ההפרעה הזאת, שיש ויכוח עמוק בין הפסיכולוגים, הפסיכיאטרים והמטפלים של בריאות הנפש על  אבחנתה ושכיחותה, היא נסיון להגדרת מצבם של אנשים התופסים את עצמם ואת עולמם דרך יותר מאישיות אחת, ומתנהגים בהתאם. בדרך כלל אצל הלוקה בהפרעה קיימת אישיות ראשית, פסיבית ומדוכאת לרוב, שהיא האישיות האמיתית של האדם.  לצידה מתקיימת אישיות אחת או יותר או חמישים ושתיים באינפלציה המקומית, בעלת אופי נבדל, השונה בגילה ובזכרונותיה ולעתים גם במגדר. האישיות הנוספת נקראת בשפה המקצועית אלטר אגו.

המטפלים המכירים בקיומה של ההפרעה מציינים כי היא מתפתחת בעיקר אצל נשים בשנות ה 30 לחייהן ומוסברת כתופעת לוואי קיצונית של טיפול לא נכון בבעיות נפשיות אחרות, המחמירה אותן. הבסיס להפרעה, לדעתם היא התעללות או מאורע דרמטי בילדות  . יש מומחים אשר טוענים שהתופעה היא שכיחה מאוד, ולעומתם כאלה הטוענים שהפרעת הזהות אינה קיימת למעשה ואבחנתה היא חסרת תוקף רפואי. הניגוד בין שתי עמדות אלה מתאפיין בעימות סוער.

יעל דן החליטה לנקוט עמדה והיא מעמידה את תהילה למבחן הציבור. חמור מאוד. הצגת נכות של אדם בפומבי אפילו אם נעשית בהסכמתו וחשיפת מצבו האישי הקשה והרגיש, העמדתו עירום ועריה אל מול המצלמה במקרה הזה הפסיכולוגי הכואב, היא עיניין החורג מאוד מהמסגרת של האתיקה העיתונאית והמוסר האישי. לא יודע אם יש כאן גם עיניין פלילי, לא בדקתי. גם ההסכמה של תהילה, אם התקבלה ותלוי באיזה מצב צבירה היא היתה כשהסכימה, אינה מספקת. למרות שבמהלך התוכנית (המארגנים מתעקשים לקרא לזה "סרט", שימוש המרחיב מאוד את ההגדרה של המונח) מצויין שתהילה העבירה מחברת לשאר הדמויות הפיקטיביות שיחתמו גם הן על הסכמה, ברור שהעדות הזאת אינה קבילה.

בימי הביניים וקצת אח"כ היו מוצגות בירידים הכפריים והעירוניים דמויות בלתי אנושיות בפני הציבור הנבער שהיה מתכנס, לועג, סוקל, מרחם, נחרד ומגיב בהתאם אל מול המוטציות האנושיות. איש הפיל שגופו מעוות וראשו ענק, אישה שמנה באופן מיוחד עם שפם וזקן, איש זאב, הדמויות המיוצגות כבר בסרטים המכוננים מ"הקבינט של ד'ר קאליגארי", "איש הפיל" ובאופן קריקטורי שונה עד סדרות הקומיקס של גיבורי העל האמריקאים. סיפור של אישיות מפוצלת מוקרן אפילו היום על המסך למי שרוצה קצת אימים, להלן הסרט "ספליט" המאפשר לג'יימס מקאווי לגלם שורה של דמויות ולהוכיח יכולת משחקית מרשימה.

אבל מה שטוב לקולנוע העלילתי מסתבך בתוכניות פסאודו דוקומנטאריות, תהה כוונתן טובה אשר תהיה, ואני לא בטוח בצחות כוונותיו של הזוג לוי-דן, למרות הטיעונים הזולתניים (אלטרואיסטים) שהם מתעטפים בהם. אבל נעזוב לרגע את עינייני המוסר ונתרכז במוצר עצמו. תשע שנים עוקבת-מלווה דן את תהילה במצוקותיה. תשע שנים שצריכות להדחס לארבעים וחמש דקות – כולל פרסומות וראשי פרקים מטעם המארח. לשם כך מתקבץ המפגש לשתיים שלוש שיחות ועוד צילומי השלמה שרובם אילוסטרציה. תהילה כתינוקת, תהילה כצעיר זועם, תהילה הולכת לישון, תהילה מפעילה את הטלפון שלה לצילום של לילה שלם, תהילה משוחחת עם מוקד המשטרה כילד בן 9 וחצי שהלך לאיבוד, תהילה חובקת בובה, לוקחת כדורים, תהילה מסתובבת על חוף הים, מזמינה ואוכלת פיצה. חלק זעיר מהסיטואציות מוגשות לנו כסלפי אבל חלק מוכיח שמישהו היה שם כדי לצלם את האירועים. המצלמה זזה, מתקרבת לאובייקט, נעה משמאל לימין ולהיפך. .. והבסיס הדוקומנטארי האמין מתמוסס במהירות.

גם ההופעה של תהילה אל מול המצלמה בקטעי הראיונות – בבית (אולי של יעל דן), במכונית (כנראה בדרך לחיפה, לדירה החדשה והמובטחת), בדירה החדשה בחיפה נראית, לכאורה כמזוייפת. המעברים שלה בין הדמויות אל מול המצלמה נראים כמו ביצוע, די חובבני של הוראות בימוי. נשמע נורא, אבל זאת ההרגשה.

דן יוצאת לקבל חיזוקים גם בעולם המקצועי וכך מתגייסים להם שניים. הפסיכולוג פרופסור אלי זומר אמנם מדבר על התופעה באופן כללי אך נמנע מלהתייחס לסיפורה האישי של תהילה. הוא בכלל מסוייג – "ככל הנראה" הוא אומר ככל הנראה אל מול החומרים הערוכים המוצגים לו ע"י המארגנים. גם הפסיכיאטר ד"ר מיכאל סגל מביה"ח שער מנשה מדבר על פוסט טראומה על רקע מיני – לוא דוקא ההפרעה של תהילה, ועל אפשרויות הריפוי של הקנביס. הדברים נערכים פנימה כעדות מסייעת ומוצאים מהקשרם.

ובכלל, עולה המחשבה, מדוע "תהילה" – למה בחרה הגברת את השם הזה דוקא והאם הוא שמה האמיתי ? זכר "תהילה" של ש.י. עגנון עולה ומטשטש גם הוא את האמינות של הסיפור. תהילה, הזקנה הירושלמית מסיפורו של עגנון, היתה צדקת גמורה. וגם היא עברה טראומה בילדותה, וגם היא מתגלית במפגשים עם עגנון בחשיפה אישית ואנושית ההולכת ומרחיבה את מורכבות אישיותה של מה שיכול להיות "פוסט טראומה". כל כך קרוב, כל כך סימלי.

התחושה הרעה הלכה והתעצמה במהלך השבוע, בשידורי הפרומו של התוכנית. השאלות והתמיהות עלו וצפו ועל כולן, באמת שאלת המוסר והניצול הציני של כאב אנושי. אבל תחושת הקבס גאתה למול התוכנית עצמה. דן טוענת, ברגעיה האחרונים בתוכנית בהתלהמות די מפחידה, פוסט טראומטית, שמדובר בהרבה אלפי אנשים שסובלים מפוסט טראומה על בסיס התעללות מינית. עשרים אחוז מהם, לטענתה סובלים מההפרעה של תהילה. אם כך, זאת נראית כמו סכנה קיומית וצריך להקים זרוע ממסדית, גברים בשחור, שיוכלו לזהות ולבודד ולטפל ולחסל את התופעה. קנאביס, בהחלט יעזור, תודה רבה.

נדמה לי ש"תחקירים" מסוג זה רק מרחיקים את הטיפול הנכון והרציני בבעיה. השימוש המופגן בכאב, בצורך לעזרה, בחדירה חסרת חמלה לתחום הסגור של הפרט רק כדי לעורר סנסציה משיג את האפקט ההפוך של התרחקות, של דחיה, של התנכרות. "תחקיר" עיתונאי המתבסס על סימני קריאה, על חלקי עובדות, על מניפולציות רגשיות מזרים עוד מיים עכורים לבור השופכין המוסרי של תוכניות כמו "פנים אמיתיות" . אמש היינו שם שוב.

ובשבוע הבא בתוכנית – על הרמאי המנצל אנשים תמימים ומוכר להם דירות שלא היו. מזכיר לכם משהו ?

(התמונה: צילום טלויזיה)

Posted in ביקורות טלויזיה Tagged with: ,

דצמבר 7th, 2016 by גידי אורשר

כמה חבל שרשות השידור מציגה את היכולות שלה רק ברגעים האחרונים של קיפול מפרשים. הסדרה "הדוקומנטריסטים" של נואית ודן גבע, כמו מבצעים חשובים אחרים, מאוחרים מידי של הגוף הרפוי הזה רק מדגישה את מה שיכול היה להיות שידור ציבורי מפואר, מכובד, משמעותי וגם מצליח. האוסף המרתק של פיסות חיינו כאן שהם מניחים על המסך בתמונת מחזור של העושים במלאכת הקודש של ההנצחה מגביר את הכאב על אופציה שהוחמצה. אנשי מקצוע מוכשרים שנשחקו תחת הנהלה לא מקצועית, מושחתת, מסואבת, חוטאת לתפקידה, מתמסרת לפוליטיקאים, עיוורת לחובתה לקיומה של טלויזיה שיש לה תפקיד, לעיתונות במיטבה – חושפת, מתריעה וגם מלטפת. במאבק הזה, כמו במקרים רבים אחרים במציאות מסביבנו, המקצוענות והכשרון הוכו אל החומש והאופורטוניזם השטחי ושל מלחכי הפנכה הביא את המוות הבזוי והאיטי. אבל החדשות הטובות הן שמה שנשאר מאחור עדיין קיים ואת היצירה האמיתית אף אחד לא יכול להכחיד. עובדה.

Posted in ביקורות טלויזיה Tagged with:

אוגוסט 14th, 2016 by גידי אורשר

סיפור המסע הנפלא של 11 אחים ואחיות המלווים 11 אחים ואחיות פגועי תסמונת דאון לטראק יפיפה וקשה בצפון הודו הפך לסרט תעודי מקסים ומרגש עד דמעות של יונתן ניר. הסרט שהתחרה על פרס "אופיר" ומצטרף לשורה של סרטי תעודה מעולים שנעשו השנה, הוקרן אמש בערוץ 10. מי שראה – הרוויח ובגדול.

…"כי עוד נפשי דרור שואפת,
לא מכרתיה לעגל פז,
כי עוד אאמין באדם,
גם ברוחו, רוח עז"…  (שאול טשרניחובסקי)

את הסרט הנפלא הזה ראיתי פעמיים דרך דמעה שקופה, גם בהקרנה לקראת פרס האופיר הממשמש ובא וגם אמש, כשהוקרן בערוץ 10 בתזמון נפלא. ערב תשעה באב שבו אנחנו אמורים להבדיל בין שנאת חינם לאהבת חינם. "אח שלי גיבור" הוא מאגר טהור של אהבה, מחוייבות, קשר, כאב, התגברות ואמונה של איש באחיו ואחותו, ממש, כמו שזה נשמע וכמו שזה נראה.

ושוב עולה השאלה – מהו הקולנוע ואיך צריך לכוון, לראות, לבדוק ולנתח אותו. האם זה הסיפור, הדמויות המופיעות על המסך, הדרך שהן עושות מכאן לשם מול עינינו, ההתפתחות שלהן, החשיפה, העיניין שהן מעוררות בנו, השליחות הרעיונית והמוסרית שהן נושאות על גבן לקרבינו, תאור הסביבה בה הן מתקיימות או אולי השפה הקולנועית שבה כל זה מתואר. זויות הצילום, התאורה, העריכה, המוסיקה, התפאורה, איכות הביצוע והאמינות של הדמויות. האמת היא שהתשובה מתנייעת בין שני קטבים אלה, פעם המאזניים נוטות לכיוון אחד ופעם לשני. כי אם הבמאי ידע לכוון את המצלמה שלו אל הרגע הנכון בזוית הנכונה עם תאורה תומכת ומקרופון רגיש לאובייקט הנכון וידע להניח את השוט בין האחרים להגברת התגובה הרגשית-שכלית שלנו הנה נוצרה הסימביוזה האידאלית, המורכבות המושלמת.

"אח שלי גיבור" מציע כ- 80 דקות כאלה, של בחירות נכונות ומרגשות וחשובות שמשאירות את הצופה מעורב כולו במאבקים הכפולים של אחים ואחיות עם תסמונת דאון ואחים ואחיות בריאים שיוצאים יחדיו להוכיח שאין גבול כמעט ליכולות של הרצון האנושי, שאפשר וגם רצוי לדחוק את המגבלות הפיסיות כדי להגיע להארות וסיפוקים נפשיים. שהרוח ויכולה לגבור על מגבלות הגוף.

הבמאי יונתן ניר עם היזמים-מפיקים אנוש קסל ואיתמר פלג מוציאים חבורה כמעט בלתי אפשרית לטראק בהימלאיה. צפון הודו היא משאת נפש להרבה מטיילים והמסלולים העולים בכיוון נפאל רוויים ישראלים בדרך אל אחת הפסגות המושלגות ואל שיאים אישיים של סבילות, יכולת ונופים מרהיבים ואתגריים. אבל אם ההתמודדות עם הטראקים היא בדרך כלל פיסית, הפעם מוסיפים המעורבים משקלות אנושיים שעלולים בקלות לשבור את המסע. זהו מסע של אמון, של כוונות טובות, של תקוות בין אחים בריאים לאחים פגועים, מאותגרי יכולת.

כל אח או אחות בריא ויש 11 מהם, מלווה אח עם תסמונת דאון, כולם צעירים בשנות ה 20-30 שלהם והנסיון הכואב הוא הנסיון והנטל שהם מביאים מהבית. אנשים צעירים מוצאים עצמם בתפקידי הורים, מחנכים, מלווים, אחראים על הנפש הקרובה להם ביותר, חלקם עם דילמות בלתי פתורות שהם מביאים איתם מהבית. הדיאלוגים הפרטיים מתרחבים במהלך המסע לרבי שיח, הצעירים כולם מתערבים זה בזה להגשמה של אחריות הדדית, והמשפחה הקטנה, הזוגית הופכת למשפחה של שבט.

ניר והמצלמה שלו מלווים את המסע הזה, מהיציאה מהארץ, המפגש הראשון עם הודו – ריחות, שפה ומראות אחרים המהממים את החבורה, ההסתגלות לחיים מחוץ למסגרת המגינה והסגורה של הבית, הבעיות של מפגש עם מנהגים לא מוכרים ומפחידים, הטבילה הראשונה והמהוססת של האחים והאחיות בתרבות שונה.

אחרי נסיעה ארוכה ברכבת ובג'יפים מתחיל המסע הרגלי במעלה ההר שהוא עיקר הקושי. למרות ההכנות המוקדמות לא כולם יכולים לעמוד במאמץ וגם כאן ניכר הרצון לתמוך, לעודד, להכניע את החולשה והעייפות. דוקא כאן מגיע הסרט לשיאים רגשיים ואנושיים, אל מול הבעיות האובייקטיביות והקצרים והמשברונים בקשר. ניר עוקב אחרי האחים והאחיות, אחרי היחסים המתפתחים והמתלקחים בין קבוצת הצעירים הפגועה לבין עצמם. העזרה ההדדית, החיבוקים, ההבנה והאהבה הדוחפת את כולם להגיע אל הפסגה ולגעת בקצה היכולת.

הוא מצליח להעביר את הדאגה של המשתתפים האחד לשני גם לצופים ההופכים מעורבים בכל מאודם במהלך ההולך וקשה אל השיא של הטיול, המהווה גם את הפסגה הרגשית. הוא עושה זאת בעזרת עיין חדה, צילום רגיש ונהדר של יואב קליינמן שיש לו חלק גדול בההצלחה , בעזרת עריכה נבונה ומדוייקת שבונה את המתח ומעצימה את תחושת הקרבה והשייכות של טלי גולדנברג ועם המוסיקה של אהוד בנאי המלווה את המהלך. התערובת של חיוך ודמע, של כאב ועונג, של עצב ושמחה הופכת את המפעל האנושי הזה כולו לפנינה קטנה וכל כך מרגשת.

תודה לך, יונתן ניר על רגעים שבהם החזרת את האימון באדם גם לנו, ולו לשעה אחת קסומה.

Posted in ביקורות טלויזיה Tagged with: , , , , ,

יוני 29th, 2016 by גידי אורשר

אם לא היה דרוקר, מישהו היה צריך להמציא אותו. כשסופרים את העיתונאים הצדיקים היום בסדום של התקשורת שלנו, צריך אחד כזה, או שניים, טוב שלושה בשביל שאלוהים לא יעשה מופע זיקוקים שיחסל את כולנו. ובימים שפינות התחקירים של ערוץ 2 וגם 10 הולכות בעיקר על צרכנות מסוג זה או אחר, "עובדה" שהיה פעם רלוונטי מחליק גם הוא אל הרכילות והרייטינג, צריך אחד כזה כמו דרוקר, וברוך קרא ואולי גם בן כספית  בשביל להחזיק אותנו עם ראש מעל הלבה הרותחת.

"המקור" הוא המגדלור של העיתונות החוקרת, למרות שגם הוא, לאחרונה נעשה די בזהירות ובפיקוח הדוק של שלטונות הערוץ. אבל למרות זאת, "המקור" הוא היום התוכנית היחידה שיכולה לנשוך ולהכאיב והיא עושה זאת ברצון רב ובשליחות אל מול "ים ייסורים, חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו" ואל לשכת ראש הממשלה שיום יום מתגלים עוד ועוד ממעלליו.

"הכתב לעינייני נתניהו" קוראים לו בסביבות הבית ברחוב בלפור, אבל דרוקר, שנדמה הולך בימים אלה בזהירות רבה יותר ליד המצלמות לא מוותר. ואיך שהוא, כמעט בכל נושא בו הוא נוגע, צץ גם קצה ראש הגורגונה של נתניהו ואנשיו. גם כשהוא, בעצם מכוון למעשים הנוראים שהתרחשו ברשות השידור בהרבה שנים אחרונות שיש להם טעם חריף יותר של שחיתות בניהול ומעילה באימון ובכספי ציבור מאשר בחתירות פוליטיות. אבל לא ללכת רחוק, גם כאלה היו ולא מעט.

כולם ידעו ושתקו. זה היה עוד אחד מקשרי השתיקה מסביב להתבהמותו של מקור כוח שניזון גם מליטוף פוליטי מלמעלה. עוד כמה מהמינויים השגויים של ראש הממשלה. "המקור" מציין את יוני בן מנחם, המנכ"ל ואת נושא הכלים שלו, ואולי שותפו זליג רבינוביץ', פשפש שעלה למעלה ומצץ לכולם את הדם לתוך בנק אישי של כוח וממון. כולם ידעו ולחשו, ורחשו, וסיפרו ולא עשו דבר כי כולם חששו מהכוח של האנשים הללו ועושי דברם בטלוויזיה וברדיו, שעשו גם את דברו של משרד ראש הממשלה.

כולם ידעו על הפעלת הכוח, על משטר האימים, על ההחלטות השגויות, על ההעדפות של מקורבים, על הניפוח של חשבוניות, על התוכניות העלובות, על הפרוטקציות, על הדילים, אי אפשר להסתיר דברים כאלה בארגון של מאות מליוני שקלים בשנה, של תחרות אישית ומקצועית, של נגיעות – פה ושם- של עיתונות חוקרת ומדווחת. כולם ידעו ושתקו כי היה כדאי להם לשתוק, כי אם היו מדברים, און קאמרה, אפ פרונט, זה היה סוף הקריירה שלהם – אמנים, מפיקים, שדרים, כתבים, אפילו מאפרות.

היום, ברדיו שמעתי חלק מהמעורבים שטוענים שהכל היה חוקי. שכל החשבוניות נבדקו ע"י עורכי דין ולא היה בהם שום דבר אסור. נכון, אבל זאת היתה הבעיה. הכספים העודפים נתנו, אכן תמורת חשבוניות חוקיות, אבל החשבוניות הללו היו מנופחות כל כך באטמוספרת-החברות-של-המקורבים עד שבא לנו להתפוצץ. הכספים שולמו אולי כדת, אבל לא כדין. והחברים הללו שנדחפו כאילו להיות חלק מהצוות, ישראבלוף, תוקצבו גם הם. אבל מי היה צריך אותם שם ? או בהשאלה – ממתי משלמים על תיקון מזגן, 2 כו"ס, 11 אלף שקל ?

ובאה "המקור" ונפחה רוח בקשר השתיקה והתחילה להוציא את הדברים החוצה. היום, בנשימות אחרונות של טרום פגר כבר יש כאלה שמוכנים לעמוד מנגד. מוכנים לדבר. אבל הם מעטים מידי. בתוך הכוכים שיהרסו על יושביהם בקרוב עדיין מסתובבות רוחות אדם שיש להם מה לספר, שיכולים להרחיב את הפתח שנפער אתמול ולהוציא דרכו את הסיפור הגדול. את תמונת הסאוב של כוח ללא מצרים, של חוסר בושה מקצועית ואישית, של שלטון טוטליטארי שחושב שלא יהיה לו סוף.

ככה זה היום ברשות השידור המתמוטטת. מזכיר לכם משהו ? איזו תמונה גדולה יותר ?

Posted in ביקורות טלויזיה Tagged with: ,

יוני 28th, 2016 by גידי אורשר

והלכה סתאאאאאם כשעה מחיינו…

איזה בזבוז !

Posted in ביקורות טלויזיה Tagged with: ,

יוני 18th, 2016 by גידי אורשר

לאיילה חסון יש כנראה שיניים הזקוקות מידי פעם לשיוף. אני מניח שלכל עיתונאי רציני יש שיניים מהסוג הזה ולכן כל עיתונאי מחפש חומרים, סקופים, בהם יוכל לנעוץ  את שיניו וכך, בלעיסה עד דק או עד הסקופ של מישהו אחר, לחדדן בפומבי. כמה שקרוב לכותרת. הבעיה עם חסון, כנראה היא שהשיניים אולי חייבות שיוף, אבל האמייל שבהן הוא כביכול כל כך דק שהיא חייבת לשמור שהחומרים בהם היא נועצת ניביה יהיו, איך לאמר – רכים. לעיתים כל כך רכים שכל עיתונאי רציני אחר יעיף בהם מבט, ימשש וימשיך הלאה. לא שווה לטעום אפילו.

לעתים היא ממשיכה להעלות גירה בנושאים שאבד עליהם הכלח – ראה העיסוק האובססיבי בפרשת ברק-אשכנזי –  וללעוס חומר לעוס ולעיתים צצים להם נושאים ההופכים כותרת – רק משום שהיא החליטה על כך. בלי שום צידוק אמיתי, בלי שום חשיבות ציבורית, מחוץ לכל פרופורציה. הבעיה היא שכאשר הטאלנט היקר חסון מעלה גירה כזאת, היא נמרחת אח"כ על כל הכותרות במהדורות החדשות של ערוץ 10, גם ברדיו, במהלך סוף השבוע כולו. וזה מתחיל להעלות ריח לא נעים.

ראו למשל את המקרה של שי ניצן. אמש, בפתיחת המהדורה של ערב שבת היא מכריזה על הסקופ שלה "חשיפה ראשונה – מי נתן כרטיסים להופעה יוקרתית לפרקליט המדינה ?". בום ! ואז מגיעים הפרטים המרשיעים : שי ניצן, פרקליט המדינה הלך בקיץ 2014 לראות הופעה של מקהלת הצבא האדום בבריכת השולטן בירושלים בכרטיסים שקיבל במתנה ולא שילם עבורם, "עלות כל כרטיס", היא מכריזה,"כמה מאות שקלים". ניצן, היא מוסיפה ומפרטת הגיע למופע עם "אשה נוספת" (…)  ועם מפיק ארועים ידוע המבצע הפקות גדולות עבור המדינה ורעייתו. אכן סקנדל. הפרקליט הראשי של מדינת ישראל, זה הקובע גורלות ושומר הקופה של הדין והצדק מהים ועד הירדן, טבל ושרץ בידו ועוד בהופעה של נציגת האדומים של רוסיה. גם גנב, גם רמאי וגם שמאלני. ואולי גם נואף?…

בתגובה, היא ממשיכה בבוז – שהרי כל עיתונאי רציני חייב להביא תגובה, מסרו מדוברות משרד המשפטים כי ניצן לא קיבל הזמנה משום גורם בעל עיניין מסחרי או אחר. חבר ילדות שלו שהיו לו כרטיסים לו ולבני משפחתו שלא הגיעו הציע לניצן להצטרף אליו. מובן שההזמנה נעשתה במישור החברי וללא קשר לתפקידו הציבורי של פרקליט המדינה שי ניצן".  בהרמת גבה סקפטית הוסיפה הסקופיסטית "ניצן אגב נולד וגדל בירושלים והחבר ברחובות, נדבר על זה בהמשך". ואכן דיברו בהמשך והסתבר שהחבר נולד בראשון לציון…

באופן עקום זה מזכיר לי סיפור שחבר שלי סיפר לי פעם. הוא גר בכיכר מסריק בתל אביב ואחה"צ אחד הלך לחנות ירקות ברחוב אבן גבירול, שני רחובות מהבית לקנות קילו עגבניות. עבר באור אדום. עצר אותו  שוטר. "אדוני תעודת זהות". במקרה היתה לו. "אתה חיים?". "כן". "גר בכיכר מסריק?". כן". "אז מה אתה עושה כאן ?" הגיון של שוטר, הגיון של מגישת מהדורת חדשות מרכזית בשישי בערב ועתונאית בכירה…

ובעיניין שוטרים, רק באותה מהדורה פרסמה חסון את טענותיו של מפכ"ל המשטרה על התרבות גורמים ה"מחפשים" את אוכפי החוק שעסוקים עכשיו בחקירות רציניות באמת על התנהלות ראש הממשלה וסביבתו הקרובה והרחוקה ומנסים לשבש חקירות באמצעות כסף ועזרה משפטית.

סליחה – הגברת לא יכולה לעשות אחת ועוד אחת ולהבין שמישהו הזין אותה בפרשית בלון  הקשורה לאחד מאוכפי החוק במדינה, פרשיה שנועדה לערער את כוחו וסמכותו ? אין שיקול דעת ? אין הגיון ? אין עורך ? או שכולם מפחדים מהטאלנט…

אז נכון שזה לא בסדר, אם אכן קיבל פרקליט המדינה מתנת חינם ממישהו שיכול לבקש תמורה בחזרה. אבל – אולי מדובר רק בכרטיס אחד וה"אשה הנוספת" היתה חברה של האמרגן ? ואולי הוא באמת חבר שלו ואולי זה באמת תמים, כמו שזה נשמע ? אז מה אם ניצן הוא ירושלמי והאמרגן הוא מראשון. אולי הם נפגשו בקייטנה של נוער שוחר מדע באוניברסיטת תל אביב ומאז ידו של זה בשני אוחזת ?…

ועוד אבל. נכון שדין פרוטה כדין מאה. אך בימים של 1500 דולאר לתסרוקות ואלפים אחרים להחלפת ריהוט בבתי מלון ועלות של מיליונים לביקור אחד בוושינגטון (ועוד הרבה מליונים להרבה ביקורים אחרים)  והרבה מאות אלפי יורו-דולארים שקלים מתנות מפושע שכנראה עוד מעט יורשע וזאת רק נגיעה קטנה ממה שנעשה שם, בכסף ציבורי, כרטיס אחד להופעה של מקהלת הצבא האדום, או קיי שני כרטיסים, פעם אחת לפני שנתיים… לא הגזמת הגברת חסון ?

את לא מבינה שלא זה העיניין ? תשאלי את בן כספית, ממש לידך. הוא כבר יודע…

Posted in ביקורות טלויזיה Tagged with: ,

מאי 29th, 2016 by גידי אורשר

כאילו המאבקים בין שמאל וימין בארץ הזאת לא מספיקים, יריבות ומתח בין אשכנזים ומזרחים (למרות שבדיקת DNA קטנה יכולה לשנות את נקודת המשען), שנאה בין יהודים לערבים, בין חרדים לחילוניים, בין אורתודוקסים לרפורמים, בין אוהדי סכנין וביתר ירושלים. מאמש צריך להחליט גם בין שתי אופציות נוספות. "ארץ נהדרת" או "גב האומה". ערוץ 10 וקשת, ערוץ 2 החליטו ללכת ראש ובראש ובמקום להרוויח כל אחד לחוד החליטו לכווץ את הצופים בכוח שלהם, לפחות "בועדת המידרג" כששמו את תוכניות הדגל שלהן זאת מול זאת, שבת מיד אחרי החדשות.

שהרי ברור ומנוי עם כולם שהקהל השבוי של "ארץ נהדרת" הוא גם הקהל השבוי של "גב האומה" והצורך להחליט את מי אנחנו אוהבים יותר – את אבא או את אמא יגרע מההרמוניה המשפחתית לא רק רגעים של עונג, אלא גם לא מעט כסף. כי תחרות בתוך המשפחה היא עיניין יפה כשלעצמו, אבל מסוכן מאוד ומאוד לא בריא. נכון ששתי התוכניות לא גזורות בדיוק מאותם מרכיבים – "ארץ" מציעה סביבה דרמטית-קומית עם מערכונים וקטעי קישור שחלקם הפכו מזמן לאייקונים של החברה הישראלית (רק הגשש החיוור הצליחו לעשות מעשים כאלה בתרבות הבידור ובהוויה שלנו עד כה) ו"גב" מתעקשת על פאנלים טקסטואלים רוויי בדיחות וקטיעות אברים של הפוליטיקאים שלנו, בעיקר מהשלטון. אבל בשתי התוכניות אנו שותים בצמא סאטירה פוליטית וחברתית שאין מקום אחר לרוות ממנה. מין מועד-חג-רגל של שפיות דעת בטירוף הלאומני המתקדר עלינו.

אם תרצו – החברים הללו, בשתי התוכניות מגלמים את הדמויות שבקולנוע ממלאים אותם גיבורי הסרטים המצויירים – מהדמויות של מארוול ועד DC קומיקס שיוצאים להגן על העולם מכוחות רשע המאיימים להשמיד אותו.

וכך גוזרים האחראים – מנהלי התוכניות עלינו קהל הצופים גלות של אופצית ההקלטות או ה VOD, מה שיוכיח שכאשר שניים רבים השלישי – יס או הוט, מרוויח. המספרים ירדו בעליל והתסכול יעלה וחבל, באמת חבל משום שבשני המקרים מדובר על תוכניות בונבוניירה. מושקעות, חכמות, נושכות, חשובות, סאטיריות ולעיתים גם מצחיקות עד דמעות.

"ארץ נהדרת", המאכלסת כמה מהקומיקאים הגדולים של הטלויזיה, אנשים שגדלים לתוך הכשרון שלהם, חלקם התגלו לפני היות המסגרת החקוקה כל כך בהוויה הטלויזיונית שלנו וחלקם במהלכה של התוכנית, היא מערכת מתוחכמת של במאים-כותבים-שחקנים-מאפרים-מעצבי תפאורות שיודעים לשים את האצבעות שלהם על הנקודות המאפיינות והעקומות של חיינו. מפרודיות , דרך סאטירות וסתם אנקדוטות הם מקיימים מציאות מקבילה, הזויה ומדוייקת המשקפת היטב את הישראלי המצוי על תחלואיו וכיעורו, על אטימותו ורשעותו באופן כזה שמעקר את כעס הביקורת ולעיתים אפילו מושך דמעה של הסכמה והתרגשות.

השבוע עשתה זאת פעמיים לפחות שני כהן רבת הפרצופים והכשרון בתפקידים של אלונה ברקת בעלת קבוצת הכדורגל הפועל באר שבע שזכתה רק עכשיו באליפות – מערכון נפלא שהיה גם סאטירה על תוכניות הטלויזיה הרבות שניסו לראיין אותה, וגם בתפקיד מעצבת שמלות הכלה דוריתה במערכון שסנט בשגעון היוקר של שמלות הכלה והחתונות הנערכות במקומותנו.

גם ליאת הר לב נפלאה בכל מה שהיא נוגעת – אם זה הסוכנת האישית של הזמר בכוח דדי דדון (אסי כהן האחד והיחיד) ואם בתפקיד חייה (והיו כבר כמה כאלה, ראו את הרוקחת הערביה, למשל) כאסתי (ישתדרג שמו) המתחזקת הפרחה ב"כמעט שבת שלום" הגאוני של ערן זרחוביץ, מעמודי התווך של התוכנית כולה.

דדי דדון עצמו ושיר הפרודיה שהצליח להתברג בלבבות המאזינים גם מחוץ לתוכנית מניחים סימן שאלה ונקודת מבט צינית סביב הדרישה הנוכחית לשינוי היחס למוזיקה המזרחית ולמהלכיה הפופוליסטים של שרת התרבות שלנו, והופכים לאחד הדגלים הסאטירים-פארודיים של העת האחרונה, גולשים הרבה מעבר לסתם בדיחה על חשבון אופנה מוסיקאלית שיטחית ורדודה שמסע של יחסי ציבור דחף אותה במעלה הזרם התרבותי שלנו. וכמובן המשתתפים האחרים – כל אחד והווליום שלו – אודי כגן המצויין, רועי בר נתן, אלי פיניש, מריאנו אידלמן, עלמה זק, יובל סמו, הבלחות של ירון ברלד, כמובן אייל קיציס שאורז הכל במקצוענות מוקפדת והפינות – האנימציה הנהדרת של ניר וגלי – תשע נשמות. נפלא.

"גב האומה" מולה  היא תוכנית דיבורים בעיקרה יכולה היתה וגם היתה להיות משודרת ברדיו (זוכרים את "יתוש בראש" בגלי צה"ל של פעם?) ללא צד ויזואלי מרשים. אבל הצווות המחודד שלה, המתחלף בתדירות של סגל בקבוצת כדורגל בהרכבים שונים מצליח להיות חריף וגם פוגע, לעיתים קרובות מאוד מצחיק, בלי להיות מעליב. לפחות לא את הצופים. אירוח מזדמן של פוליטיקאי רק מחדד את הרגעים הסאטיריים, אך מציע לאורח גם רגע אחד של רצינות בשליחת מסר מטעמו.

ליאור שליין מולך כאן ביד רמה ומוליך את התוכנית על פי רצונו. הפריוילגיה של מנחה ועורך לעיתים מסנוורת את העיניים בנסיון למשוך תשומת לב, כאשר גם לשאר הצוות – אורנה בנאי, עינב גלילי, רותם אבוהב, עידו רוזנבלום, תום אהרון ושורה של שחקנים מחליפים כמו רבקה מיכאלי, איתי טיראן, קובי אריאלי וחנה לסלאו ושורה של סלבריטאים שבאים לרגע והולכים ניתן פתחון פה מסויים.

החבורה לא עושה חשבון והולכת קרוב קרוב לאיומים פיסיים שיופנו עליהם, גם משום שבערוץ 10 מותר כנראה יותר מאשר ב"קשת" של הקונצנזוס, והפרות הקדושות נשחטות כאן שחיטה בהחלט לא כשרה ונאכלות במקום. נא.

שתי התוכניות – שכביכול מתחרות, בעצם משלימות האחת את השניה, והן היחידות ששומרות על איזו שהיא רמה גבוהה כל הזמן. נסיונות אחרים לסאטירה – מהאמצע ("היהודים") למשל הוכיחו רמה מאוד לא יציבה ומהימין – חוסר יכולת לחבר משפט או סיטואציה אחת מצחיקה או משמעותית מסתיימים תמיד במפח נפש רב בוז.

ולכן מכאן בקשתנו – העולה גם מקולות העם בפייסבוקים למיניהם. הפרידו. לא הכל בבת אחת, לא באותה שעה. תוכיחו שגם לטלויזיה המסחרית יש גדלות רוח (????) ובסך הכל תראו שגם אתם תרוויחו מזה.

Posted in ביקורות טלויזיה

מאי 28th, 2016 by גידי אורשר

לא יצא לי לראות את הסדרה החדשה של "הוט" במקור – אינני מחובר ל"הוט" ותופעות טלויזיוניות כמו "הפוליאקובים" זה מקרוב באה, רק מחזקות בי את תחושת הצורך להמשיך במצב צבירה זה, ולכן נזקקתי לקישורים באינטרנט כדי לחזות בפלא המתחדש.

רק כמה הערות:

  1. בניגוד למה שאומרים בסדרה וכמה עיתונאים זה מקרוב באו למקצוע משכפלים ומחזקים את ההגדרה – זאת אינה סדרת דוקו. חבל לבזות את זיכרונם של הדוקומנטריסטים הגדולים של הקולנוע, מגרירסון, פלאהרטי וורטוב ועד ליקוק, ווייזמן, האחים מייזלס , מפרלוב ועד האחים היימן שלנו ולהזכיר את המוצר של יעל פוליאקוב ואותם בנשימה אחת.
  2. זאת גם אינה סדרת ריאליטי. הגדרת הז'אנר כוללת את המרכיבים הבאים : אינו מתוסרט בדרך כלל, ומתעד אירועים אמיתיים של משתתפים שלרוב אינם שחקנים. עוד סממנים : הוזלת המתחרה, הצבעות וניפויים, שופטים או יועצים. כל אלה אינם בנמצא כאן.
  3. הסדרה היא סיטקום פשוט, כתוב, מבויים ומשוחק במודעות מלאה של כל המעורבים. מי שרוצה מילה מסובכת שמתאימה, אולי הנה – זוהי סידרה מוקומנטארית – סדרה בדיונית המשתמשת באסתטיקה של קולנוע תיעודי.
  4. האם היא טובה, מעניינת, מצחיקה, מעוררת רצון להמשיך ולראותה – אלה הן כבר שאלות אחרות, בעיקר של טעם אישי, מגזר חברתי וקשרים עם היוצרת.

בעיני הסדרה, לפחות על פי שני הפרקים הראשונים שראיתי, היא ניצול ערפדי מחפיר לזכרו של אחד הקומיקאים המוכשרים שהיו לנו – ישראל פולי פוליאקוב שהשאיר זכרונות ענוגים של צחוק ודמע, ומשפחה שמדמה את הגרמלינס. הדור הראשון שהניח את היסודות והדורות שבאים אחרים מתעוותים יותר ויותר.

בעיקרון "הפוליאקובים" הולכת בעקבות סדרות אחרות על משפחות מכוערות – החל ממשפחת באנדי הוותיקה ועד משפחת קרדשיאן, אליה מתייחסת פוליאקוב רבות. לא רוצה לפתוח עכשיו בניתוח סוציולוגי על תפקידן של סדרות כאלה ומקומה של הסדרה החדשה במארג, פשוט חבל על הזמן. העובדה היא שהריח העולה מכאן הוא באוש והטעם בהתאם ואמונים עלי דבריה של שוש, אם הגיבורה הראשית ואחת הדמויות המרכזיות בסדרה שאמרה : "כמה עוד צריך לראות את המשפחה שלי בטלויזיה ? כמה אפשר ? " ואת הגיבורה, בתה הגדירה כ"כוכבת של התחת"…

מילים שלה עליהן רק אוסיף – להלן ארס פואטיקה של הטלויזיה בכיעורה…

Posted in ביקורות טלויזיה Tagged with: ,

מאי 28th, 2016 by גידי אורשר

אם אתם שואלים עצמכם מה קורה לתקשורת שלנו, איך היא זזה לה ימינה ומתיישרת עם הרגולטורים מלמעלה לטובת ההתקרנפות המתקדמת ? אז הנה דוגמה, אחת מיני רבות, אופיינית כנראה לדרך בה מתנהלים מהלכים במקומותנו. זה קורה גם בדרך הכסף, והרי הוכח כבר שאין בעיה לשפוך מליונים כשיש צורך פוליטי.

זה התחיל בשיחת ווטסאפ לנייד שלי תוך כדי פסטיבל קאן. יומיים אחרי שהגעתי ואני כבר שקוע בריצות בין וודי אלן, לאלמודובר, ג'רמוש, פויו, האחים דארדן, קן לוץ' כשברשימה שלי בסביבות 40 סרטים והטירוף הבטחוני מסביב מעכב כל תור בכניסה. מספר הטלפון על ההודעה  לא היה מוכר, אבל היה חיבור אינטנט רגעי, אז ראיתי את הטקסט הבא:

הוא :"שלום גידי ! מה נשמע ! כאן ניב עשת כהן. האם יש לך רגע לשאלת ווטסאפ ?"
אני: "עכשיו יש לי רגע. אני בחו"ל"
הוא :"אני עובד עם גורי אלפי מנסה להטיס אותו לפסטיבל קאן (איפה שאתה אני מתאר לעצמי) בשביל איטם לתוכנית שלו. חושב על : א. דרך יצירתית למצוא מימון לנסיעה ואולי יש לך רעיון. ב. איך משיגים לו ראיונות עם אנשים שווים. כניסה לפסטיבל יש לי דרך קרן הקולנוע."
אני (בציניות): "אולי דרך שרת התרבות. היא (במקור הביטוי היה הרבה יותר חריף. ס.א) צריכה להגיע הנה לחנוך את הביתן הלאומני שלה. בעינין ראיונות אני לא האיש. נסו לדבר עם קמינר."
הוא: "מצחיק שרת התרבות. מעניין. ומי זה קמינר ? ותודה רבה."
אני: "אמיר קמינר, ידיעות אחרונות, הוא מהמסתובבים והמראיינים. או האיש של וואלה."
הוא: "מעניין. יש לך מספר שלו ? אם אני לא אשיג ? אלוף !"
אני: "לא עלי"
הוא (למחרת): "עד מתי אתה שם ?"
אני: "עד ה 20 לחודש."

מאז ועד היום לא שמעתי מהחבורה דבר. לא יודע אם היו, ואם היו איך הגיעו, ואם הגיעו מה עשו, ואם עשו מה עשו. כלום. עד אמש, באיזור חצות בערוץ 2 ראיתי את התוכנית של גורי אלפי "היום בלילה" עם הרשמים מקאן.

מה אומר לכם ? אני לא יודע אם בסופו של דבר משרד החינוך, דוברות מירי רגב מימנו גם את הנסיעה הזאת או את חלקה – אבל מה שנמרח על המסך היה תשדיר שרות רטוב ולח לשרת התרבות הצוהלת של מדינת ישראל. כל כך מתחנף, כל כך מעוות – סרט תדמית שיכול להיות מוקרן גם בפריימריז הקרובים במרכז הליכוד וכנראה יעשה בו שימוש. הייל מירי.

גורי אלפי מסתובב כל היום, ואולי גם יותר עם הצוהלת ומקיים ראיון מתמשך שכולו העברת מסרים בדרך הרמוסה ביותר. הוא הולך איתה שוב ושוב בשדרה ליד הים, משחק איתה "בול" (שזה גרסה מקומית לכדורת) , היא כמובן פוגעת בכדורי המטרה בגרסה הטלויזיונית שלו, מדברים על הביתן הישראלי שהיא עומדת לחנוך, אוכלים סנייק קטן במסעדונת מאובטחת היטב, היא משלמת… וגם במסעדת יוקרה עם אדרי (כנראה הוא משלם) ופונקציונרים אחרים במשרד, היא זורקת קריאות של פרחה לדוגמנית מצטלמת (EVERY TING IT'S OK ?  כדבריה) וגולת הכותרת – פתיחת הביתן.

יום. חוץ. הביתן הישראלי בקאן. רואים כמה עשרות אנשים (די דליל יחסית למה שמתרחש במקומות אחרים) רובם בחליפות, כוסות יין ביד, מחפשים מחסה מהשמש. רובם ישראלים שיובאו מהארץ. מעט זרים. בפס הקול שומעים : "עוד מעט תכבד בנוכחותה כבוד השרה מירי רגב, שרת התרבות והספורט של מדינת ישראל".

קאט לצוהלת שחוצה את הקהל בדרך אל המקרופון. קאט לאישה לא מזוהה בשמלה אדומה בלי שתי צמות. האשה, שהכותרת בתחתית התמונה מזהה כגלית ווהבה שאשא – ראש מינהל התרבות במשרד התרבות (למה צריכים מינהל תרבות במשרד תרבות ולמה היא כאן ?) מהדהדת : "ועכשיו, לאשה שהגתה את המקום המדהים הזה, שלראשונה מתנוסס פה דגל ישראל (לא נכון. כל שנה מאז שיש סרטים ישראלים בפסטיבל, וזה כבר 12 שנים לפחות, מתנוסס דגל ישראל בשורת הדגלים, אבל ווהבה צריכה להתחנף לבוסית, לא ככה?), אני מתרגשת מאוד באומרי את הדברים הללו. שרת התרבות והספורט, תת אלוף במילואים, הגברת חברת הכנסת, מירי רגב".

ואז בא חלק מהנאום רווי השגיאות (שהוצאו בעריכה) של הצוהלת. וכן הלאה וכן הלאה רגעים "משעשעים" כמו זה במשרדו של ראש עירית קאן ליד שק חבטות שתלוי לו שם והצוהלת עושה רוקי קצר ומפנטזת "את מי אשים כאן, את השמלאנים ?"…

גורי אלפי מנסה לעשות שי שטרן, אבל בגלל החנופה, ואולי גם הצורך לקיים הסכמים, יוצא לו מקולקל. ולא עוזרים הראיונות קצרים עם ליאור אשכנזי ושי אביבי שהיו בסביבה ופשוט החרימו את הטקס הלאומני וכמוני לא באו, או ההסתייגות של ערן ריקליס ממה שהוא רואה כשהוא בכל זאת מגיע ועומד שם נבוך.

אבל בסך הכל – הנה פיסה קטנה של התנהלות דוחה של הטלויזיה שלנו שלא יודעת כביכול לשים גבולות לפרסומת סמויה (מה זה סמויה, זה כבר להשתין מהמקפצה…) ומורחת אותה בראש חוצות ובריש גלי. פרסומת ממומנת לשרת תרבות כמו פרסומת ממומנת למוצרי אינסטלציה…ואם בסאטירה נפלה שלהבת – מה יגידו מהדורות החדשות ?

(התמונה: צילום מסך מתוך "היום בלילה")

Posted in ביקורות טלויזיה Tagged with:

פברואר 13th, 2016 by גידי אורשר

אין הרבה סיבות לראות היום טלויזיה – הכל ריאליטי וערוץ 2 הדלוח. אולי קצת תחקירי דרוקר בעורץ 10, אבל אלה לא עושים רושם על היושבים בציון ו"גב האומה" לפני שהיא הופכת לסטאנד אפ די שאבלוני של ליאור שליין. על דבר אחד אסור, אסור בכל איסור שהוא לווותר וזה על "ארץ נהדרת" בעונה החדשה, תוכנית שממציאה את עצמה כל פעם מחדש והפעם הפנינה בכתר היא הפינה "עוד מעט שבת שלום", מעשה גאוני צרוף.

הכל התחיל בגלי צהל – בתוכנית המופלאה שהוחלפה, כמו כל דבר טוב, "חותרים למגע" של ערן זרחוביץ' ושרון טייכר, הזוג שהיה שם הכי מצחיק ברדיו. כשזרחוביץ' נלקח ככותב ל"ארץ נהדרת" ולקח איתו גם את טייכר הם הביאו כנדוניה את ליאת הר לב – אחת הנשים הכי מוצלחות ומצחיקות ומוכשרות שיש, המעגל נסגר ו"ארץ נהדרת" שודרגה.

בעונה החדשה הם פרצו למסך ב"עוד מעט שבת שלום" והכשרון התפוצץ בצחוק וביכולת אדירים. אם אפשר להגדיר גאונות – היא מופיעה כאן. היכולת שלהם לתפוס את המהות של השפה העברית על ההברידיות שלה – גבוה ונמוך, שפת יום יום ושפת קודש, ובעיקר עיוותים של ביטויים וניבים שמציינים את הבורות השוררת היום בקרב משתמשי השפה העברית שרוצים לדבר גבוהה ויוצא להם מגוחכה, היא מהמשוכללות שקיימות.

כך נמצא את : ביקש במזוטא, מגרשים ברותחין, מלובש במיטב המחצלות, בונה עולם, ישתדרג שמו, שתינו מלא היד יין זול, הקאתי את נשמתי לבורא, היושן במרומים, שיעשה שולחנך פירורים פירורים, שיבורווז עורך, שימלא צוארך שיני אבות, ודלי עם גדי ירבץ, ו"בסייעתא ד'שמעיא ובדיילתא ד'קרקע, ועוד ועוד נגוהות.

את השניים – רבי המחזיר בתשובה ובת הדודה שלו שהיתה אצל אשמדאי וחזרה לאבא, אבא , שעדיין סופרת לאחור בסילווסטר ואוכלת בקון כי זה רק נקניק וזוכה לגערות מהדוד , אי אפשר להחמיץ וברוות הימים כשנבחן את פנתאון הדמויות שנשארו חרותות בזכרונינו – רובן ואסתי יהיו שם.

 

(התמונות והקטע – MAKO )

Posted in ביקורות טלויזיה Tagged with: , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: