Category: ביקורות קולנוע

נובמבר 5th, 2017 by גידי אורשר

ג'ורג' קלוני יכול היה להסתפק בעמדת המגה סלבריטי שלו ולהביט משם על העולם, אבל לאיש יש אג'נדה, פוליטית וחברתית והוא מנסה לתת לה ביטוי בסרטים שלו. הוא משלם על זה מחיר גם במסקנות וגם בסגנון הביקורות שהוא חוטף. טוב, כבר שנים רבות אני נמנע מהשתתפות בהקרנות מוקדמות המכנסות את מיטב הנוער לאירועי כיבוד והחלפת דעות, אך לפי החיוכים ביציאה של הצופים מן הישוב שאיתם ראיתי את הסרט, הבנתי שאלה דוקא אהבו מה שראו. כמוני. 9 בסולם אורשר.

אולי ההתקפות להן זכה הסרט בביקורת האמריקאית והתגובה הצוננת מטעם הקופות שם לסרט שעל פניו  אמור להיות רב מכר מוכיחות שיש במה שגורג' קלוני מנסה לאמר לנו, ובעיקר לאמריקאים מידה לא מבוטלת של אמת. בסך הכל אנשים לא אוהבים שמראים להם כמה הם צבועים, גזענים, אנוכיים, שקרנים ונצלנים – רשימה חלקית, אפילו אם הוא עושה את זה בחן ועם חיוך, אותו חיוך מיוחד של קלוני שהוא יותר עווית מסתם מאור פנים. ב"סודות הפרברים" הוא עושה את זה באלגוריה, ולמי שלא הבין את הרמז גם באופן ישיר, בפרוש שלה המונח לצידה.

התסריט, לפחות חלק מהסיפור הוא מתוצרת האחים כהן (רואים ומרגישים היטב) ונכתב אי שם בתחילת דרכם הקולנועית, והוא אופייני לטיפול שלהם במרכיבי החברה האמריקאית. והטיפול הזה, אנחנו יודעים כבר ממפגשינו עימם, לא היה בכפפות של משי. מבריק, משעשע אבל גם חד ופוצע כתער. קלוני, שעבר עם הכהנים כבר במעלה ארבעה סרטים לפחות התממשק עימם כראוי  וקלט מניחוחם, החליט לקחת את התסריט הזנוח , להוסיף לו עלילת משנה משלו ובטעמו החברתי החריף ולביים – כסרט שישי ברזומה שלו. הסרט שהוא מעמיד בפנינו עוסק בתדמיות ובשברן ואת זה, בכל מקום קשה לקבל ככתב אשמה המוטח בפנים.

התוצאה היא אמנם שילוב של שמן ומיים, של חומרים אלגורים האגורים בקומדית פשע שחורה, משעשעת  ומעוצבת בחלק אחד עם חומרים נוקבים, כמעט תעודיים בחלק אחר שעריכה מקבילה המתכווצת לקראת השיא הופכת לתרכובת מוסר ברת משמעות. האיום על הבית מבפנים והאיום עליו מבחוץ מתעבים יחדיו והם קטלניים באותה מידה ומסכנים את החברה – שחורים ולבנים באותה מידה.

שני סיפורים, כאמור – מתרחשים בסברביקון, פרבר חלומות אמריקאי אידאלי בשנות החמישים. הראשון מופנה פנימה, לתוך משפחה לבנה, אב, אם ואחותה התאומה והבן הצעיר שמסתבכים בכספים, בתאונת דרכים, עם הביטוח ועם הז'לובים של השוק השחור בסיפור ההולך ומסתחרר לאלימות קיצונית. השני על האיום החיצוני הוא סיפורה של משפחה שחורה שבאה להתגורר בסביבה הלבנה, שאינה מוכנה לקבל את השונה, את האחר ומעוררת בעצם נוכחותה השקטה והפסיבית את היצרים האפלים ואלימות השכנים. הסיפור השני, אגב מבוסס על מקרה אמיתי.

שני הסיפורים, המתנהלים במקביל ומלווים-משליכים זה על זה באימה המתקדרת מעל הדמויות מטופלים ע"י קלוני בסגנונות שונים. בעוד שסיפורה של המשפחה הלבנה משורטטט בקוים סאטיריים המדגישים את השקר והטירוף החבוי המתגלה לאיתו בדמויות עד לשיא המורבידי ונוטף הדם, סיפורה של המשפחה השחורה מסופר בריאליזם נוקב ומעורר חימה ומשחרר את האימה במעקב אחרי ההתלהמות ההולכת ומחריפה של ההמון המתפרע אל מול הבית שדלתו נעולה ודייריו מתכנסים בתוכו, גם הם בחרדה.

קלוני, הפעם ללא תפקיד משחק, מעצב נפלא את הדמויות בסרט לקבוצה מגובשת ומרתקת כשלעצמה. מט דמון שעבה הוא אב המשפחה ,אזרח כנוע מן השורה שדמון אישי מתפרץ בו ודוחף לאלימות הולכת וגוברת, ג'וליאן מור בחלקו הראשון של הסרט בתפקיד כפול של אם המשפחה הנתונה בכסא גלגלים לאחר תאונה ושל אחותה התאומה שתופסת את מקומה, הילד הנפלא נוח ג'ופ שחלק מהסיפור מועבר אלינו דרך עיניו ואוסקר אייזיק הנפלא בתפקיד חוקר חברת הביטוח שמופיע לרגעים וגונב את ההצגה. נקודת התורפה היא דמויותיהם של השחורים בני משפחת מאיירס שאינן מעובות דיין והן נשארות כסטראוטיפים במרקם המתהווה של אימה. גם על זה באה הביקורת האמריקאית חשבון עם קלוני.

נכון שקלוני ממקם את העלילה בשנות החמישים, ימים שאמריקה עדיין דיממה את זנבותיו המתנפנפים של מאבק השחרור של השחורים. אבל גם 70 שנה אח"כ ובעיקר עם הרוח הגבית של עידן טראמפ עדיין הגזענות היא חלק בלתי נפרד מהחיים הציבוריים והצביעות המכסה אותה שוטחת לה מצע נוח לנוכחות מרעילה. התמונה המאיימת המצטיירת שם נכונה גם כאן אצלנו ובמקומותינו ובכל מקום שההסתה והשנאה של האחר היא חלק מתרבות המונים משתלהבת.

"סודות הפרברים" – 9 בסולם אורשר

Suburbicon

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

אוקטובר 29th, 2017 by גידי אורשר

להלן סרט שעורר סימפטיה בכל מקום בו הוצג – מפסטיבל סאנדאנס של הקולנוע העצמאי ועד בתי הקולנוע של ארץ הקודש. סרט תבנית עשוי נכון, מטשטש את ההבדלים בין הקולנוע ההוליוודי הממסדי והקולנוע העצמאי, נעשה בכמה גרושים ויביא מליונים ויציע לפחות שני שמות חדשים ג'ספר ומקדונאלד, במאי ושחקנית לא שיגרתית בהתאמה. 8 פלוס בסולם אורשר

עידן טראמפ מתחיל לתת את אותותיו גם בקולנוע האמריקאי –  הממסדי וגם העצמאי עם הגברת המינון של סרטים המנסים להציע מחדש את תוקפו של החלום האמריקאי משני צדדיו – הזוהר והאפל. זה של החיים הטובים והסוף המאושר המזומן לברי המזל המעטים וזה של הכאב, האכזבה והניכור העלובים המזומנים למי שכושל. המוטו הפעם הוא – אם טראמפ עשה זאת כנגד כל הסיכויים ונבחר לעמוד בראש הפירמידה, כל אחד יכול לשחזר את ההצלחה ואולי גם להגיע לפסגה. לפחות לפסגה האישית שלו.

כמה וכמה מסרטי החנופה האלה, אבן יסוד של המבנה המוצק של  הקולנוע האמריקאי מימים ימימה מוגשים לנו, היום ובמקומותנו. לפחות שני סרטים כאלה מוקרנים כבר, אחרים דופקים בדלת להקרנה במהלך החודשים הבאים. האחד "סושי לטיני" בקצה אחד של איכות עשיה, סרט פשטני, סכמטי וחסר מעוף עלילתי והשני "פאטי קייקס", מודרני, תוסס, נוגע ללב, המוכר היטב את הבלוף המוסכם של מציאות אלטרנטיבית ומכאן, אולי הסכנה הטמונה בו. הבלוף חודר מהר יותר כשהלב שמח והוא, אחרי הכל – בלוף, אגדה.

עיקרו של החלום האמריקאי ובן דודו הזריר ה"האפי אנד" הוא שכל אחד יכול למצות את עצמו בדרך אל הפסגה האישית, אל אולימפוס התקוות. הרקדנית הצעירה תוכל להפתיע בערב הפרמיירה כשתחליף את הבלרינה הגדולה ששברה רגל, מאמן הכדורסל יביא את נבחרת בית הספר שלו לאליפות הקולג'ים הארצית וגם יזכה בה, הטבחית העלובה תעמוד בסופו של דבר ליד השפים הגדולים כשהיא שווה בין שווים וגם הבחור המאוהב יפגוש את אהובתו המתנכרת כדי להקים משפחה חדשה באמריקה, עם שני ילדים, ביית בפרוורים, שתי מכוניות וכלב. רק שכדי שזה יגמר כך צריכים להתמלא שלושה תנאים : שהגיבור/ה יהיה מאוד מוכשר ויגיע לו, שהוא/היא ישקיעו הכל כדי להשיג את המטרה ויוותרו על הנאות החיים האחרות ו-הכי חשוב שיהיה להם מזל. אין חלום אמריקאי בלי המבנה משולש הרגליים הזה, וכשהוא נצרף בקולנוע – הזיקוקים מתפוצצים בחגיגות השמחה. והבלוף עבר.

את התנאים הללו כדאי לעטוף גם במעמד התחלתי נמוך – כלכלי, פיסי, חברתי כדי להגביר את האפקט וכדי לזרז עוד צופים בכח אל מכונת האודישן של החיים.

קחו למשל את פאטי היא פטרישה, צעירה מאותגרת משקל שזוכה לכינויי גנאי בעיירת מגוריה בניו ג'רסי, מטופלת בסבתא מרותקת למיטה ובאם שתיינית, אבא ברח מזמן, שהיא דוגמה אופיינית לוויט טראש האמריקאי. באמת שנמוך מזה קשה לרדת עם איחוד כל התנאים – מתקיימת בקושי ומפרנסת בזיעה אמיתית את המשפחה המשברית, נראית הכי לא אטרקטיבי שיכול להיות, על גבול הדוחה וסובלת מלעגם של בני השכונה עוד מגיל בית הספר היסודי. "דאמבו" הם קוראים לה ולא ישכבו איתה אפילו אם היא הנקבה האחרונה על האדמה, כפי שחורז אחד מהם בקרב מוסיקאלי.

היא עובדת כמלצרית בעבודות מזדמנות וכל הזמן מזדמזמים לה בראש החרוזים הכועסים של ההיפ הופ, חולמת על כוכבות, על הצלחה, על קליפים והופעות ומעריצים בחלומות הנמוגים כשהיא מתעוררת, כבויה ועייפה לעבודה. במראה החיצוני אין לה כל סיכוי, לבנה כבדת משקל בעולם של מוסיקת שחורים קצבית וקופצנית, אבל במעלה הסרט בו מצטרפים להתכה שלושת תנאי החלום ובהם היא מנסה, לבד ועם ידידים שחורים, לחדור פנימה וכנגד כל הסוכויים, אכן מצליחה.

הסרט שעושה עם הגיבורה שלו את הדרך מהשוליים העלובים של החברה האמריקאית אל מרכז הבמה, ההצלחה והפרסום משתמש בסמלי האמריקנה באופן מרתק המוסיף עיניין, עומק ואולי גם נושאים לדיון על מצבה של האומה שבחרה לעצמה נשיא שמוביל אותה בדרך לאבדון. הדיינר העלוב, הבר בו שרה אמה ומשתכרת עד עילפון חושים, מכונית הקדילק הענקית שבה פאטי נוסעת,  זאת שהיתה פעם גאוות התעשיה הלאומית למכוניות והיום היא גרוטאה זוללת דלק. הסביבה בה היא מתנייעת היא עולם הפוך של שחורים, שכולם מצליחים ממנה – אחד מוכר בבית מרקחת והשני, זר ומתבודד הוא בנו של עורך דין מצליח וכמובן הראפר המפורסם המתגורר בארמון מפואר ומשרתיו לבנים.

ג'רמי ג'ספר, במאי הסרט שזאת לו עבודתו הראשונה בקולנוע העלילתי מצליח להפוך את הנוסחה המוכרת לסרט חינני שבו הדרך מהתחילה לסיום (סיום שהוא ברור לגמרי מלכתחילה, השאלה היא רק איך ומתי תבוא הפריצה) מספקת לנו את הריגושים הסנטימנטאלים, הדרמטים והצורניים, את השיאים הקטנים ואת הפיצוץ הגדול ששולח אותנו הביתה בסיפוק ועם חיוך. החומר הנרקוטי של הקולנוע המסחרי האמריקאי פועל עלינו שוב. ג'ספר מתאים את העלילה לאמצעים בהם הוא משתמש – סיפור על עולם של היפ הופ רווי מוסיקת ראפ, עם המון טקסטים כואבים ומשעשעים ומרגשים ומעוררי עיניין גם לאלה שהעולם הזה זר להם, שמצולם בצבעוניות רבה וערוך בקצב המוסיקה, כלומר הסטרי ומהיר וסוחף.

גם הבחירה שלו בצוות נפלא של שחקנים, כמעט כולם אנונימיים עם ניחוח טל טרי תורמת להצלחת הסרט. בראש ובראשונה דניאל מקדונלד הצעירה בתפקיד הראשי שסוחטת מהקהל כל טיפה של אפמטיה ומנצלת כל משפט בתסריט הכתוב היטב של ג'ספר כדי להקרין חן בכמויות אדירות. לא בכדי נכתב עליה בעיתונות המקצועית של הוליווד שהיא תשנה את הערכים האסתטיים על פיהם נשכרות כוכבות לעבודה בעיר הסרטים. ועד הכל תבנית "כוכב נולד" שמהדהדת לנו בקולנוע ומהטלויזיה בתוכניות הריאליטי. אכן נולד, השאלה רק לכמה זמן. במקרה של טראמפ – עוד נראה. במקרה של מקדונלד, כנראה לימים ארוכים וטובים יותר.

"פאטי קייקס" –  8 פלוס בסולם אורשר.

Patti Cakes

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: ,

אוקטובר 28th, 2017 by גידי אורשר

הנה סרט ששרת התרבות שלנו היתה רוצה לראות נעשה גם במקומותנו. הם טובים, הם אמצים, הם מקריבים, הם לוחמים, הם ממלאים בגאווה. 8 מינוס בסולם אורשר

סרט פטריוטי שיוצק מיים, תרתי משמע על ידיהם של הלוחמים הנועזים המקריבים חייהם לשימור מסגרות החיים ההכרחיות. טוב, הבה נדייק – מדובר כאן על יחידות לוחמי האש באריזונה, פעם קראו להם כבאים אבל ה11 בספטמבר עזר לשנות את השם, שהסרט "רק האמיצים" מנסה לעטוף באיתרוג אוהב ובעיניים מצועפות.

בתבניתו, הנה סרט העוסק ביחידה לוחמת שמשימות מסוכנות לפניה, כאן הגנה על הטריטוריה של עיירה קטנה וסביבותיה ושריפות ענק המאיימות עליה,  העוברת תהליכים של גיבוש ואימון להגיע לרמה מקצועית גבוהה יותר. בעיות של יכולת, הערכה, התאמה, נאמנות ועימותי דורות מעיקות על הקבוצה, אך אל דאגה – הרוח תגבר על הקשיים והמשימה תתבצע נפלא. היתרון של סרט ארוך זה היא היכולת שלנו להכיר את הנפשות הפועלות ומרחב המחייה שלהן, ומכאן גם להתקשר אליהן רגשית. תורמת גם הופעתם המהוקצעת של ג'וש ברולין, מיילס טלר, ג'ניפק קונולי וג'ף בריג'ס. מלכד, מושך אמפטיה ואפילו די מעניין .

"רק האמיצים" –  8 מינוס בסולם אורשר.

Only The Brave

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

אוקטובר 21st, 2017 by גידי אורשר

הרבה יוצאים ואומרים, גם כותבים "קשקוש", "מה זה הסרט הזה ?" ו"בלבול מוח נפוח" ואני מציע כאן זוית אחרת לבדוק את הסרט. מילא הוצאתם 40 שקל לכרטיס פלוס עוד קצת על קפה ועוגה, לפחות שתהייה תמורה לאגרה – להפוך אותו למבחן רורשאך אישי. יותר זול מפגישה עם המטפל. ואולי עוד תגיעו בסוף לתובנות עצמיות. 6 בסולם אורשר.

אחרי שראיתי אתמול את הסרט והגיתי בו יומם ולילה, הפכתי בכמה מהפלפולים שנכתבו עליו ע"י אחרים על היותו מטאפורה למליון וחצי עיניינים, כל אחד בהתאם לעולמו הפנימי של הכותב, הגעתי למסקנה כי מדובר כאן לא רק בסרט קולנוע, אלא למעשה במבחן רורשאך ענקי, צבעוני וקולני שמציע לכל אחד את הפתרונות והמסקנות וההארות שלו. האם זה טוב לכל אחד ? האם זה מספק כל אחד ? האם זה מתאים לכל אחד ? לא בטוח. דארן ארונופסקי עושה מזה יחסי ציבור ועיניין להתווכח עליו. כסף ? לפי התגובות בקופות בעולם – לא משהו.

הקולנוע ובייחוד נשמתו הגלומה בעריכה הקולנועית, למדנו עוד מימי קולשוב הם עיניין פסיכולוגי. כאן נפגשים ערכיו המוחשיים (התמונות) במופשט (הרעיונות והסיפור). בנית התובנה ובהחלט ההיענות לתמונות המתחלפות המוקרנות מולנו על מסך לבן, בליל של אורות וצבעים מקבל משמעות רק בסידור הסופי והענייני שלו במוחותינו, סידור שלעיתים מחליף אפילו את זה שבסרט עצמו. במהלך ההקרנה מואץ המוח בשאלה איך תמונה אחת מתחברת לשניה ולשליישית לרצף בעל משמעות במונטאז' רגשי, אינטלקטואלי, עלילתי ועוד סוגים עליהם עמד אייזנשטיין בתאוריות שלו, אותן אנחנו מיישמים עד היום. איך בחור שרץ בים משמאל המסך לימינו יפגוש את הבחורה שרצה בכיוון ההפוך, למרות שהתמונות צולמו בימים אחרים ואולי גם במקומות אחרים. או איך ישוחח נשיא ארה"ב בתמונה אחת עם מנהיג רוסיה בתמונה שניה, רק בגלל שהתמונות הוצגו ברצף שהכתיב הבמאי. ותאמינו לי, הדוגמאות הללו הן רבות ומעניינות ונעשות אפילו על רזולוציות עריכתיות עדינות יותר.

"אמא !" הוא מן "מאסטר סרט", מן תבנית פסיכולוגית באופן הפתוח שהוא עוסק במציאות הבדיונית המוגשת, שכולה מציאות פסיכולוגית, תמונת מצב של "הוא" או "היא", שתי הדמויות הפרוטגוניסטיות של הסרט והאופן בו הן תופסות ומגיבות על מה שקורה, או לא קורה, להן באמת. ואגב – זה נכון גם לדמות האשה, לפחדיה, למועקותיה, ליחסיה להורות, לזוגיות, למעמדו הבכיר של בן זוגה, אבל זה נכון גם למחשבותיו והזיותיו ופחדיו ומועקותיו של הגבר. כל צופה יכול להתפלש באופציות על המסך.

ולכן, בייחוד בסרטים כאלה שבהם התשובה תלויה בתפיסה שלנו את עצמנו ואת סביבתנו והבמאי מציע לנו רק כחומרי גלם חומרים מוחשיים מן המוכן – את התמונות החולפות מול העיניים והסיטואציות מרובות האפשרויות והפתרונות, כאבני לגו שבהם נבנה את ארמונות חלומותינו המופשטים ונהרוס אותם לבסוף, אני לא מתערב בפרושים של הסרט ובנסיון להחליט מה הוא רוצה מאיתנו, לעזאזל ?  לי, אגב זה לא עשה כלום. אוברלאוד של סימנים, אירועים, התרחשויות שפשוט לא הזיזו לי דבר…

תמצות הערך "מבחן רורשאך" בויקיפדיה (לא הלכתי לצורך העיניין לספרות מעמיקה יותר) אומר :

…מבחן השלכה שמיועד להערכה פסיכולוגית של מאפייני אישיות ותפקודים חשיבתיים ורגשיים של האדם. זהו אחד המבחנים הנפוצים ביותר לשימוש בקרב הפסיכולוגים הקליניים באבחון מטופליהם. המבחן נחשב שנוי במחלוקת בקרב אנשי המקצוע והציבור הרחב, בין השאר בשל מהימנות ותוקף נמוכים ובעיות אובייקטיביות בקביעת הציונים והפירוש של המבחן… המבחן  כולל עשרה כרטיסים, שעל כל אחד מהם מודפס כתם דיו סימטרי. הבוחן מציג לנבדק כל כרטיס לפי הסדר, ומבקש ממנו לענות על השאלה "כמו מה זה נראה לך". תגובותיו נרשמות בפירוט על ידי הבוחן. השלב השני הוא שלב התחקיר – הנבדק מתבקש להסביר ולהבהיר כל תגובה שאמר בשלב הראשון…  מבחן רורשאך מבוסס על גירוי עמום וחסר משמעות של כתם דיו, מתוך הנחה שהנבדק משליך עליו את רגשותיו, ודרך הפירוש האישי והמשמעות שהוא נותן לכתם משתקפות ונחשפות דינמיקות פסיכולוגיות לא-מודעות שלו. תומכי המבחן טוענים שיש לו יתרונות רבים כמבחן השלכתי, בכך שהוא חסין במידה רבה מפני הטיות והעמדות פנים, וכך מאפשר ללמוד ולהבין לעומק על מניעים ומאפייני אישיות לא מודעים. אך מתנגדי המבחן טוענים כי אין הסבר לגבי "איך" מתבצע תהליך כזה, בו תגובה לגירוי חסר משמעות מובילה לתובנה משמעותית על אישיות האדם. בנוסף, מחקרים עדכניים מראים כי כתמי הדיו אינם חסרי משמעות לחלוטין, וכי נבדקים בדרך כלל מגיבים הן למרכיבים משמעותיים בכתם, והן למרכיבים עמומים…

במבט רטרוספקטיבי ניתן לראות איך ארונופסקי הולך ומתקרב ליצירת הרורשאך הזה שלו, בקולנוע שהולך ונסמך יותר על רצף של דימויים ויזואלים, בהם סוריאליסטים ("המבול") וזונח את המרחב העלילתי המקובל ("רקוויאם לחלום","ברבור שחור") של מבנה נראטיבי נהיר יותר. ב"אמא !" כשהוא נסמך הרבה יותר באפקטים קולנועיים מן המחשב הוא זורק אותנו מהר מאוד לתוך העולם הפנימי של הגיבורים ומותח כך מהשלבים הראשונים של הסרט את מסך הרורשאך בפנינו.

הסרט, כמו סרטים קודמים של ארונופסקי ואם נפענח את המטאפורות העיקריות שבו, עוסק באמת באמהות, בהורות בכלל, באין אונות יצירתית, בפוביות של זוגיות, בתמיכה של סמים ובכניעה לצורך בהצלחה, באהבת הקהל, ובהקרבה האישית כדי להשיג את זה. לרגעים, יותר משניים, חלף בי הזכרון המצמרר באמת של "תינוקה של רוזמרי" של פולנסקי – לטעמי סרט האימים הטוב ביותר שנעשה אי פעם, אבל איזה הבדל. בעוד שפולנסקי משתמש באמצעים קולנועיים מינימליסטים כדי להגניב את האימה פנימה, ארונופסקי מטיל אותה בתופים ורעשי רקע ובאימאז'ים עזים, ובחוסר הצלחה בולט. העולם כולו נשרף, ההמונים גודשים וטורפים, הבית מתפרק והסוף עמוס מידי.

הסרט בנוי באופן מעגלי, כלומר תחילתו של הסרט מרמזת גם על סופו. היא, ג'ניפר לורנס (בהופעה חיוורת) מתעוררת בבוקר ויוצאת לחפש אותו, חוייר בארדם (למה ? למה?) היכן שהוא בבית הגדול שהיא משפצת או בחוץ הירוק, סביבה של גן עדן. אל הזוגיות המושלמת פורץ גבר (אד האריס) שמציג עצמו כרופא והוא מוזמן ע"י הבעל להשאר. לא הרבה אח"כ מגיעה גם אשתו (מישל פפיפר, היחידה המספקת כאן אפיון ואופי לדמות)  והשניים חודרים יותר ויותר לחיי בעלי הבית, מפרים את זוגיותם. בשלב מסויים מודיעה היא להוא שהיא בהריון, מה שעוזר לו לקפוץ ערום מהמיטה ולהתחיל לכתוב, נשבר גם מחסום היצירה שלו. ואז מגיעים שני הבנים של האורחים ובמהלך אלים נהרג אחד מהם. וזה האות להגעתם של יותר ויותר אנשים אל הביית, עד שמתפתח בו הכאוס הגדול והסוף הארמגדוני שלו, בחזרה לפתיחה שהיא – סורפרייז סורפרייז, קצת, אבל רק קצת שונה מתחילת הסרט. המעגל נסגר.

אני יכול להבין את אלה שיצאו מהסרט כועסים, אולי גם מרומים, משום שבאמת, במפגש ראשון ניתן לחוש את הדלות הפילוסופית של המטאפורות הקלישאיות ומה פתאום סימן הקריאה אחרי "אמא". התשובה לאלה היא, ארונופסקי עשה את זה כי הוא יכול, אז למה להתאמץ. כשלעצמי, אני מניח לפניכם את הצעת הרורשאך, לפחות אופציה להשתעשעות עצמית לא מחייבת. אחרי הכל – 40 שקל כרטיס …

"אמא !" – 6 בסולם אורשר

"! Mother "

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , ,

אוקטובר 20th, 2017 by גידי אורשר

בפסטיבל חיפה הציג שלומי אלדר את סרטו התיעודי וזכה ובצדק במקום הראשון. וזה הישג מכובד מאוד אך גם סימלי, משום שזה קרה בחיפה – העיר שחרטה על דיגלה את הדו קיום והאפשרות לחיים משותפים זה לצד זה של יהודים וערבים. הסרט המרגש והחשוב מראה מה קורה היכן שכור ההיתוך והצורך בחיים משותפים לא הצליח ליצר חיים בצוותא ושילח מאלה ומאלה לחיים ב"ארץ זרה". עוד סיפור על עולם הולך ומתכער.

מאז שאברם אבינו  נשלח לרילוקיישן הראשון בתנ"כ מאור כשדים לארץ כנען, עשו רבים מאוד מבני ישראל וגרים אחרים שישבו כאן את הדרך ההפוכה. אמנם לא לאור כשדים, אבל מכאן לכל קצוות עולם כדי לחיות אחרת, חלקם מרצון וחלקם מכורח הנסיבות, בארץ זרה. שלומי אלדר, פעם הכתב לעינייני פלסטינים בערוץ 10 והיום עמית מחקר בוושינגטון מביא בסרטו המרגש "ארץ זרה" את סיפורם של ארבעה כאלה שהחליטו, למרות הכאבים שכנען היתה להם לזרה והמירו ארץ זרה קרובה באחרת, רחוקה יותר. הכאבים , מסתבר לא פחתו, הם רק השתנו. ואני הצופה, דמעתי לכל אורכו של הסיפור. על מה ? בעיקר על אופציות שהוחמצו ואולי לא ישובו.

"ארץ זרה" הוא סיפור על סיפור על סיפור, טרגדיה בשלושה מימדים, כל אחד שונה, אחר בחומרתו אבל את כולם מלכד הכאב המשותף. בבסיס מתנפץ עלינו שוב סיפורו הנורא של הד"ר עז א-דין אבו אל עייש, רופא מעזה שעבד כגיניקולוג בכיר בבית החולים "סורוקה" בבאר שבע ויילד שם את ילדינו, שבמהלך מבצע "עופרת יצוקה" נהרגו שלוש מבנותיו ואחת מאחייניותיו ונפצעה בת נוספת עקב פגיעת שני פגזי טנקים של צה"ל בביתו בג'בליה. בעת הירי שהו בבית רק הבנות הצעירות. המקרה התפרסם אחרי שהרופא, זועק מכאב על אובדן חייהן הסתמי של בנותיו התקשר לשלומי אלדר שהעלה את הקריאה קורעת הלב לעזרה בשידור חי ומצמרר בטלויזיה.

באופן חריג אישרה ישראל להעביר את הבת הפצועה לטיפול בתל השומר וכך ניצלה ראיתה ואצבעות ידיה והד'ר עצמו, במהלך מעורר הערצה הכריז כי למרות האסון שפקד אותו הוא לא זונח את דרך השלום.  "לכל מלחמה יש את הסמל שלה. עכשיו לאחר שאיבדתי את שלוש בנותי אני יכול לקוות רק שהן יהפכו סמל למלחמה הזו. סמל חיובי, סמל שיחזק את התקווה לימים של שלום" אמר האיש היקר הזה ליד מיטת בתו. לימים הקים אבו אל עייש קרן "Daughters for Life" למען הענקת חינוך וגישה לבריאות לנערות ולנשים בעזה ובמזרח התיכון אולם המציאות, ההקצנה והאלימות האצורה משני צידי הגבול עם עזה נעשתה חזקה גם ממנו. לפני שמונה שנים הוא נסע לקנדה עם משפחתו, בעקבות משרה לחמש שנים שקיבל באוניברסיטת טורונטו ושם הוא חי עם בנותיו עד היום. מעבר לעבודתו הרפואית והמדעית הוא מרצה בקביעות על סיפור חייו, הטרגדיה שפקדה אותו, והצורך בשלום על מנת למנוע קורבנות נוספים. השליחות הראשונית והאני מאמין שלו לא הועמו גם מרחוק, הצטרף איליו רק כאב הגעגוע. שנתיים אחרי שעזב לקנדה פרסם אבו אל עייש את ספרו "לא אשנא" שפורסם גם בעברית, ספר שתלוי מעל כל מתלהם באשר הוא.

המימד השני בסרט ונוכח מאוד ברוב שלביו הוא השחקן רסאן עבאס, פעם כוכב טלויזיה אהוב מהסדרה "המסעדה הגדולה" ששודרה כאן בימים שעדיין ניתן היה לקוות לשחר שיפציע. עבאס העלה בתאטרון הלאומי "הבימה" ב 2012 את הצגת היחיד "לא אשנא" על פי ספרו של הרופא שבנותיו נהרגו, שסיפרה את סיפור חייו של אבו אל עייש, סיפור הטרגדיה שלו והדגישה בעיקר את הצורך בדו קיום של הבנה ושיתוף בין שני העמים שחיים בארץ הזאת. ההצגה אמנם זכתה לבמה בתאטרון הלאומי, אולם הועלתה רק 10 פעמים. כנראה קצרה רוחם של הקהל והנהלת התאטרון אל מול קריאות לשלום של ערבי.

ברזומה של עבאס אפשר למצוא גם הצגות בהן השתתף בקאמרי, בתאטרון חיפה, בבית לסין, בתאטרון העממי ובמרכז התאטרוני בנווה צדק, אולם ליבו ומאווייו בתאטרון שניהל באום אל פאחם "דיוואן אל לג'ון" שבחללו הריק הוא מסתובב כאבל. "זוהי פינת הקפה, וכאן מכרנו את הכרטיסים" הוא מצביע על הריק המתקלף "ופה הבמה. כל ערב היתה הופעה אחרת, תאטרון, מוסיקה, שירה, אבל זה נגמר. המציאות השתנתה".

עבאס מלווה כל משפט שלו בצחוק עמוק ומתגלגל, צחוק כואב המכסה על סערת נפש. הוא, שנולד באום אל פאחם עבר לתל אביב וחי בה לא מעט שנים. כאן הוא גם הפך לכוכב בטלויזיה-של-ערוץ-אחד. היה עובר ברחוב וכולם הכירו וכיבדו. התקלות גזענית עם הורים בגן של הבן החזירה אותו, באל כורחו לעיירת מכורתו. אבל גם שם השתנתה האוירה והפלג הדתי הקיצוני הלך והתגבר והשתלט על המוסדות העירוניים שהתחילו לנגוס בפעילות התרבותית. "העיר שגדל בה בני אינה אותה עיר שבה אני גדלתי" הוא מצחקק בזהירות,בטון מריר .

עבאס לא חושב לעקור מכאן, למרות הכל. השורשים שלו עמוקים מידי מכדי לעזוב. ויש גם סיבות פרקטיות – איך יתחיל עכשיו הכל מחדש, בגילו המתקדם . אבל לעבאס יש בן, נאדים שגם הוא משלם את מחיר הזרות, גם הוא, כצעירים רבים מסביב החליט לנתק את הקשר עם מכורתו וללכת לגלות, לצאת לחו"ל כדי לבנות שם חיים חדשים . זה קרה אחרי התקלות אלימה עם משטרה, כשגילו שהוא ערבי ופוצצו לו את הפרצוף, ועוד מפגש והוא יצא ללונדון. בהמשך יתברר שהשינוי לא צלח, נאדים חזר לארץ, עבד בבנין והיה גאה על עבודתו ("זה הקיר שאני עשיתי עליו טיח", הוא מתגאה "והנה, עשיתי משהו יצרתי משהו") אבל לבסוף עזב שוב לחפש עתיד טוב יותר. אביו, עבאס נשאר כאן אבל מרגיש שזה לא ביתו. הוא זר בארץ שלו.

גם שלומי אלדר, המימד השלישי בסרט מיישם וחווה פרקטיקה של ארץ זרה. שלומי הרגיש שאינו יכול לשאת את כובד המשא של חיים בארץ ההולכת וטורפת עצמה לדעת, שאינו שייך עוד לימים השרופים מחמה במזרח תיכון הולך ומקצין עמדותיו, וכמי שאוהב חורף, כך הוא מצהיר כמה פעמים בסרט הוא לקח אשה וילד ועקר למרילנד. שם, בבית שנטוע עמוק ביער ירוק בקיץ ומושלג בחורף, ליד מעיין שופע ועם ביקורי איילות בחצר, הוא מצא את השקט. אבל לא איבד את הזרות. אמריקה מתנהגת איליו יפה, אבל היא לא ארצו, הוא אינו שייך. בנו המתבגר כבר בדרך לסגור פערים, אמריקאי צעיר שעדיין מדבר עברית, אבל האוריינטציה היא של כוכבים ופסים לעד.

אלדר הוא החוט המקשר בסיפור זה של ארבעה אנשים שנקרעו משורשיהם ומנסים למתוח זרועות מבקשות לגעת בהם שוב, בלא הצלחה. זהו סיפור סגור שמתחיל בשכול פיסי, עובר דרך שכול רוחני ונפשי וחוזר לסיפור המוצא המתפוצץ על מציאות מקומית שהולכת ונעשית קיצונית יותר, עיוורת יותר, אלימה יותר, מציאות הדוחה יותר ויותר את אזרחיה, מציאות שנושאת את ארבעת האנשים הללו הרחק ממחוז הקיום הטבעי שלהם. מחוז חפצם ויורקת אותם אל חופים זרים. את הפרקים הכואבים הללו של הסיפור הוא מחלק באופן נכון לאורכו של הסרט בעריכה נבונה ושקולה ואנו, הצופים יכולים למתוח את המקבילות המחברות בין הסיפורים ולהתפתח איתם לטרגדיות האישיות של כולם.

כל אחד מהם, איש איש בתורו ובסיפורו מנסים למצוא את המכורה בארץ זרה, גיאוגרפית או נפשית וכל אחד מהם נושא בחובו מסקנות אחרות. כנראה שגם כאן יש קשר בין המספר לסיפורו. אבו אל לייש לא מאבד מהאופטימיות. עבאס פסימי וקודר. ואלדר, הוא מתנייע בין השניים ליבו במזרח והוא בקצה מערב. אבל אחרי הכל – יש לו אחריות של מספר סיפורים. סרט נפלא, חשוב לכל אזרחי ה"ארץ הזרה" כאן, שם ובכל מקום.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

אוקטובר 15th, 2017 by גידי אורשר

מפסטיבל חיפה וקודם לכן מפסטיבל קאן נוטף לקולנוע שלנו סרטם החינני, המשובב ומחמם הלב של אשה מבוגרת, לעיתים כבר על כסא גלגלים ואמן צעיר וקופצני כצמד אנרגטי שיש בו משיכה רב גילית. אנייס ורדה, מהבולטות בבמאיות האירופאיות והאמן JR חוצים את צפון צרפת, מצלמים, נפגשים, משוחחים ומשתעשעים. 9 בסולם אורשר.

על פניו סרט תעודי וצילומי סטילס אינם גורמים מלהיבים שיוציאו אתכם מהבית לקולנוע, אבל נדמה שסרטה החדש של אנייס ורדה יכול לעשות את זה. כדאי לנסות. ורדה היא אולי השריד האנושי האחרון לגל החדש הצרפתי ששינה את פני הקולנוע הצרפתי וגם העולמי לעד בתחילת שנות השישים. המעמד המרכזי שלה נקבע ראשית בגללה, במאית אישה רב גוונית ומרתקת בעולם שרובו עדיין  גברים, אך גם בגלל היותה אשתו של ענק קולנועי אחר מאותה חבורה, הבמאי ז'אק דמי שהתפרסם בעיקר בסרטים המוסיקאליים שיצר ("לולה" אמנם ללא שירים, "מטריות שרבורג", "הנערות מרושפור", "הנסיכה בעור החמור"). במהלך שנות עבודתה היא התקרבה גם לחבורת "הגדה השמאלית" שהציעו קולנוע פוליטי ונסיוני לצד כריס מרקר ואלן רנה, אך הזיהוי שלה עם "הגל" לא הטשטש מעולם.

ורדה שמגיעה מצילום הסטילס ואליו היא גם חוזרת בסרט הזה, קשרה את גורלה עם הקולנוע כבר באמצע שנות החמישים בסרט עלילתי ראשון ומשם יצאה למסע שנע בין שני נתיבים – העלילתי והתעודי כשהיא טובלת את עבודותיה בגוונים מודגשים של פמיניזם ופוליטיקה. אחד מסרטיה הראשונים שהכריז על סגנונה הייחודי שנע בין הדוקו לדרמה היה "קליאו בין 5 ל-7" בסיפורה של זמרת מפורסמת המחכה לתוצאות בדיקות הסרטן. מאז נמתח אחריה שובל ארוך של סרטים מרתקים שמציעים מבט אישי ואנושי בשילוב של ריאליזם פואטי , על הסובב אותה, כולל שלושה סרטים תעודיים שעשתה על בעלה דמי שהבולט בהם היה "ז'אקו איש נאנט" רווי האהבה לכשרונו של בעלה ולסרט המוסיקאלי.

גם כאן היא חוזרת לרגעים לימים היפים ההם, רוויי נוסטלגיה של תחילת שנות השישים בשחזור הרגעים הקסומים מ"חבורה נפרדת", סרטו של גודאר מ1964. ואותו גודאר נוכח נפקד גם בסרט הזה, אולי גם בדמותו של JR השותף לדרך שלובש משקפיים שחורות כל הזמן, ממש כמו הבמאי הצרפתי הנערץ. אבל נכון שגודאר, אחד מהטרויקה שהוליכה את המהפכה של ה"גל", לצד טריפו ושאברול עדיין בחיים, אבל הוא לא בן אדם, חרא של בן אדם כדברי ורדה.

כאן היא חוזרת לקו הסרטים התעודיים שלה, אותו היא מציעה לעולם לצד הקו העלילתי, בשיתוף פעולה עם האמן JR ויחד הם תרים בצפונה של צרפת אחרי אנשים ומקומות, כשמו של הסרט. עיקרו של המיצג הקולנועי שלהם הוא הפורטרטים הענקיים ש JR מצלם, מדפיס ומדביק במקומות השונים בהם חולפים השניים במסעם, אבל השיבוץ מלא החיים והמרגש לעיתים של פגישותיהם עם האנשים בדרך וכמה קטעים של זכרון קולנועי ושיחזורו מוסיף המון חן למסע המתועד.

ורדה, היום כבר בת תשעים מציגה חן נעורים של ילדה, למרות הקשיים הפיסיים וJR הוא גם ליצן מלידה. השילוב של הדורות, המפגשים האנושיים, החיבור המוצלח בין הסטילס והקולנוע הופכים את הסרט לחוויה שאוהבי אמנות לא יחמיצו.

 "אנשים ומקומות" – 9 בסולם אורשר.

Faces Places

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: ,

אוקטובר 12th, 2017 by גידי אורשר

מצמוץ אחד ועוד אחד והנה הפסטיבל כבר לקראת סיום. ועדות השיפוט סיכמו את החלטותיהן, הערב יערך הטקס בו יוכרזו הזוכים, עוד יומיים של הקרנות למאחרים בנשף וזהו. חוזרים לשיגרה. בימים האחרונים הוצעו עוד כמה סרטים נפלאים ולאלה שישארו ויוכלו אולי לתפוס הקרנה מאוחרת, או לאלה שיכולים רק להתרשם מהתרשמותנו ולעקוב, ביוזמתם אחרי הסרטים גם מחוץ למסגרת המסודרת של פסטיבל או הפצה רשמית בבתי קולנוע, הנה עוד כמה הצעות לתשומת לב.

"הרוכב" – לא להאמין אבל סרטים אמריקאים זה לא רק הוליווד וסרטי גסות הרוח של מורשת אפאטו-רוגן או המגפילמים של קאמרון ודומיו. הנה סרט קטן, צנוע, אנושי של הקולנוע העצמאי שמציע מבט אל אחורי הקלעים של אחד מסמלי האמריקנה – הרודיאו. והמבט כואב, אוהב, רגיש. בניגוד לצהלות הסוסים וגעיות הפרים וגאווה הרוכבים על יצורי הפרא הללו המקפצים ומנסים להטיל את הרוכבים האמיצים והמיומנים שלהם מגבם אל הארץ בזירות מוקפות גדרות עץ וקהל של מקומיים מריעים, התמונה שמציירת קלואי ז'או היא תמונה של כאב, של תקוות גדולות ושל יצרים שבורים. במאית אישה חודרת כאן ברגישות מופלאה אל עולמם של הגברים הצעירים שמוכנים להקריב הכל, כולל בריאותם, שלמות גופם ואפילו את חייהם תמורת דקת התהילה על גב הבהמה המנער אותם ארצה. ז'או עוקבת אחרי מי שיכול להיות כוכב כזה, בריידי בלאקבורן שאת שמו אתם אפילו לא מכירים, מיד לאחר פציעתו החמורה מפרסותיו של סוס משתולל ששבר את גולגלתו עד כדי הצורך להחליף חלק ממנה בפלטינה. הפציעה החמורה שפגעה גם ביכולתו הפיסית של בריידי להמשיך ולרכב דוחקת אותו למשרה זמנית בסופרמקרט מקומי ולהחלטה לחזור לתהילת הרודיאו ויהי מה.

ז'או מלווה אותו ברגעים הקשים שלו, בפגישות עם החברים שעדיין מתחרים, בקשר שלו עם אביו הלוזר קאובוי חסר השכלה כמו בנו, עם אחותו האוטיסטית, עם חברו שהפך משותק לחלוטין עקב פציעה באחת התחרויות, עם סוס שהוא קונה לעצמו ומצליח לאלפו באחת הסצנות הכי יפות בסרט, ובכלל עם העולם הגברי הזה שהולך ונעלם ומשאיר אחריו שברי אדם שנאחזים בכל זאת במסורת גוועת, של אלה שמוכנים לשלם את המחיר הכבד של רגע תהילה חולף. היא מפגישה אותנו עם עולם עלוב, קשה יום, עם דמויות שחיות על שאריות מיתוס כמעט בחוסר כל, בני אדם שמה שמחזיק אותם זאת ההרגשה שיש להם יעוד והם יעשו הכל כדי לקיים אותו. ז'או משתמשת כאן בטכניקה של סרט תעודי, עם הרבה דמויות המשחקות את עצמן וכך מצליחה להעניק לסרט את הכוח והאמינות שהופכים אותו לפנינה קטנה ומרגשת.

"פרוייקט פלורידה" – מאותה משפחה קולנועית ובסגנון דומה, של סרט כמו תיעודי, מביא שון בייקר את סיפור הוויט טראש של הרוב הדומם האמריקאי. הסרט מתרכז בשלושה-ארבעה ילדים בני פחות מעשר החיים במוטל זול באורלנדו, לא רחוק מפארק השעשועים של דיסני. במתחם המצועצע יש כמה אכסניות כאלה, יש המותאמות לתיירים עשירים שבאים לפארק לבילוי של כמה ימים ומתאכסנים בתנאים משופרים, ולצד השכונה המטופחת נמצאים גם כמה מוטלים של דיור זול המשמשים גם מקום מגורים אופציונאלי לקשי יום. אחת מהן היא היילי, בעצמה ילדה משולחת בת 22 ואם לאחת הילדות המתרוצצות במתחמים עם חבריה וממלאים את הימים במעשי קונדס. היילי אינה עובדת ואת הכסף לקיום היא מלקטת ממכירה אסורה של פרודוקטים שהיא קונה בהנחה, מגניבות קטנות ומזנות.  מנהלו של המוטל ומי שאחראי על חיי האורחים-תושבים , מגולם ע"י וויליאם דפו הנפלא, מנסה לעזור, לתווך, לשמור, לנזוף, להשכין שלום, לרצות את מנהליו, בתפקיד אלוהים זעיר של המקום המכיל כל כך הרבה שמחה מחד וחיים עלובים מאידך.

היילי חיה מהיד אל הפה. היא מתקשה לשלם את שכר הדירה, היא מתקשה לשלוט בבתה הקטנה, היא מתקשה לשמור על יחסי החברות עם שכנה שעוזרת להם. היא מהירת חימה, אימפולסיבית, חיה אנושית שעושה הכל כדי למשוך יום ועוד יום, בלי עתיד ועם הווה חסר תוחלת. ומנגד הילדים שבשבילם הסביבה היא סוג של גן עדן חסר עכבות, חסר גבולות וחסר איסורים כמעט, והעליצות שלהם גם אם היא הרסנית ומסוכנת ומעליבה לעיתים, היא מדבקת. בייקר מצליח להתקרב קרוב מאוד לדמויותיו, לשרטט אותן באופן מדוייק ומרגש ולהביא תמונה ריאליסטית צורבת של מי שהגשמת חלומות עבורו היא סוג של אגדה.

"כלב" – סמואל בנשיטרית מציע לנו משל ציני ונוקב על הקונפורמיזם. ז'אק הוא מהאנשים הקטנים שהחיים עוברים להם מלמעלה. מן דמות חנוך לוינית המיטלטל כמו סירה בלא מפרש אחרי הזרמים של החיים. ברגע מסויים, והוא כבר נשוי וילד ובית , מודיעה לו הגברת שהיא אלרגית לנוכחותו ועד שזה יעבור הוא חייב לעזוב את הבית. ומשום שהאלרגיה לא תעבור לעולם, היציאה מהביית תהיה טרמינאלית. ז'אק מגיע לחנות שמוכרת בעלי חיים ואביזרים נילווים ויוצא ממנה עם כלב קטנטן, רצועה, מרבץ ענקי לכלב ואופציה לאילוף, אבל פחות אלף יורו בכיס. דקה אח"כ הכלב ידרס ע"י אוטובוס וז'אק ישאר עם כל השאר. הוא מוצא מקלט בבית מלון כדי להעביר את הלילות הבאים וחוזר אל בעל החנות בדרישה של הכסף על האילוף שהרי הכלב איננו ומכאן מתחילה סאגה אמיתית ההופכת את הגיבור שלנו לכלב. קצת צ'אפלין פאטי ארבקאל.

הסרט, אלגוריה על חיי הרוב הדומם, אלה המצייתים לפקודות של מי שהם חושבים טובים וחזקים ומצליחים מהם, על אלה שלא שואלים שאלות והולכים אחרי המקובל, על תופעת העדריות בכוח המשתלטת על חלשי האופי שמוכנים להקריב את העצמאות שלהם לטובם שקט סביבתי וקיומי. נכון שברגע מסויים , כאשר העריצות גוברת יבוא יום תשלום ונקם, אבל גם הוא לא מספיק כדי לשנות את הפסיביות המוטבעת, הרצון בשקט ובאהבה.

קולנוע ישראלי: בעקבות ההערה שקיבלתי כאן על ההתיחסות המינימאלית לקולנוע הישראלי אומר כך : ההתרשמות מסרטים בפסטיבל, בקיבולות של ארבעה סרטים ליום אינה מאפשרת הבחנות מדוייקות וכניסה לעומקו של כל סרט. המבט הוא קטלוגי, ראשוני ומרפרף ולכן אין לי כוונה לבקר ולנתח את הסרטים הללו לעומק. אני מביא כאן רק התרשמות ראשונה וכללית שיזכו להעמקה אם וכאשר יגיעו למסך המסחרי.

ובמסגרת הבהרות אלה אני רוצה לציין לטובה שני סרטים שבלטו מעל האחרים : "הבן דוד", סרטו הריאליסטי, המדוייק והאמיץ של צחי גראד, סרט העוסק בהתלהמות ההסטריה המקומית שהיא כל כך ישראלית וכל כך מעוותת ויום יומית. נפתלי, גיבור הסרט שחי במושב במרכז הארץ שוכר פועל ערבי לעזרה בשיפוץ מחסן בחצר המשק. רוצה הגורל ובאותו בוקר מותקפת מינית נערה אוטיסטית שחיה במושב. התושבים חושדים כמובן בערבי ומעגל האיום עליו ועל נפתלי הולך ונסגר באלימות גוברת. הסרט שמציע גראד – תסריט, בימוי ומשחק בתפקיד הראשי הוא אניקדוטה אלימה ומהבהבת על יחסינו לאחר, על הדעות הקדומות שלנו ועל שטיפת המוח הקיבוצית והמטומטמת  שבה אנחנו חיים. הדרך של גראד אלינו היא ישירה, מחוספסת, ברורה ואפילו מרגשת.

"העדות" – בלי שואה הרי אי אפשר. סרטו של עמיחי גרינברג המחזיר אותנו לעיסוק בטראומה הגדולה, הפעם עם טעם של סרט מתח. יואל הוא הסטוריון חרדי החוקר פרשיה של טבח יהודים באוסטריה, ממש לקראת סוף המלחמה. הוא אוסף עדויות, מחפש את קבר האחים בלא הצלחה כשהוא נלחם גם נגד הזמן. העיירה בה נערך הטבח עומדת להרחיב את גבולותיה ולפני שיתכסה השדה בשלמת בטון ומלט הוא חייב למצוא את הקברים. במהלך החקירות שלו הוא מגלה פרט דרמטי על חייו וחיי משפחתו שמכניס אותו לדילמה מוסרית ודתית. הסרט בכיכובו של אורי פפר מוגש בשפה קולנועית קולחת שיש בה לא מעט עיניין ויכול להעמיד שאלות קיומיות בפני מי שמוצא עצמו מעורב.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with:

אוקטובר 1st, 2017 by גידי אורשר

משולש גברי של שני חשודים ברצח נשותיהם ובלש המנסה לפצח את התעלומה, שתי נשים מושכות, כל אחת ומעמדה וסגנון של הקולנוע האפל הישן והטוב מקדמים סוף מפתיע שיש בו גם מן השעשוע. 8 בסולם אורשר.

בין סקנדלים וצרות אחרות, בין חגים ושמחות אחרות בחרך צר של זמן נדחק כאן אל המסך מותחן בסגנון ישן של הפילם נואר, צנוע וקטן, מותחן לשם התרגעות. "סוג של רצח" מבוסס על עבודתה השקדנית של פטרישה הייסמית', סופרת אמריקאית שהתמחתה בספרות מתח והגיעה עדי פרסום בעקבות "זרים ברכבת", ספר די דליל שלה שזכה לעיבוד מוצלח בקולנוע בידיו האמונות של אלפרד היצ'קוק. היא היתה גם זאת שכתבה את הספרים שדנו בעלילותיו של טום ריפלי שגם הם זכו לעיבוד קולנועי ע"י אנטוני מינגלה בכיכובו של מאט דמון.

ה"פילם נואר", הסרט האפל היה סגנון קולנועי שהתפתח בהוליווד וטפטף אח"כ גם לעולם כולו בעקבות העבודות המוקדמות של הקולנוע הגרמני מיד לאחר מלחמת העולם השניה שכמה מגאוני יוצריו ברחו או גורשו לאמריקה עם עלית המפלגה הנאצית לשלטון. היו לו שתי פנים, לקולנוע האפל : האחד סגנוני. בעיקר שימוש מרובה בצללים שמלאו תפקיד ראשי בעיצוב הפריים הקולנועי, גם העמדת השחקנים היתה חלק מהסגנון, איפור מודגש ותפאורה שהציעה תחושה של צילום אולפני. השני היה נראטיבי : פרקטיקת השכר והעונש הוכחדה כלומר הגורל יכול היה להתעמר בכל אחד, לא רק במי שביצע פשע או פגע בקוד האתי החברתי. העולם יכול היה להתמוטט על כל אחד מאיתנו ללא שליטה או הבחנה. נולדה הדמות של האישה הפטלית המשחקת בגורל הגברים כדי להשיג את רצונותיה והשתמשה לשם כך במיניותה באופן בולט ביותר.

אנדריו גודארד, בעיקר במאי טלויזיה לוקח אותנו אחור, גם בסגנון וגם בשנת התרחשות הסיפור ומציע סרט המתכתב בסגנון הנראטיב, הצילום, הבימוי והמשחק עם הפילם נואר.  סיפורו של ארכיטקט אמיד שנשוי לאשה יפה אך היסטרית שניסתה להתאבד כבר בעבר, שנחשד ברצח שלה אחרי שנפלה מגשר גבוה. סיפור מקביל הוא של בעל חנות ספרים עכברי שאשתו נרצחה באכזריות, לא רחוק ממקום הנפילה של אשת האדריכל. בלש המשטרה שמנסה לפתור את שתי התעלומות חושד, כמובן בשני הגברים ותוהה האם יש קשר בניהם. סופו של הסרט, ממש בשניות האחרונות – מפתיע ומשעשע כאחד.

גודארד מצלם את הסרט בגוונים הפסטלים של הקולנוע של שנות השישים. הוא מעמיד את הסצנות בעיקר בחללים סגורים וחשוכים שבהם תפקיד העדר התאורה מרכזי. גם סגנון המשחק נראה כמיושן, מלאכותי מעט – כיאה לקולנוע האמריקאי של שנות הארבעים-שישים. צוות השחקנים ובראשם פטריק ווילסון ואדי מרסאן (שחקן אנגלי נפלא) ממלאים היטב את התפקידים המוטלים עליהם והסה"כ מציע סרט שיעניין אתכם, לא יטלטל מידי אבל הוא בהחלט חיובי ביחס עלות-תועלת שלו.

"סוג של רצח" – 8 בסולם אורשר.

A Kind of Murder

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

ספטמבר 24th, 2017 by גידי אורשר

קשה לדבר היום על "פוקסטרוט", סרטו המצמית של שמוליק מעוז בלי להתייחס למהומה הפוליטית, בעיקר שעורר ולביקורת שהוטחה בו, בעיקר מצד אלה שאפילו לא טרחו לראותו. אבל הפינה הזאת עינינה ביקורת קולנועית ולכן נפרד לרגע מרעשי הרקע לטובת בדיקה סובייקטיבית. במקרה הזה 10 בסולם אורשר.

"פוקסטרוט" הוא סרט גאוני שמציג באופן ויזואלי נפלא את האנומליות של החיים שלנו בארץ אוכלת את יושביה סתם. זה סרט על כאב, על בזבוז, על הקושי לבנות מחדש את מה שנהרס, סרט על חיפוש נחמה, סרט של חשבון נפש. אם יש בו ביקורת היא אינה מופנית לעבר חיילי צהל, אולי גם הם הקרבנות של המצב, אלא אל מי שמדריך את מהלכיה הפוליטיים, הקיומיים, הביטחוניים, האזרחיים והצבאיים, המוסריים של מדינת ישראל. זהו סרט שיודע לחבר באופן מופלא את האישי, האינטימי, הפרטי עם הכללי והציבורי. את התמונה הקטנה בתוך הבית פנימה עם הגדולה של המרחבים הריקים ועושה זאת לא רק בסלאלום עלילתי, אלא גם בסגנון הבימוי, הצילום והמשחק.

"פוקסטרוט" מחולק לשלושה חלקים ברורים ולסרט אנימציה ועוד סצנת סיום. מצורך ברור של המנעות מספוילר לא אתאר את סצנת הפתיחה והסיום של סרט ובאשר לסצנת שהפכה להיות מושא התקפתם המשולבת של ההם שלא ראו, רק אומר שהיא אמנם מטילה צילה על הסרט כולו אך אין בה דבר שמתיחס אפילו באפס קציה של ביקורת לצהל או לחייליו. אם יש כאן איזו זעקה הרי היא מופנית לגורל האידיוטי, לסתמיות הנוראה של המקרה או למקריות הנוראה של הסתם ואולי גם לאלוהים אם יש כזה המכוון דרכי חיים.

בעוד שהחלק הראשון שתוקע מהשניות הראשונות אגרוף בבטן עד שהלשון יוצאת מהגרון החוצה, והחלק השלישי הם ריאליסטים יותר – אמנם בשני מישורים של מודעות אישית (צריך לראות את הסרט כדי להבין) החלק השני שעל סצנה אחת שבו יצא הקצף, הוא מופשט. אלגוריה, מטאפורה על על הטמטום של הכיבוש. האויליות של ניהול המשבר במקום לנסות ולפתור אותו..

קבוצה של חיילים יושבת בשלולית במדבר, אי שם בבקעת הירדן החולית והגשומה, חיה במכולה ריקה ושוקעת (כמה סמלי) כל יום יותר ויותר בבוץ. תפקיד ששת הבחורים – להפעיל מחסום על רצועת אספלט דקה שהולכת משום מקום לשום מקום ולהרימו כל אימת שעובר גמל או מכונית פלסטינית מזדמנת. התהליך קבוע ורשום בנוהלים : עוצרים, מאירים (אם זה בלילה), מבקשים ניירות, בודקים במחשב, לעיתים מוציאים את היושבים במכונית לעמוד לצידה אפילו אם יורד גשם ומשחררים לדרכם. וכך יום ולילה ועוד יום ועוד לילה וחוזר חלילה. ובלילות החורף הקרים, בדרך כלל שום דבר לא קורה.

למרות הסיטואציה היום יומית, המטומטמת הזאת מצליח מעוז לשוות לרגעים אלה נופך אחר, קסום של מחזה אבסורד, בקט ויונסקו במיטבם. הכל הזוי, תאטרלי, מתנהל בקצב מהפנט מדגיש את הריקנות של המצב.  ואז פתאום אקשן, פחד, בהלה, יריות וארבעה פלסטינים צעירים הרוגים. ככה סתם, כמו המחסום, כמו הצעירים שיושבים בלי צורך בשום מקום. הפקודה באה מגבוה – לא יהיה כלום כי לא היה כלום. קוברים את ההוכחות מכסים את התחת. ורק החול ידע את הסוד. אבל, לא לעד. מה שהוסתר יתגלה באחד הימים, מה שנקבר יחפר ואור השמש תרפא את המורסות.

פוקסטרוט הוא סרט מכונן, נבואי אפילו אחד הרגעים שמקפיצים את הקולנוע הישראלי לרמה גבוהה יותר. השפה הקולנועית המלוטשת היא זאת שהביאה לו את הפרס בוונציה, את ה"אופיר" והיא שתדחוף אותו הלאה לאוסקר האמריקאי. וכנראה גם עמוק ללב ולמצפון של מי שיראה את הסרט.

"פוקסטרוט" – 10 בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

ספטמבר 23rd, 2017 by גידי אורשר

הרעמים והברקים שעטפו בהמון רב את "פוקסטרוט" בצל חגיגת ה"אופיר" השכיחו כי כשבוע קודם עלה למסך סרט ישראלי חדש אחר, "געגוע". הביקורת התעכבה גם משום שלא רציתי להשפיע, לכאן או לכאן על ההצבעה של חברי האקדמיה, אבל עכשיו – הכל מאחורינו. להלן סרט מסע אישי של אב בעקבות הבן שלא הכיר, שיטוט בין הריאליסטי למטפיסי שהופך בסוף להגזמה די פראית. 7 בסולם אורשר.

לשבי גביזון יש מקום של כבוד בקולנוע הישראלי, לא רק בגלל העבודות הקודמות שלו – ספורות אמנם, אלא גם בגלל השפה הקולנועית שפיתח ותרומתו הקיומית לתרבות הקולנוע והפצתה. אהבתי מאוד את "שורו" שלו, סרט שחצה לראשונה ימי מלחמה במחוזותינו והוכיח הצלחה מסחרית ואמנותית בתרומה ובהשפעה על כיוונים נראטיבים וצורניים של קולנוע מתהווה, את "חולה אהבה משיכון ג'" ששינה כיוון והציג את ישראל השלישית בקולנוע, "את הסודות של נינה" שהגביר את הנוכחות המטפיסית שכבר שרתה בסרטיו הקודמים בסביבה ריאליסטית. יש לגביזון עיין נפלאה לגילוף דמויות, אוזן נהדרת לשימור פניני שפה והרבה, טיפה של מורבידיות והומניות מהולה בהומור, גם הומור שחור.

עם הרבה תקוות באתי לסרט והאמת – זה החזיק עד המחצית. התערובת של כל החומרים הטובים מהסרטים הקודמים הלכה עם התקדמותו של "געגוע" ונמהלה ביותר מידי המצאות ונסיונות למציאת חן. הותכו כאן חומרים מן הטרוף הסוריאליסטי הקטן של ביל פורסיית הסקוטי, השפעות ויזואליות בולטות של אלמודובר ו-ודי אלן שמוסיפות נופך קסום אמנם לרגעים ייחודיים, אבל מתפוצצים עם החלטה אירונית-צינית לקראת שיאו של הסרט שמחרבים את הקסם.

הסיפור, על אב יוצא לברר פרטים על זהותו בן שזה מקרוב נודע לו על קיומו, הלך ונעשה יותר ויותר מתחכם, הזוי ואפילו דוחה, בודאי בלתי אמין גם במסגרת הבדיונית שבה כורך גביזון את הסיפור שלו. שי אביבי הוא תעשין אמיד, מיזנטרופ ומתבודד תל אביבי שמקבל מזוגתו לשעבר הודעה מפתיעה – הוא אבא לילד נפלא שגדל וצמח ללא ידיעתו, רחוק מהעיין והלב בעכו. ההלם גורם לו לצאת לצפון כדי לנסות ולהכיר את הבן ואת הסביבה בה חי וכך, במסע אישי שהוא עורך לתוך הביוגרפיה של הבן, הוא מגיע לבית הספר של הילד, פוגש את המנהל, את המורה, תלמידים שלמדו איתו, את חברתו שבביתה חי בשנים האחרונות ועוד דמויות שהיו חלק מהביוגרפיה שלו. האב לומד על הצדדים המרובים של אשיותו של הבן ומנסה למלא את החלל שלא ידע על קיומו.

גביזון משרטט כאן את הפריפריה כמרכז עם דמויות שאין להן שום עכבה באשר לסביבה האנושית, חברתית ותרבותית בה הם חיים, דמויות שבוחנות את הזר שהגיע מבחוץ להסתובב בניהן בגובה העיניים, עם סימני השאלה ועם הטחת האשמה. כך יחסיו עם המורה שהבן היה מאוהב בה, עם חבריו וחברותיו של הבן, כך עם אב שכול אותו הוא פוגש בבית הקברות, עם הורי החברה הצעירה של הילד וכך כמובן גם עם אם בנו ובעלה הנוכחי.

נכן שיש כאן חשבון נפש, נסיון לזכות בגאולה אישית, אובססיה לסגירת מעגל פסיכולוגי, הזדכות מאשמה, אבל נראה שהצד האנושי של הסרט נמס אל תוך מהלכו ההזוי. חלק גדול מאוירת הסרט עמוסה על כתפיו של אביבי המטלטל עצמו בין שתי האופציות המתנגשות הקומית והטראגית. יש בו פקחות, יש אטימות. יש בו אירוניה ויש בו תמימות ואמביוולנטיות זאת, אותה הוא מביא מחוץ לקולנוע מגבירה את תחושת הטשטוש של הסרט. הציון לשבח היחיד כאן מוענק לאסי לוי, שחקנית נהדרת שמצליחה לשמור על כבוד עצמי, גם לה וגם לדמות אותה היא מגלמת.

"געגוע" – 7 בסולם אורשר

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: