Category: ביקורות קולנוע

מאי 14th, 2017 by גידי אורשר

המלך ארתור וחבורת השולחן העגול טולטלו רבות בין ז'אנרים שונים במהלך שנות חייו של הקולנוע, לפחות, אבל שום דבר לא הכין אותם למבחן הכושר הפיסי שמעביר להם גיא ריצ'י בגרסה שלו בתחילת מה שמסומן כסדרה קולנועית מן המחשב לקהל של קיץ. המון אקשן ויזואלי ונפש אין. 7 בסולם אורשר.

כבר השם של הסרט חושף את הכוונות. הנה פרק ראשון בסדרה קולנועית מתהווה שעיסוקה, טלטול נוסף של האגדה לבית המלך ארתור וחבר אביריו  ליד השולחן העגול. להלן פרק א' – מלך מתהווה ויש לו חרב קסמים. זאת המיתולוגיה שבצילה התגבשה הממלכה האנגלית וזכתה לכן לעושר חוצה ז'אנרים של מוצרים ברמות שונות ובשפות שונות ובמחירים שונים של תרגומים קולנועיים, לפחות.

גיא ריצ'י, במאי ששמו ממגנט לא מעט צעירים וצעירים לשעבר בעקבות "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים", סרט פשע תוסס ומהביל עם מבנה ושפה קולנועית נוקבת שמרנות, מנסה עכשיו לעשות מעשה פיטר ג'קסון ולהגיש את הגרסה הדיגיטאלית שלו לאוסף סיפורי האגדה הרומנטיים. אצלו, בנתיים הרומנטיקה עדיין לא בקעה, אבל אקשן יש במנות גדולות, ושימוש מאסיבי ביכולות האנימציה של המחשב.

בסיפור הילד שראה את אביו המלך נרצח ע"י דודו, שגדל בין הזונות של לונדון והפך להיות הקודקוד במרידת ההמונים במאבק להחזיר את הכתר הביתה יש על פי ריצ'י כל כך הרבה מיתולוגיות וסיפורי  אגדות וטרגדיות שיקספיריות – מסיפור משה בתיבה ועד המלט ומקבת ואוליבר טוויסט בטעם מלך האריות, שרק בגלל הקצב ההסטרי של התנהלות העלילה והעריכה המטורפת, אחד מסימני ההכר של הקולנוע של ריצ'י, ניתן לדחוס פנימה את כולם.

לא יודע אם יש כאן איזו כוונה חברתית נסתרת, לחיזוק הצידוקים הנרטיביים. על תצוגת משחק אין כאן מה לדבר, כל המעורבים מודעים לכובדה של האגדה ולחשיבות התפקידים שלהם המלכותיים והאחרים – טובים או נבזיים במערכת. ממילא בעיבוד שכזה לסיפור שכזה ובקצב שכזה לא מסתובבים בני אדם אלא כלי שחמט וירטואלים, אפילו שחלקם מייצגים מין מעמד פועלים או זונות, וככה זה נראה על המסך. הכוכב העולה צ'ארלי האנם אנמי שניכר בעיקר בקוביותיו, ג'וד לאו שלח את כשרונו החן והיכולת שלו לחופשה, אריק באנה, כרגיל לא משאיר סימנים והשאר – לוחמים וקוסמות ממלאים רובריקות הכרחיות.

חבל רק שמעבר לטכניקות ולויזואליה המפוארת המלווה בפס קול מחריש אזניים, אין בסרט בנתיים טיפה אחת של אנושיות, רגש או הומור ללכת איתם הביתה. להלן עוד סרט המערב קרבות, קוסמים ויצרים לתפארת השימושים הסוריאליסטים של צופי הקולנוע הצעירים של הקיץ, בנתיים בלי שאר רוח.

קינג ארתור – 7 בסולם אורשר.

King Arthur: Legend of the Sword

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

מאי 8th, 2017 by גידי אורשר

סרט חדש לבמאי הצ'יליאני פבלו לארין שעושה את הדבר הנכון וחוזר מהוליווד הביתה לסביבה קולנועית מוכרת ואוהדת. אחרי "ג'קי" המוחמץ הוא מציג סיפור פיקטיבי בשרות הביוגרפיה הויזואלית מאוד של פבלו נרודה, בכיר משוררי צ'ילי וזוכה פרס נובל, סרט שהוא מעורב מאוד אישי של סגנונות, קצבים, עיניין ויכולת. לא תשארו אדישים, לכאן או לכאן. 9 בסולם אורשר. 

האמת ההסטורית אינה נר לרגליו של פבלו לארין מהבולטים שבבמאי דרום אמריקה ובודאי של צ'ילי. לארין הוא במאי אקטיביסט עם טעם חריף של עיניין בפוליטיקה ורוב סרטיו הקודמים אכן עסקו בנושאים אלה. "טוני מאנרו", "פוסט מורטם", "לא" עשו ככל יכולתם ובביקורתיות חשבון נפש שניסה לנער את המורשת הקשה שהשאיר אחריו הגנרל פינושה. זה הגנראל  שעמד בראש החונטה הרצחנית של הימין בארץ שלא היה לה מזל גדול למנהיגים הומאניים. חזון נפרץ בדרום אמריקה הלאטינית.

גם ב"ג'קי", לאחרונה, סרטו הראשון בהוליווד הוא חוזר לרגעים הסטוריים שחקוקים בליבות מליוני אזרחי העולם, אבל גם כאן האירועים בדאלאס ובוושינגטון  הם רק בסיס לסיפור שלו, נקודת מוצא להתרחשות שלא בהכרח נכתבה כך בדברי ימי אמריקה. אבל "ג'קי", כאמור היה חריג, זינוק לטריטוריה זרה ולכן גם אולי סיבתו של הכשלון האמנותי, אולי הראשון בקריירה הבימוי של הבמאי הלוהט הזה.

ב"נרודה" הוא חוזר הביתה ומספר על המשורר-הפוליטיקאי הגדול של ארצו, זוכה פרס נובל שהשפעתו על סביבתו היתה אדירה, בדרום אמריקה ובעולם כולו, כסנטור קומוניסט בפרלמנט הצ'יליאני וכגולה פוליטי לאורכו ולרוחבו של העולם. זוכרים את דמותו האייקונית בסרט "הדוור" של מייקל רדפורד לצידו של מאסימו טרואיזי הנפלא בסרט מרגש המתאר ידידות על רקע "מטאפורות" כשמצא מחסה פוליטי באיטליה. כאן, שוב במגרש הביתי שלו מרגיש לארין נוח ובלי להסתכל לצדדים יכול להסתער על הסיפור של הגיבור הלאומי ולעשות ממנו מטעמים במתכון אישי, על פי דרכו הקולנועית העשירה.

"נרודה" אינו סרט ביוגראפי מן השורה, לארין שופע הרעיונות לא יכול להצטמצם למשהו שיגרתי. כמו במקרים קודמים, הוא בוצע חלק מהסיפור ההסטורי ומתרכז רק בו, מפתח אותו ומתבל אותו במבנה לא שיגרתי, תוסס וקופצני שמשאיר את הצופה במרדף אחרי העלילה – הממוצאת ברובה ואחרי השפה הקולנועית המהפנטת, חדשנית ומאתגרת שלו. במידה רבה הוא עוסק במשורר ובשירה שלו, נושאים מופשטים בעיקרם באמצעים מוחשיים מאוד של צילומים אקספרסיביים ועריכה תוקפנית וגמישה.

מי שיחטט בנבכי הסיפור האישי של פאבלו נרודה לא ימצא את האפיזודה בה מתרכז לארין, בשנתיים של 1948-9, ימי הרדיפות של הנשיא וידלה ששינה את עורו ואחרי שנבחר בקולות  השמאל החל לרדוף את הקומוניסטים עם רוח גבית של הקפיטליזם האמריקאי שנשב מהצפון. במרכזו של הסיפור עומדות בעיקר שתי דמויות – זאת של המשורר-פוליטיקאי וזאת של בלש משטרה שנשלח ע"י וידלה אישית לרדוף, להשיג ולהביא למאסר.  וכמו ב"ג'קי" עם סיפור מסגרת של עיתונאי המראיין את אשת הנשיא, וכמו בימים הטובים של הסרט האפל, גם כאן הסרט מסופר, ממש, מנקודת המבט של הבלש.

לארין חוגג כאן את חירותו של האמן ליצור דמויות יש מאיין וככזה הוא מקים לחיים את הדמות של אוסקר פלושונו, איש משטרה עם עבר משפחתי מחייב ועתיד מזהיר שהוא כולו פרי הדמיון. של נארודה שחייב לעצב פרק של מבוקש במיתולוגיה שהוא יוצר לעצמו, או אולי אפילו של השוטר עצמו, חובב ספרי הבלשים. טריק מבריק המוסיף עיניין וחוכמה לבניין שיכול להיות שאבלוני בשכונת הסרטים הביוגרפים השגרתיים. אי אפשר שלא להזכר בגיבור הסרט "מעבר לכל דמיון" של מרק פורסטר וביחסים בין הדמות הפיקטיבית המחפשת משען והסופרת שכותבת אותה…

נרודה הוא אמנם דמות נערצת אבל לארין לא משאיר את גיבורו ללא ביקורת על התנהלותו האישית. המשורר, חובב נשים ויין לא התנזר מתענוגות הגוף והנפש ולא נמנע מלפגוע גם בקרובים אליו. אשתו למשל. אבל בזה הוא לא לבד, הוא חלק מתופעה של נהנתנים במעלה הכוח והיכולת ולעזאזל הדוגמה האישית, כשאנו פוגשים אותו ואת ידידיו הסנטורים  מקפצים בחדווה  לשטף ההדוניסטי של מנעמי השלטון.  גם השירים שלו, בייחוד אלה הרומנטיים שהביאו לו את התהילה עוד לפני השירה הפוליטית, גם הם נתפסים במערכת ההתיחסות של לארין כהצגה אחת גדולה, בומבסטית.

"נרודה" הוא סרט שלא נותן לצופה מנוח, גם לא מבחינת ההגדרה הז'אנריסטית שלו. נכון, בעיקרו הוא ביוגרפיה, אבל סיכמנו כבר שזאת ביוגרפיה שברובה היא סינטטית, פרי רוחו של הבמאי. אבל הוא גם סרט בלשי, במעקב שעורך פלושונו אחרי נרודה לאורכה ולרוחבה של צ'ילי, ותמיד נרודה נמצא צעד אחד קדימה. בהתקדמותו של הסרט הוא אפילו הופך למותחן פעולה, מה גם שעל סופו של המרדף  אי אפשר לקרא בויקיפדיה או בספרי הסטוריה.

גם בסגנון שלו הוא מעורב מאוד. הוא גם מלודרמטי מחד וסטירי מאידך, מתקתק אך גם נושך, מעריץ וביקורתי. גם הסגנון הקולנועי, בעיקר בעריכה מאוד אקספסיבית הוא מיוחד. משפט של אחת הדמויות יכול להתחיל במקום אחד, להמשיך במקום אחר ולהסתיים בשלישי. המעברים חדים, מדהירים את הסרט לקצבים על קוליים ודורשים עירנות מקסימאלית, אולי רבה מידי, כדי לעקוב אחרי כל הניואנסים. קצב של סרט מוסיקאלי, וידאוקפליפ.

צילומים מרהיבים של צ'ילי העירונית והאגרארית, ההררית והצבעונית ועיצוב אמנותי מוקפד המחזיר אותנו לסוף שנות הארבעים עם הרגעים הדקדנטיים והדרמטיים של הימים ההם והופעה מרשימה של לואיס גנקו כנרודה, מרסדס מורן כאשתו וגאל גרסיה ברנאל כבלש, משלימים את הסיפור הייחודי הזה שהיה-לא היה.

כך או כך, מדוייק או מומצא, הקולנוע של לארין מצליח לשמר את הרוח, הזכרונות, הטמפרמנט והמוסיקה העוטפת הכל כדי להציע  פיסה נוספת מהמהות הדרום אמריקאית כפי שהיא משתקפת באספקלריה של גיבוריה המיתולוגיים.

"נרודה" – 9 בסולם אורשר

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

מאי 5th, 2017 by גידי אורשר

סרט חדש, לאיתן גרין, התסריטאי של התסריטאים של הקולנוע הישראלי, הוא בהחלט עוד סיבה לחגיגה. סיפור מקומי כל כך שזוכה לטיפול ההופך אותו למשל, מאוד לא דידקטי, על המציאות שלנו, סיפור יום יומי המזוקק לקולנוע עדין ויפיפה, ללא ספק אחד הסרטים הנפלאים של השנים האחרונות. 9 פלוס בסולם אורשר.

ביקורת אמנות היא עיניין סובייקטיבי, תלויה מאוד בנקודת המבט הקיומית, המוסרית ואולי גם החברתית-פוליטית של המבקר וכמובן גם של המתבונן המקרי ביצירה. יש שיבחנו את הנושא, יש שיבדקו את האמצעים ועל פי אמות מידה שונות אלה ינסו להגדיר את הפער בין הכוונות לתוצאה. אם קיים פער כזה, מדוע ועד כמה הוא משמעותי.

לכן מעניין מאוד, למשל להבחין בין הנסיון להכליל את גוף יצירתו הקולנועית המתרחב לאיטו של הקולנוע של איתן גרין כפי שהוא משתקף בכמה ביקורות שכבר התפרסמו על סרטו החדש. הכללה הנעה בין מי שרואה בסרטיו של גרין את ההתנגשות של המציאות שסובבת את גיבוריו המערערת את היסודות שעליהם ביקשו לממש את חלומותיהם למי שמוצא בהם עיסוק בגבריות הישראלית ובהבטיה השבריריים והפגיעים ומי שמסנטז מהם בעיקר יחסי אב ובנו. וכך, נוכל להבין שהמרחב הנפרש ביצירתו של אחד התסריטאים-במאים המרתקים הפועלים בקולנוע הישראלי בעשרות השנים האחרונות הוא גדול דיו כדי להכיל את מגוון התובנות הללו.

ומה זה אומר לגבי היצירה עצמה ? האם מירב הפרושים מצביע על טשטוש נראטיבי וחוסר מיקוד סיגנוני, או אולי להיפך – יש ביצירתו של גרין סלסלת פירות מכל הטוב שאמנות הקולנוע מציעה ליוצריה. לי נראה שבמקרה של גרין האופציה השניה היא התשובה הנכונה. גרין מציע מפתחות רבים לשערי סרטיו וכל אחד יכול לבוא בהם ולצאת מלא חופניים.

אני רוצה להציע עוד, לפחות שני מפתחות שכאלה, מאסטר קי שנכונים לכל הסרטים. הראשון והבולט הוא ההומאניות שבה הוא מטפל בגיבוריו, אנושיות ואהבת אדם הזולגת מהקולנוע האימפרסיוניסטי שרנואר נביאו ועד הרגעים הקטנים והמשמעותיים בסרטים של גרין, והשני הוא היכולת לערב גבוה ונמוך – דמויות יום ייומיות שבאות ממרכז החברה וסיפוריהן הופכים למשלים מייצגים ומלוטשים. ואלה הופכים לאבנים זוהרות על דרכו של הקולנוע שלנו.

גרין בוחר אותם  מהיום יום של החברה הישראלית. עולה חדשה מבריה"מ המנסה לבנות כאן חיים חדשים, ברמן תל אביבי, לשעבר לוחם שפישל בצבא ואביו המהגר שלא מצליח להתאקלם, עיתונאי מקומי קטן בפריפריה שנתלה על זוהרו המזוייף של שחקן כדורסל זר, אב ובנו בעלי חברת אירועים קטנה שמתקשים אפילו בהוצאת רשיון נהיגה לילד, מחסנאי בחוג לקולנוע באוניברסיטה המנסה להגשים את חלומו לביים, משפחה קטנה ופגועה שקורותיה הצנועים מוגשים לנו בשלוש פעימות של זמן.

גם ב"חדרי הבית" הוא מעמיד במרכז דמות מהוהה ונופח בה חיים. כאן זה קבלן בניין ירושלמי קטן עם שאיפות גדולות. כזה הוא אברם נאווי (יובל סגל הנפלא), שכמו רבים בסביבה שלנו, הוא רוצה לעשות את המכה שלו שתאפשר לו לעלות כיתה ולהיות בעל משמעות. לשם כך הוא לוקח הימור שיסכן את משפחתו, ואת דירת הפנטהאוז החדשה, הגדולה מידי שבנה כדי להבטיח למשפחה בסיס פיסי איתן. הנישואין שלו עם דסי (אסנת פישמן) אינם זוגיות הברורה מאליה, היא שברירית ונבחנת מחדש עם כל שינוי מאיים. דורון, בנו המתבגר בן ה 14 (עידו זייד הנהדר) הוא תלמיד תיכון ושחקן כדורסל מוכשר, אך גם הוא מופנם ומתקשר בקושי עם הסביבה.

דמויות נוספות המאכלסות את הסרט הן שמואל (דני שטאג) גיסו של אברם, דמות מוחצנת, קולנית, חמה הנשוי לחוזרת בתשובה (שרון אינגריד שטרק) ומתנייע בין חובותיו למשפחתו שלו, שתי בנות ולקשרים עם אברם ודורון, דולברג (אריה צ'רנר) המורה להסטוריה שמשמש גם כמאמן הכדורסל בבית הספר, גדל גוף ומחוספס המסתיר טראומה של דור שני לניצולי שואה וסאלים (ג'מיל חורי) הספק וקבלן המשנה של אברם המנסה שוב ושוב לקבל את כספו בעבור חומרי הבניין שבניתו נעצרה. דמות נוספת, יוצאת דופן היא של היזם שעבורו בונה אברם את הבית (דן תורג'מן) והיא אולי הדמות היחידה בגלריה שאינה מעוררת איזו שהיא אמפטיה.

הבעיה המניעה את עלילת הסרט היא תאונה המתרחשת באתר הבניה שבגינה מופסקת העבודה ותזרים המזומנים הדחוק עליו מתבסס הקבלן זה מקרוב, שהיה קבלן משנה וביקש להרחיב את עסקיו ללא גב כלכלי מתאים, נעצר מלהגיע. החובות תופחים ולאברם אין מהיכן לממן את ההתחייבויות שלו. הנושים, בעיקר אלה שהיו ספקיו, לוחצים ואפילו מאיימים, מה שמחייב את אברם ודורון לעזוב את הבית ולניסיונות לפתרונות קיצוניים יותר.

בניה של סרט היא בניה של פאזל המורכב מרגעים שיוצרים סיטואציות ומעצבים דמויות. פאזל המניח בפנינו את תמונת עולם המוסרית, הערכית, החברתית, הרגשית של הבמאי-תסריטאי ואיתם של גיבוריו. גרין בונה את הפאזל שלו מחלקים קטנים, פיסות של הוויה המצטרפות ליישות אחת, בתפרים עדינים, כמעט בלתי נראים. לא צריך להתרחק מידי כדי להבחין בחדותה ובדיוקה של תמונת העולם שלו. הבחירות שלו טעונות ברגעים ייחודיים, אינטימיים, רגישים כל כך שמעצבות עולם אנושי עמוק , רב מימדים שאי אפשר שלא להגיב איליו בהענות שאין בה אהבה, לפחות אמפטיה. למרות הביקורת המרומזת על דרכו של אברם, אנחנו מאמצים כאן את נקודת המבט שלו והולכים איתו לאורך כל הדרך.

גרין טוען את הסרט במשלים קטנים על החברה שלנו, המציאות הישראלית על רוב גווניה. גם מטריאליסטיות, גם שואה, גם יחס לשונה, גם ערבים-יהודים (הלואי והפתרונות שלו יאומצו ע"י הקברניטים שלנו…), גם מקומו של הבית בחיינו ואולי גם על חטא הגאווה. אבל הדרך שבה הוא מניח את המשלים הללו על המסך היא עדינה ורכה כל כך, חסרת דוגמטיות וסימני קריאה.

הבחירה של השחקנים והעבודה שלהם, גם היא מלאכת מחשבת. זוהי הפעם השניה שיובל סגל משתף פעולה עם גרין בתפקיד ראשי (הוא היה ראש המשפחה ב"הכל מתחיל בים") ונראה שהיכולות שלו הן בלתי מוגבלות. העדינות, הרוך, חוסר האונים העוטף את המראה הגברי שלו מביאים כמה רגעים של חסד מופלא. עידו זייד הצעיר הוא שחקן מרגש, ביכולות שלו כאיש צעיר שההתבגרות המואצת נפלה עליו כדי לטלטל אותו, לקשור בעזרת האינטואיציה והחוכמה שלו את קצוות המשפחה הנפרמות. כזה הוא דני שטאג, הדמות המוחצנת של הסרט שמביא את ההתפרצויות האלימות האינסטינקטיביות של הדמות שלו לצד יכולת לאינטימיות עדינה ומלטפת שיש בה מזיגה רבה של חיוך. וכאלה גם השחקנים האחרים המשלימים את האנסמבל המדוייק שמרכיב כאן גרין.

הצילום הסגור-פתוח המיומן של שי גולדמן, העריכה המדוייקת של ערה לפיד שמעמידה את הרגעים היפים של הסרט בקצב ובטעם הנכון והמוסיקה העוטפת של יוני רכטר תורמים את תרומתם לסרט היפיפה-רגיש הזה, בודאי אחד הסרטים היפים והמרגשים של השנים האחרונות. אבל מעל כולם, זוהי היכולת של גרין לכתוב ולביים, לעצב בדמותו  את המציאות שלנו לתמונת העולם שלו תמונה שיש בה גם כאב, גם הומור, חיים ובעיקר אהבה.

"חדרי הבית" – 9 פלוס בסולם אורשר

 

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , , , , , ,

אפריל 22nd, 2017 by גידי אורשר

הסכסוך השראלי – פלסטיני זוכה להצעה מקורית מאוד לסיימו במסגרת הסאטירה של אייל חלפון על פי ספרו של איתי מאירסון. בהעדר אופציה מוסכמת אחרת תבוא ההכרעה על מגרש הכדורגל בדרבי בין לאומי בין שני הצדדים הניצים. המנצחים לוקחים את כל הארץ. למרות הטירוף, הרבה רגעים ריאליסטים שמגבירים את תחושת האבסורד. משעשע ומעורר מחשבה עם שני שחקנים נפלאים. 8 בסולם אורשר.

"הספריה הלאומית"הוא מערכון סאטירי נפלא שכתב חנוך לוין, שלוש שנים לאחר הנצחון הגדול במלחמת ששת הימים ולתוך מלחמת ההתשה שגבתה מחיר יומי נורא בחיי חיילים על שפת תעלת סואץ. זה היה אחד הרגעים המכוננים ברוויו "מלכת אמבטיה" שהעלה אז התאטרון הקאמרי והסעיר את הציבור המקומי במבט החריף, אולי מידי לתקופה אך המדוייק, הנבואי – הגאוני על מצב ומיתוסים מתהווים וקיימים של הציבור במדינת ישראל הגרעינית ובארץ ישראל המתהווה.

במערכון משתתפים שלושה : תייר, מורת דרך ונהג המונית שלהם והוא עוסק בבנין הספריה הלאומית אותו מציגה מורת הדרך לתייר. הספריה על הבמה היא קופסאת גפרורים התלויה על חוט, מתנדנדת. התייר מתפלא על גודלה המזערי של הספריה הלאומית, המורה מנסה להסביר והנהג מתעצבן על שאלותיו של התייר. לבסוף כשהתייר לא מבין איך מכניסים ספרים לקופסאת הגפרורים ואיך נכנסים לשם גם הספרנים מתפתח הטקסט הבא :

"תייר [מתייצב מאחורי כתפה כדי לתפוס מחסה] איך נכנסים פנימה הספרנים?

מורה [לנהג] הוא שואל איך נכנסים הספרנים.

תייר [לנהג] אל תרביץ!

נהג [בכעס] ספרנים בקופסת גפרורים?! על מי אתה חושב שאתה צוחק?! הספרנים שלנו גמדים?! חיידקים?! פּוֹץ! פוץ קטן מארצות הרווחה!

תייר אני לא פוץ, אני תייר ואני לא אשם שהספרייה הלאומית שלכם כל-כך קטנה!

מורה [מחייכת בטוב-לב] הוא אומר שהיא קטנה.

נהג בטח שהיא קטנה! אם רבי עקיבא פוסק שהיא קטנה אז היא קטנה. קושיות יש לו לרבי עקיבא! שלום רבי עקיבא! חיית פה? בנית פה? תחיה פה איתנו עשר שנים לפני שתשאל שאלות! "למה היא קטנה", "איך נכנסים פנימה הספרנים", "הספרים"! אתה יודע מה? [לוקח את הספרייה הלאומית ומכניס לכיסו] אין ספרייה לאומית! גמרנו!  "

זכרונו של המערכון הגאוני הזה עולה בי מידי פעם אל מול המציאות ההזויה שבה אנחנו חיים ובייחוד כאמת מידה לנסיונות מוצלחים יותר או פחות ליצור סאטירה על אותה מציאות. זה קרה שוב אל מול הסרט של אייל חלפון, על פי ספרו של איתי מאירסון שנוטלים את הסכסוך הבלתי נגמר כבר מאה שנים ויותר בינינו ובין הפלסטינים ומציעים לו פתרון. כמה לא הגיוני, אולי  בעצם הגיוני.

אל מול סרט שכזה מתבקש שוב לפתח דיון על מהותה של הסאטירה, מקומה, גבולותיה (אם יש), תפקידה, משום שהתייחסות הערכתית-ביקורתית איליו כרוכה בקבלת המתווה של המגרש בו היא מתקיימת. והמסגרת הזאת שמציעים מאירסון וחלפון של ההשואה שבין הסכסוך הלאומי ומשחק כדורגל היא לאחדים חילול הקודש כשלאחרים היא הברקה משובבת ומקורית.

"מלחמת 90 הדקות" הוא נסיון לפגיעה ישירה במצב הנוכחי שבו אנחנו נתונים, לא לבלוע ולא להקיא את השטחים שנכבשו (או שוחררו על פי דעה אחרת) במלחמת ששת הימים ובהם כשני מליון פלסטינים שלא רוצים אותנו בקרבם, לפחות. חמישים שנה מועלות השאלות הקיומיות, מוצעים פתרונות, דומים מאוד האחד לשני, הצדדים יודעים איך יסתיים המחזה, אבל זה נמשך עוד ועוד ועוד ועוד. ואם הצדדים לא רוצים, או לא מסוגלים לפתור את הבעיה באופן רציונאלי, הבה נביא רעיון מקורי, קיצוני, הזוי – אבל פתרון כל שהוא. משחק כדורגל בין ישראל לפלסטין כשהקבוצה הזוכה תהיה זאת שתקבל בעלות על המגרש. כלומר על הארץ הזאת. הקבוצה השניה תסתלק מכאן. תעלם.

ההשוואה של מלחמה לכדורגל אינה חדשה, גם זאת וגם זה משתמשים הרי באותם מונחים. האוהדים – זה עד מוות, הקריאות במגרש הן "מלחמה, מלחמה", ההזדהות טוטאלית והרגשות פטריוטיים לסמל, לצבע, לדגל. אבל האלימות (וזאת ישנה גם בספורט) אינה אותה אלימות ובכלל, הכדורגל, כמו הכדורסל או הבייסבול והפוטבול כל אחד במחוזותיו, הן סובלימציה של קרב, הפשטה של מלחמה.

חלפון מציע את הסאטירה שלו על המצב. על חוסר המוצא איליו נקלענו, שני הצדדים הניצים. הנושא אינו המשחק הבלתי הגיוני. הנושא לביקורת שלו הוא חוסר האונים וכנראה גם חוסר הרצון והתעוזה להחליט על פתרון אפשרי. ואם אין הגיון, הולכים על הכי מטורף שיש – דרבי ישראלי פלסטיני.

זאת אינה הפעם הראשונה שחלפון משתמש בכדורגל כדי לחבר בין נציגי שני העמים. הוא כתב את "גמר גביע" (בימוי ערן ריקליס, 1992), נסיון אופטימי ולא ריאליסטי לחבר בין אויבים מרים על רקע מלחמת לבנון ומשחקי הגביע העולמי. אך בעוד ששם היה הכדורגל חלק ממערכת היחסים, כאן הוא כל כולה.

חלפון בונה את הסרט שלו כסרט תעודי העוקב אחרי ההתנהלות מסביב לאותה החלטה והוצאתה לפועל. המרכיבים מוכרים מאוד מעולם הכדורגל ועיתונות הספורט מחד והסיקור המדיני-פוליטי מאידך. במרכז עומדים שני המאמנים של הקבוצות – כשמשה איבגי הוא המאמן הישראלי ונורמן עיסא הוא הפלסטינאי. בניהם נציגי האו"ם ופיפ"א וגם חבורה פורטוגלית חביבה הכוללת את מנהל האצטדיון בו יערך המשחק, אשתו וחברים שלו לשתיה בפאב, המציעים את הזוית השקולה במעמד המטורף המתקרב ובא.

האפשרי נושק כאן לבלתי אפשרי, הצפוי משיק למפתיע ורגעים אותם אנחנו מכירים מסצנות משופשפות בתווך עינייני אחד זוכים להופיע במשמעו אחרת לגמרי. למשל – ביקור של הנבחרת הישראלית לגיבוש וחיזוק עמדות ב"יד ושם" מעמיד במבוכה את המאמן הגרמני. למשל המאבק על הכללתו של שחקן פלסטיני המשחק בנבחרת הישראלית ועובר לנבחרת הפלסטינית.  היחסים בין המאמנים מחליפים הילוך מידי פעם מעבודה בצותא ליריבות פיסית ברגעים אנושיים מוכרים ומשעשעים.

למרות שהוא עוסק בהחלט בסכסוך הישראלי-פלסטיני יכולים קברניטי התרבות להרגע – הסרט אינו נוקט עמדה לטובת צד זה או אחר ומצביע רק על האבסורד שבמצב. וזאת עוד אחת מהמטרות המוצהרות של הסאטירה . הסרט קולח, משעשע מאוד, ותלוי בעיקר בשני השחקנים הראשיים המגלים כאן את היכולות הקומיות שלהם. איבגי ועיסא מחזיקים את ההתרחשויות על כתפיהם ועושים זאת בחן, בכבוד, וברצינות ובהומור המדודים בדיוק.

ואם יהיו כאלה שיסתכלו מהצד ולא יקבלו את ההגיון שבטרוף הזה נאמר "אתם יודעים מה ? אין דרבי בין לאומי כזה ! גמרנו !"  ותתפלשו בעצמכם עוד 100 שנה, אם זה מה שאתם רוצים…

"מלחמת 90 הדקות" – 8 בסולם אורשר

 

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

אפריל 9th, 2017 by גידי אורשר

איזה שבוע כיף, השבוע הקולנועי הזה שהביא לנו גם "דניאל בלייק" של לואץ' וגם "פטרסון" של ג'רמוש, שני סרטים שהוצגו לראשונה בפסטיבל קאן האחרון. רק שמו של ג'רמוש מעורר רטטים של ציפיה, למי שמכיר קצת קולנוע עצמאי ובהפסקות די ארוכות הוא גם מצדיק את התחושות הללו. הנה סרט נוסף שיר של קולנוע על שירה ואנשים קטנים, ושוב – סרט מהפנט. 9 פלוס בסולם אורשר.

התחרות בשנה שעברה על פרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן היתה קשה באמת עם שורה מתארכת מהרגיל של סרטים מעולים. בסופו של פסטיבל חזר קן לואץ' הביתה עם פסל נוסף  בסרט נפלא כשלעצמו, אבל אני מצאתי עוד קודם את המועמד שלי ל"פאלם ד'אור" שלי. נכון שבסוף בא ג'ורג' מילר בראש חבר השפטים  והתעלם מהסרט לחלוטין לקול מחאות רבים מהעיתונאים, אבל העובדות נקבעו. עכשיו יש לכם אופציה לחלוק את רגעי ההנאה הצרופה מ"פטרסון", סרטו הזעיר, הנפלא, המיניאטורי של ג'ים ג'רמוש הוותיק.

יש לאיש הזה מגע של קסם, זה יכול להיות סרט בשחור לבן על אסירים הבורחים מבית סוהר בדרום ארה"ב ("נרדפי החוק", 1985) או סרט מפואר על אהבתם של שני ערפדים ("רק האוהבים שורדים" 2013), היכולת שלו לעצב דמויות מהפנטות בפשטותן, באנושיותן היום יומית, בריקנות המקיפה אותן, בהסתגלות שלהן למסגרות הכובלות של חייהם, בחלומות הקטנים שלא מצליחים לפרוח, במבטו החריף והמדוייק ובהומור הדק המהדק את הכל, כל אלה הופכים רבים מאוד מסרטיו המעטים לשכיות חמדה קולנועיות.

ג'רמוש, ללא כל ספק הגורו המוצהר של הקולנוע העצמאי האמריקאי מצליח בכל סרט שלו לעצב מחדש את המציאות של האוטסיידרים, היושבים מחוץ לשאון החיים ההשגיים והדורסניים ומנסים להמשיך להרכין את הראש מתחת לזרם הגועש של ההשגיות התחרותית. תנו להם, לגיבוריו את הפינה השקטה שלהם והם לא יפריעו לאיש.

"פטרסון" הוא סיפורו של איש כזה, נהג אוטובוס עירוני (שאת דמותו מגלם אדם דרייבר), פטרסון שמו שחי בעיירה ושמה פטרסון בניו ג'רסי , אותה עיירה בה נולד לו קוסטלו (מהצמד לו וקוסטלו – השמן והרזה II) והפך בה לגיבור מקומי. פטרסון קם כל בוקר בשש וחצי, מנשק לאשתו הרדומה, אוכל את הסיריאל שלו ויוצא ברגל לתחנת האוטובוסים כשבראשו מהדהדות מילים של שירים שהוא מעלה על הכתב מאוחר יותר בפנקסו הקטן.  אשתו (גולשיפתה פארהאני האיראנית), עקרת הבית עם אובססיה לציור של פסים (היא צובעת כל דבר בפסים ובעיגולים ובגלים של שחור-לבן, החל מוילונות, קירות, ריפודים ועוגיות שהיא אופה) מעריצה את כתיבתו ומנסה לשכנע אותו שהמילים שלו שייכות לעולם.

לעולם המסוגר הזה נדחקים עוד כלב בולדוג זעיר, מוזג בבר איליו מגיע פטרסון בסיבובו הלילי עם הכלב, זוג בתהליכי פרידה, ילדה צעירה שכותבת שירים ומשורר יפאני המעריץ משורר שכתב פואמה על העיר פטרסון. מלבד דמויות אלה, שזוכות לזמן מסך ולהתייחסותו של פטרסון, העולם שלו מלא טיפוסים שעוברים בו ביעף, בזמן עבודתו כנהג. רובם, אגב, זוגות ותאומים. היום יום הזה הופך אצל ג'רמוש לשירה שנכתבת בפס הקול ועל המסך, ממש בטקסטים הנאגרים לספר, ספר החיים של פטרסון.

זהו סרט שלא קורה בו כלום, ובכל זאת הוא מלא וגדוש בהבחנות אנושיות ובאהבת אדם. זה ה סרט המציע חוויה אישית ואמנותית, במינימליזם מפואר. התחושה תוך כדי צפיה בסרט מזכירה ישיבה בבית קפה שבו עוברים אנשים, יושבים אחרים וכולם ממלאים את המסך בתערובות מרתקות של עיניין המשתנה כל הזמן. היכולת של ג'רמוש לשרטט את הדמויות הללו  והעומק הקולנוע מרובת השכבות של צילום, טקסטים ומחשבות הופכת את הסרט לפנינה קטנה שאוהבי הקולנוע לא יעזו להחמיץ

"פטרסון" – 9 פלוס בסולם אורשר.

Paterson

 

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

אפריל 7th, 2017 by גידי אורשר

סרט חדש של קן לואץ' שזכה בנקודות שלו כבר בפסטיבל קאן האחרון והחזיר את המייסטר הזקן הביתה, מצרפת לאנגליה עם פרס "דקל הזהב" ולא בפעם הראשונה. סיפור יום יומי מקסים-כואב וביקורת חריפה על מוסדות הסעד במדינות שבהן הכלכלה הקפיטליסטית החזירית מעכירה את כושר השיפוט האנושי. נפלא. 9 פלוס בסולם אורשר.

רק שמו של קן לואץ', הבמאי האנגלי הוותיק, בן למעלה מ-80, מזקני השבט ומיוזמי ה BDS, עוכר ישראל וממתנגדיה הבולטים והקולניים של מדיניותנו בשטחים הכבושים מעורר בארץ חלחלת קללות ונאצות. כל כך עד שמפיצי הסרטים שרוצים מאוד להקרין את סרטיו בארץ חוששים מהתגובה הציבורית של המתלהמים וההולמים בעם שאינם יודעים מהו הגבול בין השקפות פוליטיות וחברתיות של יוצר לבין נפלאות יצירתו. אבל מה לעשות, האיש גאון של קולנוע ויודע לעשות סרטים והוא בעיקר הומניסט ולוחם לזכויות הנדכאים באשר הם, אחד הטרובדורים הבולטים של מעמד הפועלים.

"אני, דניאל בלייק", סרטו החדש שזכה בקאן בפרס הגדול הוא סרט שכזה שיש שיראו בו פלקט נגד העריצות הממשלתית מול האדם הפשוט, של הביורוקרטיה הנוראית העיוורת לצרכים שאותם היא צריכה לשרת ויש שיהללו את היכולות הפילמאיות והשליחות החברתית. גם אני. העיניין נכון לא רק במקרים של "הביטוח הלאומי" שלנו, הוא מתפשט בעולם הנגוע במגפת הכלכלה הקפיטליסטית החזירית שרואה רק מספרים ומפנה ראשה לבני האדם עליהם ועבורם היא מתקיימת.

זהו סיפורו של נגר אנגלי מניוקאסל שעבר התקף לב ונפצע כשהתמוטט בעבודה המתדפק על משרדי השרותים הסוציאלים שדוחים אותו בלך ושוב, גבוהי לב ואדישים למקרה שלו, אחד מיני רבים מאוד. זהו סיפורה של אם חד הורית לשני ילדים שגם היא נדרסת תחת הפרסות הדוהרות והאטומות של אותו שרות ואינה זוכה למענה כל שהוא. לואץ', משורר החמלה והכאב של המעמד החברתי הדל והנרמס, המעמד השקוף באמת, מקשר בין השניים. הוא מציג את אחוות הדפוקים, את האהבה של איש לרעיהו בעולם הנזקקים ואת חטא הגאוותנות והאטימות של משטר יהיר שחושב במספרים גדולים ומתעלם מהמקרים הפרטיים, מהאדם הפשוט שם למטה. ואותה הומניות מטלטלת שאנחנו מוכנים לקבל לכיוון הדלות האנגלית, מכוון לואץ' גם אלינו, לממשלה שמדכאת חלק מאזרחיה, ובוודאי את הגרים בשעריה. הומניסט נשאר הומניסט.

לואץ' משכשך תדיר את גיבוריו במדמנה המיועדת לחלשים שכמוהם, בריאליזם נוקב המיישיר מבט אל היום יום המחוספס המרכיב את שיגרת חייהם. הוא יוצר רגעים מהפנטים שנלקחים מהמציאות הכואבת ששוחקת את הכבוד האנושי של גיבוריו במאבקם בסביבה ומעוררת את כל בלוטות ההתמרמרות של הצופים. יש לו יכולת לבור את המוץ מהתבן, לנקות את המיותר, את התפל ולהציג בפנינו בליטוש צורב את הכאב וחוסר הצדק . אולם באותה מידה הוא יודע לשוות נימה של אנושיות ואולי לעיתים גם הומור המהבהבים ברמץ האנושי , בדמויות המרתקות שהוא מביא את סיפוריהן.

הריאליזם הפואטי של הסרט, כמו של רבים מסרטיו הקודמים נשען על עבודה מוקפדת עם שחקנים שאותם הוא בוחר בדיוק רב. דייב ג'ונס, הוא דניאל מצטרף לשורה של שחקנים גברים שאיכלסו את הסרטים הקודמים, דומה דמיון מפתיע לפיטר מולן, במאי ושחקן ששיתף פעולה עם לואץ' כמה פעמים ("ריף ראפ" ו"קוראים לי ג'ו") ומחלק איתו תפיסות חברתיות דומות. ג'ונס המוכר בעיקר כקומיקאי וסטנדאפיסט המתארח באופן סדיר אצל חבורת הקומדי סטור האנגלית, מציע כאן את החיבור הנפלא של עוצמה אנושית, רגש וקריצה הומוריסטית מסויימת, בעיקר ביחס הציני שלו לטיפול המוסדי במצבו.

היילי סקווירס שחקנית מחוננת ומחזאית בזכות עצמה, היא קייט, מביאה אף היא את היכולות הדרמטיות המגוונות למלא את דמותה של אם שאמונתה באדם נשחקה במהלכים המבזים של ממסד אטום ועיוור לגורל שבור, שמסכימה לטוות בזהירות קורים דקים של קשר עם המובטל חולה הלב. אח לגורל מתנכר.

כל המרכיבים הקולנועיים האחרים מצטרפים כאן לשירה קולנועית צרופה – הצילום הנכון תמיד של רובי ריאן המשתף פעולה כבר זמן עם לואץ' (וצילם בין השאר גם את "אמריקן האני" של אנדריאה ארנולד, עוד אחת מחבורת הבמאים החברתיים בסביבת לואץ'), והעריכה הרגישה של ג'ונתן מוריס, עורכו הקבוע של לואץ" עוד מימי עבודתו בקולנוע התיעודי. סרט שנשאר עמוק בנשמה, גם ימים רבים אחרי הצפיה בו.

"אני דניאל בלייק " – 9 פלוס בסולם אורשר

I Daniel Blake

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

אפריל 6th, 2017 by גידי אורשר

לא שיש להגיד משהו רע או מרושע על הסרט, רק שהוא פשוט קולנוע פרימיטיבי. לא תסריט והמון חורים בעלילה, לא בימוי, לא משחק רק נוכחות חביבה של עומר סי שאנחנו זוכרים לו ימים טובים יותר אצל במאים טובים יותר ועם סיפורים טובים יותר ופרטנרים משובחים יותר. 6 פלוס בסולם אורשר.

לא אחת נתקל המבקר בסרט רע, מרושל, בלתי אמין לכל אורכו ובכל זאת לא נראה לו נכון לקטול אותו ולהכותו אל החומש, בודאי שלא ברשעות. "מחר מתחיל הכל", הספק קומדיה, ספק דרמה של הצרפתי הצעיר הוגו ז'לן הוא סרט כזה שהאמת, אין הרבה מה לדון בקיומו החולף, המקבל איזה צידוק דק ימים רק משום שהשחקנים שבו הם די סימפאטים והכוונה בסך הכל לצבוט את הלב בחיוך כואב.

צעיר שחור ומצודד עושה חיים בחוף הרביירה הצרפתית ועל שפת היכתונת שהוא משיט מונחת יום אחד תינוקת משותפת לו ולצעירה אנגלית. הוא נדרש לאחריות הורית. הוא נוסע ללונדון לחפש את האמא ונשאר שם עם הבת למשך שמונה שנים כאב לדוגמה. ואז חוזרת האם ודורשת את זכותה כהורה.

קרמר נגד קרמר ? מה פתאום. הסרט לא נכנס לצרכים מוסריים כאלה. אמינות בסיפור – לא ולא. תסריט משעשע ? איפה. בימוי שסותם חורי עלילה והגיון – לא כאן. שחקנים משכנעים – אין. אבל יש בעומר סי אנרגיה חיננית שמעבירה את הסיפור בלי להתעצבן באמת. שחקן הוא לא, אבל יש לו נוכחות וכמו שנאמר – nobody's perfect , ויש ילדה קטנה וחביבה אז אולי זה למישהו מספיק.

"מחר הכל מתחיל" – 6 פלוס בסולם אורשר.

Demain Tout Commence

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: ,

מרץ 25th, 2017 by גידי אורשר

סרטו החדש של ארז תדמור מביא דרמה מוכרת כל כך מחיינו הציבוריים – התנגשות בין העיוות החברתי והמוסרי הנובע משימור עמדות כח במשך זמן רב מידי ובין הנסיונות לנקות אורוות מסואבות. עימות מוסרי הלובש גוון אישי במסגרת מאבק רוחש בנמל אשדוד. במקרה שלנו היום – סרט וכל כך ריאליסטי. 8 פלוס בסולם אורשר.

למרחקים מפליגות הספינות.
אלף ידיים פורקות וּבוֹנות,
אנו כובשים את החוף והגל,
אנו בונים פה נמל, פה נמל.
אנו כובשים את החוף והגל,
אנו בונים פה נמל, פה נמל.

מוצק הבטון ומורם המנוף
סירות המִטען מַגיעות אל החוף
תכלת מלמטה וּתכלת מעל,
ככה נבנה הנמל, הנמל.
תכלת מלמטה וּתכלת מעל,
ככה נבנה הנמל, הנמל.

(לאה גולדברג, פעם…)

זאת אינה הפעם הראשונה שבה מעמיד ארז תדמור את הגיבור שלו מול הכורח למלא את חובתו המקצועית והמוסרית לפני שהוא חוזר הביתה בסרט על דילמה אישית וחברתית. בפעם הקודמת זה קרה ב"ארץ פצועה" שבה היה רועי אסף שוטר חיפאי בליל פיגוע שאמור לשמור על מחבל פלסטיני פצוע, בניגוד לאינסטינקטים ואל מול ההתלהמות והכאוס מסביב. אם רוצים מאוד ניתן למצוא קווי אופי גם עם שני הסרטים הנוספים שתדמור ביים "סיפור גדול" ו"הבן של אלוהים", הראשון קומדיה על קבוצת שמנים מאוד המקימים מועדון סומו והשני סיפור מסע לשורשים ביוון של אב ובנו החוזר בתשובה.

בסרטו החדש "נמל בית", סרט שיש בו יותר מקורט אמירה פוליטית על ישראל הצינית, הקפיטליסטית של היום שזנחה את הערבות ההדדית לטובת הרווח האישי,  תדמור מוותר על אלגוריה או כל פילטר ז'נריסטי אחר כאשר הוא מציב בפנינו את הסיפור שלו שכולו לקוח מהחיים ממש. אפילו – במקרה שלנו, מעמודי החדשות חם חם ממאבקי הכוח בנמלים.

זהו סיפור המאבק בין אהרון אביטן, מהנדס אוניות החוזר לאשדוד אחרי עשרות שנים בים כדי לבנות מחדש את היחסים עם בתו ולהשליך עוגן בנמל הבית שלו ורחמים אזולאי, יו"ר ועד העובדים המקומי, בן משפחה וכל יכול בתחומי אותו נמל. השניים מוצאים עצמם זה מול זה במאבק איתנים שבו אהרון, הממונה החדש על הפעלתו התקינה של הנמל חייב להתעמת עם הנהלים המסואביים והכוחניים שאזולאי מנסה לשמר בטריטוריה שהוא מחשיב כאחוזתו הפרטית. ההבטחה לתמיכה בנסיונות ההבראה מטעם מנהל הנמל (שרון אלכסנדר) הופכת לבגידה על רקע מציאות כלכלית ופוליטית.

הסיפור מוכר מימי שביתת הימאים בהנהגת נמרוד אשל ואייק אהרוניביץ'בתחילת שנות החמישים בחיפה, דרך הימים הסוערים באשדוד של יהושוע פרץ ועד אי השקט המתמשך היום עם הסיפורים על אלון חזן, שנדמה שהיה אחת הדמויות על פיה עוצבו האנטגוניסטים כאן. הנמל, ולא רק אצלנו הוא טריטוריה נוחה לסיפורי עימות כאלה, ראו את "חופי הכרך" של איליה קזאן כתשובה מסוגננת לטענות על התנהלותו בימי צייד המכשפות. אצלו, כזכור היה ועד העובדים מאפיה ומרלון ברנדו שיצא כנגד – לוחם צדק…

תדמור בונה את העימות שבין אהרון שהחליט בתמימותו ובנחישותו לתקן את המציאות, זאת הגולשת מהנמל גם לשדרות רחבות יותר של החברה הישראלית, לבין אזולאי המסמן את מה שקורה לנו אחרי שנים של שלטון כוחני. זהו המאבק לנקיון אישי וציבורי, להנחלת סדר קיומי חדש שצריך לבוא לאחר סילוקן של ערמות שחיתות רקובות שאכלו בנו במשך שנים ועוותו את הפורמט המקורי.

במקביל לסיפור העיקרי, הכוחני וכדי לרככו, בונה תדמור סיפור אישי, בארומה מלודרמטית על הנסיונות של אהרון לחדש את הקשר עם בתו (לירון בן שלוש), שכועסת עליו כי זנח אותה כשהלך לים לשנים רבות, ועל הרומן העדין המתפתח עם מנהלת המכס הרוסיה (אנה דובנוביצקי).

הטיפול הריאליסטי, פשטני מעט בו מצולם הסרט פוגע אולי מחד באפשרות שלו להמריא לאמירה רחבה יותר על המהלכים הפנימיים של הדמויות ועל התנגשות טראגית בין אידאלים כה מרכזיים בחיינו, אך מאידך הוא מעניק לסרט את כוחו ותוקפו. משחק נפלא של יורם חטב ושמיל בן ארי בתפקידים הראשיים מנתב את הסרט הישר לבטן הרכה של המציאות החברתית והכלכלית שלנו.

נמל בית – 8 פלוס בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

מרץ 24th, 2017 by גידי אורשר

יוסף סידר ("בופור") ממשיך לבדוק את הקשרים שבין יהדות וישראליות ("ההסדר", "מדורת השבט", "הערת שוליים") והפעם הוא מרחיק עדותו לניו יורק בסיפור שיש לו הקשרים אקטואלים-פוליטיים. הבעיה היא שלמרות ההישג ההפקתי, החלק הסנסציוני גובר על האנושי ומשאיר טעם של החמצה מסויימת. 7 פלוס בסולם אורשר.

חייבים להצדיע ליוסף סידר על ההשג הפקתי המרשים שלו, לפחות בקנה מידה של קולנוע הישראלי. אחרי הכל לצלם סרט ישראלי בניו יורק ולגייס שורה נכבדה כל כך של כוכבים בין לאומיים – ובראשם ריצ'ארד גיר באחד מתפקידיו הטובים יותר, שרלוט גינסבורג המרשימה וסטיב בושמי אינו עיניין של מה בכך. גם תחיבת היד העמוקה לנושא הנושק בחיים הפוליטיים-משפטיים שלנו גם היום, בעיסוק בראש ממשלה המואשם בטובות הנאה, גם היא עיניין של בחירה אמיצה, או פשוט מזל.

אבל אולי דוקא הקריצה לנושא האקטואלי מסיטה את תשומת הלב מליבו של הסרט שהוא הטיפול בדמותו הנוגעת ללב של המאכר הניו יורקי שמנסה לסדר לכל הסובב אותו את החיים ולעשות טוב. תשומת הלב של הצופים נוהה אחרי הסיפור הפוגש את מערכת עינייניו של סגן שר צעיר ההופך, בהתפתחות "סינדרלית" להיות ראש ממשלה(ליאור אשכנזי) עם מי שמנסה לסדר לו עיניינים ונעזר בנפנוף בכנפי מעילו. וכך נדחק מעט העיניין האמיתי, המסתבך והולך של נורמן, המנסה לתפוס אחיזה , ולו מינימאלית בחיים שחולפים מעליו אל שולי העלילה המתפתחת ואל קרן תשומת הלב שלנו, לפחות בארץ.

האיש העורג להכרה, לתקיעת יתד משמעותית בחברה שמשאירה אותו בשוליים ורק משתמשת בו לצרכיה המיידיים, מנסה בעצם לעשות טוב, לעזור ככל יכולתו. אבל המארג של הקשרים שהוא טווה חונק אותו, כולא אותו כמו עכביש הנתפס בקוריו הוא, בלא יכולת להתחמק מתוצאות מעשיו הטובים ללא עזרתם של התסריטאי והבמאי.

הסנסציוני רומס את האישי והאנושי וכך הסרט שניסה לתפוס מרובה נשאר, למרות יכולות טכניות ורגעים יפים, לוקה בחסר, אולי גם די מאכזב.

נורמן – 7 פלוס בסולם אורשר.

Norman

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

מרץ 15th, 2017 by גידי אורשר

סיפור מן ההסטוריה האמריקאית, לא לפני הרבה זמן, שמוכיח שזכויות הפרט הן עיניין די חדש בחברה הגדולה ההיא. סרט שמנסה להטיח בנו כמה מסרים של שוויון וצדק, אבל עושה זאת באופן כל כך שיגרתי, צפוי וחסר מתח שבסופו של דבר מוליד אכזבה מסויימת. 7 בסולם אורשר.

הקולנוע האמריקאי חוזר לאחרונה אחור ובוחן באמצעיו רגעים היסטוריים שבהם נוצקה מציאות כואבת שמוטחת עכשיו בפני החברה רבת הגוונים של ארצות הברית של אמריקה. זה הגיע לשיא בטקס האוסקר האחרון שבו חגגו-פוצו השחורים באמריקה על ההדרה שלוותה בסקנדל לא קטן מהשנה שעברה, עם שלושה סרטים לפחות מתוך תשעת הנבחרים שאחד מהם זכה בפרס הגדול (לא לפני הפאדיחה המדוברת ביותר בהסטוריה של טקסי הענקת הפסל המוזהב)  ועם שורה של שחקנים שכמה מהם גם זכו בפרס.

באותה אבחה של הכאה על חטא מגיע אלינו עכשיו סרטו של הבמאי ג'ף ניקולס "שהתחרה בפסטיבל קאן בשנה שעברה. זהו סרט המחזיר אותנו לסיפור אמיתי שהתרחש בוירג'יניה המערבית של שנות החמישים, לא רחוק מוושינגטון הבירה, ארץ שחוקי ההפרדה שלה אסרו קשרי נישואין בין לבנים לשחורים, כמו במקרה של אדון וגברת ריצ'ארד ומילדרד לאבינג, הזוג המעורב הראשון שהכריז ונאבק על חוקיות נישואיו ב"דיקסי" הגזענית ושילם על כך מחיר גבוה.

השניים, הוא לבן והיא שחורה גדלים בערבה הכפרית של וירג'יניה מהמדינות הדרומיות הגזעניות שמעולם לא קיבלו את תבוסתן במלחמה האזרחים המתרחקת, מתאהבים והופכים לזוג לאחר שהיא נכנסת להריון. המשפחות לא מאושרות, אמו של ריצ'ארד, המיילדת הכפרית אפילו מנתקת מגע, אבל היחסים המתפתחים בשקט בשקט צומחים לנשואין, טקס הנערך, אגב בוושינגטון. מישהו לוחש לשריף המקומי שיש כאן הפרה של החוק וזה מגיע מהר מאוד להפריד בין בני הזוג בדרכם לכלא.

הטענה של השופט המקומי בגינה נשלחו השניים למאסר היתה שאלוהים פיזר את הגזעים בין היבשות בכוונה ברורה להפרידם ולכן זוגות מעורבים וצאצאיהם הם מעשה בגידה באל.  וזאת כמאה שנים אחרי תום מלחמת האזרחים וביטולה של העבדות.

השניים פונים לעורך דין מקומי, לא מבריק במיוחד אך בעל קשרים המארגן סוג של עסקה – הם לא יחיו יחדיו בוירג'יניה וישתחררו מהכלא. כמובן שהאהבה והצורך ההדדי גובר ובעיצומה של מלודרמה גולים השניים לוושינגטון הגדולה כדי להקים שם משפחה. אבל החיים בעיר הסואנת אינם יאים למשפחה ובחסות חשכה הם חוזרים הביתה, לצרות המתרגשות עליהם, המביאות את המקרה שלהם, בסופו של יום ולאחר התערבות עורכי דין מפורסמים ותאבי רעש תקשורתי לבית המשפט העליון.

ניקולס שיודע לספר סיפור במונחים אישיים ודי עדינים מעמיד בפנינו סיפור שסופו מוכר, אחרי הכל ההסטוריה כבר נכתבה ואיש לא מנסה לשנות. וכך אלמנט המתח באשר לסופו של הסיפור המלודרמטי הזה נשמט מלכתחילה. מה שנשאר לו לעשות זה לשרטט את ההתרחשות בדרך המצודדת ביותר והוא בוחר ללכת על האנטי שיאים. כלומר – לא לדחוק אותנו לקרבות ההירואים בבתי המשפט אלא להתרכז בהשתקפות שלהם בחיי היום יום של בני הזוג. ברצון של ריצ'ארד להמנע מאור הזרקורים והפרסום ובצורך של מילדרד לעמוד על זכויותיה עד הסוף.

ניקולס בונה רגעים אינטימיים, עדינים הנסמכים על שני שחקנים מרכזיים – רות נגה וג'ואל אג'רטון המציעים את היכולת החיונית שלהם והוא יודע איך להפעיל את המצלמה שלו. הבעיה של הסרט שהוא יותר מידי מלודרמטי, בסופו של יום, נסמך מידי על הרגש והרבה יותר מדי לא מפתיע. גם ההתנהלות של אחורי הקלעים של הפרשה היא כל כך מוכרת צפויה שמעבר לתחושות, השכל ייוצא לטיול במחוזות אחרים והמסר, לכן נחבא כאן אל השיגרה.

"לאבינג" – 7 בסולם אורשר

 Loving

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: