Category: ביקורות קולנוע

אוגוסט 28th, 2017 by גידי אורשר

מי שהתגעגע לטום קרוז הטייס וזוכר אותו כקדט צעיר ותחרותי, בתחילת דרכו באויר עם "טופ גאן" ("אהבה בשחקים")  יוכל לבוא בשערי סרט חדש שמוכיח שהאיש ממשיך להיות פצצת אנרגיה שנלחמת בעיקר בגיל המתקדם. אחרי שרות בחיל האויר ובתעופה האזרחית הוא מחפש אתגרים חדשים. כאן בעוד סרט פעולה שיכול היה להיות הרבה יותר, אבל למי שאין כבר אמביציות לא יכול לקפוץ באמת לגובה. סיפור מאחורי הקלעים של עולם הביון וסחר הסמים מנקודת מבט צרה. 7 בסולם אורשר

אצל טום קרוז מה שאתם רואים זה מה שיש. לא פחות ולא יותר. למרות שהיו לו כמה גיחות לטובת הסרטים המשמעותים יותר, גם לקריירה שלו ("נולד בארבעה ביולי" ו"מגנוליה"), קרוז נשאר במסגרת הלא מחייבת של הבחור החביב והשרמנטי של סרטי הפעולה שבהם הוא יכול להוכיח גם את נעוריו הנצחיים וגם את אומץ ליבו במבצעי פעלולים שהוא מתעקש לבצע בעצמו, לפחות את רובם.

"תוצרת אמריקה" הוא סיפור המבוסס בקווים כלליים על אירועים שקרו בעבר בין הפנטגון והג'ונגלים של מרכז אמריקה, שלחלקם יש זנב המתנפנף עד אלינו. זכרו את הסיפור על המעורבות של עמירם ניר ז"ל בפרשת אירן-קונטראס מימי רייגן-בוש והקולונל נורת' שסיפק נשק לאנשי המחתרת הסנדיניסטית בניקרגואה בעסקה סיבובית שכללה גם את החיזבאללה ואת אירן שכבר היתה מעורבת בעסקי טרור חובק עולם. המקרה של מטוסו המופל של הישראלי אי שם בשמי מקסיקו אפילו מוזכר בכותרות הסיום של הסרט…

בעיקרון זהו סיפורו של הכיעור האנונימי כביכול שבמעורבות ובבחישה החשאית האמריקאית בפוליטיקה של העולם, בייחוד העולם השלישי בחצר האחורית בדרום אמריקה. בחישה המאחה את החוק והפשע, אינטרסים לאומיים עם אינטרסים של ברוני סמים למערכת אלימה של הרג וחיסולים והנאות החיים. אבל יוצרי הסרט ובראשם המפיק רון האוורד והבמאי דאג לימן ("הצלף", "עד קצה המחר") לא מעוניינים הפעם במוסר השכל או בהצלפה פוליטית, ומציעים בעיקר את האקשן של דמות היחיד בסגירת זוית לוחצת. בקלוז אפ על סיפורו של דג רקק אחד שאמנם עשה הרבה גלים בבריכת המדמנה של ה CIA וזרועותיו, אבל היה רק קרפיון, לא כריש.

במרכז הסרט עומדת דמותו של בארי סיל שהיה טייס בחברת TWA עם זליגות להשלמת הכנסה כמבריח סיגרים קובניים, שמאס בשגרה וגוייס ע"י איש ביון אמריקאי לבצע צילומים נועזים בעורף האוייב הקומוניסטי שליבלב במדינות אמריקה המרכזית. ההתחלקות לעולם הסמים ורווח של מליונים היתה עיניין של זמן ובארי נסחף. האדרנלין הוא כנראה חומר מתכלה בגוף ומעופי הצילום של סיל מעל מחנות האימונים של המורדים שליוו את המטוס הקטן באש נ"מ מהקרקע הפכו לשגרתיים מידי. כשנקרתה ההזדמנות לפגוש את אנשי קרטל הסמים מדיין של פבלו אסקובר הקולומביאני שחיפשו דרך להבריח את החומרים שלהם בדרך חדשה לארה"ב , הוא ניצל אותה מלוא חופניים ובתעוזה רבה פתח ערוץ ענקי להברחות. ואוטוסטראדת הכסף נפרשה אף היא עד חצר ביתו.

הסרט, בקצב מהיר, אולי מידי, בנוי סביב האקשן שמציע קרוז ומזניח כך את הסיפור האמיתי שמניף אצבע נוזפת באחורי הקלעים של הפוליטיקה האמריקאית. האוורד-לימן-קרוז מאבדים כך את היכולת לשרטט תמונה רחבה יותר של המציאות המלוכלכת שהוסתרה מהציבור האמריקאי בתואנות של "לא ידעתי" (עדותו של הנשיא רייגן בועדת החקירה) ולקבל תוקף עמוק ומשמעותי ולכן מעניין יותר כדוקומנט הסטורי. הצמצום לסיפור יחיד הופך את הסרט למקרה פרטי של אדם המתגרה בחוק בלי להכנס למעשה להצגת אישיותו. למרות שהוא מלווה אותנו שעה וחצי מחיינו, אנחנו לא מספיקים "לתפוס אותו לשיחה רצינית" על עצמו. הרפתקנות ? צורך בכסף ? רצון לשרת את המולדת ?  חטא הגאווה ? כלום.  כל התשובות נכונות וגם לא. ולכן, הסיפור מאבד כך את אמינותו ולמרות שהוא מבוסס על מקרה אמיתי הוא נראה ומרגיש כמו עוד בלוף הוליוודי מן השורה שבה קרוז מנפנף לנו לשלום מתא הטייס.

אבל מי שבא רק לפגוש את קרוז, יצא מסופק, למרות סופו של הסרט.

"תוצרת אמריקה" –7 בסולם אורשר

American Made

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

אוגוסט 22nd, 2017 by גידי אורשר

סרט עוקץ- שוד חדש בסגנון שלושת סרטי ה"אושן", גם הוא מתוצרת סטיבן סודרברג שהתגעגע וחזר לקולנוע למרות החלטתו לעזוב, מציע פעילות דומה אך סביבת עבודה שונה מסרטי הזוהר והקאזינו המצליחים שלו. הפעם בסגנון ימי טראמפ, הגיבורים הם אנשי הצוארון הכחול הלא מכובס. ונראה שגם הם יכולים, לפחות בקולנוע, אבל אחרת. המידה, כנראה תבוא מבני עניים. 8 בסולם אורשר.

אפשר בהחלט ועם הרבה סימוכין לקבוע שסטיבן סודרברג, אחד הפוריים בבמאי הוליווד הוא טיפוס לא יציב. אמנם אני לא מכיר אותו אישית, אבל לפחות על פי רשימת הסרטים הארוכה והמתפתלת שהשאיר מאחוריו ניתן לאמר שהוא מיישם את הסלאלום היצירתי, של תערובת מדוייקת בין המסחרי לאמנותי באופן המאפשר לו להמשיך וליצור כאוות נפשו. מצד אחד "סקס שקרים ווידאו טייפ" שהזניק אותו למודעות הקולנוע, "סולאריס" הבדיוני כעיבוד לסרט הפילוסופי של טארקובסקי ו"צה" המגלומני – 4 שעות סרט, ומצד שני "ארין ברוקוביץ" ושלושת סרטי "אושן".

ברוקוביץ' והאושנים תלויים גם מעל הסרט הנוכחי שלו "לוגאן לאקי" שהוא התכה של שני העולמות. מצד אחד סרט עוקץ משוכלל ומשעשע ומצד שני סרט המעמיד במרכזו של אנשי הצוארון הכחול של אמריקה הלבנה, מה שנקרא מצביעי טראמפ.

שני האחים והאחות למשפחת לוגן הם לוזרים במונחים של החלום האמריקאי, אבל גם ללוזרים יש זכות לנקמה. אגב, טראמפ היא אחת כזאת, למשל. והנקמה שלהם היא תכנון שוד המערכת הקפיטליסטית הכלכלית של מרוצי המכוניות בדרום ארה"ב. השוד הוא לא רק האופציה לכסף מהיר, הוא גם היכולת לקבוע את קווי המגרש של החמדנות והמשחק ההוגן. ועל פי סודרברג חוש המידה, הצדק הקיומי והענווה מפותח יותר באזורי חיוג אנושיים אלה. הרבה יותר מאשר אצל גיבורי הקפיטליזם החזירי של לאס וגאס ו-וול סטריט. בעזרת כמה שותפים, יותר או פחות מקצוענים הם יוצאים לבצע את העוקץ.

סודרברג מארגן את כוראוגרפית הפשע שלו באופן מדוייק, אולי מידי בתחכום רב מידי שאינו אופייני לדמויות כמו אלה העומדות במרכז העלילה. מחד הוא מדמה אותם, לא בלי חיבה לנמנמנים פאסיביים שמוכנים להרכין ראש ולקבל עליהם את תסמונת איוב שהאלוהים או המציאות, מה שבא קודם ממטיר עליהם. במרכז שני אחים ואחות, אחד היה אליל ספורט בנעוריו ועכשיו הוא צולע עד פיטורין מהעבודה, הוא גרוש מאשתו ודי עלוב ופאסיבי בחייו. אח שני איבד את ידו במלחמות רחוקות ומאז הוא בארמן נחלולי בקצווי החיים. האחות היא ספרית קטנה המתמחה בנהיגה מהירה.  עוד דמות מרכזית הוא פצחן קופות המכלה בבית סוהר את ימיו בנסיון להתנהגות טובה וחיים מתחת לרדאר של מנהל המוסד ולידו שני אחיו המטומטמים.

דמויות נוספות גם הן חלק מהמון הרד-נק של מרכז אמריקה, עם תקוות להיות משהו אפילו ל-15 דקות של תהילת ריאליטי מפוקפק. כל אלה, שלא הרימו ראש גבוה מידי מעל המיים הסוערים של החיים מצליחים לתכנן ולבצע – עם התקלות ההכרחיות, מהלך די מורכב שמצריך תכנון, חשיבה קדימה, תוכניות מעקף והטיה ברמת שחקני שח וטכנאי מחשב. וקשה להאמין שדמויות נכאות כמו גיבורינו מצויידים בכאלה. אבל ההתרחשות המתוקתקת על המסך בהתפתחות העלילה, עם רוח גבית של אהדת הצופים וחוש ביקורת מנומנם מאפשרים מהלכים משעשעים וחביבים אלה.

להנאה תורמת האוירה הנושבת מהמסך לאולם. תחושה שהמשתתפים פשוט נהנו מהפורים שפיל הקיומי שלהם . צ'נינג טייטום ההולך ומתרחב גם פיסית וגם ביכולת הבעה אנושית, אדם דרייבר שתמיד הוא העצוב והמהורהר, הפעם עם טיפה של קריצה חיננית ובעיקר דניאל קרייג שצולל לעומק הקריקטורה ומציע אותה במנות גדושות ועם כל המרחק שאפשר לתפוס מדמות הג'יימס בונד המעונבת והקודרת אליה הוא עומד לחזור בקרוב. אלה חוגגים בהנאה את התפקידים הראשיים ועם הצילומים החדים והעריכה המהירה של סודרברג עצמו, ועם הסוף המפתיע והפתוח נשאר תיאבון לסרט המשך שודאי גם יגיע. אז מה צריך עוד בלילות הקיץ החמים ?

לוגאן לאקי – 8 בסולם אורשר

Logan Lucky

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , , , ,

אוגוסט 18th, 2017 by גידי אורשר

לא בנות, נא לא לקום וללכת כאשר תשמעו שסרטו החדש של טיילור שרידן הוא בעצם מערבון מודרני. אני יודע שחלק די נכבד מכן לא מתקשר עם הז'אנר, שידוע כסרטי בנים, אבל מסתבר שלפחות המערבון המודרני ששורשיו ב"בצהרי יום" של פרד זינמן מציע לא מעט אופציות לאיתחול מחודש של מערכת יחסים. "רוחות קרות" הוא בהחלט אחד מסרטים שכאלה. 9 בסולם אורשר.

יש מי שרואה את האקדח כגיבור המוצהר של סרטי המערב הפרוע, או המערבונים ויש מי שרואה באקדוחן את מלך המסך. ואל יקל ההבדל בעיניכם משום שלא אחת קשה, באמת להבדיל בין שני הפרוטגוניסטים הללו. ואולי ההחלטה המודעת של יוצרי הסרט בידי מי להפקיד את העלילה יכולה לקבוע את איכותו של הסרט וכנראה גם את אורך חייו במודעותנו ואולי גם על כותל המזרח של הקולנוע. לעזרתנו יכול לבוא המשפט הנפלא של אילי וולאך ב"הטוב הרע והמכוער" When you have to shoot, shoot, don't talk  ולשרטט את הקו בין שתי האופציות הללו. או שיורים, והרבה, או שמדברים על זה.

נכון שהקולנוע היא אמנות אלסטית שמשתנה תדיר ויודעת למתוח את הגבולות שלה בהתאם לתנאים ולמציאות שבהם היא מתפקדת ולהם היא מציעה את חלופותיה. שפת הקולנוע והאמצעים בהם הוא משתמש הם זרם תודעתי בלתי פוסק שמנסה לעקוב אחרי שינויי אופנה, דעת קהל, הדגשים חברתיים, נורמות כלכליות, נימות שיח ושפת בני אדם שגם הן משתנות תמיד, לצד התפתחות טכנית שמציעה שימושים חדשים ומרתקים.

אבל אם עשרה קבין של אלסטיות יש בקולנוע, לפחות שמונה מהם נטל המערבון. כי אם יש ז'אנר המשנה פניו ואמצעיו באופן כל כך ברור ונענה בפתיחות ל"חיצי הזמן ואבני מרכבותיו"  הז'אנר הוא, להלן המערבון על בנות סוגותיו הרבות. מבלי להכנס לשעור בתולדות המערבון נוכל לציין , זה ליד זה וזה הרחק מזה את "מרכבת הדואר" ו"נהר אדום", את "המחפשים", "שיין" ו"ריו בראבו", את "בצהרי יום", "חבורת הפראים" ו"הקלפן והיצאנית" ואת "בלתי נסלח" ו"הטוב, הרע והמכוער"…  וליד אלה גם מערבונים עם חיילים נאצים ועח חייזרים מהחלל, שלא לדבר על סרטים מוסיקאליים וסרטים מצויירים. כולם היו מערבוני.

את מתיחת הפנים התמידית הזאת של הז'אנר שמעמיד עצמו לצרכים של המציאות המשתנה מחזק אפילו יותר המערבון המודרני. שם תוכלו למצוא ביטוי לכל הנושאים הבוערים בבסיס החברה התוססת, המפולגת, רבת הפנים של ימים אלה. מקומה של האשה, מקומו של האפרו-אמריקאי, יחסים להט"בים ושינויים חברתיים במיתוס האמריקאי כל אלה תופסים מקום ברשימת הנושאים ואופני הטיפול. וכמובן גם תוך זליגה פנימה של ז'אנרים אחרים להרחבת היריעה – מדע בדיוני, סרטי אימה, קומדיות וקולנוע מסוגנן, פסיכולוגי ואנין. ובבוחן פתע יסתבר שהמערבון, בכל זאת  מדבר יותר מאשר יורה.

גם "רוחות קרות" (במקור אגב " Wind River " כשמה של שמורת האינדיאנים בוויומינג בה מתרחשת העלילה) הוא מערבון, שנמזגו בו איכויות וטעמים של קולנוע מודרני רב רובדי הן בתוכן והן באופן העשיה לארומה מעניינת שמשפיעה טוב על כך המעורבים. הבסיס השילוחי הוא חשיפת עובדת העלמותן של נערות רבות ממוצא אינדיאני שאיש לא טורח לברר מה עלה בגורלן, בסיס המתרחב כאן להצגת גורלן העלוב והמוזנח של הקהילות האינדיאניות בכלל בארה"ב של היום. טקסט יבש וסטטיסטי מודיע על כך בסופו של הסרט. להלן הנפתו של זנב שטיח כדי שרבים יוכלו להציץ על ההזנחה הנאגרת מתחתיו.

הסיפור – מערבוני קלאסי כמעט ובמרכזו הפרש הבודד שיוצא אל הישימון המושלג כדי לברר את הקורות צעירה אינדיאנית שגופתה נמצאה בין ההרים בתחילת הסרט. הטבע כאן הוא אחד מהגיבורים של הסרט והתמודדות עימו היא חלק מקיומו של הפרש, שכאן מחליף את הסוס ורוכב על אופנוע שלג במסגרת מקצועו – הוא צייד בשרות שמורות הטבע. וכאן, מיד מוטציה מעניינת. מופיעה בלשית ה FBI שנשלחת לברר מה קרה שם, בערבות המושלגות. עיון קצר בספרות הז'אנרים האמריקאית יוכיח כי דמותו של בלש המשטרה היא דמות ראי לזאת של גיבור המערבון,  אלא שהראשון מתמודד עם הג'ונגל העירוני בשעה שהשני עושה זאת בחוץ, בטבע הפראי. כניסתה של השוטרת משפיע כמובן גם על גוון העלילה שנושאת מכאן גם את מרכיביו של המותחן. אבל שני הז'אנרים הללו, לפחות כאן חיים היטב בצותא, לטובת הצופים המרותקים לכל אורכו של הסרט.

הסיפור בקליפת אגוז: קורי לאמברט (ג'רמי רנר המצויין) הוא צייד בשרות שמורות הטבע שתפקידו, בין השאר לעקוב ולחסל חיות טרף המאיימות על עדרי הפרות והצאן. הוא גשש מומחה וצלף מעולה שחי את הטבע ומחובר איליו. באחד הימים של החורף הקר, בדרכו לחסל אריה הרים טורף הוא מגלה בערבות השלג של השמורה האינדיאנית גופת נערה צעירה אותה הוא מצליח לזהות כבת שכן. משום שלמשטרה המקומית הדלילה אין סמכות לטפל במקרי רצח מגיעה למקום ג'יין באנר (אליזבת אולסן) סוכנת FBI צעירה שנשלחה מלאס וגאס כי היתה הקרובה ביותר לאירוע ומשום שמדובר הרי באינדיאנים ולכן ירוקה כמוה תוכל לסגור עיניין. ג'יין שאינה מורגלת בתנאי מזג האויר, הסביבה וגם לא בניהול מקרה כזה מבקשת את עזרתו של קורי שמצידו יוצא לגלות ולצוד, על פי בקשת חברו, אביה האינדיאני של הצעירה,  את האחראים למותה.

טיילור שרידן שזכה בפרס הבימוי במסגרת "מבט מסויים" בפסטיבל קאן האחרון לא יתן לאקשן בלבד להטביע את החותם על הסרט. הוא, שחקן שהפך לתסריטאי והיה אחראי על לפחות שני תסריטים נפלאים לסרטים מרתקים "סיקריו" של דני וילנב ו"באש ובמיים" של דויד מקנזי מציע גם בסרטו הראשון כבמאי טיפול מהפנט בשוליים החברתיים של אמריקה בנסיון כואב לשרטט את שברו של החלום. אם במדבריות ניו מקסיקו, או בחוות המתפוררות של הסרטים הקודמים או כאן, בשמורת האינדיאנים הקפואה, הדמויות הן דמויות אבודות שאיש לא יבוא לעזרתן. "זה אינו המקום להזעיק תגבורת. זאת הארץ של אתה עזוב לנפשך" אומר מפקד המשטרה לג'יין רגע לפני פשיטה מתוכננת על מעוז החשודים.

ההתפתחות העלילתית הולכת כאן יד ביד עם החשיפה האישית-פסיכולוגית של הדמויות ומעניקה צידוק ומובנות למעשיהן והתנהגותן. נכון שיש כאן טובים ורעים (וזה מתגלה בחלקו סופי של הסרט) אולם חלוקה זאת ואיפיונם של אלה וגם אלה אינו ברור ויש בו יותר מן האשמה הקיומית של מקריות, תנאים וסביבה מאשר מן הגחמה האנושית. היכולת של שרידן לשלוט באופן רגיש כל כך בסביבה שיכולה להחליק בקלות לעבר האלימות הפשטנית, היא שעושה את הסרט לאחר – גם בסביבה המשתנה של המערבון המודרני.

ועדיין לא אמרנו דבר על השחקנים. ג'רמי רנר מקבל כאן אופציה נפלאה להוכיח את רב הגוונים של כשרונו. הקריירה הקולנועית המרשימה שלו כוללת שתי מועמדיות לאוסקר על תפקידיו ב"מטען הכאב" ו"גנב עירוני", השתתפות בסרטים כמו  "המפגש" ו"חלום אמריקאי" וכמובן – את תפקידו כקלינט בארטון/הוקאיי בסדרת "הנוקמים" . כאן הוא מצליח לשלב את הכוח עם כאב, השלמה עם רגישות. אליזבת אולסן מקבלת כאן הזדמנות ראשונה לגלם דמות מורכבת בסרט "רציני" אחרי שורה של דמויות שגילמה ביקום של מארוול. כאן בתערובת של יעילות, חוסר אונים וטיפת הומור היא מגלמת את דמות העזר שכנגד שצריכה לקחת פיקוד במשימה שנראית גדולה על מידותיה.

גם הדמויות המשניות מרשימות ואם נוסיף לזה את הצילום הנהדר שמטביע גם אותנו בפראות הטבע ובהודו, להלן דרמה מטלטלת ששואבת את הצופים והצופות לתוכה.

"רוחות קרות" – 9 בסולם אורשר.

Wind River

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

אוגוסט 13th, 2017 by גידי אורשר

הבסיס לקומדיה כמו לכל בדיחה היא ההפתעה. הפאנץ' ששובר את כיוונו של הסיפור למקום בלתי צפוי. אין שום דבר לא צפוי בקומדיה הזאת, נסיון נוסף של אנשי SNL של הטלויזיה האמריקאית להדחק לקולנוע. אבל יש זרע למחשבה על הדרך הלא מצחיקה ואולי המסוכנת שעושה החברה, באמריקה וכאן ממחויבות אישית וחברתית לאלימות, שחיתות ויחס של בוז לחוק. 7 מינוס בסולם אורשר.

ל SNL, תוכנית הדגל של הטלויזיה האמריקאית, לפחות בכל הנוגע לתוכניות מערכונים, יש שני ז'אנרים של חומרים המוצעים במסגרתה : הפרודיות על פוליטיקאים ועל תוכניות אחרות המשודרות בסביבה (לעיתים גם ערוב של שני סוגי פרודיה אלה) ומערכוני נונסנס, חלקם אוונגרדים במיוחד שנוגעים בעיקר בתרבות האמריקאית ובחלקים אלה ואחרים של החברה המבוזרת והענקית בנסיון לבחון ולאפיין אותם, לעיתים גם באופן מופשט מידי.

התוכנית טיפחה ויצרה כמה מהקומיקאים הגדולים של הטלויזיה והקולנוע כמו באלושי ואייקרויד, גילדה רדנר, בילי כריסטל, מייק מאיירס, ביל מורי, אדי מרפי, אדם סנדלר, טינה פיי  ועוד רבים טובים שגלשו גם לקולנוע ומשכו איתם גם את ההומור הפרוע. "הבית זוכה תמיד" הוא חלק מאותה מגמה, של נסיונות ההשתלבות של כוכבי התוכנית בעולם הקולנוע, השתלבות שלא תמיד עולה יפה.

בעיקרון עוסקת הקומדיה הזאת בנסיון לבדוק, באמצעים של פארסה וגאגים די צפויים, מה קרה לאמריקה בדרך מאומה תמימה ומסורתית, עם ערכי משפחה מקודשים ואורח חיים שמרני וסלול קונוונציות למקום אלים שבז לחוק, סוגד לכסף ורווי שחיתות. הכל בסיפורה של משפחה בעיירה קטנה אי שם במרכז הדומם שרוצה כמיטב המסורת לשלוח את הבת לקולג', בטוחה שתעזר במלגה מטעם העיריה וכשזאת נמנעת ממנה בטענות שאין כסף והחלופה לבנית קאנטרי קלאב ובריכה עירונית חשובה יותר, מנסה לגייס את עשרות אלפי הדולארים הנדרשים באופן לא חוקי – בפתיחת קזינו פרטי במתף הבית.

כמובן שהטבע האנושי, משהוצע לו התפוח לא יכול שלא לנגוס בו שוב ושוב והעיניינים יוצאים משליטה, גם משום שראש העיר מושחת אף הוא וגם משום שהשוטר היחיד בסביבה, לא יכול לכפות את החוק.

ויל פרל ואיימי פולר, מהכוכבים של דור הביניים ועמודי תווך של התוכנית מגייסים עוד כמה חברים מבין השורות ומנסים להתאים לקולנוע את אשר לטלויזיה. וראה זה פלא – התוצאה אולי לא מצחיקה, אבל טבולה בהתרחשות מוכרת כל כך, גם לנו המחקים את אורח החיים האמריקאי, ומציעה סוג של מוסר השכל שלא מבשר טוב.  אנדריו ג'יי כהן וחבורת השחקנים אמנם סומכים כולם על הסינרגיה שתתפתח במהלך הצילומים, על החוכמות, הגליצ'ים והסיטואציות שיומצאו כאשר חברים כל כך טובים שמכירים עצמם ויכולותיהם יפגשו יחדיו ולאלתר צחוקים מול המצלמה, עד שהם מזניחים בניה אחראית של תסריט, מעמדים וטקסטים. ותרו לכן על אריגה קומית מדוייקת ואחראית.

אז זה לא עובד וגם הרגעים שצריכים להיות רגעי שיא, פשוט לא עושים את זה. אבל מתוך הדלות הקומית צומח משהו אחר, עצוב, רציני ומרתיע, נפתח חלון למראה החיים האישיים והציבוריים שלנו, או קיי של האמריקאים בעידן טראמפ שבו  מתערערת זהותה של חברה מאוחדת ותומכת שנבעטת לעולם שכולו טורפים בשם עצמם.  ולנושא כזה כנראה טיפול מהסוג הזה אינה מספק. הוא מטורף הרבה פחות מידי. וצפוי הרבה יותר מידי. ולקומדיה הבנויה על פאנץ', על הפתעה, זה יכול להיות קטלני.

"הבית תמיד זוכה" – 7 מינוס בסולם אורשר

The House

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

אוגוסט 11th, 2017 by גידי אורשר

ממש מתמונות הפתיחה של הסרט, אם לא הייתי משפשף את עיני שוב ושוב הייתי משוכנע שיעקב כהן קפץ לאלג'יר לגלם את התפקיד הראשי בקומדיה החביבה הזאת של הבמאי הצרפתי מוחמד חמידי. לא רק שהוא כל כך דומה לפטסה בויאחמד המגלם את תפקיד האיכר האלג'יראי שבועט במוסכמות ומחליט לצאת להרפתקאה אל מול הרוח השלילית שנשבה בכפרו הנידח, גם שפת הגוף שלו והתנהלותו, איש קטן קרח וממושקף, פצצת אנרגיה וחושים מחודדים שיש בה מן השמחה והעצב, החיוך והרגש, בדיוק המרכיבים של כל קומיקאי אמיתי מצ'אפלין ועד היום. וכהן הוא בהחלט אחד כזה, כנראה גם בויאחמד שלא הכרתי עד עכשיו.

מי שעדיין חושב, שלמרות הסערות הפוליטיות והקיטוביות החברתית שאנחנו טבולים בה יש עדיין מקום לתמימות ולאופטימיות ימצא בסרט לא מעט חיזוקים. הקומדיה, שבדרך כלל משתמשת בעקום, לעיתים במעוות ביחסים הבין אישיים כדי להביא אותם לבסוף לחוף מבטחים, זונחת במקרה הזה את המניירות הרעות כדי להוכיח שאפשר לחצות ימים וארצות עם חיוך וטוב לב ומידה בלתי נידלית של אמונה.

ואכן, זה מה שקורה לפתח, איכר אלג'יראי שיש לו פרה יפיפיה אותה הוא מטפח שזוכה יום אחד להזמנה לתערוכה החקלאית המרכזית המתקיימת בפריס והוא יוצא למסע רגלי, עם הפרה צפונה. משום שמארגני התערוכה אינם מממנים את המסע, הווא מכנס את אנשי כפרו, אי שם בהרים הקרחים באלג'יר המדברית ומבקש מהם להשתתף בעלויות. וכמו בקומונה נערכת הצבעה ונופלת ההחלטה שכן, הכפר יסבסד אותו. אשתו, מאידך מאוד לא אוהבת את הרעיון, בעיקר משום חששה מהפיתויים המצפים לו בדרך, בעיקר מהנשים הצרפתיות שהן מקור לתשוקתם של הגברים המרוקאים.

והוא ייוצא לדרך, אל הנמל ומשם בחציה של הים התיכון למרסיי, שם מתחיל המסע הרגלי שלו, אלפי קילומטרים בדרך צפונה, לתערוכה בעיר האורות. משום ש"הקצב לא חשוב, חשוב כמה מוקדם יצאת לדרך" הוא אינו ממהר לשום מקום וצועד לצד הדרכים ופרתו לצידו במשך למעלה מעשרים ימים. וכמובן, כסרט מסע קומי, מזומנות לו פגישות עם מי שאיש עם פרה הוא מראה לא כל כך שיגרתי לו.

אבל אולי בניגוד למצופה, הפגישות שלו כמעט כולן חיוביות. מהצעירים המלוים אותו במרסיי, דרך חוואית מבוגרת שמציעה לו מחסה בגשם, מרק ואבוס לפרה, כמו קבוצת שחקנים של ירידים שהופכת אותו לחלק ממופע הקסמים שלה, מזמינה אותו לשתות ולרקוד ולהנות קרוב לחיקה של אחת מבנות הלהקה, בילוי שנגמר בנשיקות שיכורים תמימה שמונצחת בתמונה למצלמה המלווה את המסע, מגיעה באינטרנט לכפר ומשנה את אוירת התמיכה מביית. והמפגש המשמעותי ביותר הוא עם ברון שירד מנכסיו (לאמבר וילסון) המכניס אותו לטירתו והופך לבעל חסות על המשך המסע, עד לסיומו.

הפרק האחרון בקומדיה מציע סאטירה על העיתונות והטלויזיה מחפשת הסנסציה והשפעתה על דעת הקהל, כמי שבונה גיבורים עממיים ומאכלת אותם במהרה, בעיקר בגלל ייחוד או מוזרות ובשל הצורך למלא שעות של לא כלום בשידורים ובתוכניות של סנסציה ורכילות. וכשהטלויזיה מגלה את האיש הקטן עם הפרה הגדולה שהלך ברגל מקצווי תבל כדי להגשים חלום, הנה חומר נפלא לטיפוח.

"הפרה ז'קלין" ("פרה צרפתית מגזע שמקורו באלפים חייבת שיהיה לה שם צרפתי" מסביר הגיבור את שמה) הוא אמנם סרט לא שיגרתי, לפחות בשל העובדה שהוא בוחר בחיה הגדולה והסימפטית להיות לשעה וחצי ידידתו הטובה של האדם, היא ולא כלב או חתול למשל, אך לא שחקן כבויאחמד, סטנאפיסט אלג'יראי יתן  גם לה לגנוב את ההצגה. אבל גם חמידי לא מסתיר את ההשפעה שהיתה על הרעיון מסרט וותיק, "הפרה והאסיר" מסוף שנות החמישים עם פרננדל, קומיקאי צרפתי אדיר בתפקיד הראשי, שקטע ממנו נשזר בסרט.

להלן סרט קטן, חסר יומרות, חביב, פשוט, אולי מידי, שיוציא אתכם עם חיוך וסוג של אופטימיות חיובית וכאמור בימים סוערים אלה, גם זה משהו לא שיגרתי וחשוב.

"הפרה ז'קלין" – 8 בסולם אורשר

La Vache

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

אוגוסט 6th, 2017 by גידי אורשר

שלושה סיפורים קצרים משתלבים למסר אישי וחברתי עם טעם של מיתולוגיה יוונית וקורות ארץ האיים של השפל הכלכלי ד'היום. האם האהבה יכולה לכסות על הכל ? שלושה זוגות של אוהבים בפוטנציה מגילאים שונים מנסים להציע תשובה. למרות חינם של המעורבים, יש תחושה של קונוונציה מוכרת ודלות קולנועית. 7 בסולם אורשר.

העובדה שהקולנוע הוא העדשה הצלולה והמיומנת ביותר לשיקוף מצבים קיומיים של עמים ותרבויות בתקופות שונות כבר אינה ניתנת לערעור ושורה מתארכת של סרטים המערבים מנעד רחב של סיפורים וסגנונות יכולים להעיד על כך. לעיתים המציאות הזאת מוטחת ישירות בפרצופם של הצופים ולעיתים היא מחלחלת בעזרת סיפורים רומנטיים, כך או כך נבנית אספקלריה של מצבים חברתיים.

כך גם ב"אהבה יוונית" סרטו המחולק לשלושה של כריסטופר פפאקליאטיס, שכשמו כן הוא, יווני שמעמת את האגדה עתיקת הימים על ארוס ופסיכה עם המציאות הנוכחית של יוון. שלושה סיפורים הנובטים מאדמת הטרשים של הקשיים הקיומיים – זרמי הפליטים ששוטפים את יוון, המצב הכלכלי והגרעון הנורא והאבטלה הגוברת והפשיזם שמרים ראש.

בגרעין שלושת הסיפורים עומדים זוגות, ובכולם מפגשים של זרים ומקומיים, שלושה דורות של אהבה, בחתכי החיים וכולם מנסים לברר את מקומה ומעמדה, ואולי גם את יכולותיה וסגולותיה של האהבה. הראשון הוא זוג צעירים בני עשרה, נערה מקומית ופליט מסוריה, הוא מציל אותה מנסיון אונס והיא מנסה להסתיר בבית את יחסיה ההולכים ומתפתחים עם הצעיר שראה את המוות בעיניים במכורתו ההרוסה. השני הוא זוג בוגרים בשנות ה-30  המאוחרות, הגבר הוא אב לילד וחי בפירוד מעשי מאשתו הרעשנית והתובענית והיא ועצת אירגונית שוודית שמגיעה ליוון כדי לצמצם באופן דרסטי את מצבת העובדים במפעל שהוא, מסתבר אחד ממנהליו. והזוג השלישי מציע מפגש עם אשה מקומית פשוטה, עקרת בית במשפחה שהבעל ירד בה מנכסיה, מאשים את הפליטים במצב הכלכלי ומצטרף לחבורת פשיסטים הרודפת באלימות אתרי מהגרים ואילו הוא סקולר גרמני, איש ספר עם כאב גב וניצוץ שמחה בעיניים שנפגשים ביציאה מהסופר כדי להבחין בקשר שיתפתח ביניהם. לקראת סיום יתאחו להם שלושת הסיפורים.

המבנה האנתולוגי של סרטים כאלה הכוללים פסיפס של שניים, ארבעה ויותר סיפורים השלובים בעצמם מוכר ונוצל היטב בסרטים של אלטמן או פול תומס אנדרסון, למשל. שברי סיפור המתפתחים לאורך התקדמותו של הסרט כל אחד לעצמו ומשתלבים בסופו לאמירה כוללת אחת. כאן, לעומת זאת מציב פפאקליאטיס שלושה סיפורים קצרים נפרדים המתקיימים  כל אחד לעצמו לעצמם המתפתחים במסגרתם הסגורה עם התחלה אמצע וסוף בסגנון הסרט הקצר. הקשר בין כולם, כאמור מתגלה רק ממש לקראת כותרות הסיום.

במקרה הטוב גם סיפור קצר כשלעצמו יכול להרשים וכמי שבחן לאחרונה כמה עשרות סרטים כאלה אני יכול להעיד מנסיון מעייף  שגם סיפור קצר צריך לדעת איך לפתח ולספר. במקרה של "אהבה יוונית" תלויה התחושה שלמרות הסימפטיה של הסרט וחינם של הגיבורים, איכות הסיפור והמרכיבים הקולנועיים לפחות בשני הפרקים הראשונים היא פשטנית, קונוונציונאלית, מוכרת לעייפה.
ולכן אל מול הרקע החברתי החזק, הדרמטי והמוסרי של הסרט  מטשטשים מרכיביו הפרטניים הסיפורים האישיים וחבל.

אהבה יוונית – 7 בסולם אורשר.

Worlds Apart

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

אוגוסט 4th, 2017 by גידי אורשר

האמת היא שקשה לי להחליט האם "פצצה אטומית" היא סרט בנים או סרט בנות.  מצד אחד לפנינו סרט שפעם היינו קוראים לו "סרט ליומיות", השעה וחצי שבה נפגשים הבנים, לאחר צהריים של פורענות בזמן פנוי כדי לחטוף קצת אקשן רווי טסטוסטרון עם אלימות וסקס על קצה המזלג ואופציה נוספת לסדר את העולם המקביל של הקולנוע בשורה מנצחת של הטובים נגד הרעים.

מאידך זה יכול להיות גם סרט בנות שמקבלות כאן שעה וחצי של כוח נשי בדמותה של גיבורה, פאם פטאל אמיתית שיכולה הכל, תמיד ועל כולם, בייחוד על עולם שהוא עולם גברי שנראה סגור ובלתי חדיר. אשה המגשימה את עצמה, עושה לגברים מה שהם בדרך כלל עושים לה ולעצמם, מראה להם מהיכן יורה האקדח ועל איזה אף נוחת האגרוף. ומלבד זה גם אוהבת נשים אחרות. וגם גברים. שטה חופשי בעולם המימוש הפיסי.

האמת, כמו שאומר ייונסקו ב"זמרת בעלת הקרחת" נמצאת בין השניים, או גם וגם. ולכן אני באמת לא יודע אם לכוון לסרט את הבנים או את הבנות…

לתוך הסיר המבעבע של גיבורים כל יכולים מטעם עולם הריגול מחד והרומנים הגרפיים מאידך מזנקת עכשיו גם שרליז ת'רון בתפקיד הסוכנת המאומנת מאוד לוריין ברוטון ודוחקת לרגע את כל הכל יכולים, האמיצים, הנועזים בעורף האוייב, קוסמי הפעולה ואבירי השרידות. ואם בימים אלה העיסוק של חשיפת הנוכלים הוא עיסוקה של העיתונות, בימים של המלחמה הקרה עשו את זה מקצועני האקשן האמיתיים שיכולים היו לראות מבעד למסכות השקרים והבגידה בהם פעלו.

"פצצה אטומית" של הבמאי דויד ליץ' (לא לבלבל עם דויד לינץ' שזה משהוא אחר) מחזיר אותנו לימים ההם, לברלין השסועה שלפני נפילת החומה בעלילה שעיקרה חיפוש אחרי רשימת מרגלים רוסיים. ושוב נפרש לפנינו עולם הריגול האפלולי, הפעם על רקע ברלין לפני שהפכה מטרופולין ובירת התרבות האירופאית, שנראית רגועה ומשעממת על פניה אולם רוחשת כל רע ומזימה אפשרית מתחת לפני השטח. צילומי לילה, חדרים סגורים, פיסות מונומנטים שפעם היו סימליים כל כך (כיכר הכנסיה במערב ואלכסנדרפלאץ במזרח ואפילו החיאה שכולה טעות של נמל התעופה טמפלהוף שהוחזר לחיים בשביל הקולנוע).

טוב, זה לא ג'ון לה קארה, אבל העלילה המסובכת והמפותלת באמת לא חשובה אל מול היכולות המוכחות של ת'רון להציע יכולת פיסית קיצונית ששולחת את ג'יימס בונד לערבון מוגבל.  תוכלו להשתכשך כאן בסצנה אחת, מרשימה במיוחד לקראת סופו של הסרט, כעשר דקות ויותר של כוריאוגרפיה קיומית… ערבלו גם את הסיפור שמחליף צדדים ונאמנויות עם הצילומים האקספסיביים בכחלחל וכתום ובכל זוית אפשרית ואת העריכה ההיסטרית והרי לכם/ן הסרט לבילוי בהחלט שווה לערב קייץ חם במזרח התיכון. אם לברוח מהחדשות, הנה אופציה אפשרית בהחלט, ואת ההגיון נא להשאיר  בבית.

"פצצה אטומית" – 8 בסולם אורשר.

Atomic Blonde

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

אוגוסט 1st, 2017 by גידי אורשר

המסגרת הז'אנריסטית של הסרט היא קומדיה רומנטית, אבל קומיל נאנג'יאני, סטנאפיסט אמריקאי ממוצא פקיסטני שרוצה להתפתח ולשלוח זרועות גם לטלויזיה ולקולנוע, מנסה לדחוס אליה יותר. אולי יותר מידי. כמה וכמה הבחנות על החיים כמו עינייני מהגרים והשתלבותם או אי השתלבותם בחברה החדשה, גזענות אקטיבית ומוכלת, נסיון לבירור אהבה מהי, יחסי פריפריה ומרכז, זוגיות, נאמנות והורות וגם דרוג בתי החולים בשיקאגו ומקומה של הרפואה בחיינו. התוצאה מתישה לא מעט, מעייפת במהרה כמו החיים בתקופה שלפני קיצור קיבה. 7 בסולם אורשר.

הקומדיה הרומנטית המצליחה מצטיינת בארומה של חן שנובע גם מהקלילות שבה תופסים בני הזוג המדובר והבמאי/תסריטאי שלהם את הסיטואציה בה הם נתונים ואליה הם מכניסים את עצמם. ומכאן, כמובן גם במידת האירוניה העצמית של אלה. ההצלחה תלויה כמובן גם בכימיה שבין הפרוטגוניסטים ובכמות האטומים החיוביים אותם הם מצליחים לשלח מידי הקרנה לחלל האולם. ככל שזה נוגע לחלק השני של הדברים, "חולי אהבה" מציע לא מעט רגעים חביבים ואפשריים כאלה. באשר לדרישה הראשונה – נראה שבמקרה הזה הדבר בלתי אפשרי בהתחשב במעורבותו של נאנג'יאני בחלק גדול כל כך של המרכיבים.

זהו סיפורם של סטנאפיסט פקיסטני שפוגש צעירה לבנה, הודף נסיונות של אמא לשדך לו בחורה מוסלמית עם טעם של הארץ הישנה, מתאהב בצעירה הלבנה, מאבד אותה ומנסה למצוא אותה שוב. הצורך להיות "רציני" יותר, בעל משמעות רחבה יותר מדביק לעצמו שלא בטובתו את הסטרואידים של מוסר ההשכל הכפוי  והמיותר. זה קורה כשהעיניינים מסתבכים והצעירה מבינה שהבחור מסתיר ממשפחתו הגזענית את היחסים בניהם.  המשפחה הפקיסטנית והאם המטריארכאלית העומדת למעשה בראשה (האב בסרטים כאלה, למרות שמעמדו הוא כראש המשפחה, מנגן תמיד כינור שני בניהול העיניינים) דבקה עד לסנקציות אכזריות של נידוי ממסגרתה אם לא תישמר המסורת המוסלמית של טוהר המשפחה והקפדה על המשך טוהר הגזע.

בהמשך, כשהצעירה תחלה וחייה יהיו בסכנה נכיר את הצלע השניה, את הוריה מהמרכז הדומם של ארה"ב (להזכירכם, רוב מצביעי טראמפ הגיעו מהפריפריה הזאת) שיחסיהם אל הזר אשר בשעריהם מצביע על פתיחות גדולה הרבה יותר. אלה יהיו גם הרגעים בהם ינסה הגיבור להוכיח את אהבתו ומחויבותו, אבל הגברת בבית החולים ללא הכרה ולא יכולה להגיב. וכאן ממלאים ההורים שלה את מקומה והקומדיה הרומנטית מפנה מקומה לדרמה סנטימנטאלית מתקתקה, אולי מידי. את הבור ההנרטיבי המתהווה ממלא נאנג'יאני כאן בהופעות סטאנד אפ. קידום מכירות עצמי, כבר אמרנו ?

הסיפור – הוא סיפורם הביוגרפי של נאנג'יאני ואשתו אמילי (אותה מגלמת זואי קזאן – כן הנכדה של איליה) שכתבו את התסריט, הוא גם השחקן בתפקיד הראשי. כפל ואולי שילוש תפקידים זה  מעמיס על דמותו אחריות תפוחה מידי וחסר פרופורציה, מה שמרדד מאוד את החביבות האפשרית של המסגרת הסימפטית. תוספת של חוש מידה היתה מועילה כאן מאוד.  למרות שדמויות המשנה – הולי הנטר וריי רומנו כהורי הנערה מעוצבות נפלא, וחביבות גם – למרות הקונוונציה, דמויות ההורים הפקיסטאנים, וזרועים בשדה הרחב כמה טקסטים מחודדים ומשעשעים, הסרט מתיש בייחוד בקטעי הסטנדאפ הדי רדודים הרבים מידי שבו. וחבל. זה יכול היה להיות כרטיס ביקור מלוטש יותר.

"חולי אהבה" – 7 בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

יולי 26th, 2017 by גידי אורשר

זה כנראה לא עיניין של גנים, העובדה שהקולנוע הישראלי סוחב רגל בכל הנוגע לעיסוקו המדשדש בקומדיה. שהרי גדולי במאי הקומדיה של הוליווד היו יהודים. ראו (רשימה חלקית) את ארנסט לוביץ', את בילי ווילדר, את וודי אלן, את מל ברוקס, אפילו את האחים כהן במידה לא מבוטלת. אז מה קורה שההומור נעצר אי שם בדרך מהעולם הגדול אלינו, ארץ שכורת השמש. למה לאמריקאים יש, לאנגלים יש בכמויות, לאיטלקים יש, לצ'כים יש, אפילו לצרפתים יש (מסוג מסויים) ולנו יש רק את "סלאח שבתי", "גבעת חלפון" ו"מבצע סבתא" ?

אולי כדאי שמישהו באחת ממחלקות המחקר החברתי ינסה לבדוק, ברצינות, למה אין לנו קומדיות . האם זה בגלל המצב הביטחוני, האם זה בגלל השבטיות המפלגת, האם בגלל מזג האויר הלוהט ולמה אין הומור ויש חוסר סובלנות ותאונות דרכים בכמויות מסחריות… ומדוע הפרודיה והסטירה דוקא פורחות בעיקר בטלויזיה, אבל הומור פשוט, קומדיות רומנטיות, קומדיות של מצבים, קומדיות של טעויות, אלה כמעט לא נרקמות במחוזותינו.

אז נכון שהיו, פעם בשנות השישים והשבעים סרטי בורקס, קומדיות עממיות גסות הבעה שניסו לגייס, ובהצלחה, את ההומור העדתי שהטיח את המזרחיים באשכנזים בתבניות שחזרו על עצמן ובדמויות שהלכו ונעשו מגוחכות, גסות, קריקטוריות וחד מימדיות יותר ויותר עד כדי מיאוס, הגזמה וביזוי כל תכונה אנושית שהיא. אבל הבורקס מת או לפחות אוחסן עמוק בארכיונים של הקולנוע שלנו וקוטלג כ"פצעי בגרות".

או לפחות כך חשבנו עד שהגיע, למשל "ואז היא הגיעה", סרטם החדש של שי להב (תסריט) ורועי פלורנטין (במאי) המוגדר כקומדיה רומנטית המבוסס על סיפור אמיתי. כאילו העובדה שהדברים אכן קרו באמת מעלה או מורידה משהו מעיבוד לקולנוע של סיפור כל שהוא, בודאי מקומדיה רומנטית.

דן פרייליך (מיכאל אלוני) הוא הבן הבכור של משפחה פולנית חיפאית, בורגנית כמובן המנסה לפתח שושלת של עורכי דין לצוארון לבן והכוללת את אבא פרייליך (שמואל וילוז'ני), את אמא (מיקי קם, אלא מי ?) אחות צעירה ומרדנית שעדיין לא החליטה שגם היא תהיה חלק מהמסורת ותמר (אפרת דור) חברה צמודה בדרך לחתונה שהוחלט עליה רק עוד אין תאריך והיא כבר חלק מהמשפחה. גם תמר, אגב היא אשכנזיה מסודרת, הייטקיסטית עם אופציה לאקסיט מצליח.

מירב לוי (חן אמסלם) היא מלצרית קשת יום, בתה היחידה של אם חד הורית (עינת שרוף) במשפחה רוויית דודים ודודות המתגוררת בנחלאות הצפופה והדלה בירושלים עם בעיות של שכנים, בעיקר זאת שגרה מלמעלה, מכשפה הודית. ועיקר לא הזכרנו עדיין, מירב ואמה הן ממוצא כורדי ולהלן תוזכר מירב במהלך הסרט כ"הכורדית" ע"י דן ושני חבריו (גל פרידמן, טל טירנגל), אוהדים שרופים של הפועל חיפה וגם ע"י אבא ואמא פרייליך.

דן מגיע מחיפה לירושלים לצורכי משפט ירושה ("קרמר נגד קרמר") ובאקראי פוגש את המלצרית השלומיאלית אך החיננית והסקסית השופכת מיץ על חולצתו הלבנה. כשהיא שומעת שהוא עורך דין היא מבקשת את עזרתו המשפטית בתביעה שהגישה ההודית נגד אמה. דבר מוליך לדבר ומתחילים חישקוקים. ורגע, אתם שואלים, מה עם תמר שמחכה בבית לטעימות ? ובכן לזאת נמאס ובעצת האם הפולניה של דן היא משלחת את הבן המתמהמה לפסק זמן של שלושה חודשים, שירגיש מה זה להיות בלי.

ועכשיו עומד הצעיר שלא יודע לבחור בין שתי הגברות השונות כל כך וצריך לחתוך. אבל אם הוא לא יודע לעשות את זה בקשר לעתידו – הוא בעצם רוצה מוסיקה כי הוא כותב שירים והיתה לו להקה אבל אבא לחץ, מה יהי בדיני נפשות ?

הקומדיה הרומנטית המבוססת על הקומדיה דל ארטה מציעה סיטואציה בה שני אוהבים מנסים למצוא את הדרך האחד לשניה ומישהו בעל סמכות מונע את האיחוד. או כמו שסיכם את זה מפיק הוליוודי ידוע "בחור פוגש בחורה, בחור מתאהב בבחורה, בחור מאבד בחורה ובחור זוכה בה שוב". חלק נכבד מקומדיות אלה מוצא את המכשול במוצא שונה של הגיבורים, מכשול שלעיתים קשה מאוד לעבור אותו. כך גם ב"סאלח שבתי" שלנו וכך גם בקומדיות ה"פוקרס" הדלוחות עם דה נירו ובן סטילר וכך גם במליון הדוגמאות בניהם.

אבל הטובות שבקומדיות הללו לא מסתפקות בהכרזת והבגדרת המכשול, הן בונות דמויות חינניות, שלמות ואמינות שיוצרות את העיניין והאמפטיה של הקהל ובעצם את הסיבה לחיבור בין הניגודים. להב ופלורנטין לא טורחים בעיניין זה והדמויות שלהם ובייחוד השלוש במרכז הן רק המפריד, רק העדתי, רק הגזעני ולא יותר. לדן, מירב ותמר אין קיום מחוץ לזהות העדתית שלהם. הוא האשכנזי העשיר והמטומטם, מירב היא ה"כורדית" הסקסית הלוהטת במיטה שתידע לעשות קובה חריף ותמר היא האשכנזיה הקרה (המשך לחותנת העתידית שלה שמבשלת תפל) שאפילו לא יודעת להלחם על אהובה.

להב ופלורנטין מנסים להרחיב את היריעה גם מחוץ לתחומו של המשולש, אבל רק מחמירים את המצב. זה לא רק אשכנזים מול כורדים (או מזרחיים בכלל), זה גם הפועל מול ביתר, זה חיפה מול ירושלים. בעיה נוספת היא ניג'וס של הסרט שהופך בחצי השעה האחרונה ל"בלתי גמורה" של להב ופלורנטין. אמרנו – בחור פוגש בחורה, בחור מתאהב, בחור מאבד ובחור זוכה בבחורה. מבנה הדוק. אבל כאן הוא מאבד וזוכה, מאבד וזוכה, מאבד וזוכה והסרט נמשך ונמשך בין הדילוגים של דן וחוסר היכולת לבחור. ולכן כשזה נגמר אנו ממלמלים "יתגדל ויתקדש".

נכון שחלק נכבד מהסרטים הללו קמים ונופלים על חינם של הגיבורים והכימיה בניהם. מיכאל אלוני וחן אמסלם אמנם מביאים רגעים חביבים, אבל זה לא מספיק. גם שחקני הספסל שבאים לרגע – גידי גוב ואורנה בנאי וכמה בדיחות פנימיות מזרימות מעט דם חביב, אבל זה לא עוזר לדיאגנוזה : להלן סרט בורקס עבש מחומם במיקרו שאיבד מזמן את טעמו המקורי, את טריותו ואת הצורך לנעוץ בו שיניים.

"ואז היא הגיעה" – 6 בסולם אורשר

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , , , , , , , , ,

יולי 23rd, 2017 by גידי אורשר

הצופים ביציאה מהסרט בצהריים של יום שבת, מאולם מלא עד שורה ראשונה בצד, הלכו הביתה בתחושה שראו עכשיו סרט מלחמה שונה מסרטי המלחמה בהם הורגלו. סרט שובר חוקים. ואכן "דנקרק", החדש של כריס נולן הוא סרט מלחמה מסוג אחר, בעיקר משום שהוא בכלל אינו סרט מלחמה. 9 בסולם אורשר.

"דנקרק" הוא סרט על מלחמה, סרט המתרחש בתוכה, המתאר באופן החוויתי, הויזואלי ביותר שניתן, לפחות עד עתה לספר בנוראותיה, לחדור למערכת הנוראה של גלגלי שיניים המניעים את קיומה האכזרי. הוא סרט החודר לסיטואציה, מנפה את מרכיביה ומנפק מהם תובנות פילוסופיות כמעט על הרגעים הנוראים והיפים, זה לצד זה, של הטבע האנושי.

נולן מצטרף כאן לשורה לא ארוכה של סרטים המנסים לרדת לשורשי המהות הנוראה הקרויה מלחמה ששולחת בני אדם להתנהג כחיות צמאות דם, חסרות מוסר (זה נמוג מתחת לדגל המתנפנף מעל, לא חשוב של איזו מדינה ואידאל), ומצד שני להציג את ההקרבה, האנושיות והחסד בדיוק מאותן סיבות. סרטים כמו "בתוך הערפל" של סרגיי לוזניצה הרוסי, "אפוקליפסה עכשיו" של קופולה האמריקאי, "מ.א.ש" הסטירי של אלטמן ואפילו, בחיוך נוסטלגי מסויים "תקווה ותהילה" של בורמן האנגלי כדוגמאות קיצון בשורה של סרטים כאלה.

מה שמבדיל את "דנקרק" של נולן מסרטי המלחמה הקלאסיים, בייחוד אלה המתארים מעשי גבורה בימי מלחמת העולם השניה ולאחרונה גם במלחמות המפרץ, הוא העדרה המופגן של העלילה. הסרט מתאר מצב ומציג אותו משלוש פרספקטיבות שנות ומחלק – מפרק אותן לשלושה פרקי זמן שונים. מעשה המרכבה שלו הופך את המשכים הקולנועיים על המסך למופשטים, למייצגים, ליצוגיים. הם אינם עוד רק הסיפורים כשלעצמם, עכשיו הם גם המרכיבים הפילוסופיים שלהם.

האפיזודה של ימי דנקרק מתחילת מלחמת העולם השניה היא כשלעצמה תערובת של בזיון וכשלון לצד הקרבה וגאווה לאומית. האירוע התרחש לאורכם של שבועות אחדים, באביב 1940 על החוף של עיירה צרפתית על גבול בלגיה אל מול התעלה , מקום איליו נדחקה ארמיה מובסת שמנתה למעלה מ 400 אלף חיילים ע"י הצבא הנאצי שהקיף את החיילים האנגלים, הצרפתים והבלגים והפגיז והפציץ אותם כברווזים במטווח. משום שמי התעלה, הגאות והשפל לא איפשרו לאוניות המלחמה האנגליות להגיע לחוף ולאסוף את החיילים הביתה, לאנגליה והאוניות הגדולות שימשו טרף לצוללות ולמפציצים הגרמניים, ישבו מאות אלפי החילים על החוף, מיועדים להשמדה איטית. צ'רצ'יל כבר ויתר, היה מוכן שרק עשרה אחוזים יצליחו לחצות את מימי התעלה הסוערים, אבל התגייסות מרגשת של אלפי בעלי ספינות אזרחיות קטנות מנמלי התעלה שחצו באומץ ובפטריוטיות ובמחוייבות אין קץ את המיים הכבדים, הצליחה לחלץ כ 350 אלף מהחיילים ולהחזירם הביתה, להמשך הקרב על בריטניה ועל חרות העולם.

את המבצע עצום המימדים הללו מצליח נולן לכלוא בשעה וארבעים מרגשות, מרתקות, מהפנטות, דקות של קולנוע אמיתי, של צילום משוכלל (מצלמות IMAX, צילום בפילם, מצלמות רחבות עדשה), פס קול תומך ובונה רגשות ובעיקר עריכה מיוחדת שמחלקת את זירת ההתרחשות לשלוש רמות של זמנים היוצרים זמן קולנועי חדש.

נולן טווה את הסרט שלו כמשולש שכל אחת מצלעותיו מתרכזת בתווך אחר. ביבשה הוא עוקב אחרי נסיונותיו של חייל צעיר להשאר בחיים בתוהו שמסביבו, של הפצצות ממטוסי הצלילה השרקניים של הלופטוואפה, של הפגזות התותחים הקטלניים ממרחק, החייל וכמה צעירים אבודים כמוהו שמנסים, חלקם בלא הצלחה להאחז באפשרות להשאר בחיים. כאן נראה את החיילים על החוף, על המזחים המופגזים, באוניות שמנסות בכל זאת לפרוץ את המצור, מוטבעות זאת אחר זאת.

צלע שניה היא הים וכאן מלווה נולן ספינת דייגים זעירה על הקפטן המבוגר שלה, פטריוט שמבין את גודל השעה ואת האחריות המוטלת על כתפיו וכתפי חבריו בעלי הספינות הקטנות להתגייס למאמץ להגן על הבית. איתו בנו הצעיר שעדיין לא התגייס וצעיר משולח המחפש משמעות לחייו. זהו סיפור המסע בים בו הם פוגשים חייל מוכה הלם קרב, טייסים שנטשו את מטוסיהם הפגועים וחיילים מהחוף המופגז. הצלע השלישית היא של טייסי הספיטפייר של חיל האויר האנגלי שיוצאים אל מעבר לתעלה כדי להלחם במטוסים הגרמנים וחלקם הגדול גם משלם את המחיר.

למרות שמדובר במבצע צבאי ואזרחי מפורסם כל כך, למרות שסופה של האודיסאה הימית הזאת מוכר וידוע, הסרט נבנה, בשל היכולות הפלסטיות שלו והמשחק בזמנים, בשל הצילומים הנפלאים וסידורם הנראטיבי על המסך, כסרט מתח. אין לו אמנם עלילה ספציפית, יש תאור מצב שמנסה לתפוס מרובה וגם מצליח. היכולת הזאת לחבר את הפרטי עם הכללי, את האישי עם הלאומי, את הקטן עם הגדול, את האחד עם הרבים ולהרכיב תמונה על פי כל החוקים הקלאסיים של העריכה האינטלקטואלית והרגשית הופכת את הסרט הזה לחזק כל כך. לי זה הזכיר את הרגעים הגדולים של שתי הקלאסיקות המכוננות של הקולנוע מקטעי הקרב ב"הולדת אומה" של גריפית' ועד הטעם הנפלא של "פוטמקין" של אייזנשטיין שנבנה עליו. אבל זה אני, אתם לא חייבים…

מי שראה את הסרט  ב"IMAX" אומר שזאת חוויה ויזואלית מופלאה. אני ראיתי בהקרנה רגילה, שורה 2 ממש בצד, אבל גם משם אני יכול להעיד ש"דנקרק" הוא בהחלט סרט חשוב, נכון, מהטובים של נולן , סרט המדגיש שוב את הצורך להתרחק כמה שאפשר ממאורעות נוראים שכאלה ומצד שני המציג את הרגעים הגדולים של עם במצוקה. התגייסות היחידים המרגשת ומעוררת הגאווה ברגעים החשוכים ביותר, רק היא תוכל להציל את העולם.

"דנקירק" – 9 בסולם אורשר

Dunkirk

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: