Category: ביקורות קולנוע

יוני 23rd, 2017 by גידי אורשר

"משמר המפרץ" היתה סדרה מבוקשת בטלויזיה של שנות התשעים, בעיקר על צעירים חרמנים וגברים מזדקנים, משני הקצוות של הקשת הגילית ואולי גם האינטלקטואלית, כל קצה והסיבות שלו. מה שאיחד את כולם זה המראות של בשר מקפץ, ארוז בהידוק בבגדי ים אדומים שנע במהירות איטית, להדגשת התמונה ולדיון תאורטי בהבדלים בין זמן מציאותי וזמן קולנועי. עכשיו, אל מול "הישרדות", התשובה הנוכחית של הטלויזיה זה מגיע למסך הגדול בטענות שניתן להתווכח איתן שזה קולנוע. לפחות הוליווד סטייל. נורא. 5 מינוס בסולם אורשר.

הנסיונות של הוליוד לנפוח חיים בסדרות וותיקות של הטלויזיה מייצרים לעיתים קרובות רגעים מביכים, כמו למשל העיבוד לקולנוע של "משמר המפרץ", סדרה משנות התשעים על קבוצת מצילים מעוצבת גוף שהצליחה בעיקר בגלל ריבועי הבטן של דיויד האסלהוף והציצים המתנפנפים של בנות הלוויה שלו ובהן פאמלה אנדרסון שרצו בסלאו מושן עם בגדי ים על החוף.

צפיה בסרט המנסה לחדש ימים אלה כקדם מעלה שתי אפשרויות – או שזה הסרט הכי גרוע של השנה, או שזאת קומדיה כל כך מטומטמת ונמוכה שיש לה אופציה להיות סרט קאלט. ואלה, בהגדרה הם סרטים הידועים כרעים במיוחד, וכאלה שהיו כישלון מסחרי מהדהד. הסרט הנ"ל מקיים את שני התנאים הללו. הוא גם מגדיר מחדש את המושג "קולנוע" (האם זה כל מה שמצולם, נערך ולא חשוב איך ומוקרן באופן כזה או אחר על מסך כזה או אחר) וגם ספג לא מעט הפסדים בסוף שבוע ראשון (וגם אח"כ) להקרנתו באמריקה.

"משמר המפרץ", בעלילה שבורה ומודבקת על נסיונות המצילים החטובים בעזרת המצילות החטובות לנקות את החוף שלהם מסוחרת סמים אכזרית, נראה יותר כמו גרסה אמריקאית ל"חסמבה" מאשר לכל דבר אחר כשבתפקיד ירון זהבי נמצא כאן את דווין ג'ונסון ובתפקיד תמר את זק אפרון יפה העיניים. ואם החיטובים של ההווה לא מספיקים – להלן גם הופעות אורח, לשניה וחצי של האסלהוף הוותיק ופאמלה הישישה לשרות במילואים ואחרי שהות ארוכה מידי מתחת לסכין המנתחים הפלסטים ומזרקי הבוטוקס. מדוע החברה האלה לא יכולים להזדקן בכבוד ?

אז למה יש לי תחושה שלא מעט צעירים בחופש יגידו, בכל זאת "אחלה סרט?"

"משמר המפרץ" –  5 מינוס בסולם אורשר.

Baywatch

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: ,

יוני 18th, 2017 by גידי אורשר

שני סרטים על רופאים והקשר שלהם עם המטופלים מגיעים אל מסך הקולנוע שלנו. בקרוב יוקרן כאן "נערה אלמונית", סרטם חמור הסבר של האחים דארדן הבלגים ובנתיים נוחת על המסך "רופא הכפר", סרט פיל גוד שמגיע לא רחוק משם, מצפון צרפת. תשע בסולם אורשר

זהו סרט על החלום הרטוב שלנו לרפואה ציבורית אמיתית, להומניסט מיומן המטפל באדם ולא במחלה, שרואה את המטופלים שלו מעבר לצרות היום יומיות, בתמונה הוליסטית כוללת שמקשיבה לדויינו המהדהדים הרבה מעבר לסטטוסקופ. במפגשים הסוערים של הקולנוע עם עולם הרפואה קופצות כמה דוגמאות לרופא טוטאלי כזה ושתיהן רובין וויליאמס.  ב"פאטש אדמס" כמובן וב"התעוררות" עם דה נירו לצידו. "רופא הכפר" צועד במשעולי המחוייבות הזאת עם יתרון גדול של שימוש מוגבל ומרוסן בהתפרצויות רגש ושיאים דרמטיים מלאכותיים.

ז'אן פייר, הוא רופא אישי בסגנון הצ'כובי, מסתובב במחוזות הכפרים, מכיר כל פציינט וכל אווז בחוות אותן הוא מבקר ומשרת את הטריטוריה שלו יומם ולילה. הוא רופא מהסוג הזה שאנחנו מאחלים לעצמנו, שמכיר אותנו, את אילן היוחסין שלנו, את הבעיות ואת ההסטוריה הרפואית שלנו, שעושה ביקורים בבתים, רופא שהוא גם בן משפחה כמעט. הוא משמש גם כפסיכולוג, עובד סוציאלי וגם ככומר מוודה. כשנודע לו שהוא לקה בסרטן וחייב להוריד את קצב העבודה הוא מחפש מחליף והגורל מזמן לו את נטלי, רופאה בהתמחות. המסע שהם עושים לאיטם זה לזאת ושניהם ביחד אל המטופלים ההופכים להיות משותפים הוא מלא רגש ואנושיות וחן שאי אפשר לעמוד מולם. ובעצם גם אין בכך שום צורך.

במנעד הרחב מאוד של התיחסות לרופאים ולרפואה, שנע בין "אי אר" האוטופי, המלודרמטי והמעושה של הטלויזיה והמקרה הריאליסטי הנורא של ילדי הדסה עכשיו בחדשות, אנחנו מחפשים את הרופא האידאלי ועל זה עושה תומא לילטי סרט. והוא יודע על מה הוא מדבר. הוא בעצמו היה כזה לפני שפנה לקולנוע. זה סרטו השני – הקודם היה "היפוקרטס", סיפור על מתמחה צעיר שמגיע לבית החולים ושם , פשוט קשה לו להסתדר עם האנונימיות והביורוקרטיה. את הנחמה מצא, בשני המקצועות שלו – בחיי הכפר הפשוטים, המאפשרים מגע ישיר וחם בין נצרך למי שיכול להביא לו מזור.

כאן הוא מציע סרט עם גוון סנטימנטאלי והומאני הרבה יותר שיש בו טעמים של דרמה רומנטית, במובן הרחב והמצומצם כאחת עם שני שחקנים מלבבים, פרנסואה קלוזה (שדומה באופן מפתיע לדסטין הופמן) ומריאן דניקור שישלחו אתכם הביתה בהרגשת התרוממות רוח נעימה.

רופא הכפר – 9 תמים בסולם אורשר.

Medcine De Campagane

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

יוני 16th, 2017 by גידי אורשר

 אחרי הסרט השני,שהיה נפילה ללא כיוון וכתובת, מגיע הפרק השלישי בעלילות המכונית-אלופה וסביבת הגראז' שלה ומציע דרך, אופציה להזדהות. רוקי של המוסך מנער אבק ויוצא להוכיח, לנכד ולסבא, שגיל לא צריך להיות מכשול. חביב ומאחד משפחות. 8 מינוס בסולם אורשר. 

בדיסני-פיקסאר שמו לב כנראה שהמלווים של הצופים הצעירים החליפו קידומת ועכשיו זה לא ההורים הלומי העבודה וההיטק שמגיעים לאולם, אלא הסבים והסבתות המגוייסים. ובהתאם מיהרו שם והתאימו את הפרק השלישי בעלילות הפרנצ'ייז "מכוניות" לדור הוותיקים, במנה גדושה של עידוד ואמפטיה. להלן, גם הסרט בשבילם.

כי מה קורה כאן ? מקווין, האלוף המוצהר של דורות קודמים של המכוניות מזדקן, ומאחוריו דוהרות המכוניות מהדור החדש. חזקות יותר, מהירות יותר, נועזות יותר ושריריות יותר והוא, נעבעך, צריך לפנות מקום. ממש כמו הקטר 7040014 בזמנו. אבל, כמו שאומר לו ידידו ההאדסון "אולי אי אפשר להחזיר את השעון אחור, אבל אפשר למתוח לו את הקפיץ" וזה מספיק לשלוח את המקווין למחנה אימונים, למלווה צעירה עם כמה פטנטים ולמתיחת שרירים מיומנים.

והגשר הבין דורי הזה הוא בהחלט סיבה לראות.

"מכוניות 3" 8 מינוס בסולם אורשר.

CARS 3

 

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: ,

יוני 11th, 2017 by גידי אורשר

שון פן, שחקן מרתק שהפך גם לבמאי (חמישה סרטים עד עכשיו שהאחרון בהם היה "עד קצה העולם") מציע לנו סרט חדש שהוקרן לראשונה בפסטיבל קאן בשנה שעברה, "הפנים האחרונות",  והתקבל, חייבים לאמר, בצוננים מצד הביקורת. פן לוקח אותנו כאן לרומן המתפתח באפריקה המשוסעת, האלימה, השקועה במלחמות אכזריות. פן הפעיל החברתי משעבד את פן הבמאי והתוצאה נפוחה, ארוכה ומוגזמת. 7 מינוס בסולם אורשר. 

אפריקה רחבת הידים ומרובת הפנים על הג'ונגלים והמדבריות שלה היא מקום פורה לסיפורי אהבה קולנועיים גדולים מהחיים. זוכרים את "זכרונות מאפריקה" מעוטר הפרסים, "המלכה האפריקנית" הוותיק, "אי שם באפריקה" הגרמני וכמובן את המלודרמה על "הפצוע האנגלי" המקרב אותנו יותר מכולם לחיבור שבין הרומנטיקה האקסוטית למלחמה הארורה.

שון פן, שחקן מרשים ומיוחד ובמאי באיכות מתנדנדת מנסה בסרט החדש שלו, החמישי במספר כבמאי לשלב את שני הקצוות של הקיום האנושי, אהבה ומלחמה ומניח אותם גם הוא במרחב הפראי של היבשת השחורה. נכון שהמלחמה שמשה לא אחת, בקולנוע האמריקאי ובכלל כרקע לחיבורים רומנטיים אבל פן לוקח את הכל רחוק מידי, מוגזם מידי ואולי גם צדקני וגזעני מידי.

פן מטיל אותנו כאן לאפריקה המשוסעת, האלימה, השקועה במלחמות אכזריות שגובלות ברצח עם ופורש שם לפנינו את סיפור אהבה בין שני פעילים הומניטאריים שבאים להציע מזור לכאב. שרליז ת'רון, העומדת בראש ארגון בין לאומי לעזרה לפליטי מלחמות וחבייר בארדם רופא המטפל בנפגעים מוצאים זה את זאת בסביבה האלימה דוקא. הרקע לפגישה נורא : הטורפים האפריקאים אכזריים וחסרי צלם אנוש ומי שמשלם את המחיר אלה הם חסרי המגן, אחים אפריקאים אחרים משבט אחר, מעם אחר. מלחמות שאף פעם לא די בם, שפן לא נותן בהם סיבה. הן קיימות והן נוראות.

הטוב והרע עומדים כאן זה מול זה. החמלה האנושית והעזרה שמגיעה, מעט מידי מהעולם המערבי אל מול הרוע הטוטאלי. וכך גם הרומן המתפתח. פן פורש את הסיפור שלו על פני עשר שנים בכמה מפגשים של שני האוהבים ועם המציאות האפריקאית שאכזריותה לא משתנה. היא רק מחליפה מקום. אבל המידתיות שלו מוגזמת. הרומן נמתח כמו מסטיק והאלימות מפורטת מידי. קשה להסתכל בגופות המבותרים, בשלוליות הדם ובאברים הקטועים בקלוז אפ.

מרוב רצון להעביר מסר פוליטי, ופן הוא פעיל פוליטי לזכויות הפליטים בעולם מזה זמן, הסרט מתארך הרבה מעבר לצורך השילוחי שלו. יש גבול גם ליכולת הקליטה של הצופים מחזות שכאלה. התחושה היא גם של הגזמה ויפיוף יתר בעיצוב שתי הדמויות העיקריות. יש בהן משהו לא אנושי ולכן לא אמין. נכון ששרליז ת'רון וחבייר בארדם הם שחקנים מעולים העושים הכל כדי להתגבר על המכשלות של התסריט, אבל גם בפיהם נשמעים לא מעט טקסטים נפוחים ומעושים.

הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן בשנה שעברה וזכה שם לקריאות בוז רמות. המבקרים לא אהבו את הגישה המתנשאת של פן לגיבוריו ולמציאות הקשה באפריקה, אותה הוא מתאר בפרוטרוט בסרט. פן הוא שחקן נפלא ובמאי שעשה כבר כמה סרטים מעניינים. הפעם, כנראה גברה עליו יד השליחות על פני השיקול האמנותי ובקולנוע, משלמים את המחיר מהר מאוד.

הפנים האחרונות – 7 מינוס בסולם אורשר. 

The Last Face

 

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

יוני 10th, 2017 by גידי אורשר

הדילמה המונחת ביסוד הסרט האמריקאי "חיבור פשוט" מוכרת לכל הורה של ילד מחונן. האם ללחוץ על הדוושות ולשלוח אותו לעולם שכולו ליטוש הכשרון או להניח לו לעבור נעורים רגילים בשביל השקט הנפשי. זה מה שקורה למרי בת השבע בצורך לבחור בין ההתמכרות למתמטיקה, היא כמובן גאון קטן וחמוד, לבין חיים פשוטים עם הדוד האהוב. מלודרמה שלא מותירה סימנים. 7 בסולם אורשר.

בקולנוע התמים של פעם בשביל לסחוט אמפטיה ורגש היה מספיק להכניס כלב למרכז העלילה. עוד הרבה לפני שרין טין טין היה לסופר סטאר, לאסי שבה הביתה ועזית חשבה על קורס צניחה, היה כלב אחד מהגיבורים הראשונים של הקולנוע, סליחה ראינוע (סרט אילם) בסיפור מתח שביים ססיל הפוורת' האנגלי עם הכלב שלו בלייר ב 1905. הכלב עזר בגילוי והצלה של תינוק שנגנב ע"י צועניה מעגלה בפתח בית הוריו ברחוב אנגלי שקט. אחרי שהתרגלנו לחבב את היצור המתוק וגונב ההצגה, חברו הטוב של האדם וזה לא הספיק, הוחדרו הילדים לעלילות הדרמה סוחטות הדמעות והרגש כדי שהם יגנבו את ההצגה. בדרך כלל קטנים בלונדינים, עיניים כחולות (כשהיה כבר צבע בקולנוע) וגדולות. ג'קי קוגן של "הנער", שירלי טמפל, היילי מילס ובעוצמות גדולות ריקי שרודר, ג'סטין הנרי ובעיקר מקולי קאלקין והיילי ג'ואל אוסמנט.

אבל העולם מסביב הפך ציני יותר ורגיש פחות ולכן מנסה הוליווד כל הזמן להגביר את הווליום. "חיבור פשוט" בא אלינו עם סל מלא מסיחי דעת ומביא לנו את "גיבורי העל" של המלודרמה, בסרט המחבר ילדה קטנה ונטולת שיניים קדמיות, אבל בשביל זה היא גאונית במתמטיקה, את החתול שלה, ג'ינג'י סתום עיין, שכנה טובת לב כהת עור, דוד מאמץ אוהב וסבתה שעושה קולות של מכשפה. כל אלה כדי להטיח בנו את הדילמה – מה לעשות עם כשרון מופרז. האם לפתח אותו על חשבון הילדות, או לתת לחיים לזרום וההצלחה תגיע מתי שהו.

מרי היא ילדה חמודה ומאוד פקחית בת 7 הגדלה בפלורידה אצל דודה. למה ? מסתבר, על פי פיסות עיתון שהמורה שלה מוצאת בספריה שאמה התאבדה ומשום שלא היה אב פעיל בסביבה, נטל אותה הדוד תחת חסותו. פרנק, הדוד שהיה קשור מאוד לאחותו הבטיח לעצמו שמרי לא תסבול את עריצות אימם המשותפת אוולין (כמובן ממוצא ועם מבטא אנגלי, כמו רוב הרעים בקולנוע ההוליוודי) שדחפה את הבת למקסם את היכולות השיכליות שלה בייחוד במתמטיקה על חשבון ילדותה והתבגרותה וכך מצצה ממנה את האופציה לחיפוש אחרי האושר האישי.

פרנק יודע שמרי מחוננת אף היא, אבל הוא מתעקש לגדל אותה כילדה רגילה כדי שתוכל למצוא חברים וזמן לעיסוקים של ילדים. נכון, המפגש הראשון עם בית הספר הרגיל הוא טראומטי, משום שבכיתה לומדים 2 + 2 ואילו מרי חצתה כבר את הרף של חשבון אינפיניטסימאלי. בקיצור, המורה מגלה שמרי לא נמצאת במקום הנכון, המנהלת מציעה לפרנק לשלוח אותה למוסד למחוננים, הוא כמובן מסרב ואז מופיעה הסבתא אוולין שדורשת לקבל חסות ולפתח את היכולות המתמטיות של נכדתה.

צריך לאמר שהילדה די מתפתה לאפשרויות שמציעה הסבתא, ספרים מתקדמים על ושל מתמטיקה המגרים את מחשבתה, אבל היא אינה רוצה לעזוב את פרנק ואת השכנה השחורה והטובה והאוהבת רוברטה. הפתרון הסינמטי הוא בית משפט ואכן, הצדדים נזקקים לחוק  כדי להגיע להחלטה. טוב, נעצור כאן את מהלכה של העלילה המתפתחת להיכן שהיא מתפתחת עם לא מעט רגעים של לחלוחית מוגברת בגלגלי העיין של הצופים מתוך רצון לשלבם בדילמה.

נכון שיש בסרט כמה רגעים יפים, שהדיאלוגים בחלקם אפילו משעשעים ושהסרט אינו מתדרדר ממש למלודרמה זולה ומעצבנת, כפי שניתן אולי לצפות מסרט כזה. אבל עדיין לא מעט מהמורות דרכן עובר מרק ווב, הבמאי, מכשילות אותו באופן די צפוי. חייבים לאמר. אין כאן הרבה מקוריות, בודאי שאין הפתעות או מעמדים חריגים ומיוחדים ובודאי אין זכרון של טעם מסויים שאפשר ללכת איתו הביתה.

וכך, דילמה פדגוגית הופכת לביצת מוסר עם כמה רגעים יפים והרבה קיטש לחלוחי, כריס אוונס עצוב העיניים כסופר דוד ומקנה גרייס הקטנה  כדור המשך לכוכבי שביט זעירים שכבים עם ההתבגרות.

"חיבור פשוט" , 7 בסולם אורשר.

Gifted

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , ,

יוני 4th, 2017 by גידי אורשר

כל כך הרבה נכתב, פורסם, שודר, נאמר, רואיין, צולם ודווח על הסרט, על גל גדות הצעירה הישראלית שעשתה את זה בגדול וקפצה בפירואט מרשים מאנונימיות כמעט לפסגת העולם מעל כמה ישראליות אחרות המוציאות נשמתן להשיג תפקידונים בקולנוע האמריקאי, העולמי בכלל, על ההצלחה, על התוכניות וכמובן על שיתוף הפעולה הנשי בסרט שכולו ז'אנר גברי ומתפוצץ, שנדמה שאין יותר מה להוסיף. אבל ביקורת צריכה לבוא, בייחוד אם היא דוקא מגיעה עם סימפטיה, אז הנה. 8 מינוס בסולם אורשר.

נכון שיחסי הציבור האסרטיביים, השמועות החיוביות מחו"ל, הנקודה הנשית וכמובן העובדה שגיבורת העל היא משלנו, צברית מראש העין שהגשימה את החלום האמריקאי בהוליווד, היו מהגורמים העיקריים שהאולם ביום שישי חם, אחרי הצהריים היה מלא כמעט מפה לפה. לא מוכן להשבע, אבל נדמה לי שהפעם היו יותר בנות מבנים, ומכל הגילים. ועכשיו, אחרי הצפיה אפשר לאמר בפה מלא : וונדרוומן בגרסה של 2017 הוא בהחלט סרט חביב, מהנה יותר מסרטים אחרים של גיבורי על שהביאו לנו גם אנשי די סי קומיקס וגם אנשי מארוול בעבר.

שתיים הן הסיבות העיקריות. האחת היא הרעננות המסויימת הנושבת מהגרסה של פטי ג'נקינס, נסיון מוצלח ולא ברור מאיליו להפקיד בידיים של במאית אישה סרט אקשן כזה ותקציב של מאות מליונים והשניה היא המיצוב של גיבורת העל הבדיונית במציאות ריאליסטית של מלחמת העולם הראשונה. ג'נקינס מצליחה לחבר שמן ומייים כשהיא נוטעת את וונדרוומן, כולה אשה בתלבושת פורימית בתוך שדה הקרב האפור מבוץ של הגברים הלוחמים. זאת אינה תפאורה טכנולוגית-עתידנית שנהרסת ברעש נורא בסרטים הגבריים. זאת מציאות של כאב אנושי, יום יומי שניתן להזדהות איתו.

הסרט מציע טיפול שאינו פומפוזי, לא תוקפני, תמים אפילו, המעורר את הסימפטיה שלנו, לעיתים גם את החיוך בהומור חביב שמסתובב לו בפינות. שני שחקנים סימפטיים סוגרים את העיסקה הכדאית – כריס פיין תכול העיניים וכמובן גל גדות, יפה, נעימה, אנושית עם נוכחות מתאימה, לא שחקנית גדולה אבל תואמת מדוייקת לדמות אותה היא צריכה להניח על המסך.

בשוליים של ביקורות אחדות נאמרו דברים לועגים על מבטאים שבסרט. ואני אומר – קשקוש. לא צריך אפילו להתייחס וחבל על הזמן.

בסה"כ בהחלט סרט סימפטי , אגדה לילדים בלי נשורת דידקטית או סימבולית מיותרת (להוציא את המגן והחרב כמובן),

וונדר וומן – 8 מינוס בסולם אורשר.

Wonder Woman

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

מאי 28th, 2017 by גידי אורשר

טוב. זה מה שקורה שנותנים לפדרו אלמודובר וויל סמית להוליך חבר שופטים בפסטיבל מכובד לאמנות הקולנוע.. הפתעה עם סקנדלצ'יק.

הפרס הגדול של פסטיבל קאן 2017 במהדורה ה 70 שלו, "דקל הזהב" הוענק הערב לסרט השוודי "הריבוע" (או "הכיכר") של הבמאי רובן אוסטלונד. הסרט, בהחלט אחד הבולטים השנה בתחרות מציע טיפול סטירי, ציני וסרקסטי לעיסוק הנפוח ומלא החשיבות באמנות הקונספטואלית ולמומחים בשם עצמם המקדמים אותה, תוך חוסר התיחסות בולטת להתנהלות הריאליסטית של העולם מסביב. עולם שבע מול עולם רעב, חזקים מול חלשים, השקר מול האמת שלעיתים היא כואבת ומפתיעה. הסרט משעשע, חכם ועוקצני, אבל לא "פאלם ד'אור"…

בפרס השני, הפרס הגדול של חבר השופטים זכה הסרט הצרפתי "120 פעימות לב בדקה" של הבמאי רובין קאמילו, סרט שהיה חביב המבקרים כאן, סרט שמביא את סיפורן של קבוצות המחאה ACT-UP בפריז של שנות התשעים באקטיביזם רעשני לטובת המלחמה באיידס.

בפרס השלישי של חבר השופטים זכה אחד משני הסרטים הרוסים הטובים באמת של התחרות, "LOVELESS " של הבמאי אנדריי זויאגינצב בסיפור התפרקותה של משפחה, אב ואם וילד שאיש מהם לא רוצה אותו, סרט נהדר הממשיך את מסורת הקולנוע החד, הכואב והנפלא של זויאגינצב.

בפרס הבימוי – וכאן מגיע הסקנדל לשיאו זכתה סופיה קופולה על עיבודה הגמלוני והגס, חסר העידון והכשרון לסרט "הנקמניות" שביים דון סיגל ב 1971 עם קלינט איסטווד בתפקיד הראשי. קופולה מנסה להביא מנקודת מבט נשית סיפור המתרחש בעת מלחמת האזרחים בארה"ב כשחייל פצוע מצבא הצפון מוצא מחסה בבית ספר לבנות בוירג'יניה של הדרום ושם הוא מבלבל את דעתן של הנשים הצעירות. בגרסה חסרת הרגישות של קופולה משתתפים קולין פארל, כריסטן דאנסט וניקול קידמן בתפקידים הראשיים.

לקידמן שצוותה כזוגתו של פארל גם בסרט נוסף, מרתק וקולנועי , "THE KILLING OF A SACRED DEER" של הבמאי היווני יורגוס לאנטימוס הוענק פרס מיוחד לציון 70 שנות פסטיבל קאן.

לאנטימוס חלק את פרס התסריט עם הבמאית לין ראמזי שסרטה "מעולם לא היית כאן באמת", סרט שהושלם רק יומיים לפני הקרנתו בפסטיבל עוסק בנסיונותיו האלימים של שוטר למצוא ילדה שנעלמה.

פרס השחקן הלך השנה ליואכין פניקס על תפקידו בסרט של רמזי והשחקנית שזכתה ב"דקל הכסף" השנה היא דיאן קרוגר על תפקידה בסרטו של פטי אקין " IN THE FADE  " המספר את סיפורה של אשה ואם המאבדת בפיצוץ את יקיריה ולאחר שהאחראים לרצח, חברי ארגון ניאו נאצי מזוכים במשפט מסיבות טכניות, יוצאת לנקום את הנקמה הגדולה.

בפרס "מצלמת הזהב" המיועד לבמאי סרט ראשון זכתה ליאונור סרייל על סרטה המעניין "אשה צעירה" בכיכובה של לטיציה דוש , כצעירה מעורערת וחסרת שורשים המוצאת את כבודה העצמי ואת היכולת לעמוד לבדה על רגליה שלה.

תם עוד פסטיבל בקאן. פדרו אלמודובר נשאל במסיבת העיתונאים שהתקיימה אחרי הענקת הפרס אם הפסטיבל יהיה ארוע חשוב גם בשנים הבאות. "בשבילי כן" הוא ענה, "למרות השינויים שעוברים על הקולנוע היום". נראה.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with:

מאי 28th, 2017 by גידי אורשר

עשרה ימים בלבלתי לכם את המוח עם סרטים שלא ראיתם, שהוצגו במצעד מעייף מאוד של עשרות סרטים שהוצעו לעולם, בחשיפה ראשונה בפסטיבל הנוצץ מכולם. עכשיו, שעות אחדות לפני נעילה רשמית והענקת הפרסים הגיעה שעת סיכומים. לא יודע מה יחליטו אלמודובר וחבר השופטים שלו. אני יודע מה נראה לי הכרחי וראוי. להלן הסרטים שאהבתי, חמישה מתוך כמעט ארבעים שמסתובבים לי עכשיו במערכת העיכול. אחדים יבואו גם אלינו במרוצה.

ההקרנות הסתיימו, גם אלה המוצעות בהקרנות חוזרות, רוב העיתונאים ואנשי הקולנוע האחרים כבר עזבו, חלקם לפני יומיים, הרחובות משנים את אופיים ונצבעים שוב ביום יומי, הרבה פחות זוהר על הטיילת, אוירה של התפרקות ורק הפועלים שמקימים את התפאורה לטקס הסיום עובדים כאן במרץ רב באולם הענקי על שם לומייר בארמון הפסטיבלים המיותם. עד הפסטיבל הבא.

חלק מהסרטים הזוכים במסגרות המשניות כבר קבלו את הפרסים שלהם. במסגרת המקבילה "מבט מסויים" העניק חבר השופטים בראשותה של אומה תורמן (יפה ומרשימה במציאות אפילו יותר מבקולנוע) את הפרס הגדול  שלהם לסרט "איש עם יושרה" ("A Man Of Integrity  ") של הבמאי האירני מוחמד ראסולוף, חביב ה"מבט" (זכה כבר בפרס הבימוי על סרט קודם שלו ובפרס הביקורת הבין לאומית על סרט קודם אחר). הבמאי שנדון בעבר לשנת מאסר בכלא האירני עוסק בסרט בשחיתות שהיא חלק גנרי של החברה האיראנית ובגורלו של אדם המסרב לשתף עם המציאות הזאת פעולה ומשלם מחיר איובי ממש. לא צריך לציין שהסרטים שלו, ביקורתיים מאוד על החיים באירן שזוכים להכרה בעולם לא הוקרנו מעולם בארצו.

פרס השופטים (שזה פרס שני) הוענק לבמאי המקסיקאני מישל פרנקו על הדרמה האישית-חברתית שלו "בתה של אפריל" על יחסי השליטה בין אם ובתה בהריון על חייה של האחרונה. פרס השחקנית ניתן ליסמינה טרינקה האנרגטית על תפקידה המשכנע כאם חד הורית המנסה לאתחל את חייה אחרי גרושים מגבר אלים בסרטו המעצבן והוולגארי של הבמאי-שחקן האיטלקי סרג'יו קאסטלייטו "פורטונטה". לטעמי התחרו על התפקיד עוד שתי שחקניות, לטיציה דוש בתפקיד אקספרסיוניסטי וקשה כצעירה מעורערת נפשית שמצליחה לבנות מחדש את הבטחון העצמי ואת חייה העצמאיים בסרט "אישה צעירה" של הבמאית ליאונור שריי, ודאריה ז'ובנר המהפנטת בתפקיד אילנה, הבת הצעירה במשפחה יהודית שחיה בקווקז, המאוהבת בבן המקום בסרט המצמית "קרבה" של הבמאי הרוסי הצעיר יליד הקווקז קאנטמיר בלאגוב. הסרט, אגב שהיה לדעתי הטוב ביותר בקטגוריה של ה"סרטן" ואחד מחמשת הסרטים הטובים של הפסטיבל כולו לא זכה כאן בשום פרס, לדעתי משום שמצפה לו פרס "מצלמת הזהב", הערב.

בפרס "הנראטיב הפואטי" (מה זה, לעזאזל?) זיכו השופטים כנראה מחוסר ברירה, את סרטו הנפוח והמעצבן והיומרני של השחקן-במאי הצרפתי מתיו אמלריק "ברברה" המציע עיסוק בביוגרפיה של הזמרת הצרפתיה המפורסמת. בפרס הבימוי זכה האמריקאי טיילור שרידן על סרטו " Wind River " העוסק בנסיונות לפענוח פרשית רצח המתרחשת בשמורה אינדיאנית.

הערב יחולקו הפרסים במגרש של הגדולים, מתחת לעצי הדקל – אחד מזהב וכמה וכמה של כסף. פדרו אלמודובר הבלתי צפוי יושב בראש חבר השופטים השנה והשאלה אם יתחבר לימיו הראשונים, הפרועים והמאתגרים בקולנוע או השמין (קצת) והפך להיות קונפורמיסט. נכון שהתוצאות נשמרות בסוד עד ההכרזה מעל הבמה הגדולה, אבל מי שמסתובב היום בשדה התעופה בניס כבר יכול לשער את התוצאות. הזוכים קיבלו הודעות שכדאי להם לחזור לקאן.

לא רוצה להתנבא, כמו כמה בלוגיסטים שלא מגיעים לפסטיבלים ומוצצים את הידיעות שלהם מהעיתונות העולמית (וכך גם הניחושים שלעיתים, כמו עלילות הסרטים שהם מפרסמים, רחוקים מהמציאות) על הזוכים, אבל לפייבוריטים שלי בהחלט מגיע כאן אות הצטיינות.

אם זה תלוי בי, הדקלים השנה ידברו בעיקר רוסית. שלושה הם הסרטים הטובים שהגיעו מרוסיה שראיתי בקאן השנה :  "LOVELESS" של אנדריי זוויאגינצב היה פיסת האמן , המאסטרפיס הראשון שראיתי בפסטיבל, המשך מצמרר לאתגר שהבמאי הנפלא הזה מעמיד בסרטיו בפני הטבע האנושי בסיפור משפט שלמה בהיפוך אכזרי ומקפיא מוסר. המשפחה הגרעינית מתפרקת וההורים מעמידים את הבית למכירה. גם מציאות וגם המשל שלה. שני ההורים כבר הכינו לעצמם את האלטרנטיבות – לאב יש מאהבת צעירה בהריון מתקדם ולאם יש מחזר עשיר שיתמוך בגחמותיה הכלכליות. היחיד שנותר שבור הוא בנם בן ה 12 שישלם את מחיר הפרדה. איש מההורים לא רוצה בו. והוא ינקום בהם בכל כוחו. אצל זוויאגינצב, כמו ב"השיבה", "הגרוש", "אלנה" ו"ליויתן" יש עיניינים של הורים וילדיהם ואין חמלה. גם לא בסרטו הנפלא הזה.

סרגיי לוזניצה שהביא לנו בעבר את "בתוך הערפל" לאחר שורה ארוכה ומרשימה של סרטים תעודיים לא מציע גם הפעם טיפה אחת של אופטימיות בסרטו העלילתי החדש "יצור עדין" המתרחש בתוך האכזריות הקיומית של הפיאודליזם הרוסי. היצור העדין היא אשתו של אסיר שחבילה ששלחה לו לכלא חוזר אליה ללא כל הסברים. משום שבסניף הדואר של הכפרון העלוב שבו היא חיה אינה יכולה לקבל תשובה, היא מחליטה לנסוע לעיירה העלובה והרחוקה בה ניצב הכלא. בדרכה באוטובוס, ברכבת, ברחובות העיירה, ובשערי בית הסוהר היא פוגשת את רוסיה הנשחקת תחת הגלגלים הכבדים, הלא אנושיים, האכזריים ואטומי הלב של הביורוקרטיה שחוגגת את נצחונה על אשפת האדם הגרוסה עד דק מסביב. שום דבר לא מציל את האריסים הכנועים מדריסה זולת השתיה והשכרות ואולי גם השינה, המציאותית והסמבולית. נורא לראות בני אדם החיים בתנאים שכאלה ומרתק לראות את ווסילינה מקובצ'בה חדת הפנים וענקית העיניים החוצה, כמעט ללא מילה את המציאות המעוותת הזאת.

הסרט השלישי לא מוקרן בתחרות אבל זהו סרט ראשון לקנטאמיר בלאגוב, עליו כתבנו כבר כאן ומבחינתי הוא "דקל הכסף" של "מצלמת הזהב". יכולת לעצב מציאות של משפחה יהודית, נטע זר בסביבה עויינת של נוצרים ומוסלמים על גבול הקרבות בצצניה, עם תזכורת קשה בצפיה של השחיטות של דאע"ש, עם יחסים מורכבים בתוך המשפחה, דילמה של פרידה ונטישה, אהבה וחובה והכל עם שחקנים נהדרים ודרמה מצולמת מקרוב קרוב ומצליחה לחדור לקרביים.

עוד שני סרטים היו לנפלאים בעיני, שונים לחלוטין באופיים. "Wonderstruck " של טוד היינס המחבר סיפורם של שני ילדים באגדה קסומה המתרחשת בשני מישורים שעיקרה חיפוש אחרי הורה נעלם בחיים של שני ילדים, בשתי תקופות שונות. האחת המתרחשת בסוף שנות העשרים מביאה את סיפורה של רוז, ילדה מתוקה, חרשת הגדלה בבית אב קפדן שאמה זנחה בניו ג'רסי ויצאה לחפש קריירה של שחקנית בעיר הגדולה. הילדה מחליטה לברוח מהביית ולנסוע לניו יורק כדי לחפש שם את האם האבודה. הסיפור השני מתרחש בסוף שנות השבעים וכאן הגיבור הוא בן, ילדון ממנסוטה שאמו החד הורית נספתה בתאונת דרכים, שמתחרש בעקבות מכת ברק הפוגעת בו והוא יוצא לניו יורק לחפש את אביו שלא הכיר מעולם, בעקבות כתובת של חנות ספרים אותה הוא מוצא בין חפציה של אמו.סיפור נפלא על אהבה והחיפוש אחרי האושר, על חברות, על אחריות, על יוזמה ובעיקר על אהבת הסינמה שהאנושות חייבת לה כל כך הרבה.

שונה לחלוטין הוא ”  The Killing Of A Sacred Deer " (אם תרצו "כצאן לטבח") של הבמאי היווני יורגוס לאנטימוס ("שיני כלב" "הלובסטר") שמציע משל מסוגנן על הנושא "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהנה", שוב בנסיון לעסוק באחריות האישית והמשפחתית הזולגת מדור לדור. משפחה בורגנית, אב מנתח מצליח, האם בעלת חברה ושני הילדים יפים וחכמים ולתוכה חודר צעיר תמהוני שמתקרב מידי ומתחיל להוות איום קיומי. הסרט שמזכיר את "הניצוץ" של קובריק, מקרב אותנו אל האימה שלב אחרי שלב אבל בביטחון מקפיא עם תצוגת משחק מוקפדת מאוד שלקולין פארל וניקול קידמן בתפקידה הטוב מזה שנים .

סרט מעניין מאוד, נסיון ליצירת קומדיה הוא "הריבוע" (או "הכיכר") של הבמאי השוודי רובן אוסטלונד שמותח סטירה למשך שעתיים וחצי, יותר מידי ארוך, בשורה של סיטואציות המתחברות איך שהוא לסיפורו של מנהל מוזיאון מודרני המנסה לארגן תערוכה של אמנות קונספטואלית ומסתבך עם כל מיני צרות פרטיות ומקצועיות בדרך. ביקורת נוקבת על האמנות העכשוית , על הבאורים האינטלקטואלים שאין מאחריהם דבר, על מצגות השוא, על הטלפון הסלולארי כחמצן מודרני ועל הפערים בין הבורגנות לבין החיים בזבל של פושטי היד.

סרט שזכה כאן לרוח גבית חזקה הוא "120 פעימות לב בדקה", סרטו הלוחמתי של רובן קאמפילו העוקב אחרי פעילות אני ה ACT-UP  בצרפת של שנות התשעים, הימים של ראשית המודעות למחלת האיידס. קבוצה של פעילים אקטיביסטים פורצת לבתי ספר, אוניברסיטאות, מפעל לתרופות ומפגינה ברחובות עם מיצגים לקידום המלחמה במחלה הנוראה, בימים שעדיין לא הפכה לעיניין ציבורי. הסרט ארוך מידי, פטפטני מידי עם המון ויכוחים פומביים של הפעילים, אך יש בו גם כמה רגעים של חסד אנושי נוגע ללב. המבקרים הצרפתים אהבו.

עוד כמה שעות נידע כמה מהסרטים הללו יזכו לכבוד הראוי להם. רובם, אם לא כולם, אגב, נקנו להפצה בארץ או יגיעו לאחד משני הפסטיבלים הגדולים שלנו.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with:

מאי 25th, 2017 by גידי אורשר

סוף השבוע השני בקאן מבשר את הפינאלה שתגיע בראשון בערב עם טקס הסיום והענקת הפרסים. באולמות יש כבר יותר אזרחים מתעניינים בקולנוע מאשר אנשי מקצוע, שרובם כבר בדרכם לפסטיבל אחר. עכשיו עת הסיכומים והניחושים. אבל אני לא – אני עדיין עם מה שהיה, טוב או הרבה פחות טוב. בעיקרון – הרוסים נצחו. לפחות בעיני.

במסגרת ההמולה במסיבת העיתונאים שהקדימה את הפסטיבל ובה הוצגה הרשימה של הסרטים המתחרים, לא רבים שמו לב להערתו של תיירי פרימו, מנהלו האנרגטי של קאן בשנים האחרונות בעיניין רמתם של הסרטים השנה. פרימו רמז , בכזה אנדרסטייטמנט, שלא תמיד הבמאים הגדולים ובעלי השם מנפקים סרטים ברמה המצופה מהם. וכך, מעשה שטן, או מקריות אכזרית, או סתם עונה שחונה, זה היה המצב עם רבים מהסרטים שהוקרנו במהדורה שהיתה צריכה להיות המפוארת, המהודרת והגאוותנית של חגיגות השבעים לפסטיבל הסרטים הגדול בעולם.

אז לא רק שהמייסטרים, ברובם איכזבו. לחוסר המזל התווספו גם רגעים מביכים של חוסר סדר, של איחורים בהקרנות, של חידושים מוזרים בהסדרים הקבועים, של בעיות הביטחון שהטריפו את המארגנים והכבידו על כל צעד ושעל ושל תחושה שהשנה המדרכות והאולמות היו דלילים יותר, מאוד דלילים יחסית לשנים קודמות.

קחו למשל את מיכאל האנקה. אחד הבמאים הגדולים של העשורים האחרונים שקטף בקאן כבר פעמיים את "דקל הזהב" הנכסף והפך להיות אלוהים של הקולנוע הצרפתי. האנקה בא הנה עם סרט חדש "סוף טוב" שעורר, כמובן ציפיות עד השמיים לפחות. סיפור על משפחה בורגנית מהמעמד הגבוה עם דמויות מגיל העשרה המוקדם ועד השיבה המאוחרת וכל אחד נושא עימו את שק המרורים שלו. לכאורע חומרים נפלאים לפיתוח, אך למעשה מחזור של רוב כתבי האנקה לדורותיו. במונחים של הגאון הקולנועי הזה, שאריות של קריירה, פיסות מתנפנפות ברוח של סיפור. הוא מצטט את עצמו באופן ברור כל כך עד שגם כאן ז'אן- לואי טראנטיניאן (הנפלא כשלעצמו) הוא אביה של איזבל הופרט (מתחילה להיות מנייריסטית) והוא מספר לנכדתו פנטיין הארדואן (ילדה יפיפיה שעוד נראה מן הסתם) את הסוד הנורא שלו איך חנק למוות מתוך אהבה את אשתו ושחרר אותה מסבל של שלוש שנים של מחלה נוראה…

לאנדרה טשינה הוותיק ערכו ערב מיוחד, הומאז' כמו שהצרפתים יודעים לערוך לגיבורי התרבות שלהם. טשינה בן ה 74 ביים כבר כשלושים סרטים למרכז העשיה של הקולנוע הצרפתי ועבד עם השחקניות והשחקנים הגדולים של הבד המקומי שכמה מהן הטריחו עצמם כדי לבוא ולהודות לו על שיתוף הפעולה. קטרין דנב, כמובן, אותה הזכיר במיוחד בנאומו מעל הבמה, איזבל הופרט, ז'ולייט בינוש, סנדרין קיברלן וכמובן כוכבי הסרט החדש שלו "שנותינו המטורפות" סלין סאלט ופייר דלאדונשאמפ. את הכבוד וההערכה באויר האולם אפשר היה לחתוך בסכין  לפני ההקרנה, והכל התפוגג אחריה. הסרט המבוסס על סיפור אמיתי על עריק מהצבא הצרפתי במלחמת העולם הראשונה שאשתו האוהבת מסתירה במרתף  ומצמידה לו זהות נשית, והוא מתאהב במצב, בייחוד כאשר השניים עוברים לפריז הדקדנטית, הוא מיושן, מלוקק ובעיקר מאכזב.

ז'אק דואיון היה פעם במאי מעניין שפעל מחוץ למסגרת המסחרית של הקולנוע הצרפתי אבל החיים הארוכים בסצנה הקולנועית ו 45 סרטים דחקו אותו מידי פעם יותר ויותר אל הקונוונציה. בסרטו החדש "רודן" המבוסס על חייו של הפסל הצרפתי המפורסם ועל יחסיו המקצועיים-רומנטיים עם קאמיל קלודל הוא מציע זוית נוספת לסיפור שהרטיט את הסלבריטאות הפריזאית של סוף המאה ה 19 עם הדמויות ששמותיהם מפארים את הציורים היקרים מפז, היום, של גדולי האימפרסיוניסטים של הציור. הבעיה של רודן כאן – לעבור את ההתנגדות לפסל שהכין לדמותו של בלזק וגחמותיה המעצבנות ודרישותיה המוגזמות של קלודל. וינסנט לינדון, בדרך כלל שחקן נפלא (כמה דומה ליורם חטב שלנו..) נוהם לעצמו לאורך כל הסרט ואיזלה איגלין מעצבנת בתפקיד קלודל (כמה מזכירה פסיכולוגית ילדים אחת בשרות הציבורי…). אחד המבקרים הבריטיים סיכם נכון : הסרט כל כך רע שאפילו אי אפשר להרדם בו.

סופיה קופולה, הבת של פרנסיס פורד היא אורחת מאוד רצויה בקאן ואחת הבמאיות המעניינות של הקולנוע ההוליוודי. הטענה מסביב היא שאין הרבה, במאיות ז"א, והיא טענה צודקת שהזמן כנראה יביא לה מזור. אבל אם קופולה מציעה את סרטה החדש "הנקמניות" כמוצג משפטי במערכת הטיעונים להרחבת המעורבות הנשית (החשובה) בעשיה הקולנועית בכלל והאמריקאית בפרט, נדמה לי שזה לא הסרט הנכון. כאן היא מציעה עיבוד משלה לסרטו משנת 1971 של דון סיגל בכיכובו של קלינט איסטווד  על פי ספרו של תומאס קולינן. האירועים מתרחשים בבית ספר לבנות בוירג'יניה בעת מלחמת האזרחים האמריקאית כשחייל מן הצפון, ינקי פצוע נמצא ליד שערי המוסד ונלקח פנימה כדי להצילו ולטפל בו. בנות הדיקסי החסודות של המוסד, עמוק בשטח מדינות הדרום והמנהלת שאיתן מתקרבות לחייל האוייב השבוי-נסעד  וכל אחת מתחילה לפתח לגביו ציפיות וחלומות רומנטיים. במהלך הזמן החיים מתערבים בחלומות והמציאות מתהפכת.

קופולה יכולה היתה להציע זוית מרתקת, נשית לסיפור שבמקור היה גברי לחלוטין. לא רק הסופר, גם הצרוף של דון סיגל וקלינט איסטווד, שהוליד אח"כ את המיתוס על הארי המזוהם, שהלך להיות מלך מלכי המערבונים עשה את הסרט לשדה פעולה שהגבר שימש בו ככינור ראשון. והנה מגיעה במאית, אישה שיכולה להציע את ההדגשים שלה, את נקודת המבט האישית-נשית. אבל קופולה מטפלת בסיפור בגסות, בתפרים עבים, בסנסציוניות, עם חורים וחוסר הגיון של פיתוח העלילה, ועם חוסר יכולת לעצב נכון את הדמויות הנשיות בסרט. מה שהיה נפלא ב"אבודים בטוקיו" או ב"מארי אנטואנט", מתנדף כאן עטוף בזיוף וקרינולינות. ניקול קידמן, כריסטן דאנסט וקולין פארל לא יכולים לעזור. התוצאה מגוחכת, מאכזבת ודי משפילה. קריאות הבוז לא אחרו לבוא.

ובכל זאת כמה סרטים טובים עד טובים מאוד :

הבמאי היווני המיוחד יורגוס לנטימוס מציע כאן את "The Killing Of A Sacred Deer " שנקרא לו אולי "כצאן לטבח" המשפשף שוב את המוסר הישן של "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהנה". ושוב הצמד קידמן – פארל, אבל איזה הבדל בטיפול ובתוצאה המהפנטת על המסך. סיפורו של זוג בורגני, הוא מנתח מצליח והיא בעלת חברה רפואית ולהם שני ילדים טובים ומוכשרים. צעיר תמהוני מתחבר אל האב והופך להיות לו לצל, מתקרב איליו, מתיידד עם הבת המתאהבת בו ולאט לאט סוגר על המשפחה. זה נראה מוזר, זה נראה מאיים וזה ישלם בסופו של הסרט, המותח עד הרגע האחרון, את המחיר.

לנטימוס מציע תערובת של סרט מתח ואימה ומוסר המהוקצע לתוך מסגרת שנראית בתחילה מלאכותית. הדרך שבה הדמויות מדקלמות את הטקסטים שלהם, הצילום המדוייק, אפילו מלוקק והאוירה הקודרת המשתלטת עוד ועוד על הצופה. מהמם, מצמית, מקפיא, קידמן באחד מתפקידיה הטובים בשנים האחרונות והצעיר המסתורי – עדיין לא החלטתי מה תפקידו בכח. צריך לשוב לסרט. חייב לראות שוב.

הרוסים מביאים לפאר והבזבוז הראוותני, הדקדנטי של קאן את צער העולם שלהם. לראות את שלושת הסרטים משם שראיתי בפסטיבל השנה זה להודות לאבא שלי שהסתלק מהערבות הבוכיות עוד בשנות העשרים של המאה הקודמת . על יצירת הפאר של זויאגינצב,"LOVELESS " כבר כתבתי במאמר קודם, אבל הסרט היה רק בקרוב של כאב, קושי, ביזוי אדם, שחיקה אנושית וקדרות קיום שבאה משם. מצטרפים לזה הסרט "CLOSENESS " של במאי צעיר, קנטמיר בלאנוב שזה סרט הביכורים שלו, סרט המוצג במסגרת "מבט מסויים". הסרט מחבר את האירועים בצ'צניה עם סיפורה המצמרר של משפחה יהודית בצפון הקווקז. אב, אם אח ואחות המנסים לחיות את חייהם בשקט ובצנעה. לאחר האירוסין של האח נחטף הזוג הצעיר והצורך לשלם כופר פורם את המשפחה המאוחדת והסביבה המעורבת בה היא חיה.

בלאגוב עוקב מקרוב מאוד אחרי הדמויות שלו, נכנס להם ולנו לנשמה בדילמות העיקריות שלהן, ביחסים המרתקים שבין אב לבתו, אם ובנה, הבת והחבר הנוכרי שלה, החיים בקן סגור והנסיונות לשמור עליו ובמציאות הנוראה החודרת מסביב, לעולם האמיתי ולזה הוירטואלי, הנשקף מהטלויזיה. שחקנים נהדרים ובראשם פנים מרתקות של דריה שובנר.

אבל השיא מגיע עם "יצור עדין", סרטו החדש של סרגיי לוזניצה, שעתיים וחצי של ניתוח ללא הרדמה במציאות של רוסיה המאכלת את יושביה חיים. יום אחד מקבלת האשה הצעירה, יצור עדין ואנקורי, הודעה כי החבילה ששלחה לבעלה, אסיר בבית הסוהר חזרה ללא דורש. היא מתגוררת בכפר נידח, כמעט ללא תושבים ומבקשת תשובה בסניף הדואר הקרוב מדוע חזרה החבילה. היא לא מקבלת תשובה ומחליטה לנסוע לבית הסוהר המרוחק לברר בעצמה. בדרכה, באוטובוס המקרטע, ברכבת העמוסה, בעיירה העלובה למרגלות הכלא היא פוגשת אזרחים כמוה, אבק אדם שהחיים, הכאב, חוסר ההתחשבות, הדיכוי המתמיד, הכתישה הקיומית והוודקה המשכרת הזורמת כמיים בעורקים ובהכרה הפכו לזבל אנושי שאיש לא לוקח יותר בחשבון. ביורוקרטיה דורסנית, אכזריות אישית, ניצול כלכלי, שחיתות וכוח הם לחם החוק בסביבה הזאת וכל דמות שהיא פוגשת מספרת את סיפורה. סיפור המצטרף לפסיפס בלתי אנושי, לגיהנום עלי אדמות. סרט נפלא ושחקנית אחת, וסילינה מקובצבה בלי מילים כמעט ועם פנים ועיניים ענקיות ובלתי נשכחות.

אם לא יהיו פשלות, ה"דקל" השנה יהיה רוסי. אבל אלמודובר, בראש חבר השופטים יכול להפתיע…

Posted in ביקורות קולנוע

מאי 22nd, 2017 by גידי אורשר

אמריקה על פי אלביס, מדינה שהפכה את העקרונות השוויוניים שלה לחיפוש אובססיבי ואכזרי אחרי חלום חמקמק, סאוב המגיע בעקבותיה של יכולת כוחנית חסרת גבולות, מוסר ושלטון שנקנים בכסף והכל בקצב הרוקנ'רול וברולס רויס מלכותית ומקרטעת, אמריקה כרפובליקה שיוויונית שהפכה לאימפריה דורסנית שככל שרע מצבה, מתרבים בה בתי תפילה וישראל הצועדת בעקבותיה. ושני סרטים שהציעו הרבה וסיפקו מעט מידי.

לעיתים המקרה הוא המדריך הטוב ביותר באירועים המוניים ועמוסים כמו פסטיבל קאן. למרות שסדר היום מדוקדק ומסודר, סלאלום של החלטות בין המון אופציות קולנועיות, יש והתערבות הגורל מביאה אותך לפתחו של גילוי בלתי צפוי. זה מה שקרה לי עם "הארץ המובטחת", סרטו התעודי של יוג'ין ג'רקי, במאי אמריקאי מבריק המנסה בסרטיו החדים לפלח ולנתח את הכוחות העומדים מאחורי החברה, הפוליטיקה ואולי גם הקיום האמריקאי. ג'רקי פרץ למודעות הקולנוע בסרטו "מדוע אנחנו נלחמים" על הקשר הגורדי בין תעשיות הנשק האמריקאיות וההחלטות המדיניות-אופרטיביות של הממשל האמריקאי בדרך לעידן של מלחמה שאין די לה. הסרט זכה בשנת 2005 בפרס הגדול של סאנדאנס ומאז ג'רקי הוא חביב הפסטיבל, העיניין והמחוייבות של הרבה חובבי קולנוע ואלה שעוקבים בחשש אחרי קונספירציות ממשליות בעולם בכלל ובאמריקה בפרט.

משום מה האיש וסרטו שמוקרן כאן באולם די צדדי ומחוץ לתחרות חמקו מעיני בעת תכנון לוח הזמנים בקאן, אבל חור שנפער במערכת הדי סבוכה איפשר את המפגש המטלטל עם הסרט החדש שלו. אכן מפגש מטלטל, לא רק משום שבחוכמה ואמצעים מרתקים הוא מעביר בפנינו את תמונת המצב של ארה"ב היום, הוא עושה זאת באופן מקורי כל כך ומהפנט. התוצאה מקרינה באופן בולט עד להדהים, כתמונת מראה, גם את מצבה של מדינת ישראל שחוגגת בימים אלה 50 שנות כיבוש. או שחרור, תלוי את מי שואלים.

ג'רקי נוטל למסע שלו את הרולס רויס המפואר וכבד התנועה של אלביס פרסלי, מכונית פאר ששמשה את "המלך" כדי להוכיח, לפחות לעצמו את שלטונו, נטע זר בריטי יוקרתי ומתנשא במציאות אמריקאית מאובקת של מדינות הדרום השקועות בשנות החמישים והשישים ועדיין היום  באפליה גזעית, אמונה דתית, ריקבון חברתי ועזובה כלכלית. באותה מכונית זרה הולך ג'רקי בעקבות הקריירה של אלביס מטופלו מיסיסיפי העיר שבה נולד (איש לא זוכר את הבית, אפילו השכנים) לממפיס טנסי בה התגלה כשרונו, לנאשויל, לניו יורק המסחררת, לשרותו הצבאי בגרמניה, להוליווד, וללאס ווגאס כשהוא עוקב אחרי עליתו המטאורית של הזמר הלבן המטריף שהיה למלך המוסיקה השחורה ונפילתו הכואבת. זה סיפור של צעיר ויפה ומוכשר, מלא תקווה, שצמח בבית הרוס בצד הלא נכון של המסילה והפך לסמל כל יכול של החלום האמריקאי שאיפשר לו לממש את כל גחמותיו, ללא גבולות וללא מעצורים, ולנפץ אותו להתנהלות שהרסה אותו. ג'רקי, במסע המצולם מארח במכונית האגדית אמנים, הסטוריונים, וסתם אורחים לרגע ובהם כאלה שחלקו את הדרך עם אלביס, ומקביל את ההסטוריה האישית של "המלך" עם מה שקרה לאמריקה במהלך חמישים השנים האחרונות. איך הפכה מרפובליקה דמוקרטית הבנויה על אידיאולוגיה וזכויות פרט לאימפריה אפלה  המבוססת על כסף, כוח והתמכרות. ומקומו של טראמפ במהלך הזה גם הוא לא נפקד.

הקומיקאי הגאון בוב הופ מגדיר את ההצלחה הפנומנאלית של אלביס כך : "כשהיה צעיר הוא אפילו לא ידע לאיית את שם המדינה טנסי. בסוף ימיו הוא יכול היה לקנות אותה". ובגישה צינית ומפוקחת בוחן הסרט את הדמות של מי שהעולם כולו מכיר, מעריץ ומבכה עד היום. והתמונה אינה מלבבת כל כך. אלביס החל את דרכו כמי שהצליח לנסוק, מהר, חזק ובאופן החלטי כל כך בעיקר משום שהיה הלבן הנכון במקום הנכון לבצע את המוסיקה של השחורים, מוסיקה בלוז ורוקנ'רול אותה קלט בשכונה בה גדל ובכנסיה שלה. לידו צמחו גם מבצעים שחורים ענקיים, אולם לא היה להם סיכוי, באמריקה של שנות החמישים להפוך לכוכבים בקנה מידה לאומי. אלביס נטל את השירים ונורה לתהילת עולם. ומה החזיר לשחורים בתמורה ? שואלים בכעס כמה וכמה מוסיקאים והסטוריונים שחורים. מה עשה לטובת המאבק לשוויון זכויות ? כלום.

ביקורת נוקבת אחרת מכוונת לפעילותו, או חוסר פעילותו וחוסר מעורבותו הפוליטית. הוא אמנם התגייס לצבא האמריקאי ושרת בגרמניה והשתדל להיות "כאחד החיילים", למרות שהיה החייל המתועד והמצולם ביותר, אבל הוא לא רצה להתגייס. הצבא לקח אותו לשם באל כורחו וקטע כך למשך שלוש שנים את הנסיקה שלו לפסגת עולם המוסיקה. אחד האורחים לרגע בסרט מגדיר זאת כך :"הוא נסע לגרמניה כג'יימס דין (צעיר, מורד, רענן. ג.א) וחזר ג'ון ווין (שמרן, ימני פטריוט מוחצן. ג.א)". המהפך שעבר בתקופת השרות והחיים הנוחים מכאן והלאה הפכו אותו לאחד הסמלים של האימפריה האמריקאית המתהווה אחרי מלחמת העולם השניה ותוך כדי המלחמה הקרה. וכסמל הוא לא רצה לנקוט עמדה, כמו שעשו, למשל שני סלבריטאים אחרים, מוחמד עלי שסרב להתגייס לצבא של מדינה המזניחה את אזרחיה (השחורים) הנחשלים והעניים  וג'יין פונדה המוסרנית שהגיעה עד צפון ויאטנאם בזמן המלחמה. שני אלה יצאו במפורש נגד המדיניות הממשלתית, של הקונזנוס הימני ושילמו מחיר כואב. אלביס יצא מהבניין ולא נשמע קולו.

מהלכו של מסע הרולס רויס (המכונית אגב נתקעת כמה וכמה פעמים, בניגוד לתדמית של הרכב הנוסע תמיד) חוצה את אמריקה גם הגאוגרפית, אבל גם ההיסטורית ונעצר להבזקים תעודיים של אלביס ושל רגעים בארץ הגדולה במהלך השנים שעברו ומגיע עד מסע הבחירות האחרון וטראמפ כמשל שלו. אמריקה זאת מצטיירת כאומה שאיבדה את האוטנטיות שלה, שנכנעה לכוח, לסחטנות ולמניפולציות הכלכלית, לאילי ההון ולחברות הענק השולטות בה היום. לשחיתות שמגיעה לכל מקום, לחיפוש אחרי האושר ההופך חזות הכל. יותר מערכי החרות והשוויון שגם הם חלק מהחזון של האבות המייסדים. זאת אמריקה שהכל נקנה בה בכסף. גם השלטון וככל שמורע המצב מתרבים בה בתי תפילה.

והדמיון למדינת ישראל בדרכה היות ארץ ישראל, למה שקרה כאן מהימים של אחרי מלחמת ששת הימים ועד היום, מצמרר. הדוגמאות שמביא ג'רקי תואמות אחת לאחת את הביוגרפיה המתהווה שלנו. גם אנחנו שהיינו מדינה הפכנו לאמפריה. גם אנחנו מקדשים את הכוח, השררה, הממון והמניפולציות הפוליטיות על החזון של חרות אישית. גם אנחנו גדלנו התפתחנו והתרחבנו והפכנו למעצמה החזקה במזרח התיכון. גם לנו יש את האלביסים שלנו, את המוחמד עלי שלנו ואת ג'יין פונדה הישראלית וכמובן גם אצלנו מתרבים בתי התפילה.

גם אנחנו התחלנו דמוקרטיה ועדיין מתהדרים באדרת הזאת, אבל האם אכן נשארנו דמוקרטיה ? כמו האמריקאים, אנשי הרפובליקה שנוסדה על יסודות שויוניים, שמעולם לא היה להם מלך, מחפשים את האיש החזק שלהם, את המלך. קינג בורגר, קינג סייז, "אלביס המלך". וגם אנחנו מחפשים את האב הגדול, האיש החזק, זה שאין לו תחליף. עד שיש…

להלן סרט נפלא שיש בו אמנם מוסיקה נהדרת וזכרונות משותפים לכל העולם, אבל הסוכריה המתוקה הזאת מתגלה כאופציה די מרה למציצה, כמו תרופה שיש בה צורך. מקווה שהסרט יגיע לפחות לאחד הפסטיבלים שלנו.

ובתחרות – שתי ציפיות שנכזבו. "סיפורי מאירוביץ'", סרטו החדש (נטפליקס וקריאות בוז בהתחלה) של נוח באומבך על משפחה ניו יורקית המתפתלת ביחסים בתוכה לא ממש מתרומם לגבהים של סרטיו הקודמים "פרנסס הא", "כשנהיה צעירים", "חיים בין השורות" למשל. זה סרט המתכתב יותר עם הפטפוטים של וודי אלן  מאשר עם ההבחנות הבוגרות, הרגישות והמפעימות של באומבך. זה הסיפור של הרולד מאירוביץ' (דאסטין הופמן) אבי המשפחה, פסל שהקריירה שלו לא נסקה להצלחה לה ציפה ועכשיו הוא פנסיונר ממורמר, של בניו דני (אדם סנדלר), מתיו (בן סטילר) ובתו ג'ין (אליזבת מרבל), אשתו מורין (אמה טומפסון) וסביבתם הקרובה. יחסי אבות ובנים, אחים ואחיות, משפחה מולחמת, אגו מקצועי והאנג אובר אישי מסתובבים כאן במחול מחניים חביב, מוכר ומתיש מעט.

וגם "סוף טוב" של מיכאל האנקה הוותיק והצרוף כל כך בסרטיו הקודמים, בדרמה משפחתית בורגנית נוספת על רקע קאלה הצרפתית עם איזבל הופר, ז'אן לואי טרנטיניאן, מתייה קסוביץ' ופאנטן הרדואן ילדה מקסימה ויפיפיה עם עתיד בקולנוע הצרפתי, המציע שאריות של הכשרון הענק. הסרט מחזיק מיים, לא יותר, אבל מציע רק פרורים של עלילה, דמויות ויכולת שנשארו כנראה על רצפת חדרי העריכה של הסרטים הקודמים של הגאון הגרמני.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with:

%d בלוגרים אהבו את זה: