Category: ביקורות קולנוע

יולי 16th, 2017 by גידי אורשר

מי שמחפש מפלט רגוע ומהנה מחום הקיץ ומהמלחמות על כוכב הקופים יזמן לעצמו את הסרט החביב הזה, דרמה אנגלית מהוגנת ובטוחה בטעם הונגרי שתעשה לכולכם טוב בגב עם תסריט בנוי היטב, שחקנים מיומנים וסיפור שלא יפתיע לרגע, ובכל זאת ישאיר אתכם עם חיוך מול המסך. 8 פלוס בסולם אורשר.

"איך זה שהתאטרון אצלכם כל כך טוב" נשאל אנגלי ע"י קרוב שבא מבחוץ. "אה, זה פשוט מאוד, זה כמו הדשא – אתה שותל, מחכה 400 שנה וזה מה  שיוצא". מסורת, שרו משתתפי המחזמר "כנר על הגג" וזה בדיוק מה שעושה את התאטרון האנגלי לטוב בעולם. אין להם הרבה מאוד במה להתגאות, שם במולדת הברקזיט, אבל שיקספיר הוא בהחלט אחת הפנינים הבוהקות על הכתר הבריטי.

יאנוש אדלני, במאי הונגרי ששיכשך גם במיים הטריטוריאלים שלנו יודע את זה ובסרט שלו הוא מציע מלוא חופניים מטובה של הממלכה, לפחות בעיניין הזה, בלי להתערב חזק מידי ובודאי בלי להפריע. אז נכון שיש לא מעט פפריקה בתה האנגלי, ומי שלא יודע לא מבין לפחות בשלבים הראשונים של הסרט למה מתעקשים שם כל כך על מרכיבים הונגרים, אבל במהלכו החביב מאוד הכל מתברר, נעלמות התהיות.

"המטפלת" טבול כולו באהבת תאטרון, ואת זה האנגלים יודעים לנפק קדימה ואחור בעיניים עצומות. ולא רק תאטרון, אהבת שיקספיר, ולא רק שיקספיר גם הרבה האמלט, סימן מסחרי. שתי הדמויות המרכזיות של הסרט חיות תאטרון, כל אחת מנקודת המבט והנסיון שלה, מצטטות שיקספיר ומתחברות לקסם עינוגן של המילים הנפלאות שהוא שם בפי התרבות העולמית. הטקסטים הללו שהושחזו על הבמה כבר כחצי מילניום מגשרות כאן על הפער הדורי הפעור בין שני גיבורי הסרט ומחבר אותם לזוג מנצח את כל המכשלות, הפיסיות והמנטאליות.

סר מייקל גילפורד הוא שחקן שיקספירי מהולל שהקריירה מאחוריו ועכשיו הוא ספון בטירתו, ציני ורוטן תדיר, ספק פנסיונר ספק אסיר מטעם בתו שקוטפת את התהילה של אביה בעודו שוקע באלצהיימר. דורותיאה היא צעירה שהגיעה לאנגליה מהונגריה כדי ללמוד תאטרון ובנתיים היא משתכרת למחייתה כמטפלת של הרודן הזקן. מה שמתחיל כדרך חתחתים של מסלול התנגשות הופך לסיפור ידידות, צורך והערכה הדדית בין שניים שלומדים להכיר ולהוקיר האחד את השניה.

האלמנט של אחדות הניגודים, כאן על רקע גיל ומנטאליות גם הוא הילך משופשף ומוכר מאוד בקולנוע, החיבור שנרקם בין צעירה וזקן, מבוגרת וצעיר, סבא ונכד – כל אחת מהקונפיגורציות אפשרית ונתונה לעיבוד. הזקן מביא למערכת היחסים את הידע, הנסיון ולעיתים גם את האפשרויות הכלכליות ואילו הצעיר את האנרגיות, היוזמה, והיכולת הפיסית לנפוח בהם חיים טובים יותר. גם אדלני מנצל את המהלך הנראטיבי הזה ומעמיד את סרטו היכן שהוא בין "המלביש" (טום קורטני ואלברט פיני) לבין "מחוברים לחיים" (פרנסואה קלוזה ועומר סי) על הפער הגדול שבין הסרטים הללו.

משחק נהדר של בריאן קוקס הוותיק השולט על הסרט בשאגותיו ובנוכחותו העוטפת ושל קוקו קניג הענוגה, בימוי מיומן שאינו כופה עצמו (וטוב שכך) של יאנוש אדלני בסרט פיל גוד בטעם של תאטרון כורסא שמתאים לערב קייץ נינוח בסגנון תאטרון אנגלי.

המטפלת – 8 פלוס בסולם אורשר

The Carer

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

יולי 15th, 2017 by גידי אורשר

שמם של האחים הבלגים דארדן מעורר תמיד את מיצי העיניין, בייחוד במערכות הפנימיות של אוהבי הקולנוע האמיתיים. סרטים קשים, חדים, לא מסיטים מבט מהאמת שאותה רבים מנסים לטאטא מתחת לשטיח המלודרמה. בסרטם החדש הם נינוחים יותר, כועסים פחות ומציעים סיפור על גבול המותחן עם כוכבת מקסימה, עולה בשמי הקולנוע הפרנקופוני. סרט מרוכז אולי פחות אבל פונה לקהלים רחבים יותר. 9 בסולם אורשר.

האחים ז'אן פייר ולוק דארדן ששינו את פני הקולנוע האירופאי לפחות בשני העשורים האחרונים מציעים סרט מעניין, דרמת חיפוש בלשית כמעט, טבולה בחסד אנושי ובמחוייבות אישית של אדם לרעיהו , כשהם זונחים כמעט לחלוטין את הסגנון החברתי נשכני שאיפיין את סרטיהם הקודמים. הקולנוע של הדארדנים הוא קולנוע של דילמות חברתיות, של גיבורים דחויים, של שוליים כמייצגי העולם שרובו ככולו מעמד הפועלים. ההשפעות שלהם מגיעות מדוסטוייבסקי של הספרות ועד קן לאוץ' של הקולנוע בשפה קולנועית היפר ריאליסטית שאינה מחסירה מכאוב. קווים מקבילים דומים רבים חוצים את אסופת הסרטים, עטורי הפרסים שלהם והעלילות משיקות בסיפורים לא פעם, מה שמוכיח על היותר "יוצרים" אמיתיים, לא רק במאים להשכיר.

רשימת הסרטים שלהם מתפתלת בין לא מעט פרסים ובראשם פעמיים זכיה ב"דקל הזהב" של פסטיבל קאן. "רוזטה" שירה אותם למודעות הקולנוע העולמי בשלהי המאה הקודמת, אחרי שורה של סרטים תעודיים וסרט עלילתי אחד, "הבן" שקיבע אותם בצמרת, "הילד", "השתיקה של לורנה", "הילד עם האופניים", "יומיים ולילה" ועכשיו "הנערה האלמונית" הפכו אותם למבוקשים מאוד בכל אירוע קולנועי המכבד את עצמו, לחביבי הקהל והביקורת.

נכון שככל שעוברות השנים, מתרכך הטון, אבל זאת דרך שעברו כבר במאים גדולים אחרים. כאן הם משרטטים את סיפורה של רופאה צעירה – אדל האנל המרגשת והנפלאה, כפסל החרות של שבועת הרופאים המקדישה את כל חייה לטובת המטופלים שלה בכל עת ובכל מצב על פני חייה האישיים וצרכיה באשר הם. בערב אחד דופקת על דלתה צעירה, היא לא יכולה לפתוח ולמחרת מתגלה גופתה של הצעירה. הרופאה יוצאת למסע של חיפוש וגילוי, לתת שם למצבה האלמונית, אולי גם מסע אישי למציאת גאולה, נחמה וסליחה. מסע שבו היא משעבדת את כל כולה, את חייה ואת הקריירה כדי לנסות ולכפר על החטא הקיומי שלה בתחילת הסרט. המסע לוקח אותה למחוזות אנושיים ופיסיים שלא הכירה, מעמיד בסכנה את שאריות אמונתה וגם את חייה ממש.

הדארדנים, עם צוות די קבוע של שחקנים עוקבים עם מצלמה שאינה מרפה, מקרוב מאוד אחרי הרופאה הצעירה, שנראית שבירה כאנקור חלש אך מתגלה כצעירה בעלת עקרונות, אשה חזקה ועקשנית שאינה מוותרת בדרך להשיג את מטרתה. המפגשים שלה עם דלות החיים בשולי העיר הגדולה, עם עולם של מהגרים שיכול להיות אכזרי ומסוכן, עם סביבה של נזקקים המתנהלים בקושי בשוליים החברתיים והכלכליים מציעים את החיבור למחאה החברתית של הסרטים הקודמים עם מידה מכובדת של אינטנסיביות ביקורתית. דארדן הם דארדן הם דארדן. אך עם זאת נמזגת הנה גם נימה מרוככת יותר של זעם קיומי, אולי בגלל התוספת של נראטיב עלילתי מותחני מוגבר.

זהו סרט יפה ורגיש, שנח לו היכן שהוא בין משל דתי נוצרי לבין ז'אנר הבלש הפרטי.

הנערה האלמונית – 9 בסולם אורשר.

La fille inconnue

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: ,

יולי 14th, 2017 by גידי אורשר

קומדית פעולה פרווה מאוד מחזירה את ברוס ויליס לכמה רגעים אל המסך, שוב בתפקיד ראשי שמנסה לקבץ את המרכיבים המוכרים של הדמות שפעם היתה בעלה של דמי מור. יש קצת מהבלש הפרטי הפרוע, יש טיפה מההזיה ההזויה של וניס ביץ' בל.א. ויש טיפול של קבוצת תמיכה גם בג'ון גודמן שמביא איתו לסרט רק קצת משאריותיו. 7 מינוס בסולם אורשר.

מידי פעם זקוק ברוס וויליס לאישורי נוכחות בקולנוע ובין הופעות אורח פה ושם יש צורך גם להתאמץ קצת יותר. וכך, כדי לחלץ עצמות מזדקנות, שהרי הבחור הוא כבר בן שישים ושלוש, הוא יוצא למבצעים דוגמת "בלשי אל איי" שבמקור נקרא בכלל "היה היה בווניס", שזה איזור תוסס וצעיר ליד החוף הפסיפי.

ויליס נקבע בתודעה כשחקן פעולה עוד מימי "מת לחיות" על המשכיו, אבל העווית הקומית-רומנטית דבקה בו עוד קודם, מסדרת "בלשים בלילה" הטלויזיונית ואת זאת הוא חוזר ומשחזר, לפחות מנסה לעשות זאת גם כאן. המודל לחיקוי הוא "ביג לובובסקי" של האחים כהן ולא רק בגלל השתתפותו של ג'ון גודמן, כשגם כאן הדמות המרכזית היא זרוקה ונון שלנטית. זהו סיפורו של הבלש הפרטי השלומפר סטיב פורד שמסתבך עם שורה מתארכת של טיפוסים אקצנטרים בלוס אנג'לס בעקבות המסע שהוא עורך להחזיר לעצמו את ידידו הטוב החטוף, הכלב באדי.

וויליס מנסה, נונשלאנט מוצהר, עובר בין כל המכשולים בנסיון לא ליפול לבורות שיכולים לתקוע אותו באמת עמוק, גם בסיפור העלילה וגם בטיפול הקולנועי שמציעים לו האחים מרק ורוב קאלן, מסתובב ליד "שלום לבלש של אלטמן אבל לא מצליח לגעת, ומשאיר אותנו בעצם די אדישים. לא איכפת לנו באמת למה זה קורה לו ואיך העיניינים יפתרו ויתגלגלו לסוף צפוי.

בסה"כ, הסרט תקוע בין המיצרים – הוא לא מספיק טוב כדי להיות מותח או מצחיק ולא מספיק רע כדי להפוך לקאלט. ככה הוא באמצע.

"בלשי אל איי" – 7 מינוס בסולם אורשר.

Once Upon a Time in Venice

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

יוני 28th, 2017 by גידי אורשר

הנה סרט שמתחיל ללכת בדרך אחת, משנה כיוון ואז מתפתח שונה לחלוטין, והכל בדרך חמודה ומקורית להפליא. לא תוכלו לנחש לאן זה זורם, אם לא סיפרו לכם קודם. שני שחקנים חביבים עלי וציון שישלח אתכם לקולנוע לפני שהסרט ירד. 8 בסולם אורשר.

בבסיס מוצעת לנו כאן המחשה, מקורית מאוד ולא בלתי משעשעת ל"אפקט הפרפר" שעיקרו הוא ששינוי קטן במקום מסויים יכול לגרום לתגובה חריפה הרבה יותר במקום אחר. וכך מוצאת עצמה אן האתאווי, צעירה אלכוהוליסטית המסולקת מדירתו של החבר שלה במנהטן וחוזרת לעיירת הולדתה, במרכז אסון נורא שבו מפלצת ענקית תוקפת את סיאול להחריבה. ג'ייסון סודיקיס, חבר ילדות ובעל הבר המקומי בעיירה מציע מחסה ומסתבר שיש גם לו קשר עם הסיטואציה.

להלן תערובת ז'אנריסטית מקורית ורעננה מאוד של דרמה רומנטית וסרט אפוקליפטי עם ניחוח פוליטי המוכיח שאת המפלצת, גם זאת הפוליטית המאכלת אותנו שאנחנו יצרנו רק אנחנו נוכל לסלק, וטובה שעה אחת קודם. גם המאבק בין הטוב והרע הנסתרים בנו אינו נפקד ממוסר ההשכל החביב בסרט שיש בו מתחת לפני השטח הרבה יותר ממה שנגלה לעיין.

את התמונה המלבבת עוטפים שני שחקנים שיש לי חיבה גדולה אליהם, המגלים כימיה המטלטלת אותם ממעמד של ידידים, לכמעט אוהבים ועד למאבק הגדול לקראת סופו של הסרט ששובר, מצידו את התבנית של קומדיה רומנטית סתמית. הכל בסרט לא שיגרתי שעלול לחלוף מהר מידי על מסכינו שלא בטובתו ולדעתי גם שלא בטובתכם,

קולוסאל – 8 בסולם אורשר

Colossal

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: ,

יוני 23rd, 2017 by גידי אורשר

"משמר המפרץ" היתה סדרה מבוקשת בטלויזיה של שנות התשעים, בעיקר על צעירים חרמנים וגברים מזדקנים, משני הקצוות של הקשת הגילית ואולי גם האינטלקטואלית, כל קצה והסיבות שלו. מה שאיחד את כולם זה המראות של בשר מקפץ, ארוז בהידוק בבגדי ים אדומים שנע במהירות איטית, להדגשת התמונה ולדיון תאורטי בהבדלים בין זמן מציאותי וזמן קולנועי. עכשיו, אל מול "הישרדות", התשובה הנוכחית של הטלויזיה זה מגיע למסך הגדול בטענות שניתן להתווכח איתן שזה קולנוע. לפחות הוליווד סטייל. נורא. 5 מינוס בסולם אורשר.

הנסיונות של הוליוד לנפוח חיים בסדרות וותיקות של הטלויזיה מייצרים לעיתים קרובות רגעים מביכים, כמו למשל העיבוד לקולנוע של "משמר המפרץ", סדרה משנות התשעים על קבוצת מצילים מעוצבת גוף שהצליחה בעיקר בגלל ריבועי הבטן של דיויד האסלהוף והציצים המתנפנפים של בנות הלוויה שלו ובהן פאמלה אנדרסון שרצו בסלאו מושן עם בגדי ים על החוף.

צפיה בסרט המנסה לחדש ימים אלה כקדם מעלה שתי אפשרויות – או שזה הסרט הכי גרוע של השנה, או שזאת קומדיה כל כך מטומטמת ונמוכה שיש לה אופציה להיות סרט קאלט. ואלה, בהגדרה הם סרטים הידועים כרעים במיוחד, וכאלה שהיו כישלון מסחרי מהדהד. הסרט הנ"ל מקיים את שני התנאים הללו. הוא גם מגדיר מחדש את המושג "קולנוע" (האם זה כל מה שמצולם, נערך ולא חשוב איך ומוקרן באופן כזה או אחר על מסך כזה או אחר) וגם ספג לא מעט הפסדים בסוף שבוע ראשון (וגם אח"כ) להקרנתו באמריקה.

"משמר המפרץ", בעלילה שבורה ומודבקת על נסיונות המצילים החטובים בעזרת המצילות החטובות לנקות את החוף שלהם מסוחרת סמים אכזרית, נראה יותר כמו גרסה אמריקאית ל"חסמבה" מאשר לכל דבר אחר כשבתפקיד ירון זהבי נמצא כאן את דווין ג'ונסון ובתפקיד תמר את זק אפרון יפה העיניים. ואם החיטובים של ההווה לא מספיקים – להלן גם הופעות אורח, לשניה וחצי של האסלהוף הוותיק ופאמלה הישישה לשרות במילואים ואחרי שהות ארוכה מידי מתחת לסכין המנתחים הפלסטים ומזרקי הבוטוקס. מדוע החברה האלה לא יכולים להזדקן בכבוד ?

אז למה יש לי תחושה שלא מעט צעירים בחופש יגידו, בכל זאת "אחלה סרט?"

"משמר המפרץ" –  5 מינוס בסולם אורשר.

Baywatch

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: ,

יוני 18th, 2017 by גידי אורשר

שני סרטים על רופאים והקשר שלהם עם המטופלים מגיעים אל מסך הקולנוע שלנו. בקרוב יוקרן כאן "נערה אלמונית", סרטם חמור הסבר של האחים דארדן הבלגים ובנתיים נוחת על המסך "רופא הכפר", סרט פיל גוד שמגיע לא רחוק משם, מצפון צרפת. תשע בסולם אורשר

זהו סרט על החלום הרטוב שלנו לרפואה ציבורית אמיתית, להומניסט מיומן המטפל באדם ולא במחלה, שרואה את המטופלים שלו מעבר לצרות היום יומיות, בתמונה הוליסטית כוללת שמקשיבה לדויינו המהדהדים הרבה מעבר לסטטוסקופ. במפגשים הסוערים של הקולנוע עם עולם הרפואה קופצות כמה דוגמאות לרופא טוטאלי כזה ושתיהן רובין וויליאמס.  ב"פאטש אדמס" כמובן וב"התעוררות" עם דה נירו לצידו. "רופא הכפר" צועד במשעולי המחוייבות הזאת עם יתרון גדול של שימוש מוגבל ומרוסן בהתפרצויות רגש ושיאים דרמטיים מלאכותיים.

ז'אן פייר, הוא רופא אישי בסגנון הצ'כובי, מסתובב במחוזות הכפרים, מכיר כל פציינט וכל אווז בחוות אותן הוא מבקר ומשרת את הטריטוריה שלו יומם ולילה. הוא רופא מהסוג הזה שאנחנו מאחלים לעצמנו, שמכיר אותנו, את אילן היוחסין שלנו, את הבעיות ואת ההסטוריה הרפואית שלנו, שעושה ביקורים בבתים, רופא שהוא גם בן משפחה כמעט. הוא משמש גם כפסיכולוג, עובד סוציאלי וגם ככומר מוודה. כשנודע לו שהוא לקה בסרטן וחייב להוריד את קצב העבודה הוא מחפש מחליף והגורל מזמן לו את נטלי, רופאה בהתמחות. המסע שהם עושים לאיטם זה לזאת ושניהם ביחד אל המטופלים ההופכים להיות משותפים הוא מלא רגש ואנושיות וחן שאי אפשר לעמוד מולם. ובעצם גם אין בכך שום צורך.

במנעד הרחב מאוד של התיחסות לרופאים ולרפואה, שנע בין "אי אר" האוטופי, המלודרמטי והמעושה של הטלויזיה והמקרה הריאליסטי הנורא של ילדי הדסה עכשיו בחדשות, אנחנו מחפשים את הרופא האידאלי ועל זה עושה תומא לילטי סרט. והוא יודע על מה הוא מדבר. הוא בעצמו היה כזה לפני שפנה לקולנוע. זה סרטו השני – הקודם היה "היפוקרטס", סיפור על מתמחה צעיר שמגיע לבית החולים ושם , פשוט קשה לו להסתדר עם האנונימיות והביורוקרטיה. את הנחמה מצא, בשני המקצועות שלו – בחיי הכפר הפשוטים, המאפשרים מגע ישיר וחם בין נצרך למי שיכול להביא לו מזור.

כאן הוא מציע סרט עם גוון סנטימנטאלי והומאני הרבה יותר שיש בו טעמים של דרמה רומנטית, במובן הרחב והמצומצם כאחת עם שני שחקנים מלבבים, פרנסואה קלוזה (שדומה באופן מפתיע לדסטין הופמן) ומריאן דניקור שישלחו אתכם הביתה בהרגשת התרוממות רוח נעימה.

רופא הכפר – 9 תמים בסולם אורשר.

Medcine De Campagane

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

יוני 16th, 2017 by גידי אורשר

 אחרי הסרט השני,שהיה נפילה ללא כיוון וכתובת, מגיע הפרק השלישי בעלילות המכונית-אלופה וסביבת הגראז' שלה ומציע דרך, אופציה להזדהות. רוקי של המוסך מנער אבק ויוצא להוכיח, לנכד ולסבא, שגיל לא צריך להיות מכשול. חביב ומאחד משפחות. 8 מינוס בסולם אורשר. 

בדיסני-פיקסאר שמו לב כנראה שהמלווים של הצופים הצעירים החליפו קידומת ועכשיו זה לא ההורים הלומי העבודה וההיטק שמגיעים לאולם, אלא הסבים והסבתות המגוייסים. ובהתאם מיהרו שם והתאימו את הפרק השלישי בעלילות הפרנצ'ייז "מכוניות" לדור הוותיקים, במנה גדושה של עידוד ואמפטיה. להלן, גם הסרט בשבילם.

כי מה קורה כאן ? מקווין, האלוף המוצהר של דורות קודמים של המכוניות מזדקן, ומאחוריו דוהרות המכוניות מהדור החדש. חזקות יותר, מהירות יותר, נועזות יותר ושריריות יותר והוא, נעבעך, צריך לפנות מקום. ממש כמו הקטר 7040014 בזמנו. אבל, כמו שאומר לו ידידו ההאדסון "אולי אי אפשר להחזיר את השעון אחור, אבל אפשר למתוח לו את הקפיץ" וזה מספיק לשלוח את המקווין למחנה אימונים, למלווה צעירה עם כמה פטנטים ולמתיחת שרירים מיומנים.

והגשר הבין דורי הזה הוא בהחלט סיבה לראות.

"מכוניות 3" 8 מינוס בסולם אורשר.

CARS 3

 

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: ,

יוני 11th, 2017 by גידי אורשר

שון פן, שחקן מרתק שהפך גם לבמאי (חמישה סרטים עד עכשיו שהאחרון בהם היה "עד קצה העולם") מציע לנו סרט חדש שהוקרן לראשונה בפסטיבל קאן בשנה שעברה, "הפנים האחרונות",  והתקבל, חייבים לאמר, בצוננים מצד הביקורת. פן לוקח אותנו כאן לרומן המתפתח באפריקה המשוסעת, האלימה, השקועה במלחמות אכזריות. פן הפעיל החברתי משעבד את פן הבמאי והתוצאה נפוחה, ארוכה ומוגזמת. 7 מינוס בסולם אורשר. 

אפריקה רחבת הידים ומרובת הפנים על הג'ונגלים והמדבריות שלה היא מקום פורה לסיפורי אהבה קולנועיים גדולים מהחיים. זוכרים את "זכרונות מאפריקה" מעוטר הפרסים, "המלכה האפריקנית" הוותיק, "אי שם באפריקה" הגרמני וכמובן את המלודרמה על "הפצוע האנגלי" המקרב אותנו יותר מכולם לחיבור שבין הרומנטיקה האקסוטית למלחמה הארורה.

שון פן, שחקן מרשים ומיוחד ובמאי באיכות מתנדנדת מנסה בסרט החדש שלו, החמישי במספר כבמאי לשלב את שני הקצוות של הקיום האנושי, אהבה ומלחמה ומניח אותם גם הוא במרחב הפראי של היבשת השחורה. נכון שהמלחמה שמשה לא אחת, בקולנוע האמריקאי ובכלל כרקע לחיבורים רומנטיים אבל פן לוקח את הכל רחוק מידי, מוגזם מידי ואולי גם צדקני וגזעני מידי.

פן מטיל אותנו כאן לאפריקה המשוסעת, האלימה, השקועה במלחמות אכזריות שגובלות ברצח עם ופורש שם לפנינו את סיפור אהבה בין שני פעילים הומניטאריים שבאים להציע מזור לכאב. שרליז ת'רון, העומדת בראש ארגון בין לאומי לעזרה לפליטי מלחמות וחבייר בארדם רופא המטפל בנפגעים מוצאים זה את זאת בסביבה האלימה דוקא. הרקע לפגישה נורא : הטורפים האפריקאים אכזריים וחסרי צלם אנוש ומי שמשלם את המחיר אלה הם חסרי המגן, אחים אפריקאים אחרים משבט אחר, מעם אחר. מלחמות שאף פעם לא די בם, שפן לא נותן בהם סיבה. הן קיימות והן נוראות.

הטוב והרע עומדים כאן זה מול זה. החמלה האנושית והעזרה שמגיעה, מעט מידי מהעולם המערבי אל מול הרוע הטוטאלי. וכך גם הרומן המתפתח. פן פורש את הסיפור שלו על פני עשר שנים בכמה מפגשים של שני האוהבים ועם המציאות האפריקאית שאכזריותה לא משתנה. היא רק מחליפה מקום. אבל המידתיות שלו מוגזמת. הרומן נמתח כמו מסטיק והאלימות מפורטת מידי. קשה להסתכל בגופות המבותרים, בשלוליות הדם ובאברים הקטועים בקלוז אפ.

מרוב רצון להעביר מסר פוליטי, ופן הוא פעיל פוליטי לזכויות הפליטים בעולם מזה זמן, הסרט מתארך הרבה מעבר לצורך השילוחי שלו. יש גבול גם ליכולת הקליטה של הצופים מחזות שכאלה. התחושה היא גם של הגזמה ויפיוף יתר בעיצוב שתי הדמויות העיקריות. יש בהן משהו לא אנושי ולכן לא אמין. נכון ששרליז ת'רון וחבייר בארדם הם שחקנים מעולים העושים הכל כדי להתגבר על המכשלות של התסריט, אבל גם בפיהם נשמעים לא מעט טקסטים נפוחים ומעושים.

הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן בשנה שעברה וזכה שם לקריאות בוז רמות. המבקרים לא אהבו את הגישה המתנשאת של פן לגיבוריו ולמציאות הקשה באפריקה, אותה הוא מתאר בפרוטרוט בסרט. פן הוא שחקן נפלא ובמאי שעשה כבר כמה סרטים מעניינים. הפעם, כנראה גברה עליו יד השליחות על פני השיקול האמנותי ובקולנוע, משלמים את המחיר מהר מאוד.

הפנים האחרונות – 7 מינוס בסולם אורשר. 

The Last Face

 

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

יוני 10th, 2017 by גידי אורשר

הדילמה המונחת ביסוד הסרט האמריקאי "חיבור פשוט" מוכרת לכל הורה של ילד מחונן. האם ללחוץ על הדוושות ולשלוח אותו לעולם שכולו ליטוש הכשרון או להניח לו לעבור נעורים רגילים בשביל השקט הנפשי. זה מה שקורה למרי בת השבע בצורך לבחור בין ההתמכרות למתמטיקה, היא כמובן גאון קטן וחמוד, לבין חיים פשוטים עם הדוד האהוב. מלודרמה שלא מותירה סימנים. 7 בסולם אורשר.

בקולנוע התמים של פעם בשביל לסחוט אמפטיה ורגש היה מספיק להכניס כלב למרכז העלילה. עוד הרבה לפני שרין טין טין היה לסופר סטאר, לאסי שבה הביתה ועזית חשבה על קורס צניחה, היה כלב אחד מהגיבורים הראשונים של הקולנוע, סליחה ראינוע (סרט אילם) בסיפור מתח שביים ססיל הפוורת' האנגלי עם הכלב שלו בלייר ב 1905. הכלב עזר בגילוי והצלה של תינוק שנגנב ע"י צועניה מעגלה בפתח בית הוריו ברחוב אנגלי שקט. אחרי שהתרגלנו לחבב את היצור המתוק וגונב ההצגה, חברו הטוב של האדם וזה לא הספיק, הוחדרו הילדים לעלילות הדרמה סוחטות הדמעות והרגש כדי שהם יגנבו את ההצגה. בדרך כלל קטנים בלונדינים, עיניים כחולות (כשהיה כבר צבע בקולנוע) וגדולות. ג'קי קוגן של "הנער", שירלי טמפל, היילי מילס ובעוצמות גדולות ריקי שרודר, ג'סטין הנרי ובעיקר מקולי קאלקין והיילי ג'ואל אוסמנט.

אבל העולם מסביב הפך ציני יותר ורגיש פחות ולכן מנסה הוליווד כל הזמן להגביר את הווליום. "חיבור פשוט" בא אלינו עם סל מלא מסיחי דעת ומביא לנו את "גיבורי העל" של המלודרמה, בסרט המחבר ילדה קטנה ונטולת שיניים קדמיות, אבל בשביל זה היא גאונית במתמטיקה, את החתול שלה, ג'ינג'י סתום עיין, שכנה טובת לב כהת עור, דוד מאמץ אוהב וסבתה שעושה קולות של מכשפה. כל אלה כדי להטיח בנו את הדילמה – מה לעשות עם כשרון מופרז. האם לפתח אותו על חשבון הילדות, או לתת לחיים לזרום וההצלחה תגיע מתי שהו.

מרי היא ילדה חמודה ומאוד פקחית בת 7 הגדלה בפלורידה אצל דודה. למה ? מסתבר, על פי פיסות עיתון שהמורה שלה מוצאת בספריה שאמה התאבדה ומשום שלא היה אב פעיל בסביבה, נטל אותה הדוד תחת חסותו. פרנק, הדוד שהיה קשור מאוד לאחותו הבטיח לעצמו שמרי לא תסבול את עריצות אימם המשותפת אוולין (כמובן ממוצא ועם מבטא אנגלי, כמו רוב הרעים בקולנוע ההוליוודי) שדחפה את הבת למקסם את היכולות השיכליות שלה בייחוד במתמטיקה על חשבון ילדותה והתבגרותה וכך מצצה ממנה את האופציה לחיפוש אחרי האושר האישי.

פרנק יודע שמרי מחוננת אף היא, אבל הוא מתעקש לגדל אותה כילדה רגילה כדי שתוכל למצוא חברים וזמן לעיסוקים של ילדים. נכון, המפגש הראשון עם בית הספר הרגיל הוא טראומטי, משום שבכיתה לומדים 2 + 2 ואילו מרי חצתה כבר את הרף של חשבון אינפיניטסימאלי. בקיצור, המורה מגלה שמרי לא נמצאת במקום הנכון, המנהלת מציעה לפרנק לשלוח אותה למוסד למחוננים, הוא כמובן מסרב ואז מופיעה הסבתא אוולין שדורשת לקבל חסות ולפתח את היכולות המתמטיות של נכדתה.

צריך לאמר שהילדה די מתפתה לאפשרויות שמציעה הסבתא, ספרים מתקדמים על ושל מתמטיקה המגרים את מחשבתה, אבל היא אינה רוצה לעזוב את פרנק ואת השכנה השחורה והטובה והאוהבת רוברטה. הפתרון הסינמטי הוא בית משפט ואכן, הצדדים נזקקים לחוק  כדי להגיע להחלטה. טוב, נעצור כאן את מהלכה של העלילה המתפתחת להיכן שהיא מתפתחת עם לא מעט רגעים של לחלוחית מוגברת בגלגלי העיין של הצופים מתוך רצון לשלבם בדילמה.

נכון שיש בסרט כמה רגעים יפים, שהדיאלוגים בחלקם אפילו משעשעים ושהסרט אינו מתדרדר ממש למלודרמה זולה ומעצבנת, כפי שניתן אולי לצפות מסרט כזה. אבל עדיין לא מעט מהמורות דרכן עובר מרק ווב, הבמאי, מכשילות אותו באופן די צפוי. חייבים לאמר. אין כאן הרבה מקוריות, בודאי שאין הפתעות או מעמדים חריגים ומיוחדים ובודאי אין זכרון של טעם מסויים שאפשר ללכת איתו הביתה.

וכך, דילמה פדגוגית הופכת לביצת מוסר עם כמה רגעים יפים והרבה קיטש לחלוחי, כריס אוונס עצוב העיניים כסופר דוד ומקנה גרייס הקטנה  כדור המשך לכוכבי שביט זעירים שכבים עם ההתבגרות.

"חיבור פשוט" , 7 בסולם אורשר.

Gifted

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , ,

יוני 4th, 2017 by גידי אורשר

כל כך הרבה נכתב, פורסם, שודר, נאמר, רואיין, צולם ודווח על הסרט, על גל גדות הצעירה הישראלית שעשתה את זה בגדול וקפצה בפירואט מרשים מאנונימיות כמעט לפסגת העולם מעל כמה ישראליות אחרות המוציאות נשמתן להשיג תפקידונים בקולנוע האמריקאי, העולמי בכלל, על ההצלחה, על התוכניות וכמובן על שיתוף הפעולה הנשי בסרט שכולו ז'אנר גברי ומתפוצץ, שנדמה שאין יותר מה להוסיף. אבל ביקורת צריכה לבוא, בייחוד אם היא דוקא מגיעה עם סימפטיה, אז הנה. 8 מינוס בסולם אורשר.

נכון שיחסי הציבור האסרטיביים, השמועות החיוביות מחו"ל, הנקודה הנשית וכמובן העובדה שגיבורת העל היא משלנו, צברית מראש העין שהגשימה את החלום האמריקאי בהוליווד, היו מהגורמים העיקריים שהאולם ביום שישי חם, אחרי הצהריים היה מלא כמעט מפה לפה. לא מוכן להשבע, אבל נדמה לי שהפעם היו יותר בנות מבנים, ומכל הגילים. ועכשיו, אחרי הצפיה אפשר לאמר בפה מלא : וונדרוומן בגרסה של 2017 הוא בהחלט סרט חביב, מהנה יותר מסרטים אחרים של גיבורי על שהביאו לנו גם אנשי די סי קומיקס וגם אנשי מארוול בעבר.

שתיים הן הסיבות העיקריות. האחת היא הרעננות המסויימת הנושבת מהגרסה של פטי ג'נקינס, נסיון מוצלח ולא ברור מאיליו להפקיד בידיים של במאית אישה סרט אקשן כזה ותקציב של מאות מליונים והשניה היא המיצוב של גיבורת העל הבדיונית במציאות ריאליסטית של מלחמת העולם הראשונה. ג'נקינס מצליחה לחבר שמן ומייים כשהיא נוטעת את וונדרוומן, כולה אשה בתלבושת פורימית בתוך שדה הקרב האפור מבוץ של הגברים הלוחמים. זאת אינה תפאורה טכנולוגית-עתידנית שנהרסת ברעש נורא בסרטים הגבריים. זאת מציאות של כאב אנושי, יום יומי שניתן להזדהות איתו.

הסרט מציע טיפול שאינו פומפוזי, לא תוקפני, תמים אפילו, המעורר את הסימפטיה שלנו, לעיתים גם את החיוך בהומור חביב שמסתובב לו בפינות. שני שחקנים סימפטיים סוגרים את העיסקה הכדאית – כריס פיין תכול העיניים וכמובן גל גדות, יפה, נעימה, אנושית עם נוכחות מתאימה, לא שחקנית גדולה אבל תואמת מדוייקת לדמות אותה היא צריכה להניח על המסך.

בשוליים של ביקורות אחדות נאמרו דברים לועגים על מבטאים שבסרט. ואני אומר – קשקוש. לא צריך אפילו להתייחס וחבל על הזמן.

בסה"כ בהחלט סרט סימפטי , אגדה לילדים בלי נשורת דידקטית או סימבולית מיותרת (להוציא את המגן והחרב כמובן),

וונדר וומן – 8 מינוס בסולם אורשר.

Wonder Woman

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: