Category: ביקורות קולנוע

דצמבר 10th, 2017 by גידי אורשר

האנרגיות של האיש לא מפסיקות לדחוף אותו קדימה, לא תמיד בכיוון הנכון ועם המינונים הנכונים. ואפילו עכשיו, כשהסרט החדש שלו רק מגיע אל המסכים אצלנו ובעולם, הוא כבר הרבה קדימה – עם סיום עבודות על עוד אחד ותחילת כתיבה של נוסף. אז מה אם הוא לא חד כמו פעם, או מצחיק, או מעניין. העיקר המספרים 48-82-65. והמספר הנוסף – 6 בסולם אורשר.

מי שעוקב אחרי עבודותיו הרבות מספור של וודי אלן מכיר את הרגישות שלו ליצירות קנוניות בספרות, בתאטרון ובקולנוע, קנוניות מדבקת. הוא ניסה להיות ברגמן, שיקספיר, איבסן, טולסטוי, דוסטוייבסקי, בין השאר וגם טנסי ווילימס. לפעמים הוא מגיש תמיסה משעשעת שמציעה משהו בין פרודיות לסטאנד אפ ופעמים הוא מתכוון ממש ברצינות. עם כמעט חמישים סרטים בקריירה שנמשכת מאמצע שנות השישים והתבססה בעיקר על היכולות הוורבליות שלו ועל רגעים של קסם קולנועי, ובגיל 82 הוא אמנם לא מאט את הקצב, אבל ללא ספק מדלל את האיכויות.

"גלגל ענק", סרטו האחרון שראה מסך (בנתיים הוא משלים סרט נוסף ומתחיל בכתיבתו של עוד אחד), הוא ללא ספק שיא חדש בשפל מתפתח, ואת זה אני אומר בצער אמיתי – כחסיד של הקולנוע של האיש. גם כאן חוזר אלן אל המלודרמה וזונח לחלוטין את הקסם, ההמצאה, רגעי הגאונות וחידודי הלשון שאיפיינו רבים מסרטים, גם לאחרונה.

הבסיס גם כאן – כמובן "חשמלית ושמה תשוקה" של ויליאמס, נושא אותו ניסח מחדש באופן מופלא ב"יסמין הכחולה" עם קייט בלאנשיט הקסומה. ב"גלגל ענק" זאת מלצרית עלובה שהיתה פעם שחקנית עלובה נשואה בשנית למפעיל קרוסלה בקוני איילנד של שנות החמישים, מתאהבת במציל מהחוף הקרוב שמציע לה רגעים קסומים של סקס וחלומות על אהבה והגשמה ומאבדת אותו לבתה החורגת הצעירה שבעלה המפיונר מחפש כדי לחסל. ויש גם ילד צעיר שהופך להיות פירומן בעוונותיו.

אלן, בטשטוש גבולות מעציב שבין הדרמה ופרודיה לא מכוונת על הז'אנר נכשל בכל אשר יפנה. התסריט דלוח עם דמויות שנראות כמו קריקטורה יותר מאנשים בשר ודם, צילום צבוע בטכניקולור דרמטי מידי עם המון כתום שמדגיש את המלאכותיות של המעשה הקולנועי כולו, תפאורה תאטראלית ומכונסת בדלות ויזואלית, למרות הגלגל הענק המשתקף מחלונות הדירה המאולתרת בה מתגוררות הדמויות ועל הכל משחק איום של רוב הנוכחים – ג'ים באלושי כבד ההבעה בתפקיד הגבר הנבגד, ג'סטין טימברלייק שכאילו נלקח הנה באמצע שעורי משחק ועל כולם עם כמות גדושה של הסטריה צעקנית קיית האחרת, ווינסלט שמנסה להיות יסמין והיא אפילו לא גלדיולה. היחידה שיוצאת בסדר זאת ג'ונו טמפל בחן נעורים מדבק. בשורה התחתונה – זהו סרט עלוב וחבל.

"גלגל ענק" – 6 בסולם אורשר

Wonder Wheel

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , ,

דצמבר 3rd, 2017 by גידי אורשר

העולם שמח, המבקרים הצעירים יוצאים מגדרם, פיקסאר ממשיכה את המסורת של דיסני בפרוייקט משותף נוסף ורק אני מטיל ספק. לא ש"קוקו" הוא מערך של סבל קולנועי, אבל ההתלהבות, נראה לי מוגזמת. כמה טיעונים להסבר בשורות הבאות, אפילו אם הן מתמשכות מעט הפעם. 7 בסולם אורשר.

רחוק ושונה מקוקו, הזקנה המקסיקאנית והסבתא רבא של מיגל ריוורה, גיבור השלאגר המסתמן החדש  של דיסני פיקסאר, נזכרתי דוקא בסאלח שבתי שלנו, כאן במזרח התיכון. סאלח, כבר בן 53 שנים מהולדתו ב 1964 היה הגיבור העממי המזרחי הראשון בקולנוע שלנו ואחת הדמויות האהובות ביותר לפחות על פי מדד מספרי הצופים וההצלחה הבין לאומית שלו. סאלח היה ה"כל מזרחי" האולטימטיבי, תערובת מהולה היטב של מרוקאי-תימני-עירקי, ממזר חכם שרצה רק להתקיים בכאוס של המציאות הכלכלית והחברתית המבולבלת בימים ראשונים של ישראל הנבנית בטעם של תרבות המערב. סאלח מסדר את האשכנזים – הקיבוצניקים ה"עשירים" ליד המעברה, את פקידי השלטון הנפוחים, כולם דמויות מגוחכות, קריקטורות אנושיות של פוליטיקה ואידיאליזם.

הקהל אהב, צחק וזרם בלי לשים לב שעל הפרוייקט היו תלויים שמותיהם של שלושה אשכנזים אסלי, אפריים קישון שבא מאירופה של השואה, חיים טופול מפולניה ומנחם גולן הטבריאני, מה ששם לאל טיעונים של נסיון לזעוק ממעמקי הקיפוח על בעיה חברתית, על עוול ממסדי וכוחנות מפלגתית. הסרט, במסורת קישון הסטיריקן צחק על כולם – על הקיבוצניקים והממסד שקישון סלד מהם ועל הסאלחים שעליהם הביט ממעלה הונגריותו. וצחק גם כל הדרך אל סניף הבנק של שלושת החתומים עליו.

הסרט, שאם היה נעשה כמוהו היום היה מעלה עליו מן הסתם את חמתם של רגב, כחלילי וסביבת הנוגנים שלידם (גם אם לא היו טורחים כלל לראות אותו, כי מי צריך כשיש אופציה לסקנדל) מציע אמנם מזרחי בתפקיד הראשי, אבל לא טורח לעצור ליד התרבות המזרחית המפוארת וארוכת וכבדת הימים והוא טובל כולו בפולקלור. עממי, זה שם המשחק ורק ככה, כמו בשורה ארוכה מאוד של סרטים שנעשו בצלם במורד האיכות אפשר למכור בורקס.

ואיך כל זה מתחבר ל"קוקו" של דיסני-פיקסאר ולמקסיקו ? בדיוק במקום הזה, גם כאן בהתיפיפות הנפנוף בתרבות ומכירה חילופית של פולקלור ובטענה, כנראה די מוצדקת על פי מישושים מוקדמים שהמקסיקאים נורא אוהבים את הסרט. הוא שם אותם הרי במקום כל כך מרכזי. אה, גם בעובדה שאת הסרט ביים לי אונקריץ' על פי רעיון שלו לתסריט שכתב עם מתיו אולדריץ' וג'ייסון כץ עם נגיעות של אדריאן מולינה (שאמנם מגיע ממוצא מקסיקאי, אבל הוא יליד ארה"ב ובוגר מערכת החינוך שלה ואיש פיקסאר כבר עשר שנים לערך) והכל בפיקוחו (עדיין) של ג'ון לאסיטר המבהיקים בצחות עורם.

כולם, לכן יוצאים עם מצב רוח טוב . המקסיקאים משני צידיה של החומה שתבנה על הגבול עם ארה"ב שראו סרט נוטף פולקלור ומקדם תיירותי המסתובב ליד אחד החגים המיוחדים שלהם, "יום המתים" שזוכה כאן להנפשה בטכניקות הכי מתקדמות של הקולנוע מתובל במוסיקת "אנדלה" ו"אריבה" ובגיטרות והרבה קצב לטיני עם קריצה ברורה לטלנובלות המקומיות והאמריקאים עם שאר העולם שמקבלים חיזוק לבורותם באיבחון הפער שבין תרבות ופולקלור. העיקר שזה צבעוני.

נכון, יטען הסנגור, יש תזכורת לשני עוגני תרבות מקומיים אמיתיים – דיאגו ריוורה ופרידה קאלו, שני הציירים המקסיקאים המפורסמים ביותר שנוכחותם תלויה על הסרט. הוא – דיאגו זוכה להעניק את שמו למיגל ריוורה הילדון בן ה 12, גיבור הסרט והיא פרידה פשוט מופיעה כאן פעם או פעמיים, גם כשלד, שיהיה. גם הצבעוניות של ציורי השניים שהיו בני זוג משפיעה על הויזואליות של הסרט הרווי בגוונים עזים שלא מביישים שום מיוסיקל בטכניקולור.

עוד קודקוד חופף הוא הצורך בבחירה בין היחיד למשפחה והדרישה לתמיכה בקבוצת הייחוס המקורבת הזאת על פני מימוש הרצונות האינדיבידואלים. אצל "סאלח" היה זה הצורך בתשלום מוהר לשם קנית שיכון למשפחה הרחבה אותו נדרש הקיבוץ וזיגי כגורם מדרבן לשלם משפחת שבתי על מכירת חבובה וסרובו של הקיבוץ לקנות "אשה כמו סוסה".  כאן ב"קוקו" נדרש הילד הצעיר להחניק את רצונו להתעסק במוסיקה ולהיות זמר מפורסם לטובת המסורת המשפחתית החליפית בבית העסק לנעלים שהיא מקדמת כבר כמה דורות. הפתרון ב"סאלח" היה עסקת חילופין שמתדלקת כור היתוך. כאן נדרש מסע הרפתקאות בארץ המתים כדי להביא לפתרון מוסכם.

הסיפור מתחיל בכפר קטן במקסיקו עם מיגל ריוורה בן ה 12 וחברו הכלב דנטה שיוצאים למסע בארץ המתים אחרי שהילד נתפס ע"י רוחות רפאים מנסה לגנוב את הגיטרה של אליל ההמונים, הזמר והמוסיקאי ארנסטו דה לה קרוז מהמאוזוליאום שלו בבית הקברות המקומי. הסיבה למעשיהו של הילד – הוא רוצה להשתתף בתחרות הזמר בכפר ולהוכיח את כשרונו, אבל המשפחה ובראשה הסבתא אוסרת על נגיעה כל שהיא במוסיקה בעקבות טראומה משכבר הימים. הסבתא שוברת למיגל את הגיטרה שלו והוא מחפש תחליף במוזיאון הקטן לזכר הזמר הגדול.

מכאן מתחיל מסע שכולו שלדים מקפצים, מתרוננים, מתפרקים ומתחברים מחדש, הכל כדי לבאר לנו את ההסטוריה של המשפחה ובעזרתה גם כמה תכונות אנושיות יותר ופחות של בני האדם לפני ואחרי מותם. חשבונות נפתחים ונסגרים וגילויים נפרשים כאן כדי להחזיר את דורותי וטוטו, סליחה את מיגל ודנטה הביתה בשלום, כולל הופעה ב X פקטור, או בכוכב נולד או בתחליף המקומי לכל תוכנית ריאליטי של המוסיקה בדרך אל התהילה.

אני לא יודע אם כל הטיעונים שנשפכו כאן קודם יעניינו את הילדים שיזרמו לאולם כדי לקבל בדיוק מה שהם מצפים לו מסרטים כאלה של דיסני או פיקסאר או התכה של שני המותגים. בשבילם זה יהיה סרט הרפתקאות נוסף, עם קצת בעיות לברור בין הטובים לרעים כי החלוקה הפעם לא הכי ברורה, המון צבעים וריחות וטעמים (פולקלור, כבר אמרנו?)  ועם כמה רגעים של שמחה וכמה רגעים של פחד. שהרי לא נשכח שברוב שלבי הסרט אנחנו מדברים על שלדים. אז נכון שהאחראים ניסו לעשות אותם חביבים ומשעשעים , אבל בכל זאת שלדים. ויש סיכוי שהמראות הללו יתקבעו במוחם של הצעירים, לפחות עד שעורי האנטומיה בפקולטה לרפואה בשנים שיבואו.

ועוד משהו, לסיום. הרקדן-כוריאוגרף-זמר-במאי ג'ין קלי ניסה והצליח בשנות ה – 40 של המאה הקודמת להרחיב בעקשנות את גבולות הסרט המוסיקאלי. וכך סיפורים וקטעי שירה וריקוד שהתרחשו לפניו על במה במלייה של אנשי ונשות עסקי השעשועים בלבד זכו לצאת לחופשי (אמנם בתנאי אולפן) אל אתרי בניה, טירות אקסוטיות, אוניות שודדים ועוד. אבל ב"יום בניו יורק" ("On The Town ") מ 1949 הוא הלך צעד אחד יותר מידי והפגיש את העולם המלאכותי והאופטימי בהכרזה בהגדרה של המיוזיקל עם המציאות כשצילם חלקים גדולים מהסרט ממש ברחובות ניו יורק. הריאליזם פלש לעולם שכולו שמחה וצהלה והחלה ההתדרדרות שהסתיימה בסרטים כמו "סיפור הפרוורים" ואקט של רצח במרכזו וגם "קברט" על עלית הנאצים שגררו את הז'אנר אל גסיסתו. באסבי בארקלי היה מתהפך בקבר…

גם בפיקסאר, בסרט הראשון שלהם על דמות שאינה לבנה מדברים על המוות באופן חביב ומושך שעובר חלק בבית הבליעה הפעור של צעירים וטף. אבל ככה זה מתחיל, מי ייודע לאן זה יגיע. וצריך לזכור שטים ברטון מחכה, עדיין בפינה.

ובנתיים, בשורה התחתונה, להלן סרט עם מהומה על לא מאומה ובלי התרגשות מרובה ובודאי שאינו פורץ דרך, אבל יש חנוכה בקרוב וחופש של שבוע וזה מקדם המכירות האמיתי.

"קוקו" – 7 בסולם אורשר.

coco

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: ,

נובמבר 30th, 2017 by גידי אורשר

תזמון הוא עיניין חשוב מאין כמוהו. תשאלו את אוליבייה נקש ואריק טולדנו שידעו לשלח את הסרט שלהם למודעות שלנו ממש בזמן, אחרי מפגש מביש עם מה שנקרא היום הקומדיה הצרפתית החדשה באסופה עלובה שהוקדשה לאחרונה לז'אנר. הסרט של השניים שבימים כתיקונם היה עובר בטפיחת שכם קלילה וסמפטית בולט על רקע הרדידות הוולגארית- משעממת של כל הסרטים האחרים ויכול להוכיח שההצלחה של "מחוברים לחיים", הלהיט המתקתק שלהם בן שש השנים (איך שהזמן רץ) לא היתה מקרית.

סיפורי חתונה הם נושא די משופשף בקולנוע, בעיקר בקומדיה הקולנועית והם מתיישבים בקלות על העורקים של  הקומדיות הרומנטיות, סיפורי הפארסות של החבורה (בנים או בנות, לא משנה) בדרך אל , קומדיות המצבים והטעויות במפגשים עם ההורים – בעיקר חותנים ותותנות דומיננטים מידי ועד הסאטירות החברתיות שעוסקות בדרך כלל במשפחה המורחבת, בחברים, ובקרובים ובמוזרויותיהם.

נקש וטולדנו עושים מעשה רענן ומפנים את המבט מה"אדונים" ל"משרתים" וחושפים כך את אחורי הקלעים, את גלגלי השיניים של המכונה המשומנת של חגיגת הנשואין. גיבורי סרטם הם לא האורחים ובני המשפחה  – למרות שחלק לא מבוטל מהעקיצה מכוון כאן אל החתן שהגה את החתונה פומפוזית המתרחשת בארמון מהמאה ה 17 ואמו הנפוחה. הגיבורים האמיתיים הם "השקופים", מארגן החתונה וצוותו המלצרים, הטבחים, התזמורת והדי ג'יי, הצלם ושוליתו והעוזרת המנוסה שלא מצליחה לשמור על עצביה.

בהגדרה הקלאסית של הקומדיה היוונית היו הדמויות שאיכלסו את סיפורי המוסר "נמוכות מאיתנו", כלומר בעלי המעמד הנמוך ביותר – משרתים, ליצנים, שוטים, כאלה שהקהל יכול היה לצחוק עליהם. בניגוד לגיבורי הטרגדיה שהיו אלים ומלכים נוראי הוד. נקש וטולדנו מאמצים בגדול את התזה, אבל לא שוכחים שבעצם הם עוסקים בבני אדם. ולכן, מגוחכים ככל שיהיו, לעיתים אפילו די מטומטמים – הדמויות שלהם הן אנושיות מאוד, מעוררות אמפטיה של הצופים  והטעויות שהן עושות בדרך אל הכאוס הקטן, שיפתר במעלה האירוע הן בהחלט לא נוראות, מוכרות ואפשריות.

במרכז עומד מקס, מארגן חתונות שאחראי על ההפעלה כולה ומנסה למלא אחרי דרישותיו של החתן המעצבן שרוצה שהיום החשוב בחייו יזכר גם ע"י אורחיו. הביקורת החברתית של הסרט מתחילה כבר כאן במבט הסאטירי שמציע הסרט על מקום ההתרחשות של החתונה והתנהלותה. לא רק הנסיון הזעיר בורגני (נדמה שיותר זעיר מבורגני, בעצם) לשוות לאירוע גוון של הוד ימים שעברו, מלכות פומפדורית שקרסה עם המהפכה אך ממשיכה ללחוש בלבבות. מה שעושה את הכל נלעג יותר זאת הדרישה שהמלצרים ילבשו, למורת רוחם, מדים של משרתי החצר ופאות מאותו עולם שאבד עליו הכלח.

ומכיוון שחוקי מרפי פועלים גם על האירוע הזה, על מקס לפתור בעיות על המקום. החל מהצורך לפשר בין העוזרת השחורה שלו, מוכשרת אך אסרטיבית וקצרת פיוזים לבין הזמר ותזמורתו, דרך מציאת מחליף למלצר חסר, התגברות על תקלות חשמל  ועד פתרון משבר קיומי כשמתברר שהבשר שעומד להיות מוגש לאורחים מקולקל ומסוכן לאכילה. מקס הוא הציר סביבו מסתובב הסרט, הדבר המאחה את כל הסצנות הקצרות שעוקבות אחרי אנשיו, כל אחד והאופי שלו, הגמלוניות שלו והחן שלו.

אם נרצה התמונה האנושית שמשרטטים כאן נקש וטולדנו היא תמונת החברה המודרנית על כל (טוב, רוב) מאפייניה. קבוצת האנשים אליה אנחנו נחשפים אינה שונה מכל חברה המנסה להתקיים, לעיתים באופן חוקי ולעיתים בהעלמת מס ועיין, מנסים לעגל פינות, להרשים, לריב, להתאהב אבל לבסוף לממש את המאגר הזה של רצונות וצרכים שנקרא חיים. והמבט שלהם, למרות הדרישת לעקוץ פה ושם – קומדיה אחרי הכל, הוא חם ואוהד.

המבנה מרובה עלילות המשנה וריבוי הדמויות לא מפריע כאן לנקש וטולדנו לשמור על אמינות ולחלק את העיניין בין כל המעורבים. צוות השחקנים גם הוא תורם להצלחה ובראשם ז'אן פייר באקרי ביכולת קומית מאופקת ומרשימה. הסרט שיש בו רגע אחד או שניים של פיוט הוא לא סרט שמתפוצצים בו מצחוק, למרות רגע אחד או שניים משעשעים במיוחד, אבל זה סרט שיעלה חיוך על השפתיים ותמיד טוב ללכת הביתה במצב רוח עליז.

"סה לה וי" – 8 בסולם אורשר

Le sens de la fête

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

נובמבר 28th, 2017 by גידי אורשר

סרטה הארוך השני של הגר בן אשר הוא הוכחה אמפירית נוספת שהשלם הוא יותר מסך חלקיו. מסקנה זאת היא פועל יוצא של התבוננות שניה בסרט ותחושה מתעצמת שלמרות שיש בו אלמנטים שאינם נהירים דיים, שלא מובהרים עד קצה, שאולי אינם בשלים או סדורים על ההתפתחות העלילתית והרגשית של הסרט, התרכובת שלהם עולה יפה.

למרות שהוא מספר את סיפורה של צעירה הפורצת בטרם עת לעולם של בגרות – גם פיסית, גם מינית וגם קיומית במציאות ישראלית מאוד בין ערד לים המלח, הסרט אינו ריאליסטי אפילו לרגע אחד. בן אשר בונה אותו במבט אקספרסיוניסטי נשי, מעוצב כולו בתחושותיה, במבטה ובצורך בהתמודדותה של אלכס הפגיעה עם מציאות שהיתה צריכה להיות מוגנת מפניה. וכמו שהמבט הוא כל כך אישי, גם המציאות המשורטטת בסרט היא מציאות שיש בה דימויים, לעיתים חזקים וברורים ולעיתים נסתרים ואניגמאטיים המעצבים את בנית הדמויות והסיפור.

אלכס, כנראה תלמידת תיכון (עיניין זה לא ברור והוא אחד הנושאים הפתוחים בעיצוב הדמות) חוזרת לביתה בערד כדי למצוא אותו ריק. האם נעלמה (שוב, לא ברור לגמרה האם היא עזבה כדי לעבוד בחו"ל או לפגוש לגבר שפרנס אותה) כדי לקושש כסף לקיום באין אב. האם לא עונה לטלפונים של אלכס וביקור מאיים של בעל הביית דוחק אותה לחפש ביתר שאת עבודות נוספות כדי להתקיים. אחת מהעבודות היא בבית מלון על שפת ים המלח המאוכלס בעיקר בחולי פסוריאזיס המחפשים מרפא ועבודה נוספת היא בגן חיות נגבי שם היא מתוודעת לקיומו הדרמטי של נמר יפיפה הכלוא בכלובו. הנמר יהפוך לישות דומיננטית יותר ויותר ככל שהסרט יתקדם עד היותו דימוי לקיומה של אלכס.

כשהיא חוזרת הביתה מהעבודות היא מגלה שמישהו פרץ לדירה הקטנה והשאיר אחריו הרס נורא. הקן המחולל, גם אם היה ריק מאם ואב כבר אינו אופציה למגורים ואלכס מחפשת תחליפים לריגושי רגע וגם לצורך מחיה בפריצה לבתים אחרים, בהם מתגוררים דיירים שלא עדים לנוכחותה החודרת.

הסרט מציע מפגש עם שלושה גברים. הראשון והאלים ביותר הוא עם בעל הבית. השני הוא עם גבר, פועל במפעלי ים המלח שיכול לעזור לאלכס ליצור קשר עם אמה ומציע לה עזרה כספית צנועה. מה תפקידו ? מה הקשר שלו לאלכס ? אולי האב שהאם נפרדה ממנו ? השלישי הוא גיאולוג גרמני המתגורר במלון שבו עובדת אלכס, מבוגר ממנה בעשרים שנים לפחות המעורר את התעניינותה, משיכתה הנשית ובסופו של דבר גם המינית. שלושת הגברים הללו , המבוגרים ממנה משמעותית יכולים להציע תחליף לדמות האב שהיה נפקד במערך התבגרותה של אלכס.

בסרטה הקצר המוקדם "משעולים" ואח"כ בסרטה הארוך הראשון "הנותנת" עוסקת בן אשר במיניות כאמצעי לתפוס מקום בחברה. גם כאן נוכל למצוא הד לעיסוק זה אולם הפעם היא ממשיכה הלאה ומעמידה את מרכז הכובד בצילו של תהליך ההתבגרות שיש בו מן ההשלמה והקבלה, אבל נטועים בו גם זרעי הקיום הפראי והעצמאי. הנמר הוא בן לוויה, משוחרר מהכלוב וצועד לצידה הביתה.

בדרך אל ההצלחה נעזרת בן אשר בצילום הנפלא של עמית יסעור שמצליח להפוך את הריאליזם השרוף של הנגב למפגש פואטי של ויזואליה המשרתת את עולם הדימויים הרב, אולי מידי של הסרט. אבל המגנט העיקרי היא הופעתה המהפנטת של ליהי קורנובסקי הצעירה שמצליחה להחזיק על כתפיה דמות שיש בה לא מעט איפיונים אניגמאטיים ובכל זאת לגלם צעירה שבירה-חזקה מרתקת שאי אפשר להתיק ממנה את העיניים. היא הדבק המאחה את המהמורות שפזורות פה ושם במהלך הסרט  ואחת הסיבות המרכזיות להצלחתו לרתק ולטלטל.

"הפורצת" – 8 פלוס בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: ,

נובמבר 26th, 2017 by גידי אורשר

מה שיכול היה להיות עיבוד קולנועי לסיפור נהדר ואולי גם מורכב, בודאי לא חסר משמעות במזג האויר המגדרי של ימים אלה הוא בעצם ניצול דל ומשמים של האפשרויות. בזבוז של שני שחקנים נפלאים על שטות רכילותית חסרת משקל ,. 6 פלוס בסולם אורשר.

אם יש דבר משמים, טרחני ומעורר פיהוק, לעיתים אפילו מרגיז זה מספר שלא יודע להעביר את הסיפור שלו באופן מעניין ובעיקר לא ברור לו ולנו – למה הוא מספר אותו. אבל בעידן של שפע תוכניות טלויזיה של רכילות צהובה וסתמית ועיתונים שמנפחים את השטויות, מסתבר שהכל אפשרי וזה חודר גם לקולנוע. עובדה – הסרט "קרב המינים".

הסיפור הספורטיבי-דרמטי שהציע "קרב המינים" המקורי מ 1973 , אותו מפגש על בארינה הענקית בין בובי ריגס, אלוף מיתולוגי לשעבר וגיבור אמריקאי מהיכל התהילה של הטניס ובילי ג'ין קינג אלופת ארה"ב ואחת הנשים הגדולות שקמו בספורט, נשא בחובו כל כך הרבה זויות של עיסוק אבל אף אחת מהן לא באה לידי ביטוי בסרט של ג'ונתן דייטון וואלרי פאריס. נכון שמבחינה ספורטיבית זה היה גימיק, אבל כל ההשפעות המיגדריות, חברתיות, סקסיסטיות ואנושיות נשפכו כאן לכל עבר. צמד הבמאים מצויידים בשני שחקנים מצויינים וצוות תומך מחמיצים כל אפשרות להיות משמעותיים.

הסרט יכול היה להיות קומדית סקרובול ממשפחת הקומדיות הרומנטיות. הוא יכול היה להיות סרט מוסר דרמטי רציני על בעיות של זהות מינית ואישית. הוא יכול היה להיות סרט על הזדקנות, או אפילו, בסידור נראטיבי נכון גם סרט שיש בו מתח תחרותי, למרות התוצאות הידועות מראש. אבל הוא לא אף אחת מהאפשרויות. מה שיש בו זה שרטוט גמלוני ולעיתים גם גס וולגארי צבוע בגוון רכילות צהובה ובטעם וולגארי.

ריגס היה בשנות השבעים אלוף אמריקאי לשעבר עם הילת מנצחים מעליו, מהמר כפייתי ונשוי עם גברת עשירה שכלכלה אותו. פה גדול היה לו תמיד, גם באמצע שנות החמישים לחייו ואחרי השיא הספורטיבי והתנהלות שוביניסטית, בעיקר מחוץ לבית. בילי ג'ין היתה שחקנית טניס מוכשרת מאוד, אלופת אמריקה שלא הסכימה עם השכר הנמוך, 10 אחוזים משכר הגברים שקיבלו הטניסאיות על הופעותיהן הספורטיביות. כאשה אסרטיבית ובעלת השפעה היא דרשה מאיגוד הטניס האמריקאי להשוות תעריפים וכשסורבה הקימה את האיגוד הטניס הנשי המתחרה.

כדי להשפילה ולהוכיח עליונות הגברים, לפחות על המגרש ואולי גם כדי לספק את אינסטינקט הליצנות וההימורים של ריגס הוא הציע לקינג לערוך תחרות שבה תוכרע שאלת העליונות הג'נדרית, לפחות בספורט. קינג, למרות שהיתה בתקופה של שפל מסויים בקריירה שלה, קיבלה את ההצעה ומכאן המפגש שהיה מגה להיט ומשחק הטניס שבו צפו למעלה מ 90 מיליון איש, בארינה ובטלויזיה.

הסרט מלווה את שני היריבים, מנסה לבנות את התיחסותם לחיים, לטניס וזה לזאת, עוקב במשורה אחרי ההכנות של שניהם ולבסוף מקדיש דקות אחדות גם למשחק עצמו. דייטון ופאריס מחליטים לצלם את הסרט שלהם בעיקר בקלוז אפ, החלטה מחייבת מאוד. בתחביר הקולנועי הקלוז אפ, הצילום מקרוב הוא סימן קריאה לאירועים המתרחשים על המסך. הוא ההגברה וההדגשה. לשימוש כזה יש כמה סיבות – להסב תשומת לב לרגע מסויים, לאירוע מסויים, לחפץ מסויים. יש במאים – כמו ברגמן למשל שעושים שימוש בקלוז אפ כדי לחדור לדמויותיהם, לעיתים עד נקבוביות העור כדי להתקרב ולנסות לשקף את הנעשה בנשמתן של הדמויות והשחקנים המגלמים אותם.

משום ששני הבמאים של הסרט אינם ברגמן ואין להם שום הצהרת כוונות באשר למשמעות הסיפור התחחושה המלווה את השימוש המופרז הזה היא לעיתים של פורנוגרפיה סתמית. קרוב בשביל לא להסתיר. להדחק. כל הסצנה שבה מתקרבות קינג והספרית שהפכה לאהובתה זאת לזאת, סצנה שצריכה להיות עדינה ורגישה, מעוררת תחושה וולגרית ומציצנית וכאלה הן גם סצנות אחרות שמצריכות ריחוק אך נדחקות פנימה, כמו אחרוני הפפרצים.

"קרב המינים" נראה ומורגש כמו אדפטציה לא טובה לאירוע אמיתי. הוא דל, שיטחי, חסר מיקוד והאמת, גם חסר עיניין. הניצול של שני שחקנים נפלאים כמו אמה סטון וסטיב קארל מחפיר והשניים נשארים כל הזמן מחוץ לדמויות אותן הם מגלמים, במסגרת הקריקטורה. וכך הופך הסרט לאחד המופעים המיותרים של הקולנוע בעת האחרונה.

"קרב המינים" – 6 פלוס בסולם אורשר.

Battle of the Sexes

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

נובמבר 23rd, 2017 by גידי אורשר

ושוב מוטרד הרקול פוארו ממרבצו, התוכניות שלו משתבשות ובדרך אל החופשה שהוא כל כך ייחל לה הוא נקרא שוב באל כורחו לפתור שוב תעלומה שהוא פתר כבר כמה וכמה פעמים. למרות שזה נראה נוח ודקדנטי, המסע הזה על האוריינט אקספרס הוא חזרה מיותרת לחומרים שנלעסו טוב יותר בעבר. 7 מינוס בסולם אורשר.

כבר כמה וכמה פעמים נקרא בלש הבלגי הטוב בעולם, הרקול פוארו, יציר דמיונה הפורה של אגתה כריסטי, סופרת הבלשים הפופולארית  לעטר את מסך הקולנוע באחד מתרגילי הליטוש השכלי שלו בפיצוח פשעים חמורים. גם אל האוריינט אקספרס הוא הזדמן כבר פה ושם והביקור הבולט שלו היה ב 1974 בסרטו המשעשע של סידני לומט עם אלברט פיני בתפקיד הראשי.

הגרסה ההיא היתה המדוייקת ביותר מבחינת האוירה שהתפזרה מסביב, שם מסיבת תחפושות אריסטוקרטית שעלתה על שרטון, ותאמה את הארומה הבלשית-מחייכת שהשאירה כריסטי לממשיכיה בקולנוע.

קנת בראנה, שחקן ובמאי תאטרון (כנראה עם השגים ושם טוב) וקולנוע (פחות)  עם שאריות של שיקספיר בתדמית מחליט לאוורר את הסיפור המוכר ולהציג אותו עטוף בהגיגים פילוסופיים ומוסרניים. הסרט שהוא מציע לנו, בנסיון לעצב בויזואליות גדולה מהקולנוע האנגלי הצנוע עם אמצעים טכנים משופרים והתערבויות של עבודת מחשב, שולח אל המסך דמות שבבסיס היא גרוטסקית אך אצלו מתלבטת שלא כהרגלה ברווח שבין הטוב לרע.

במקום ההתנהלות הקלילה, המחייכת, הבטוחה בעצמה, הנפוחה מעט הוא משרטט פוארו נאנק תדיר, חמור סבר וכבד נוכחות שרוצה רק שיניחו לו. גם עיצוב הדמויות שנכלאות איתו על סיפון הרכבת המפוארת, סמל לדקדנס של ימים עברו הוא שיטחי, חסר עומק ובעיקר חסר הומור.

הסרט מתחיל בסצנה מגוחכת לחלוטין המתרחשת בשנות השלושים ליד הכותל בירושלים שבה פותר פוארו פרשית גניבה של תשמיש קודש ומשם קפיצה מאוד הזויה גאוגרפית לאיסטנבול בדרך ללונדון, דרך אותה הוא עושה ברכבת המפוארת העמוסה לעייפה בגיבורי הפרשה שתתפתח כשהרכבת תעצר על גשר, בין הרים מושלגים והרצח המדובר יתבצע על סיפונה. פוארו יחקור את הנוסעים ויפתור, כמובן בסוף את הרצח, כדי להתחבט עם מצפונו, אולי לראשונה.

ההחלטה הזאת של בראנה לשנות את אופי הטיפול בסיפור האוורירי הזה מעקרת את הסרט מרוב חינו והעיניין שבו בעיקר משום את הסיפור אנחנו מכירים ולכן זה לא מותח והחנניות היא ממנו והלאה ולכן זה לא משעשע. השורה הארוכה מאוד של כוכבים – ג'וני דפ, מישל פפיפר, ג'ודי דנץ' ווילם דפו, ג'וש ג'אד, פנלופה קרוז ובראנה עצמו במרכז גם היא לא תורמת והתחושה היא שההופעה של כל אחד ואחד נעשתה בניגוד לרצונם. בלי אנרגיות וללא הנאה שהיא. זכרה של אינגריד ברגמן מהסרט של לומט מהדהד בזכרון כדוגמה להצגה אמיתית.

הזכרון של הסרט הקודם והבזקות כאלה ואחרות, מוצלחות יותר של  פוארו בקולנוע ובטלויזיה עדיין שמור אצלנו ולכן לא ברור מה דחף את בראנה לטלטל אותו ממרבצו. מה שלא יהיה, התוצאה היא מטרד לא קטן, בהחלט לא מצדיק את ההוצאות.

"רצח באורינט אקספרס" – 7 מינוס בסולם אורשר.

Murder on the Orient Express

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , , , ,

נובמבר 21st, 2017 by גידי אורשר

עוד סרט על מורה אוטופית, בסביבה מעוררת קנאה שמראה לנו איך החיים היו צריכים להראות אם החינוך בארץ היה באמת חשוב למי שאחראי על סדר היום הלאומי. דרמת סוכרזית חמודה שעושה רק טוב לכל המעורבים, ובייחוד לצופים שיכולים להזדהות עם הגיבורה הראשית בלי שום הסתייגויות. 8 פלוס בסולם אורשר.

אין רגע אחד בסרט הזה שאנחנו לא מלבבים את המורה שניצבת במרכזו. לא רק בגלל שהיא חמודה כזאת, אנקורית עם אנרגיות של ממוטה, לא רק בגלל שהיא מקדישה את כל כולה לחינוך ולימוד התלמידים הרכים הנתונים לאחריותה – לו רק היית המורה של הילדים שלי, לא רק בגלל שהיא מגדלת לבד את בנה שלומד גם הוא באותה כיתה וצריך להתחלק בתשומת הלב עם עוד עשרים ילדים אחרים (הלואי עלינו כיתות כאלה), ולא רק בגלל שהיא באמת מחפשת טיפה של אהבה עם פרגון שלנו ולא רק בגלל שהיא מוצאת זמן להיות אנושית לילד חסוך האם וכשכולם מרחיקים אותו היא מאמצת. אנחנו מלבבים בגלל כל הדברים הללו כולם וכל אחד לחוד והדרך העדינה שבה משרטטת לנו הלן אנג'ל, במבט של אשה על אשה, דמות אוטופית של מחנכת בגילומה של שרה פורסטייה. מותק של סרט, אולי אפילו מידי,

"בית ספר לחיים"–  8 פלוס בסולם אורשר.

Primaire

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: ,

נובמבר 19th, 2017 by גידי אורשר

ללא ספק סרט שאפשר לנעוץ בו שיניים, אבל הבעיה היא שהטעם בפה מציע ארומה של חומרים לעוסים משכבר. יש פה הרבה סממנים מוכרים, אבל העיבוד שלהם מעלה חשש של שאריות מסרטים קודמים. סיפור בורגנות מתנוונת, סביבה אנושית מתקדרת, יחסים שעולים על שרטון ואלימות כבושה ומתפרצת. חבל שראינו את זה קודם אבל זה בכל זאת האנקה. אפילו שהוא בחופשה מעצמו. נקווה שחופשה קצרה.  8 מינוס בסולם אורשר.

מיכאל האנקה. אחד הבמאים הגדולים של העשורים האחרונים, בודאי מהמעוטרים שבהם שרק שמו מעורר צמרמורת של עיניין ותקווה בגבותיהם של אוהבי הקולנוע יודעי דבר. "משחקי שעשוע" בשתי גרסאותיהם, "מחבואים, "סרט לבן" ו"אהבה" הן רק כמה חותמות שעווה נוטפות על סרטים מופלאים שלוקחים אותנו עד קציהו של הרגש האנושי. ולכן כשהוא בא עם סרט חדש הוא מעורר, כמובן ציפיות עד השמיים לפחות. "סוף טוב" הוא סיפור על משפחה בורגנית מהמעמד הגבוה הכוללת דמויות מגיל העשרה המוקדם ועד השיבה המאוחרת וכל אחד נושא עימו את שק המרורים שלו.

משפחת לוראן היא משפחת יזמי בניה עשירים מקאלה, עיר שהופכת בשנים האחרונות לעיר פליטים. המשפחה כוללת את אבי המשפחה הזקן, בתו המנהלת את החברה, בנו הרופא הגרוש שגסיסתו של אשתו הראשונה דוחקת את הבת צעירה המשותפת לעבור לטירת המשפחה. שלושה דורות וכל מה שלידם, בנה הבטלן של הבת, חברה האנגלי לחיים, אשתו השניה של הבן וזוג עובדי הבית שלהם. כל אלה מחוללים במסגרת הסהרורית שמגדיר להם האנקה עם טונות של ביקורת על החברה הבורגנית ועתידה המעורפל, על אכזריותם של בני האדם, על הציניות שבה מתנהלים החיים ועד המדיה המתחדשת שהופכת להיות חלק מההתנהלות הבין אישית.

לכאורע חומרים נפלאים לפיתוח, אך למעשה מחזור של רוב כתבי האנקה לדורותיו. למרות הופעות מצויינות ומדוייקות של ז'אן לואי טרינטיניאן, איזבל הופר והילדה פנטן ארדואן (שעוד נשמע עליה, מן הסתם) ותמיכה מסויימת גם של מתיה קסוביץ' הרושם הוא שכולם נזהרים כאן להשאר במסגרת מלודרמטית חסרת סיכון אמיתי וככהותו של האיזמל כך גם עומקו של החיתוך. במונחים של הגאון הקולנועי הזה, אלה הן שאריות של קריירה, פיסות מתנפנפות ברוח של סיפור. הוא מצטט את עצמו באופן ברור כל כך, בייחוד לצופים שעוקבים אחרי עבודותיו המופלאות, ומציע שאריות של הכשרון הענק. הסרט מציע רק פרורים של עלילה, דמויות ויכולת שנשארו כנראה על רצפת חדרי העריכה של הסרטים הקודמים ולכן גם אכזבה מסויימת. אבל לא לשכוח שגם סרט בינוני של האנקה טוב מטובים של אחרים.

סוף טוב – 8 מינוס בסולם אורשר.

Happy End

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

נובמבר 12th, 2017 by גידי אורשר

 

משעשע, נבון, אינטליגנטי, חד, חריף ובעיקר מהנה – אלה הם רק כמה מהסופרלטיבים שאיתם אפשר להנחות חברים טובים כדי לראות את סרטה זה של הבמאית-תסריטאית-כוריאוגרפית-רקדנית הבריטית סאלי פוטר. "המסיבה" סרט קומפקטי גם באורכו הוא פרסה כתובה היטב ומשוחקת לעילא המצולמת כולה, 71 דקות של חיוך בדירה אחת ובשחור-לבן ומציעה סיטואציה משעשעת המתנפחת בקצב של פופקורן כדי להתפוצץ בהפתעה אמיתית ממש בשוט האחרון. 9 בסולם אורשר.

הסרט, במשקל אורירי של סיפור קצר ומשעשע מציע את הטוב בקולנוע האנגלי המסורתי המתמצה בתאטרון הכורסא הטלויזיוני – סיפור טוב, בניה מדוייקת של דמויות וביצוע מהוקצע עד הז'סטה האחרונה של שחקנים מיומנים שבאים ממסורה משוייפת כבר 400 שנה. אז נכון שאין כאן פילוסופית חיים מהדהדת, אמירה חברתית כואבת או מוסר השכל אנושי. רק בדיחה שנמתחת בדיוק לגודל הסגולי שלה, בלי רגע אחד מיותר, בלי רגע אחד חסר. בדיחה המוגשת בתזמון נכון בדיוק כמו שבדיחה אינטליגנטית צריכה להיות.

בערב מינוייה של ג'אנט לשרת הבריאות בממשלת הצללים באנגליה מתכסת חבורה של ידידים כדי לחגוג. המסיבה המתוכננת מתחילה להיפרם בעקבות הכרזה מפתיעה של בעלה הפרופסור של ג'אנט, עם הבשורה שידידתו הלסבית מימי הלימודים וחברתה לחיים עומדים ללדת שלישיה, הגעתו ההסטרית של עוזרה הפוליטי לשעבר והיום איש כספים מצוייד באקדח, והתגובות המשעשעות – ציניות מחד וסטואיות מאידך של חברתה הקרובה של ג'נט ובן זוגה שממשיך לחיות כילד פרחים מזדקן. כל אלה מתנהלים זה לתוך זה כשסמסים טלפונים מפירים לעיתים את האירוח.

פוטר לא מעוניינת כאן לתקן עולם, אבל יש לה הערות די צורבות על לא מעט מהאוכלוסיה המקיפה אותה – אותה עילית שמרקיבה לה בעשירון העליון של החברה  – עולם הפוליטיקה, האקדמיה, הממסד הכלכלי, שדוחפים את ההנורמות החברתיות המשתנות אולי מהר מידי לקצב יכולת ההכלה של האדם המודרני. ואת אלה היא מנחיתה בעדינות לטקסטים ולסיטואציות בסרט.

זה אולי הסרט הראשון של פוטר, בדרך כלל אוונגרדיסטית בקולנוע שמביט לצופים בגובה ההיענות המיידית, בלי להשאיר יותר מידי מקום להרהורים ופרושים. זהו הסרט הקומוניקטיבי ביותר שלה – אחרי שורה של סרטים שזכו אמנם בהרבה פרסים אך חלקם הוגבל בהפצה מסיבות שונות. בארץ ראינו רק את "אורלנדו" עיבודה לספר של וירג'יניה וולף ו"יס" במלודרמה שנכתבה בחרוזים.

כמי שמעורבת בתאטרון, באופרה ובקולנוע ורקדנית מופיעה בזכות עצמה היא אוספת שורה של שחקנים נפלאים ומאפשרת להם לפתח דמויות מלאות, שלמות בהופעה שבה שפתיים ישקו. כריסטין סקוט תומאס עם הסנוביות שלה, טימותי ספול על כבדותו הפילית, פטרישה קלארקסון והציניות הבועתית, ברונו גנץ המשעשע והמגוחך, הצמד אמילי מורטימר וצ'רי ג'ונס כזוג לסביות שלא יכול להחליט על גורלו וסיליאן מרפי היפיוף ההסטרי.

יכולת ההבחנה, הכתיבה המחודדת, הבימוי המדוייק שנכשל רק בשניים-שלושה רגעים של חפיפה בעריכה, לא נורא, המשחק המהנה ובעיקר חוסר היומרנות של הסרט עושה אותו למפגש מקסים, מסיבה שכדאי לקחת בה חלק.

"המסיבה" – 9 בסולם אורשר

The Party

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , , , , , ,

נובמבר 10th, 2017 by גידי אורשר

כמה נעים ומעורר גאווה לפגוש שם של יוצר חדש שמרווה את עולם הקולנוע שלנו בסרט עלילתי ראשון שלו שהוא לא רק פנינה צנועה ומרגשת כשלעצמה, אלא גם אחד הסרטים שמרימים את רף האיכות של התוצרת המקומית בשנה מעניינת זאת. ואכן, האסופה המרתקת של סרטים שלא כולם נחשפו עדיין לקהל הצופים בארץ כללה בתחרות ה"אופיר" לפחות שישה סרטים מצויינים שהציעו תמונה מגוונת ומרתקת של עשיה קולנועית המשקפת חוויות קיום מורכבות כשלנו.

כזה הוא "פיגומים", סרט הביכורים של מתן יאיר שמוכיח שכדי לכתוב ולביים סרט ראשון שיהיה גם בוגר, משכנע, מרגש וסימפטי כל כך יש צורך בבסיס תרבותי ואנושי רחב – ומתן יאיר אכן מציע את כל אלה. האינטליגנציה והיכולת של במאי, הכרת החומרים בהם הוא עוסק והדרך שבה הוא מניח אותם על המסך מוכיחה שיאיר נע היטב בסביבות מוכרות – וזה ניכר בביטחון שלו ושל הניהול המדוייק של דמויותיו.

"פיגומים" ולידו "מוטלים בספק" של אלירן אליה (סרט שיראה גם הוא מסך בקרוב) מקבע את מבטנו מבלי יכולת להסיטו מחייהם של הנערים החיים בשולי החברה, אלה שסכנת הנשירה מהקונצנזוס וההשגיות היא סכנה מוחשית מאוד לגביהם. גם יאיר וגם אליה מצליחים להעלות את הסיפורים שלהם בדרך מרתקת, אמפטית שמציעה לצופים אפשרות לחדור לעולם אחר ולראות את המציאות מנקודת המבט הכואבת של בני הנוער הללו במצוקה, מציאות שנראית לאחרים אולי אלימה ודוחה. אך בעוד ש"מוטלים בספק" מתרכז בעיקר בחבורה כזאת וביחסים המתפתחים בינה ובין מדריך שהוטל עליו לעבוד איתם כעונש והוא מצליח למרות הציניות הראשונית למצוא את היופי שלהם, "פיגומים" הוא בעיקר קונצ'רטו לחיים של צעיר אחד שאיתו אנו עושים כברת דרך מרנינת לב ופותחת עורקים.

זהו סיפורו של אשר לקס,  נער צעיר בשולי מערכת החינוך, בנו של בעל חברה העוסקת בהקמת פיגומים לצד בתים נבנים שנקרע בין הרצון שלו להתבגר כמו צעירים נורמטיביים אחרים בני גילו, ללמוד ולסיים אפילו בקושי את הבגרויות שלו, לבין הצורך המוכתב ע"י האב לרשת אותו בניהול ובעבודה בחברה המשפחתית הקטנה.  אשר לומד בכיתה  מיוחדת של טעוני טיפוח לצד נערים ונערות כמוהו שיכולת הריכוז שלהם נמוכה והפיוזים החברתיים שלהם קצרים, התנהלות ההופכת אותם לחריגים, דחויים ובלתי רצויים בבית הספר.

אחד העוגנים שלו למוסד החינוכי הוא המחנך של הכיתה והמורה לספרות והיסטוריה שמבין את הצרכים המיוחדים של התלמידים שלו ויודע למצוא נתיבות לליבותיהם, לדבר בשפתם, להכיר את יכולותיהם, לעודד אותם וליצור עימם קשר רגשי ואנושי. המורה מתקרב לאשר ויודע לתמוך בו ולשכנע אותו בחשיבות הלימודים ועומד אל מול האב המנסה בכל כוחו, וגם באלימות להרחיק את אשר מהספרים ולהחזירו לעולם של עבודה פיסית מסוכנת. אבל גם למורה יש בעיות אישיות, פרטיות והקשר לא יכול להמשך לעד.

הסרט שאותו מרכיב יאיר ברגישות רבה עוסק בחסך, בעיקר בחסך שנגרם בשל היחסים השבורים בין אב לבנו. זה בא לידי ביטוי במתחים הבלתי פוסקים בין אשר לאביו, בהשלכות החסך המכתיבות את גורלו של המורה וגם בנסיון למלא בתוכן את היחסים שבין אשר למורה. משולש לוהט של קשרים נרקמים ונפרמים, חסרים וכואבים. האב יודע שהלימודים יוציאו את הבן ממעגל הניוון, אולם הצורך האכזרי של הקיום והפרנסה גורם לו להקשיח את ליבו, לפחות מהחזה החוצה. הוא משוכנע שהביטחון הכלכלי חשוב  מההשכלה המיותרת לדעתו.

עננת היחסים עם האב שלו עצמו, הרובצת מעל המורה מקשה גם עליו לקבל את האחריות של אב לבן שלו עצמו וחוסר הביטחון הנוראי הזה קורע אותו. היחסים עם אשר הם סוג של פיצוי לרגע, אבל כשאלה עולים על שרטון, ההדרדרות לטרגדיה היא מהירה. זהו גם החסך של הבנה מטעם הממסד החינוכי השמרני שמתקשה לקבל את המוזרויות של הנערים הללו ומתייחס אליהם בשטחיות, בניכור ובהתנשאות שכולה חוסר הבנה ואולי גם חוסר רצון בהבנה.

מתן יאיר מגיע לסביבת עבודה זאת כשהוא מכיר את הסיטואציה בגוף ראשון. גם הוא מורה בתיכון שהתמחה בקהילות של נוער שבור ודחוי וגם הוא סוחב איתו "כאב ראש" ביחסים עם אב, יחסים להם נתן ביטוי בסרט תעודי שעשה. הוא מכיר קולנוע היטב ובגילו, 40 הוא נושא מטען לא קטן של נסיון והבחנה. את התמונה המוצלחת משלים ליהוק גאוני ששם בתפקיד הראשי את אשר לקס עצמו, פנים חדשות ורעננות בקולנוע שלנו, בעצמו נון אקטור ואיש פיגומים שמביא לסרט טונות של אמינות, יכולת חייתית מולדת וסימפטיה של מי שעבר בעצמו חיים דומים.

גם הצוות התומך, עמי סמולרצ'יק בתפקיד המורה ויעקב כהן בתפקיד המסובך רב הפנים של האב נפלאים, מרגשים ורבי הבעה. כל אלה עם צילום רגיש ועריכה נכונה וקצבית בשילוב מוצלח של ריאליזם חברתי צורב שטבול ברגעים רבים של פיוט מטיסים את הסרט הישר ללבבות הצופים ומשם לנשמתם.

"פיגומים" – 9 בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: