Category: ביקורות קולנוע

אוקטובר 20th, 2017 by גידי אורשר

בפסטיבל חיפה הציג שלומי אלדר את סרטו התיעודי וזכה ובצדק במקום הראשון. וזה הישג מכובד מאוד אך גם סימלי, משום שזה קרה בחיפה – העיר שחרטה על דיגלה את הדו קיום והאפשרות לחיים משותפים זה לצד זה של יהודים וערבים. הסרט המרגש והחשוב מראה מה קורה היכן שכור ההיתוך והצורך בחיים משותפים לא הצליח ליצר חיים בצוותא ושילח מאלה ומאלה לחיים ב"ארץ זרה". עוד סיפור על עולם הולך ומתכער.

מאז שאברם אבינו  נשלח לרילוקיישן הראשון בתנ"כ מאור כשדים לארץ כנען, עשו רבים מאוד מבני ישראל וגרים אחרים שישבו כאן את הדרך ההפוכה. אמנם לא לאור כשדים, אבל מכאן לכל קצוות עולם כדי לחיות אחרת, חלקם מרצון וחלקם מכורח הנסיבות, בארץ זרה. שלומי אלדר, פעם הכתב לעינייני פלסטינים בערוץ 10 והיום עמית מחקר בוושינגטון מביא בסרטו המרגש "ארץ זרה" את סיפורם של ארבעה כאלה שהחליטו, למרות הכאבים שכנען היתה להם לזרה והמירו ארץ זרה קרובה באחרת, רחוקה יותר. הכאבים , מסתבר לא פחתו, הם רק השתנו. ואני הצופה, דמעתי לכל אורכו של הסיפור. על מה ? בעיקר על אופציות שהוחמצו ואולי לא ישובו.

"ארץ זרה" הוא סיפור על סיפור על סיפור, טרגדיה בשלושה מימדים, כל אחד שונה, אחר בחומרתו אבל את כולם מלכד הכאב המשותף. בבסיס מתנפץ עלינו שוב סיפורו הנורא של הד"ר עז א-דין אבו אל עייש, רופא מעזה שעבד כגיניקולוג בכיר בבית החולים "סורוקה" בבאר שבע ויילד שם את ילדינו, שבמהלך מבצע "עופרת יצוקה" נהרגו שלוש מבנותיו ואחת מאחייניותיו ונפצעה בת נוספת עקב פגיעת שני פגזי טנקים של צה"ל בביתו בג'בליה. בעת הירי שהו בבית רק הבנות הצעירות. המקרה התפרסם אחרי שהרופא, זועק מכאב על אובדן חייהן הסתמי של בנותיו התקשר לשלומי אלדר שהעלה את הקריאה קורעת הלב לעזרה בשידור חי ומצמרר בטלויזיה.

באופן חריג אישרה ישראל להעביר את הבת הפצועה לטיפול בתל השומר וכך ניצלה ראיתה ואצבעות ידיה והד'ר עצמו, במהלך מעורר הערצה הכריז כי למרות האסון שפקד אותו הוא לא זונח את דרך השלום.  "לכל מלחמה יש את הסמל שלה. עכשיו לאחר שאיבדתי את שלוש בנותי אני יכול לקוות רק שהן יהפכו סמל למלחמה הזו. סמל חיובי, סמל שיחזק את התקווה לימים של שלום" אמר האיש היקר הזה ליד מיטת בתו. לימים הקים אבו אל עייש קרן "Daughters for Life" למען הענקת חינוך וגישה לבריאות לנערות ולנשים בעזה ובמזרח התיכון אולם המציאות, ההקצנה והאלימות האצורה משני צידי הגבול עם עזה נעשתה חזקה גם ממנו. לפני שמונה שנים הוא נסע לקנדה עם משפחתו, בעקבות משרה לחמש שנים שקיבל באוניברסיטת טורונטו ושם הוא חי עם בנותיו עד היום. מעבר לעבודתו הרפואית והמדעית הוא מרצה בקביעות על סיפור חייו, הטרגדיה שפקדה אותו, והצורך בשלום על מנת למנוע קורבנות נוספים. השליחות הראשונית והאני מאמין שלו לא הועמו גם מרחוק, הצטרף איליו רק כאב הגעגוע. שנתיים אחרי שעזב לקנדה פרסם אבו אל עייש את ספרו "לא אשנא" שפורסם גם בעברית, ספר שתלוי מעל כל מתלהם באשר הוא.

המימד השני בסרט ונוכח מאוד ברוב שלביו הוא השחקן רסאן עבאס, פעם כוכב טלויזיה אהוב מהסדרה "המסעדה הגדולה" ששודרה כאן בימים שעדיין ניתן היה לקוות לשחר שיפציע. עבאס העלה בתאטרון הלאומי "הבימה" ב 2012 את הצגת היחיד "לא אשנא" על פי ספרו של הרופא שבנותיו נהרגו, שסיפרה את סיפור חייו של אבו אל עייש, סיפור הטרגדיה שלו והדגישה בעיקר את הצורך בדו קיום של הבנה ושיתוף בין שני העמים שחיים בארץ הזאת. ההצגה אמנם זכתה לבמה בתאטרון הלאומי, אולם הועלתה רק 10 פעמים. כנראה קצרה רוחם של הקהל והנהלת התאטרון אל מול קריאות לשלום של ערבי.

ברזומה של עבאס אפשר למצוא גם הצגות בהן השתתף בקאמרי, בתאטרון חיפה, בבית לסין, בתאטרון העממי ובמרכז התאטרוני בנווה צדק, אולם ליבו ומאווייו בתאטרון שניהל באום אל פאחם "דיוואן אל לג'ון" שבחללו הריק הוא מסתובב כאבל. "זוהי פינת הקפה, וכאן מכרנו את הכרטיסים" הוא מצביע על הריק המתקלף "ופה הבמה. כל ערב היתה הופעה אחרת, תאטרון, מוסיקה, שירה, אבל זה נגמר. המציאות השתנתה".

עבאס מלווה כל משפט שלו בצחוק עמוק ומתגלגל, צחוק כואב המכסה על סערת נפש. הוא, שנולד באום אל פאחם עבר לתל אביב וחי בה לא מעט שנים. כאן הוא גם הפך לכוכב בטלויזיה-של-ערוץ-אחד. היה עובר ברחוב וכולם הכירו וכיבדו. התקלות גזענית עם הורים בגן של הבן החזירה אותו, באל כורחו לעיירת מכורתו. אבל גם שם השתנתה האוירה והפלג הדתי הקיצוני הלך והתגבר והשתלט על המוסדות העירוניים שהתחילו לנגוס בפעילות התרבותית. "העיר שגדל בה בני אינה אותה עיר שבה אני גדלתי" הוא מצחקק בזהירות,בטון מריר .

עבאס לא חושב לעקור מכאן, למרות הכל. השורשים שלו עמוקים מידי מכדי לעזוב. ויש גם סיבות פרקטיות – איך יתחיל עכשיו הכל מחדש, בגילו המתקדם . אבל לעבאס יש בן, נאדים שגם הוא משלם את מחיר הזרות, גם הוא, כצעירים רבים מסביב החליט לנתק את הקשר עם מכורתו וללכת לגלות, לצאת לחו"ל כדי לבנות שם חיים חדשים . זה קרה אחרי התקלות אלימה עם משטרה, כשגילו שהוא ערבי ופוצצו לו את הפרצוף, ועוד מפגש והוא יצא ללונדון. בהמשך יתברר שהשינוי לא צלח, נאדים חזר לארץ, עבד בבנין והיה גאה על עבודתו ("זה הקיר שאני עשיתי עליו טיח", הוא מתגאה "והנה, עשיתי משהו יצרתי משהו") אבל לבסוף עזב שוב לחפש עתיד טוב יותר. אביו, עבאס נשאר כאן אבל מרגיש שזה לא ביתו. הוא זר בארץ שלו.

גם שלומי אלדר, המימד השלישי בסרט מיישם וחווה פרקטיקה של ארץ זרה. שלומי הרגיש שאינו יכול לשאת את כובד המשא של חיים בארץ ההולכת וטורפת עצמה לדעת, שאינו שייך עוד לימים השרופים מחמה במזרח תיכון הולך ומקצין עמדותיו, וכמי שאוהב חורף, כך הוא מצהיר כמה פעמים בסרט הוא לקח אשה וילד ועקר למרילנד. שם, בבית שנטוע עמוק ביער ירוק בקיץ ומושלג בחורף, ליד מעיין שופע ועם ביקורי איילות בחצר, הוא מצא את השקט. אבל לא איבד את הזרות. אמריקה מתנהגת איליו יפה, אבל היא לא ארצו, הוא אינו שייך. בנו המתבגר כבר בדרך לסגור פערים, אמריקאי צעיר שעדיין מדבר עברית, אבל האוריינטציה היא של כוכבים ופסים לעד.

אלדר הוא החוט המקשר בסיפור זה של ארבעה אנשים שנקרעו משורשיהם ומנסים למתוח זרועות מבקשות לגעת בהם שוב, בלא הצלחה. זהו סיפור סגור שמתחיל בשכול פיסי, עובר דרך שכול רוחני ונפשי וחוזר לסיפור המוצא המתפוצץ על מציאות מקומית שהולכת ונעשית קיצונית יותר, עיוורת יותר, אלימה יותר, מציאות הדוחה יותר ויותר את אזרחיה, מציאות שנושאת את ארבעת האנשים הללו הרחק ממחוז הקיום הטבעי שלהם. מחוז חפצם ויורקת אותם אל חופים זרים. את הפרקים הכואבים הללו של הסיפור הוא מחלק באופן נכון לאורכו של הסרט בעריכה נבונה ושקולה ואנו, הצופים יכולים למתוח את המקבילות המחברות בין הסיפורים ולהתפתח איתם לטרגדיות האישיות של כולם.

כל אחד מהם, איש איש בתורו ובסיפורו מנסים למצוא את המכורה בארץ זרה, גיאוגרפית או נפשית וכל אחד מהם נושא בחובו מסקנות אחרות. כנראה שגם כאן יש קשר בין המספר לסיפורו. אבו אל לייש לא מאבד מהאופטימיות. עבאס פסימי וקודר. ואלדר, הוא מתנייע בין השניים ליבו במזרח והוא בקצה מערב. אבל אחרי הכל – יש לו אחריות של מספר סיפורים. סרט נפלא, חשוב לכל אזרחי ה"ארץ הזרה" כאן, שם ובכל מקום.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

אוקטובר 15th, 2017 by גידי אורשר

מפסטיבל חיפה וקודם לכן מפסטיבל קאן נוטף לקולנוע שלנו סרטם החינני, המשובב ומחמם הלב של אשה מבוגרת, לעיתים כבר על כסא גלגלים ואמן צעיר וקופצני כצמד אנרגטי שיש בו משיכה רב גילית. אנייס ורדה, מהבולטות בבמאיות האירופאיות והאמן JR חוצים את צפון צרפת, מצלמים, נפגשים, משוחחים ומשתעשעים. 9 בסולם אורשר.

על פניו סרט תעודי וצילומי סטילס אינם גורמים מלהיבים שיוציאו אתכם מהבית לקולנוע, אבל נדמה שסרטה החדש של אנייס ורדה יכול לעשות את זה. כדאי לנסות. ורדה היא אולי השריד האנושי האחרון לגל החדש הצרפתי ששינה את פני הקולנוע הצרפתי וגם העולמי לעד בתחילת שנות השישים. המעמד המרכזי שלה נקבע ראשית בגללה, במאית אישה רב גוונית ומרתקת בעולם שרובו עדיין  גברים, אך גם בגלל היותה אשתו של ענק קולנועי אחר מאותה חבורה, הבמאי ז'אק דמי שהתפרסם בעיקר בסרטים המוסיקאליים שיצר ("לולה" אמנם ללא שירים, "מטריות שרבורג", "הנערות מרושפור", "הנסיכה בעור החמור"). במהלך שנות עבודתה היא התקרבה גם לחבורת "הגדה השמאלית" שהציעו קולנוע פוליטי ונסיוני לצד כריס מרקר ואלן רנה, אך הזיהוי שלה עם "הגל" לא הטשטש מעולם.

ורדה שמגיעה מצילום הסטילס ואליו היא גם חוזרת בסרט הזה, קשרה את גורלה עם הקולנוע כבר באמצע שנות החמישים בסרט עלילתי ראשון ומשם יצאה למסע שנע בין שני נתיבים – העלילתי והתעודי כשהיא טובלת את עבודותיה בגוונים מודגשים של פמיניזם ופוליטיקה. אחד מסרטיה הראשונים שהכריז על סגנונה הייחודי שנע בין הדוקו לדרמה היה "קליאו בין 5 ל-7" בסיפורה של זמרת מפורסמת המחכה לתוצאות בדיקות הסרטן. מאז נמתח אחריה שובל ארוך של סרטים מרתקים שמציעים מבט אישי ואנושי בשילוב של ריאליזם פואטי , על הסובב אותה, כולל שלושה סרטים תעודיים שעשתה על בעלה דמי שהבולט בהם היה "ז'אקו איש נאנט" רווי האהבה לכשרונו של בעלה ולסרט המוסיקאלי.

גם כאן היא חוזרת לרגעים לימים היפים ההם, רוויי נוסטלגיה של תחילת שנות השישים בשחזור הרגעים הקסומים מ"חבורה נפרדת", סרטו של גודאר מ1964. ואותו גודאר נוכח נפקד גם בסרט הזה, אולי גם בדמותו של JR השותף לדרך שלובש משקפיים שחורות כל הזמן, ממש כמו הבמאי הצרפתי הנערץ. אבל נכון שגודאר, אחד מהטרויקה שהוליכה את המהפכה של ה"גל", לצד טריפו ושאברול עדיין בחיים, אבל הוא לא בן אדם, חרא של בן אדם כדברי ורדה.

כאן היא חוזרת לקו הסרטים התעודיים שלה, אותו היא מציעה לעולם לצד הקו העלילתי, בשיתוף פעולה עם האמן JR ויחד הם תרים בצפונה של צרפת אחרי אנשים ומקומות, כשמו של הסרט. עיקרו של המיצג הקולנועי שלהם הוא הפורטרטים הענקיים ש JR מצלם, מדפיס ומדביק במקומות השונים בהם חולפים השניים במסעם, אבל השיבוץ מלא החיים והמרגש לעיתים של פגישותיהם עם האנשים בדרך וכמה קטעים של זכרון קולנועי ושיחזורו מוסיף המון חן למסע המתועד.

ורדה, היום כבר בת תשעים מציגה חן נעורים של ילדה, למרות הקשיים הפיסיים וJR הוא גם ליצן מלידה. השילוב של הדורות, המפגשים האנושיים, החיבור המוצלח בין הסטילס והקולנוע הופכים את הסרט לחוויה שאוהבי אמנות לא יחמיצו.

 "אנשים ומקומות" – 9 בסולם אורשר.

Faces Places

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: ,

אוקטובר 12th, 2017 by גידי אורשר

מצמוץ אחד ועוד אחד והנה הפסטיבל כבר לקראת סיום. ועדות השיפוט סיכמו את החלטותיהן, הערב יערך הטקס בו יוכרזו הזוכים, עוד יומיים של הקרנות למאחרים בנשף וזהו. חוזרים לשיגרה. בימים האחרונים הוצעו עוד כמה סרטים נפלאים ולאלה שישארו ויוכלו אולי לתפוס הקרנה מאוחרת, או לאלה שיכולים רק להתרשם מהתרשמותנו ולעקוב, ביוזמתם אחרי הסרטים גם מחוץ למסגרת המסודרת של פסטיבל או הפצה רשמית בבתי קולנוע, הנה עוד כמה הצעות לתשומת לב.

"הרוכב" – לא להאמין אבל סרטים אמריקאים זה לא רק הוליווד וסרטי גסות הרוח של מורשת אפאטו-רוגן או המגפילמים של קאמרון ודומיו. הנה סרט קטן, צנוע, אנושי של הקולנוע העצמאי שמציע מבט אל אחורי הקלעים של אחד מסמלי האמריקנה – הרודיאו. והמבט כואב, אוהב, רגיש. בניגוד לצהלות הסוסים וגעיות הפרים וגאווה הרוכבים על יצורי הפרא הללו המקפצים ומנסים להטיל את הרוכבים האמיצים והמיומנים שלהם מגבם אל הארץ בזירות מוקפות גדרות עץ וקהל של מקומיים מריעים, התמונה שמציירת קלואי ז'או היא תמונה של כאב, של תקוות גדולות ושל יצרים שבורים. במאית אישה חודרת כאן ברגישות מופלאה אל עולמם של הגברים הצעירים שמוכנים להקריב הכל, כולל בריאותם, שלמות גופם ואפילו את חייהם תמורת דקת התהילה על גב הבהמה המנער אותם ארצה. ז'או עוקבת אחרי מי שיכול להיות כוכב כזה, בריידי בלאקבורן שאת שמו אתם אפילו לא מכירים, מיד לאחר פציעתו החמורה מפרסותיו של סוס משתולל ששבר את גולגלתו עד כדי הצורך להחליף חלק ממנה בפלטינה. הפציעה החמורה שפגעה גם ביכולתו הפיסית של בריידי להמשיך ולרכב דוחקת אותו למשרה זמנית בסופרמקרט מקומי ולהחלטה לחזור לתהילת הרודיאו ויהי מה.

ז'או מלווה אותו ברגעים הקשים שלו, בפגישות עם החברים שעדיין מתחרים, בקשר שלו עם אביו הלוזר קאובוי חסר השכלה כמו בנו, עם אחותו האוטיסטית, עם חברו שהפך משותק לחלוטין עקב פציעה באחת התחרויות, עם סוס שהוא קונה לעצמו ומצליח לאלפו באחת הסצנות הכי יפות בסרט, ובכלל עם העולם הגברי הזה שהולך ונעלם ומשאיר אחריו שברי אדם שנאחזים בכל זאת במסורת גוועת, של אלה שמוכנים לשלם את המחיר הכבד של רגע תהילה חולף. היא מפגישה אותנו עם עולם עלוב, קשה יום, עם דמויות שחיות על שאריות מיתוס כמעט בחוסר כל, בני אדם שמה שמחזיק אותם זאת ההרגשה שיש להם יעוד והם יעשו הכל כדי לקיים אותו. ז'או משתמשת כאן בטכניקה של סרט תעודי, עם הרבה דמויות המשחקות את עצמן וכך מצליחה להעניק לסרט את הכוח והאמינות שהופכים אותו לפנינה קטנה ומרגשת.

"פרוייקט פלורידה" – מאותה משפחה קולנועית ובסגנון דומה, של סרט כמו תיעודי, מביא שון בייקר את סיפור הוויט טראש של הרוב הדומם האמריקאי. הסרט מתרכז בשלושה-ארבעה ילדים בני פחות מעשר החיים במוטל זול באורלנדו, לא רחוק מפארק השעשועים של דיסני. במתחם המצועצע יש כמה אכסניות כאלה, יש המותאמות לתיירים עשירים שבאים לפארק לבילוי של כמה ימים ומתאכסנים בתנאים משופרים, ולצד השכונה המטופחת נמצאים גם כמה מוטלים של דיור זול המשמשים גם מקום מגורים אופציונאלי לקשי יום. אחת מהן היא היילי, בעצמה ילדה משולחת בת 22 ואם לאחת הילדות המתרוצצות במתחמים עם חבריה וממלאים את הימים במעשי קונדס. היילי אינה עובדת ואת הכסף לקיום היא מלקטת ממכירה אסורה של פרודוקטים שהיא קונה בהנחה, מגניבות קטנות ומזנות.  מנהלו של המוטל ומי שאחראי על חיי האורחים-תושבים , מגולם ע"י וויליאם דפו הנפלא, מנסה לעזור, לתווך, לשמור, לנזוף, להשכין שלום, לרצות את מנהליו, בתפקיד אלוהים זעיר של המקום המכיל כל כך הרבה שמחה מחד וחיים עלובים מאידך.

היילי חיה מהיד אל הפה. היא מתקשה לשלם את שכר הדירה, היא מתקשה לשלוט בבתה הקטנה, היא מתקשה לשמור על יחסי החברות עם שכנה שעוזרת להם. היא מהירת חימה, אימפולסיבית, חיה אנושית שעושה הכל כדי למשוך יום ועוד יום, בלי עתיד ועם הווה חסר תוחלת. ומנגד הילדים שבשבילם הסביבה היא סוג של גן עדן חסר עכבות, חסר גבולות וחסר איסורים כמעט, והעליצות שלהם גם אם היא הרסנית ומסוכנת ומעליבה לעיתים, היא מדבקת. בייקר מצליח להתקרב קרוב מאוד לדמויותיו, לשרטט אותן באופן מדוייק ומרגש ולהביא תמונה ריאליסטית צורבת של מי שהגשמת חלומות עבורו היא סוג של אגדה.

"כלב" – סמואל בנשיטרית מציע לנו משל ציני ונוקב על הקונפורמיזם. ז'אק הוא מהאנשים הקטנים שהחיים עוברים להם מלמעלה. מן דמות חנוך לוינית המיטלטל כמו סירה בלא מפרש אחרי הזרמים של החיים. ברגע מסויים, והוא כבר נשוי וילד ובית , מודיעה לו הגברת שהיא אלרגית לנוכחותו ועד שזה יעבור הוא חייב לעזוב את הבית. ומשום שהאלרגיה לא תעבור לעולם, היציאה מהביית תהיה טרמינאלית. ז'אק מגיע לחנות שמוכרת בעלי חיים ואביזרים נילווים ויוצא ממנה עם כלב קטנטן, רצועה, מרבץ ענקי לכלב ואופציה לאילוף, אבל פחות אלף יורו בכיס. דקה אח"כ הכלב ידרס ע"י אוטובוס וז'אק ישאר עם כל השאר. הוא מוצא מקלט בבית מלון כדי להעביר את הלילות הבאים וחוזר אל בעל החנות בדרישה של הכסף על האילוף שהרי הכלב איננו ומכאן מתחילה סאגה אמיתית ההופכת את הגיבור שלנו לכלב. קצת צ'אפלין פאטי ארבקאל.

הסרט, אלגוריה על חיי הרוב הדומם, אלה המצייתים לפקודות של מי שהם חושבים טובים וחזקים ומצליחים מהם, על אלה שלא שואלים שאלות והולכים אחרי המקובל, על תופעת העדריות בכוח המשתלטת על חלשי האופי שמוכנים להקריב את העצמאות שלהם לטובם שקט סביבתי וקיומי. נכון שברגע מסויים , כאשר העריצות גוברת יבוא יום תשלום ונקם, אבל גם הוא לא מספיק כדי לשנות את הפסיביות המוטבעת, הרצון בשקט ובאהבה.

קולנוע ישראלי: בעקבות ההערה שקיבלתי כאן על ההתיחסות המינימאלית לקולנוע הישראלי אומר כך : ההתרשמות מסרטים בפסטיבל, בקיבולות של ארבעה סרטים ליום אינה מאפשרת הבחנות מדוייקות וכניסה לעומקו של כל סרט. המבט הוא קטלוגי, ראשוני ומרפרף ולכן אין לי כוונה לבקר ולנתח את הסרטים הללו לעומק. אני מביא כאן רק התרשמות ראשונה וכללית שיזכו להעמקה אם וכאשר יגיעו למסך המסחרי.

ובמסגרת הבהרות אלה אני רוצה לציין לטובה שני סרטים שבלטו מעל האחרים : "הבן דוד", סרטו הריאליסטי, המדוייק והאמיץ של צחי גראד, סרט העוסק בהתלהמות ההסטריה המקומית שהיא כל כך ישראלית וכל כך מעוותת ויום יומית. נפתלי, גיבור הסרט שחי במושב במרכז הארץ שוכר פועל ערבי לעזרה בשיפוץ מחסן בחצר המשק. רוצה הגורל ובאותו בוקר מותקפת מינית נערה אוטיסטית שחיה במושב. התושבים חושדים כמובן בערבי ומעגל האיום עליו ועל נפתלי הולך ונסגר באלימות גוברת. הסרט שמציע גראד – תסריט, בימוי ומשחק בתפקיד הראשי הוא אניקדוטה אלימה ומהבהבת על יחסינו לאחר, על הדעות הקדומות שלנו ועל שטיפת המוח הקיבוצית והמטומטמת  שבה אנחנו חיים. הדרך של גראד אלינו היא ישירה, מחוספסת, ברורה ואפילו מרגשת.

"העדות" – בלי שואה הרי אי אפשר. סרטו של עמיחי גרינברג המחזיר אותנו לעיסוק בטראומה הגדולה, הפעם עם טעם של סרט מתח. יואל הוא הסטוריון חרדי החוקר פרשיה של טבח יהודים באוסטריה, ממש לקראת סוף המלחמה. הוא אוסף עדויות, מחפש את קבר האחים בלא הצלחה כשהוא נלחם גם נגד הזמן. העיירה בה נערך הטבח עומדת להרחיב את גבולותיה ולפני שיתכסה השדה בשלמת בטון ומלט הוא חייב למצוא את הקברים. במהלך החקירות שלו הוא מגלה פרט דרמטי על חייו וחיי משפחתו שמכניס אותו לדילמה מוסרית ודתית. הסרט בכיכובו של אורי פפר מוגש בשפה קולנועית קולחת שיש בה לא מעט עיניין ויכול להעמיד שאלות קיומיות בפני מי שמוצא עצמו מעורב.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with:

אוקטובר 1st, 2017 by גידי אורשר

משולש גברי של שני חשודים ברצח נשותיהם ובלש המנסה לפצח את התעלומה, שתי נשים מושכות, כל אחת ומעמדה וסגנון של הקולנוע האפל הישן והטוב מקדמים סוף מפתיע שיש בו גם מן השעשוע. 8 בסולם אורשר.

בין סקנדלים וצרות אחרות, בין חגים ושמחות אחרות בחרך צר של זמן נדחק כאן אל המסך מותחן בסגנון ישן של הפילם נואר, צנוע וקטן, מותחן לשם התרגעות. "סוג של רצח" מבוסס על עבודתה השקדנית של פטרישה הייסמית', סופרת אמריקאית שהתמחתה בספרות מתח והגיעה עדי פרסום בעקבות "זרים ברכבת", ספר די דליל שלה שזכה לעיבוד מוצלח בקולנוע בידיו האמונות של אלפרד היצ'קוק. היא היתה גם זאת שכתבה את הספרים שדנו בעלילותיו של טום ריפלי שגם הם זכו לעיבוד קולנועי ע"י אנטוני מינגלה בכיכובו של מאט דמון.

ה"פילם נואר", הסרט האפל היה סגנון קולנועי שהתפתח בהוליווד וטפטף אח"כ גם לעולם כולו בעקבות העבודות המוקדמות של הקולנוע הגרמני מיד לאחר מלחמת העולם השניה שכמה מגאוני יוצריו ברחו או גורשו לאמריקה עם עלית המפלגה הנאצית לשלטון. היו לו שתי פנים, לקולנוע האפל : האחד סגנוני. בעיקר שימוש מרובה בצללים שמלאו תפקיד ראשי בעיצוב הפריים הקולנועי, גם העמדת השחקנים היתה חלק מהסגנון, איפור מודגש ותפאורה שהציעה תחושה של צילום אולפני. השני היה נראטיבי : פרקטיקת השכר והעונש הוכחדה כלומר הגורל יכול היה להתעמר בכל אחד, לא רק במי שביצע פשע או פגע בקוד האתי החברתי. העולם יכול היה להתמוטט על כל אחד מאיתנו ללא שליטה או הבחנה. נולדה הדמות של האישה הפטלית המשחקת בגורל הגברים כדי להשיג את רצונותיה והשתמשה לשם כך במיניותה באופן בולט ביותר.

אנדריו גודארד, בעיקר במאי טלויזיה לוקח אותנו אחור, גם בסגנון וגם בשנת התרחשות הסיפור ומציע סרט המתכתב בסגנון הנראטיב, הצילום, הבימוי והמשחק עם הפילם נואר.  סיפורו של ארכיטקט אמיד שנשוי לאשה יפה אך היסטרית שניסתה להתאבד כבר בעבר, שנחשד ברצח שלה אחרי שנפלה מגשר גבוה. סיפור מקביל הוא של בעל חנות ספרים עכברי שאשתו נרצחה באכזריות, לא רחוק ממקום הנפילה של אשת האדריכל. בלש המשטרה שמנסה לפתור את שתי התעלומות חושד, כמובן בשני הגברים ותוהה האם יש קשר בניהם. סופו של הסרט, ממש בשניות האחרונות – מפתיע ומשעשע כאחד.

גודארד מצלם את הסרט בגוונים הפסטלים של הקולנוע של שנות השישים. הוא מעמיד את הסצנות בעיקר בחללים סגורים וחשוכים שבהם תפקיד העדר התאורה מרכזי. גם סגנון המשחק נראה כמיושן, מלאכותי מעט – כיאה לקולנוע האמריקאי של שנות הארבעים-שישים. צוות השחקנים ובראשם פטריק ווילסון ואדי מרסאן (שחקן אנגלי נפלא) ממלאים היטב את התפקידים המוטלים עליהם והסה"כ מציע סרט שיעניין אתכם, לא יטלטל מידי אבל הוא בהחלט חיובי ביחס עלות-תועלת שלו.

"סוג של רצח" – 8 בסולם אורשר.

A Kind of Murder

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

ספטמבר 24th, 2017 by גידי אורשר

קשה לדבר היום על "פוקסטרוט", סרטו המצמית של שמוליק מעוז בלי להתייחס למהומה הפוליטית, בעיקר שעורר ולביקורת שהוטחה בו, בעיקר מצד אלה שאפילו לא טרחו לראותו. אבל הפינה הזאת עינינה ביקורת קולנועית ולכן נפרד לרגע מרעשי הרקע לטובת בדיקה סובייקטיבית. במקרה הזה 10 בסולם אורשר.

"פוקסטרוט" הוא סרט גאוני שמציג באופן ויזואלי נפלא את האנומליות של החיים שלנו בארץ אוכלת את יושביה סתם. זה סרט על כאב, על בזבוז, על הקושי לבנות מחדש את מה שנהרס, סרט על חיפוש נחמה, סרט של חשבון נפש. אם יש בו ביקורת היא אינה מופנית לעבר חיילי צהל, אולי גם הם הקרבנות של המצב, אלא אל מי שמדריך את מהלכיה הפוליטיים, הקיומיים, הביטחוניים, האזרחיים והצבאיים, המוסריים של מדינת ישראל. זהו סרט שיודע לחבר באופן מופלא את האישי, האינטימי, הפרטי עם הכללי והציבורי. את התמונה הקטנה בתוך הבית פנימה עם הגדולה של המרחבים הריקים ועושה זאת לא רק בסלאלום עלילתי, אלא גם בסגנון הבימוי, הצילום והמשחק.

"פוקסטרוט" מחולק לשלושה חלקים ברורים ולסרט אנימציה ועוד סצנת סיום. מצורך ברור של המנעות מספוילר לא אתאר את סצנת הפתיחה והסיום של סרט ובאשר לסצנת שהפכה להיות מושא התקפתם המשולבת של ההם שלא ראו, רק אומר שהיא אמנם מטילה צילה על הסרט כולו אך אין בה דבר שמתיחס אפילו באפס קציה של ביקורת לצהל או לחייליו. אם יש כאן איזו זעקה הרי היא מופנית לגורל האידיוטי, לסתמיות הנוראה של המקרה או למקריות הנוראה של הסתם ואולי גם לאלוהים אם יש כזה המכוון דרכי חיים.

בעוד שהחלק הראשון שתוקע מהשניות הראשונות אגרוף בבטן עד שהלשון יוצאת מהגרון החוצה, והחלק השלישי הם ריאליסטים יותר – אמנם בשני מישורים של מודעות אישית (צריך לראות את הסרט כדי להבין) החלק השני שעל סצנה אחת שבו יצא הקצף, הוא מופשט. אלגוריה, מטאפורה על על הטמטום של הכיבוש. האויליות של ניהול המשבר במקום לנסות ולפתור אותו..

קבוצה של חיילים יושבת בשלולית במדבר, אי שם בבקעת הירדן החולית והגשומה, חיה במכולה ריקה ושוקעת (כמה סמלי) כל יום יותר ויותר בבוץ. תפקיד ששת הבחורים – להפעיל מחסום על רצועת אספלט דקה שהולכת משום מקום לשום מקום ולהרימו כל אימת שעובר גמל או מכונית פלסטינית מזדמנת. התהליך קבוע ורשום בנוהלים : עוצרים, מאירים (אם זה בלילה), מבקשים ניירות, בודקים במחשב, לעיתים מוציאים את היושבים במכונית לעמוד לצידה אפילו אם יורד גשם ומשחררים לדרכם. וכך יום ולילה ועוד יום ועוד לילה וחוזר חלילה. ובלילות החורף הקרים, בדרך כלל שום דבר לא קורה.

למרות הסיטואציה היום יומית, המטומטמת הזאת מצליח מעוז לשוות לרגעים אלה נופך אחר, קסום של מחזה אבסורד, בקט ויונסקו במיטבם. הכל הזוי, תאטרלי, מתנהל בקצב מהפנט מדגיש את הריקנות של המצב.  ואז פתאום אקשן, פחד, בהלה, יריות וארבעה פלסטינים צעירים הרוגים. ככה סתם, כמו המחסום, כמו הצעירים שיושבים בלי צורך בשום מקום. הפקודה באה מגבוה – לא יהיה כלום כי לא היה כלום. קוברים את ההוכחות מכסים את התחת. ורק החול ידע את הסוד. אבל, לא לעד. מה שהוסתר יתגלה באחד הימים, מה שנקבר יחפר ואור השמש תרפא את המורסות.

פוקסטרוט הוא סרט מכונן, נבואי אפילו אחד הרגעים שמקפיצים את הקולנוע הישראלי לרמה גבוהה יותר. השפה הקולנועית המלוטשת היא זאת שהביאה לו את הפרס בוונציה, את ה"אופיר" והיא שתדחוף אותו הלאה לאוסקר האמריקאי. וכנראה גם עמוק ללב ולמצפון של מי שיראה את הסרט.

"פוקסטרוט" – 10 בסולם אורשר.

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

ספטמבר 23rd, 2017 by גידי אורשר

הרעמים והברקים שעטפו בהמון רב את "פוקסטרוט" בצל חגיגת ה"אופיר" השכיחו כי כשבוע קודם עלה למסך סרט ישראלי חדש אחר, "געגוע". הביקורת התעכבה גם משום שלא רציתי להשפיע, לכאן או לכאן על ההצבעה של חברי האקדמיה, אבל עכשיו – הכל מאחורינו. להלן סרט מסע אישי של אב בעקבות הבן שלא הכיר, שיטוט בין הריאליסטי למטפיסי שהופך בסוף להגזמה די פראית. 7 בסולם אורשר.

לשבי גביזון יש מקום של כבוד בקולנוע הישראלי, לא רק בגלל העבודות הקודמות שלו – ספורות אמנם, אלא גם בגלל השפה הקולנועית שפיתח ותרומתו הקיומית לתרבות הקולנוע והפצתה. אהבתי מאוד את "שורו" שלו, סרט שחצה לראשונה ימי מלחמה במחוזותינו והוכיח הצלחה מסחרית ואמנותית בתרומה ובהשפעה על כיוונים נראטיבים וצורניים של קולנוע מתהווה, את "חולה אהבה משיכון ג'" ששינה כיוון והציג את ישראל השלישית בקולנוע, "את הסודות של נינה" שהגביר את הנוכחות המטפיסית שכבר שרתה בסרטיו הקודמים בסביבה ריאליסטית. יש לגביזון עיין נפלאה לגילוף דמויות, אוזן נהדרת לשימור פניני שפה והרבה, טיפה של מורבידיות והומניות מהולה בהומור, גם הומור שחור.

עם הרבה תקוות באתי לסרט והאמת – זה החזיק עד המחצית. התערובת של כל החומרים הטובים מהסרטים הקודמים הלכה עם התקדמותו של "געגוע" ונמהלה ביותר מידי המצאות ונסיונות למציאת חן. הותכו כאן חומרים מן הטרוף הסוריאליסטי הקטן של ביל פורסיית הסקוטי, השפעות ויזואליות בולטות של אלמודובר ו-ודי אלן שמוסיפות נופך קסום אמנם לרגעים ייחודיים, אבל מתפוצצים עם החלטה אירונית-צינית לקראת שיאו של הסרט שמחרבים את הקסם.

הסיפור, על אב יוצא לברר פרטים על זהותו בן שזה מקרוב נודע לו על קיומו, הלך ונעשה יותר ויותר מתחכם, הזוי ואפילו דוחה, בודאי בלתי אמין גם במסגרת הבדיונית שבה כורך גביזון את הסיפור שלו. שי אביבי הוא תעשין אמיד, מיזנטרופ ומתבודד תל אביבי שמקבל מזוגתו לשעבר הודעה מפתיעה – הוא אבא לילד נפלא שגדל וצמח ללא ידיעתו, רחוק מהעיין והלב בעכו. ההלם גורם לו לצאת לצפון כדי לנסות ולהכיר את הבן ואת הסביבה בה חי וכך, במסע אישי שהוא עורך לתוך הביוגרפיה של הבן, הוא מגיע לבית הספר של הילד, פוגש את המנהל, את המורה, תלמידים שלמדו איתו, את חברתו שבביתה חי בשנים האחרונות ועוד דמויות שהיו חלק מהביוגרפיה שלו. האב לומד על הצדדים המרובים של אשיותו של הבן ומנסה למלא את החלל שלא ידע על קיומו.

גביזון משרטט כאן את הפריפריה כמרכז עם דמויות שאין להן שום עכבה באשר לסביבה האנושית, חברתית ותרבותית בה הם חיים, דמויות שבוחנות את הזר שהגיע מבחוץ להסתובב בניהן בגובה העיניים, עם סימני השאלה ועם הטחת האשמה. כך יחסיו עם המורה שהבן היה מאוהב בה, עם חבריו וחברותיו של הבן, כך עם אב שכול אותו הוא פוגש בבית הקברות, עם הורי החברה הצעירה של הילד וכך כמובן גם עם אם בנו ובעלה הנוכחי.

נכן שיש כאן חשבון נפש, נסיון לזכות בגאולה אישית, אובססיה לסגירת מעגל פסיכולוגי, הזדכות מאשמה, אבל נראה שהצד האנושי של הסרט נמס אל תוך מהלכו ההזוי. חלק גדול מאוירת הסרט עמוסה על כתפיו של אביבי המטלטל עצמו בין שתי האופציות המתנגשות הקומית והטראגית. יש בו פקחות, יש אטימות. יש בו אירוניה ויש בו תמימות ואמביוולנטיות זאת, אותה הוא מביא מחוץ לקולנוע מגבירה את תחושת הטשטוש של הסרט. הציון לשבח היחיד כאן מוענק לאסי לוי, שחקנית נהדרת שמצליחה לשמור על כבוד עצמי, גם לה וגם לדמות אותה היא מגלמת.

"געגוע" – 7 בסולם אורשר

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

ספטמבר 21st, 2017 by גידי אורשר

חג הסוכות מתקרב ונושא עימו ניחוח חריף של קולנוע מעולה המוצע לנו בפסטיבל הסרטים הבין לאומי ה 33 של חיפה. הרבה קולנוע שמציג תמונת מצב על תעשית החלומות, חלומות הביעותים והחלומות הוורודים כאחד, ופיסה מייצגת של מה שקורה היום בעולם. הסרטים המומלצים כאן, ממקור ראשון של מי שראה הם הטובים באסופה אך כמובן גם האחרים יכולים לקלוע לטעמים של הקהל הרב שיציף את חיפה בימי חול המועד. את סרט הפתיחה "בלייד ראנר 2049" של הבמאי דניס וילנב, המשך הסרט האלמותי של רידלי סקוט איש עוד לא ראה בארץ, אבל השמועות מטפטפות הרבה מאוד עיניין. להלן קובץ של המלצות, למי שממהר לקנות כרטיסים – וכדאי לעשות את זה מהר כל עוד אפשר להשיגם…

פסטיבל חיפה מתקרב אלינו במהירות ופרסם לאחרונה את רשימת הסרטים שתוקרן במסגרתו. הרשימה ארוכה ומגוונת וכדי להתנהל לתוכה, הנה כמה המלצות של תחילת הדרך :

המומלצים:

"אהבה חסרה", סרטו הנפלא של אנדריי זיבייאגינצב הרוסי, אולי הסרט הטוב באסופה כולה, בודאי אחד מהטובים ביותר, סיפור מקפיא על משפחה בהתפרקות. ההורים על סף פרוד – לאב יש אשה אחרת שהרה לו, לאם מאהב עשיר ורק הילד המתבגר נותר לבדו כדי לשלם את מחיר הריקנות וחוסר האהבה. קשה, נוקב, מהפנט, נפלא.

"אמת מטרידה יותר" סרט המשך לסרטו של אל גור על יחסנו למערכות האקלים והסביבה של כדור הארץ וגם כאן – כשהוא מבוגר בעשור ויותר, הוא ממשיך להטיף למציאת אנרגיה אלטרנטיבית. לאוהבי כדור הארץ.

"ארוחת הערב" , סרטו החדש של אורן מוברמן המעמת שני זוגות על רקע נסיונות לחשבון נפש של מעשי בניהם. ריצ'ארד גיר הוא איש קונגרס אמריקאי וסטיב קוגאן הוא אחיו הציני, מורה להסטוריה. אתם נשותיהם רבקה הול ולורה ליני בדרמה מרובעת ומרוכזת.

"ברוכים הבאים למונפרנס" –  סיפורה של צעירה צרפתית שמחליטה לטרוף מחדש את חייה אחרי שעולמה התפורר מסביבה. קנצרט, לעיתם קולני מאוד של שחקנית צעירה מול העיר הגדולה. הסרט זכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן האחרון.

"הארץ המובטחת" – סרט תעודי נפלא שבו מחבר יוג'ין ג'רקי, מחשובי הדוקומנטריסטים את אלביס פרסלי עם דונלד טראמפ במסע אל תוכה של אמריקה. הרולס רויס של פרסלי מאכלסת בדרכי הדרום האמריקאי את הקריירה של מלך הרוק נ רול ומעמתת אותה עם האנשים שחיים בשולי אותה דרך. מומלץ מאוד !!!

"הם" – סרט רגיש ומרתק על נער/נערה בן 14 בדרך לניתוח שינוי מין. הבמאית אנאהיטה גהאזביניזאדה ילידת אירן מעבדת סיפור של המנטור שלה קיארוסמטי בסרט המנסה לאפיין תחושת תלישות אישית וחברתית. מיוחד !!!

"המסיבה" חגיגה קולנועית קטנה בשחור לבן של הבמאית סאלי פוטר. ביום שבו היא מתמנית לשרה בממשלת הוד מלכותה עורכת קריסטין סקוט-תומאס ארוחת ערב לחבריה הקרובים. האירוע יוצא משליטה כאשר סודות ושקרים נפרמים לכולם מול העיניים. מצחיק, חכם, מבריק עם שחקנים נהדרים כמו טימוטי ספאל, פטרישה קלארקסון, אמילי מורטימר, ברונו גנץ, צ'רי ג'ונס וסיליאן מרפי. קונצרט קולנועי מומלץ מאוד !!!

"הפסגה" סרט מתח על רקע פוליטי. נשיא ארגנטינה מגיע לצילי להשתתף בועידת פסגה והמהלכים שמאחורי הקלעים, כולל כמה עינינים אישיים משפיעים על החלטתיו. עם ריקארדו דארין.

"להרוג אייל קדוש" סרטו האחרון, בנתיים של היווני יורגוס לאנטימוס החודר במותחן פסיכולוגי לתוך אי הסדר המאורגן של משפחה שאינה מתפקדת. קולין פארל הוא מנתח לב קר רוח המתידד עם נער מתבגר וכשזה מתקרב יותר מידי כבר מאוחד לשנות את הגורל האפל הצפוי למשפחה. ניקול קידמן כאשתו של המנתח באחד מתפקידיה הטובים יותר לאחרונה. סרט מקפיא דם ומרתק !!!

"על גוף ונפש" סרט הונגרי שמוכיח ששתי נפשות שונות יכולות לתקשר גם על פי חלומות משותפים. סיפור שנע בין הריאלי למטפיסי על התקרבותם של שני עובדים בבית מטבחיים שאין להם סיכוי ליחסים ומוכיחים שבחיים אין דבר כזה שאין דבר כזה. יפה ורגיש.

"קרבה" סרט רוסי נפלא שמביא את סיפורה של משפחה יהודית בקווקז, שקועה בתוך סביבה נוצרית ומוסלמית , העומדת בפני הכרעה גורלית. בימוי מופלא של קאנטמיר בלאגוב איש צעיר שזה סרטו הראשון, המוכיח שליטה נפלאה בשפת הקולנוע ליצירה מרתקת . אחד הסרטים הטובים בפסטיבל. לא להחמיץ !!

ומלבד אלה גם הסרטים המשוחזרים, כמובן "איש הברזל" של ווידה, "הבוגר" של מייק ניקולס, "החנות ברחוב הראשי" של יאן קדר, "יפיפית היום" של לואיס בונואל, "לה סטראדה" של פליני, "מעלית לגרדום" של לואי מאל ו"סטאלקר" של אנדריי טארקובסקי – כולם באיכות נפלאה שאולי לא ראיתם כמוה.

ועל כל אלה בכורות של סרטים ישראלים ארוכים, קצרים, תעודיים מיטב ההיצע של הקולנוע שלנו בשנה זאת.

להתראות בחיפה.

 

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with:

ספטמבר 9th, 2017 by גידי אורשר

לא תמיד שמו של הבמאי, או הבמאית מקיים את מה שהוא מבטיח. להלן סרט כזה שלא רק שהוא חובבני, שטוח, ומרגיז, תפור בגסות ומחמיץ אפשרות מרתקת למבט אחר על יצירה וותיקה וחשובה, הוא גם מבזה את המקור ואת מי שניסה להוציא תחת ידו רפרודוקציה עלובה. 5 בסולם אורשר.

ב – 1971 , בעיצומו של גל מרתק של קולנוע צעיר ותוסס בהוליווד יצא למסכים סרט מרתק של הבמאי דון סיגל עם שחקן שטיפס במהירות במעלה התהילה. לסרט קראו "הנקמניות" והוא שאל את איש המערבונים קלינט איסטווד לדרמה גותית שהתרחשה במיסיסיפי שהיתה ממדינות הקונפדרציה הדרומיות בעת מלחמת האזרחים האמריקאית. איסטווד שהיה בעיצומו של מעבר תדמיתי מגיבור ערבות המערב הפרוע לסביבה עירונית יותר, לא בלי האקדח, מגלם כאן חייל צפוני פצוע שמוצא מקלט במוסד לנערות בדרום.  הבנות ובעיקר המנהלת שלהן מנסות להציל את חייו וכשהוא הולך ומבריא, נאבקות על תשומת ליבו. בהיפוך משעשע של תאריכים – 2017 מנסה סופיה קופולה, הבת של פרנסיס פורד ובמאית מעניינת בשל עצמה להציע את הגרסה הנשית של הסיפור המקבל אצלנו את השם "הפיתוי". כאן זה מתרחש בוירג'יניה (אולי איזה רמז וולגארי המקשר את שמה של המדינה לשלב ההתבגרות המינית של הנערות הצעירות), החייל הוא קולין פארל ובתפקיד ג'רלדין פייג' אם הבית המקורית – ניקול קידמן.

סופיה קופולה היא אורחת מאוד רצויה בקאן ואחת הבמאיות המעניינות של הקולנוע ההוליוודי. מסרטה הראשון "חמש ילדות יפות" דרך "אבודים בטוקיו", "מארי אנטואנט", "אי שם" ו"בלינג רינג", היא חצבה את מעמדה כיוצרת מעניינת, מקורית ואמיצה, המציעה נקודת מבט נשית ברורה לסיפורים שהיא מביאה אל המסך. באופן אישי אני מחבב ביותר דוקא סרט פחות מצליח שלה "מארי אנטואנט" בגלל האומץ שלה להקרינו בבכורה דוקא בצרפת, ולתקוע כך אצבע עמוק בתוך אחד המיתוסים של התרבות הפרנקופונית. מארי שלה, בניגוד לתדמית שיצאה לה כאגואיסטית מנוולת ונהנתנית, היתה צעירה מבולבלת שנותקה בגיל צעיר מאוד (14 נדמה לי) מעברה ומכל אשר הכירה בחצר המלוכה האוסטרי ונזרקה ערום ועריה (ממש) לזרועותיו של יורש עצר מתבגר ולא מפותח דיו של הכתר הצרפתי. קופולה משרטטת את דמותה כנערת פרחים ממש בסגנון ההיפי של שנות השישים באמריקה, שרוקדת בשמחה עם חברותיה אל מול שקיעה בורסיי. הצרפתים שנאו את זה, אני דוקא אהבתי.

קופולה היא אחת הבמאיות שפועלות היום בהוליווד והטענה מסביב היא שאין הרבה כמוה היא טענה צודקת שהזמן כנראה יביא לה מזור. זה כבר משתנה, לאט אבל בטוח. אבל אם קופולה מציעה את סרטה החדש "הנקמניות" כמוצג משפטי במערכת הטיעונים להרחבת המעורבות הנשית (החשובה) בעשיה הקולנועית בכלל והאמריקאית בפרט, נדמה לי שזה לא הסרט הנכון לשמש כעד מטעם התנועה לשיוויון. החטא שלה הוא כפול. ראשית זוית הראיה ותמונת עולם נשית נראית כאן מגוחכת ופשטנית עד כאב ושנית מדובר בסרט, פשוט רע בכל אמת מידה קולנועית שהיא – גברית או נשית. ההתנפצות על אחד הסרטים המוכרים והאהובים שהשאירו סימן על דרך הקולנוע, מוסיפה לתגובה הזועמת גם רעם של ציקצוקי לשון…

במקור זהו כאמור סיפור גברי. גם בעובדות היבשות – הדמות המרכזית הוא החייל, כתב את הספר תומאס קולינן, ביים דון סיגל הקשוח ("הארי המזוהם", "פלישת חוטפי הגופות", "הרוצחים", "הבריחה מאלקטרז") ובתפקיד הראשי קלינט איסטווד, הגבר שבגברים. כמה שמחתי עם תחילת ההקרנה של הסרט בקאן השנה לראות שהנה הולכת ומתקרבת אופציה לפרספקטיבה נשית לסיפור ועוד מטעמה של קופולה.  אך אוי לאותה תקווה. דקה אחרי דקה אני מתכווץ בכסא ומבכה בבכי פנימי גואה והולך את הנסיונות הפתטיים של הגברת לתרגם את הדרמה הגברית לעולם נשי.

קופולה יכולה היתה להציע זוית מרתקת, נשית לסיפור שבמקור היה גברי לחלוטין. והנה מגיעה במאית, אישה שיכולה להציע את ההדגשים שלה, את נקודת המבט האישית-נשית, משהו שאנחנו הגברים רגישים ככל שנהיה לעולם לא נוכל להציע. אחרי הכל חלק נכבד מהסיפור הוא מערכת היחסים המתפתחת במוסד הזה לנערות בין הצעירות, בגילים שונים של התבגרות, גם התבגרות מינית לבין החייל. אפשרות להבליט את האמביוולנטיות של פחד ותשוקה, זרות וחום, סקרנות ורצון להוכיח בגרות, אתם(I) תמלאו את החסר במפגש אסור כזה בין מי שנראה אוייב והופך לדמות דומיננטית, שתלטנית..

יותר מזה, העלילה משנה את כיוונה כאשר החייל מנסה לנצל את כוחו זה על הבנות והופך את הסקרנות והמציצנות המתבגרת שלהן, ובודאי את החשקוקים של מנהלת הבית לקרדום לחפור בו ולנסיונות שליטה במתרחש. המעבר הזה שיש לו השפעה דרמטית על סופו של הסרט נעשה כאן באופן כל כך גס וולגארי וחסר רגישות. בכלל, השרטוט האנושי – גבר ונשים כאן עשוי בתפרים גסים, בחוסר רגישות, באופן מלאכותי כל כך שהתחושה היא שאנחנו נמצאים במסגרת של קולנוע חובבני ולא מערכת מקצועית כמו שמצופה מקופולה.

גם המפגש הרומנטי הלאטנטי בין פארל וקידמן הוא כל כך חיצוני, מעושה ומוחמץ שלא לדבר על הקשר המתפתח בין פארל לדאנסט. בהערת אגב אספר שבאותו פסטיבל שיתפו פארל וקידמן פעולה כזוג נשוי בסרטו המופלא של היווני יורגוס לאנטימוס " The Killing of a Sacred Deer" ומה שעשו שם, שפתיים ישקו, מוכיח עד כמה העבודה עם קופולה היתה רשלנית. מה שכן, הצילומים מוקפדים, הנסיון לשחזור בזמן מאיטים את הצניחה אל הכשלון , אבל בסופו של יום התחושה היא של החמצה, וזיוף של קרינולינות, התוצאה מאכזבת ואפילו משפילה וקריאות הבוז בסוף ההקרנה בקאן לא אחרו לבוא. מי שאוהב באמת קולנוע יצטרך לקנח, כנראה, בגרסה המקורית של הסרט.

"הפיתוי" – 5 בסולם אורשר.

The Beguiled

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

ספטמבר 3rd, 2017 by גידי אורשר

האם דרמה שהצליחה בתאטרון יכולה למלא את הלבבות גם כשהיא עוברת עיבוד לקולנוע ? מהי אדפטציה נכונה ? והאם לפנינו סרט עם מרכיבים סנסציונים, או שצריך לסנן אותם כשמנסים לברר מה בעצם הסיפור כאן ? שאלות שנשאלות אחרי הצפיה ב"אונה". התשובה, די מורכבת או בפשטות – גם וגם. 7 בסולם אורשר.

תשכחו מפדופיליה. נכון שסרטו של בנדיקט אנדריוז עוסק בטרגדיה האישית המתפתחת מסיפור אהבתו של גבר בוגר לילדה הצעירה ממנו בשנים רבות – הוא בשנות השלושים שלו והיא רק בת 13, וביחסים, גם המיניים בניהם, אבל אין כאן כל סימנים לפדופיליה. הגבר, לפחות על פי האינפורמציה הנפרשת במהלכו של הסרט אינו חובב ילדות קטנות סדרתי. להיפך, בסופו של הסרט, לאחר שיאו של המפגש המאוחר שלהם והיא כבר אשה בוגרת והוא בעל משפחה אלטרנטיבית כולל בת מתבגרת הוא לוחש באוזניה את המילים האחרונות "רק את, רק אותך אהבתי" שהופכות את סיר ההאשמות האופציונאלי על פניו כדי לשפוך את שאריות האישום הכוזב.

ריי – פיט, הגבר אינו מציע בשום מקום לאורכו של כל הסרט רגעים של התנהגות פדופילית, זולת יחסו המיוחד לבת השכנים. אין לו תמונות של ילדים על המחשב, הוא אינו עוקב אחרי כאלה, אינו מאיים על איש. אין לו מקרים דומים קודמים. הוא אוהב את אונה והיא אותו, למרות החטא המוסרי שמערכת יחסים זאת מטילה על שניהם אל מול החוק והנורמה, למרות העונש הצפוי לו והוא במודע והיא באינסטינקט תמים ונאיבי, מוכן לשלם את המחיר.

"אונה" של הקולנוע הוא עיבוד למחזיהו של דייויד הארוור " Blackbird " שהיה למחזה מצליח מאוד על הבמות בעולם כולו. בנדיקט אנדריוז, בעיקר איש תאטרון אוסטראלי ביים חלק מההפקות הללו וכמי שמחזיק עצמו מבין את המחזה ורוחו החליט לעבד אותו לקולנוע על פי התסריט של הארוור. העובדה ששני אנשי תאטרון (עם כל הכבוד) החליטו לתרגם את הבייבי שלהם לקולנוע בלי נסיון קודם הופכת את התוצאה על המסך למעשה מורכב מידי, מסובך מידי, סינטטי מידי ובעיקר מוחמץ ולא משכנע.

כמובן שלא ראיתי את ההצגה, לא באדינבורו, לא בלונדון ולא בברלין אבל אני מכיר כמה סרטים שעובדו ממחזות ומצאו דרכם אל המסך. לא מעט כאלה. ואני חושב שיש לי דעה גם בעיניין המסובך, היצירתי שנקרא אדפטציה. תרגום ממדיום אחד לשני. במקרה הפשטני והרדוד התרגום הוא של החלפת מילה במילה. מה  שמתרחש בסביבה יצירתית אחת מקבל ייצוג מקביל וחד ערכי בשני. ססיל ב. דה מיל בסרטו "עשרת הדיברות" עשה בדיוק כך לסיפור יציאת מצריים ונתן תשובה מוחשית וזואלית לרגעי הקסם של חצית ים סוף, מופעו של עמוד האש ומראה בני ישראל העוברים את הים בחרבה. פרוש של אחד לאחד, אולי אפקטיבי, נתקע בזיכרון, אבל פשטני ולא יצירתי.

לעומתו, התשובה של קישלובסקי ל"עשרת הדברות" ב"דקלוג" שלו היא גאונית ולכן גם נכונה, מרגשת וניצחית הרבה יותר. הוא מפרק את העיקר של הסיפור – כאן עשר דיברות שהן התמצית של התמצית, ומלביש אותו במחלצות קולנועיות-טלויזיוניות הנכונות לשפה החדשה. כל דיבר מקבל סיפור משלו שמניע אותנו באופן הכי נכון לציווי האלוהי. ככה עושים אדפטציה, כך מתרגמים ממדיום אחד לשני.  החטא של הארוור-אנדריוז הוא שהם לא היו בשעורים על אדפטציה ולכן הם עושים מה שהם יודעים מהפרספקטיבה של אנשי תאטרון שאינה מתאימה לקולנוע.

העיבוד שלהם הוא גם מינימאלי וגם מעצבן. ז"א הסיפור שבמקור מתרחש כדרמה בין שני אנשים (אולי עוד אחד או שניים שנכנסים ויוצאים, אבל הם באמת לא חשובים מאוד להתפתחות העלילתית ולהעברת המסר), כנראה במקום סגור, מתרחב כאן לעוד כמה אתרים, אך בעיקר נשבר לחתיכות בעריכה המקפיצה אותנו באופן די מרגיז אל קצוות הפער של 15 השנים שחלפו מימי התרחשות הרומן האסור לימינו אלה. כך, חושבים כנראה השניים שברו את שלוש האחדויות של התאטרון, פתחו את הסיפור לתווך עלילתי רחב יותר ועשו אותו גמיש ופתוח יותר סגנונית. והם טועים ובגדול. השבירה המכאנית הזאת של הסיפור רק מדללת אותו והופכת את הדרמה מימית הרבה יותר, פחות מרוכזת, פחות משכנעת.

אונה היתה ילדה בת 13 כשהתאהבה בשכן שלה ריי עם המכונית האדומה. הוא היה גבר בוגר ממנה, חבר של אביה, אבל לא יכול היה לעמוד בפני הפיתוי שילדות מאוהבות יכולות להציע עם חולצה פתוחה החושפת אברים צעירים בוהקים.  ההכרות הופכת לחיבה והחיבה לקשר שמגיע לשיאו גם ביחסים מיניים. אבל אז הכל נשבר, הוא נשפט לשנים בבית הכלא ונעלם מחייה. היא מעולם לא חדלה לחפש אותו, לא יכולה היתה לקיים קשרים נורמאליים עם צעירים בגילה והסתפקה בסקס מזדמן בשרותי דיסקוטקים. יום אחד היא נתקלת בתמונתו ומחליטה לצאת ולהתעמת איתו. הוא, נקרא עכשיו פיט, הוא מנהל בדרג ביניים בדיפו כל שהוא ויש לו משפחה, עם אשה אוהבת ובתה, גם היא בגיל ההתבגרות. המפגש בין השניים יעורר שדים מן העבר ויטלטל גורלות.

"אונה" הוא עוד סרט על אהבה בלתי אפשרית ועל הסכנות והכאבים שאהבה כזאת מטילה על בני הזוג ועל סביבתם. נכון שמסתובבים מסביב נושאים נוספים כמו הדיון בטאבו חברתיים, כמו היחסים התוך והבין משפחתיים, כמו ההשפעות הפסיכולוגיסטיות של טראומות התבגרות. כדי לחטא את הסביבה ולהכשיר אותה לדיון חברתי, משורטטות שתי הדמויות הראשיות באופן שלא מטיל עליהן בעצם שום אשמה. הן לא טובות לא רעות, לא צודקות לא נצלניות, הן שתי דמויות שנפגשו במסלול החיים בזמן ובמקום הלא נכון.

הבעיה היא שבגלל הרצון של אנדריוז- הארוור לסטריליזציה הופכות הדמויות לאנמיות מעט והטקסטים, כמו המצבים אליהן הן נשלחות מוכרים, משופשפים וחסרי חדות הכרחית. מצאתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים מלחש את הטקסט שלהן, כמה שניות לפני שהן עצמן אמרו אותו.

גם המשחק של רוני מארה בתפקיד אונה מכאני, טכני וחד גווני. היא נשארת באותה הבעה של מסכה חסרת חיים לאורך כל הסרט כמעט ואין כאן ולו רמז ליכולות הגבוהות של השחקנית הצעירה. בן מנדלסון מצליח קצת יותר, אבל ישועה לא מגיע גם לא ממנו.

"אונה" הוא סרט המנסה לסחוט עוד קצת לימון שהגיע לבשלות, להפוך אותו ללימונדה. אבל מה שמוסיף טעם בכוס התא מרגיש כאן דליל וחסר עיניין עם מיים קרים וקצת סוכר. חבל על המאמץ.

"אונה" – 7 בסולם אורשר

UNA

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , , ,

ספטמבר 1st, 2017 by גידי אורשר

אנחנו נוטים לזכור את המלודרמות שמסתיימות בכאבי לב, אמר פעם במאי אמריקאי יודע נפש קהלו. אבל עד שזה יקרה, צריך לשכנע את הקהל בתוקפו של הרומן. במקרה של "פרנץ" העשיה כל כך מיושנת וחסרת קצב ועיניין, עד שכשנגמר הפיהוק, נגמר גם הסרט. אבל, מסתבר שיש כאלה שבכל זאת אוהבים לחזור לימים תמימים יותר. 7 בסולם אורשר.

היו ימים בקולנוע שהמלודרמה היתה בהם מלכה. סיפורים מטלטלים על לב כואב, על אהבות נכזבות שאינן מגיעות לידי מיצוי, לעולם שבו הגבר היה קובע גורלותיה של אשה והיא היתה תלויה בו למחייתה. זה היה עולם שיובא מהספרות בעיקר של המאה ה- 19 עולם של סיפורים פתלתליים עם הבחנה ברורה בין הטובה (היא) לרע (הוא), או לפחות הנוקשה. אלה היו הימים של "חלף עם הרוח", "קזבלנקה", "כך היינו", ימים של תום שהתנדפו לתוך עולם ריאליסטי, ציני שבו אין מקום לנשים חלשות ודמעות של רומנטיקה נכזבת.

פרנסואה אוזון, פעם במאי צעיר וחדשני עם נטיה לעיסוקים בהתבגרות ובמיניות נשית חושב אחרת ומביא ב"פרנץ" בדיוק את אותם חומרים של המלודרמה הקלאסית, למרות שהקולנוע והמציאות בה הוא פועל, המשיכו כבר דרך ארוכה קדימה. הסרט, העוסק בשכול ובחסר שהוא מטיל על קרובי הנופלים, מתרחש מייד אחרי מלחמת העולם הראשונה. הוא מדלג בין גרמניה המובסת המתבוססת בחרפתה ובאובדן חיי צעיריה לבין צרפת שגם היא כואבת את הרוגיה, בסיפור על צעירה המאבדת את ארוסה במלחמה כדי להתאהב בצעיר מן האוייב.

אנה הצעירה הגרמניה היתה ארוסתו של פרנץ, חייל בצבא הגרמני שנהרג במלחמה הגדולה, שהטילה מום באירופה של תחילת המאה משני הצדדים של קרב החפירות. היא מתגוררת בבית הוריו הזקנים ומבקרת תדיר את קברו הרענן. יום אחד היא מגלה ליד הקבר איש צעיר שלא הכירה. מסתבר שזה אדריאן, חייל צרפתי שמציג עצמו כחברו הקרוב של פרנץ מהימים שבהם הגרמני הצעיר למד וחי בפריז. אנה, שגם היא מקורבת לתרבות הצרפתית שותה בצמא את הסיפורים של אדריאן על הבילויים המשותפים של שני הגברים הצעירים בעיר האורות הבוהקים לפני המלחמה.

עם ההורים המצב קשה יותר. האב הזקן של פרנץ עדיין מכונס בכאבו ולא מוכן לסלוח לצרפתי, לנציג האוייב שלקח ממנו את בנו והוא מסתייג מנוכחותו של אדריאן, אבל האם מחממת את היחסים ואדריאן הופך להיות חלק מהמשפחה. אנה מתקרבת ומתאהבת גם כשהיא מבינה שאדריאן כלל לא הכיר את פרנץ לפני המלחמה ופגישתם הראשונה היתה במלחמה, עם רובה מכודן בניהם.

הדילמה מתחילה כאן, בייחוד אחרי שאדריאן חוזר לצרפת ונפשה של אנה נוהה אחריו, מסתירה מההורים את הסיפור האמיתי. לבסוף היא יוצאת כדי לחפש אחריו ולברר לעצמה את המהלכים הבאים של חייה.

"פרנץ" מעבר לכל הוא אמירה פציפיסטית וקריאה נוספת, אנטי מלחמתית בייחוד כשהוא מדגיש את המחירים הנוראים בכאב ושכול של גחמות לאומיות שגובות מחיר כה כבד. לעיסוק שכזה, לאמירות שכאלה אין תג זמן והן נכונות ושרירות תמיד. הבעיה של הסרט היא הסגנון והדרך שבהן בוחר אוזון להביא את המסר והסיפור שלו אל המסך של סוף העשור השני של המאה העשרים ואחת. זה לא שהסרט מצולם ברובו בשחור לבן, להוציא הבהקים קצרים בצבע, מה שמנתק אותו מהסביבה הריאליסטית והופך אותו לסיפור אגדה, אולי סוג של משל אנושי על-זמני.  המהלך האיטי של העלילה, ההתעכבות על פרטים מלודרמטיים, המקום הפאסיבי של האשה בסיפור – היא תלויה בגברים בכל אשר תפנה – פרנץ אהובה המת המשפיע על חייה גם לאחר הסתלקותו, הוריו המכלכלים אותה ובייחוד אדריאן שקובע כל הזמן את מהלך מערכת היחסים. כל אלה והעריכה הארכנית, האיטית המתעכבת ללא צורך על רגעים מתמשכים מידי (הרבה הליכות, המון שתיקות), מציעים תערובת של עשיה קולנועית מיושנת ומרדימה, בודאי כזאת שמונעת את ההזדהות של הצופה , הזדהות ההכרחית כל כך בייחוד במלודרמות כאלה.

פאולה בייר ופייר ניני אמנם מנסים לנפוח חיים בתפקידים הראשיים, אבל כשהבשר הוא מאיכות נמוכה, אין להם באמת הרבה במה לנעוץ שיניים. נכון, מי ששאון הזמן מחריש את אוזניו ומתגעגע לטעם של פעם אולי יהנה, אבל ככה מזמן כבר לא עושים סרטים.

פרנץ – 7 בסולם אורשר.

Frantz

Posted in ביקורות קולנוע Tagged with: , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: