Category: גדל מסביב

אוקטובר 4th, 2017 by גידי אורשר

לאחר הצלחת הרשימה הראשונה שהמליצה על הסרטים הטובים והמעניינים של פסטיבל חיפה (אני לא משוויץ סתם, יש מקראות מחשב המוכיחות את זה בקנית כרטיסים לסרטים מבוקשים) להלן אסופה נוספת של סרטים מומלצים שראיתי בימים האחרונים. הרשימה הקודמת סודרה לפי ה א' ב' וזאת על פי איכותם של הסרטים. לטעמי .

”הקרב על המשמורת" – סרט מהפנט שעיסוקו משפחה מתפרקת. אבא ואמא רבים על משמורת בנם הצעיר. הילד רוצה את אמא משום שהאב חסר כתובת קבועה וזריז חימה. אולם השופטת מחליטה על משמורת משותפת כלומר הילד יהיה עם אביו כל סוף שבוע שני. הסידור הזה משתבש בגלל אופיים של כל המעורבים. קסבייה לגראן מעמת אותנו עם סיטואציה יום יומית ומצליח לחדור אל מתחת לעור בסצנות קשות וקורעות מעיים ומשחק נפלא של שלישית השחקנים, בייחוד הילד.

"תאגיד" – מבט ביקורתי על הקפיטליזם החזירי הנוהג היום בעולם, כאן בצרפת. ניקולא סילהול מביא את סיפורה של מנהלת משאבי אנוש בתאגיד בין לאומי שנשכרת כדי לבצע את מדיניות החברה שהיא – לצמצם את מספר העובדים בלי לפטר אותם. השיטות שונות מרילוקיישנים שיהיו בלתי ריאלים לעובדים ועד העמדתם בפני העובדה שאינם רצויים. והם, שיתפטרו לבד. הרצון להצליח מביא להתאבדותו של אחד מעובדי החברה והמקרה הטראגי מזעזע את שקר השקט החיצוני. סיפורה של אשה חזקה בעולם גברי, סיפורו של השקר הקפיטליסטי. משחק מרגש של סלין סאלט ומולה לאמברט ווילסון.

"הנער מצ'אמברה" –  התבגרות מהירה ואלימה על רקע חיי הצוענים, המהגרים והתושבים דלי האמצעים בקלבריה, איטליה. פיו הוא רק בן 14 אבל צריך כבר להוכיח שהוא יאה את חבורת הגברים שעיסוקם גניבה ושוד וסחר אסור. הדילמה שלו היא חברותו עם צעיר שחור שלא שייך לשבט שלו ודילמה זאת היא שתביא או תמנע ממנו להכנס למשפחה שמנהלת את העסקים בסביבה. סרט ניאו ריאליסטי עם הופעה מרתקת, כמעט דוקומנטארית של ילד מתבגר.

"כפור" –  סרט מסע מרתק המעמת אותנו גם עם סתמיותה, אכזריותה ומקריותה של המלחמה, החיים והמוות. צעיר ליטאי מתבקש ע"י חברו להתנדב ולנהוג משאית עם בגדים וציוד הומאני מליטא לאוקראינה של המלחמה עם הרוסים. הוא מצרף איתו למסע ידידה קרובה ויחד הם חוצים גבולות ופוגשים פעילים אחרים ושומרי גבולות. המסע הולך ומתקדר עליהם ככל שהם מתקרבים לאיזור הלחימה והצעיר לומד בדרך הקשה להבין שמלחמה היא לא צחוק, היא טרגדיה. סרט שנע באינטרוואלים של אקשן ושיחות נפש.

"הקו" – מותחן פשע המתרחש בסביבות  הגבול המשנה אופיו בהתאם לגחמות פוליטיות וצבאיות בין סלובקיה ואוקראינה. הנפשות הפועלות בסרט הם גנגסטרים העוסקים בהברחות של הכל, מסיגריות לפליטים, והם מאורגנים בחבורות בלתי סלחניות בעליל. כל טעות של חוסר נאמנות משולמת בקטיעת אברים או במוות. פטר באביאק משרטט את הפורטרטים הנוקשים הללו באופן מאוד דרמטי ודוחס אותה לעלילה ההולכת אחרי סרטי המאפיה האיטלקים-אמריקאים. כולל הפתעה קטנה ביידיש…

"אמא קרח" – בסגנון קליל הרבה יותר, עם רמזים לימים היפים של הקולנוע הצ'כי מביא הבמאי בוהדן סלאמה את סיפור האמנציפציה האישית הקטנה של אלמנה צ'כית. שני בניה הבוגרים רודים בה ומשפחותיהם המתנגשות ביריבות על דירתה של האם לא נוטפות אהבה רבה מידי. רק הנכד הקטן מוצא שלווה בקרבתה וכאשר היא מחלצת גבר מזדקן מהמיים הקפואים של הנהר, חייה משתנים. היא מגלה את ההנאה הצרובה בשחיה במיים הקפואים של הנהר ואת קרבתו של האיש אותו עזרה לחלץ. חביב מאוד.

"ביתו של המשנה למלך" –  מה שהיינו מכנים כ"סרט קרינולינות", לאוהבי הסרטים ההסטורים המלווים את המסורת של האימפריה הבריטית. סיפורו של הלורד מאונטבטן שהיה הנציב העליון של בריטניה הגדולה בהודו, מי שהיה צריך להחליט על ציור גבולות הטריטוריות ההודיות והקמת פקיסטאן. ההחלטה, כל שתהיה, מביאה לאלימות והתקוממות הפוגעת גם בביתו הוא. גורינדאר צ'אדה ביים בסגנון הדרמות של ה BBC.

"לאווה יש חבר חדש" – עוד סיפור התבגרות, הפעם של נערה צעירה המבלה את החופשה שלה על שפת האוקיאנוס עם אמה ואחיה התינוק. הילדה בת ה -13 מגלה כי היא הולכת ומאבדת את ראייתה ולכן היא מתרחקת מחברת בני גילה. יום אחד היא גונבת כלב שחור ואנרגטי ומתהפנטת לאיטה לנער המתבודד על שפת הים. סרט רגיש המתפתח לאיטו, לקחת בחשבון.

"חיות" – סרט מוזר המחליף פרספקטיבות מריאליסטי למטפיסי, נגיד בסגנון דוויד לינץ, על זוג המחפש עצמו בבקתה מבודדת בהרים הנהדרים של שוויץ. זה מתחיל בתאונת דרכים ובכבש הרוג בדרך לשם ונמשך באירועים המעמידים את יחסיהם במבחן הזוגיות. ואת הצופים במבחן ההגיון. לאוהבי הפאזלים הקולנועיים.

וגם, סליחה שתי אזהרות מטעמי:

"קרל מארקס הצעיר" – דרמה פטפטנית להחריד העוטפת את המפגש שהתרחש ב 1844 בין מארקס ואנגלס שיוליד את התאוריה המרכסיסטית. הרבה צעירים נלהבים והרבה ויכוחים לוהטים למי שזה נורא מעניין אותו…

"הקצב, הזונה ושתום העיין" – סרט הונגרי שנורא רוצה להיות בלה טאר, אבל יוצא מקולקל. יאנוש סאס שעשה את "המחברת" המרתק חוטא לקולנוע בסרט איטי, מסוגנן, נפוח ופשוט לא מענין על אשה בין שני גברים.

"זומבילניום" – סרט ערפדים באנימציה . לא אוהב סרטי ערפדים וזומבים בעיקרון והאנימציה לא מצילה את הפרוייקט. אבל אם אתם כן…

וזהו פחות או יותר. תמהרו להזמין כרטיסים כי הם אוזלים מהר.

להתראות בחיפה.

Posted in גדל מסביב

ספטמבר 14th, 2017 by גידי אורשר

 

השבוע האחרון של השנה מביא בחובו עוד אסופה של סרטים חדשים שהם תערובת של סרט אימים "זה", סרטי פעולה "מתנקש אמריקאי" ו"במנוסה", דרמה רומנטית "גלימת השופט" צרפתית כמובן  ונגיעה של קולנוע על קולנוע "יוצא מן הכלל" (זאת רק הכותרת, לא הביקורת…) גם הוא מצרפת. הצצה ראשונה שכולה רמז בלי טיפה של ביקורת, לפחות לא בכוונה.

כאילו אין לנו מספיק צרות ומתח וסיבות לדאגה – מאירן ועד האופניים החשמליים, מגיע אלינו השבוע סרט האימה שמשגע את העולם "זה" ("IT" במקור). הבסיס הוא ספרו של סטיפן קינג, אחד המלכים המוכרזים של תרבות האימה והמתח שחוזר כאן לעיירה קטנה ולקבוצת ילדים ולכוח רשע המסתובב בין בתיה ומכווץ באכזריות במרשם  התושבים, בעיקר את הצעירים שבהם. הכח המאיים והמקצץ מתגלה בדמותו של ליצן קטלני שחוטף, נוגס, מקצץ או סתם מעלים והורג בחיוך מקאברי נורא והוא גח מהביוב כדי לבצע מעשיו האיומים. ואז מתכנסת לה קבוצת ילדים ומחליטה לעשות לזה סוף.

עוד אקשן מאמריקה מזומן לנו בסרט "מתנקש אמריקאי", סרט פעולה הכולל את כל המרכיבים המוכרים לסיפורים כאלה. סוכן חשאי אמריקאי וותיק מאמן בחור צעיר שמגיע לחבורה הקטלנית כדי לנקום על טראומה פרטית ויחד הם יוצאים לחסל סוכן שלישי, מהצד השני המאיים על שלום העולם מבסיסו במזרח התיכון. לא חשוב איך הפרטים מסתדרים, העיקר שיש אקשן על המסך, עם מייקל קיטון הוותיק ותרומה משלנו – מוחמד באכרי ויוסף סווייד.

וגם הסרט "במנוסה" מציע עוד אקשן אמריקאי, הפעם בסיפורו של שודד שהסתבך עם קבוצה אלימה של אנשי עולם תחתון המאיימים על חיי בתו. והוא, כמובן חייב לפעול. וינס ווהן בתסרוקת מיוחדת במינה.

הצרפתים שולחים אלינו השבוע את  "גלימת השופט", הגרסה שלהם לקומדיה, או דרמה רומנטית ולעוד אפשרות לפבריס לוקיני להוכיח את כשרונו. כאן הוא שופט חמור סבר שידוע בפסיקותיו החמורות המגלה יום אחד אהבת אמת מהעבר שיושבת בחבר מושבעים במשפטו. האם ירך לבבו אל מול הגברת ? היהפוך נמר חברבורותיו ?

וגם "יוצא מן הכלל" מגיע אלינו, על פרק בחייו של הבמאי הצרפתי המהולל ז'אן לוק גודאר, בימים שבהם החל את פרדתו מהקולנוע הקומוניקטיבי גאוני לכיוונים מובנים פחות. הסרט המבוסס על כתביה של גרושתו שסבלה ממנו לא מציע אמפטיה רבה לאיש .

וזהו – אלה הסרטים החדשים ועם הוותיקים שיהיה לנו שבוע טוב בקולנוע ושקט מחוצה לו – וצריך להגיד כבר: שנה טובה.

Posted in גדל מסביב

ספטמבר 13th, 2017 by גידי אורשר

לאחר שפרסם כבר את רשימת הסרטים הישראלים שיוקרנו בפסטיבל הסרטים ה-33 בחיפה שיערך בחול המועד סוכות, כאלה שיתחרו בקטגוריות השונות ואלה שיוקרנו מחוץ לתחרות מגיע זמנה של ההצצה לרשימה, חלקים עדיין, של הסרטים הזרים. וגם כאן, רשימה שיש בה לא מעט יהלומים של קולנוע. מדובר בתוכנית שתכלול כ- 200 סרטים בהקרנות בכורה בישראל, סרטים שמגיעים לאחר השתתפות וחלקם גם בזכיה בפרסים בפסטיבלים החשובים בעולם.

המלצות על הסרטים ואולי גם אזהרות (אם יהיו כאלה) נפרסם מאוחר יותר, עם תחילת המכירות של הכרטיסים ופרסום הרשימה המלאה, אולם בנתיים כמה וכמה שמות מעוררי עיניין, רובן אגב בהמלצה מגוף ראשון…

עלילתיים בין לאומיים

הקרב על המשמורת (custody) – בימוי: קסבייה לגרנד (צרפת), פרס אריה הכסף לבימוי הטוב ביותר ולסרט הביכורים הטוב ביותר, פסטיבל ונציה 2017

Loveless – בימוי: אנדרי זבייגנצב (רוסיה), פרס חבר השופטים, פסטיבל קאן 2017

על גוף ונפש (On Body and Soul), בימוי: Ildikó Enyed (הונגריה) פרס דב הזהב, ברלין 2017

אישה פנטסטית (A Fantastic Woman), בימוי: סבסטיאן לליו (ארגנטינה), דב הכסף, ברלין 2017

הרוכב (The Rider), בימוי: קלואי ז'או ( ארה"ב), פרס הסרט "שבועיים  של הבמאים", קאן 2017

להרוג אייל קדוש( The Killing of a Sacred Deer) , בימוי: יורגוס לנתימוס, פרס התסריט, קאן

קִרְבה ((Closeness, בימוי: קאנטמיר בלאגוב (רוסיה),זוכה פרס פיפרסקי, פסטיבל קאן 2017

ברוכים הבאים למונפרנאס (Montparnasse Bienvenue) בימוי: לאונור סראיי (צרפת) – זוכה פרס מצלמת הזהב, פסטיבל קאן 2017

בני ערובה (Hostages), בימוי:ראזו גיגינשווילי (גאורגיה) פרסי הצילום והבימוי, פסטיבל סוצ'י 2017

אמא קרח (Ice Mother), בימוי: בוהדן סלאמה (צ'כיה), פרס התסריט, פסטיבל טרייבקה 2017.

הקו (The Line), בימוי: פטר בביאק (סלובקיה/אוקראינה), פרס הבימוי,  קרלובי וארי 2017

לאווה יש חבר חדש (Ava), בימוי: לאה מיסיו (צרפת),פרס היוצרים- שבוע המבקרים, קאן 2017

הנער מצ'אמברה ((A Ciambra, בימוי: ג'ונאס קארפיניאנו (איטליה), הסרט האירופאי הטוב ביותר-שבועיים של הבמאים, פסטיבל קאן 2017

הפרעה בקצב הלב (Arrhythmia), בימוי:בוריס קלבינקוב (רוסיה), פרס השחקן,קרלובי וארי 2017

תנו לשמש להיכנס (Let the Sun shine In),בימוי: קלייר דני, פרס היוצרים, שבועיים של הבמאים, פסטיבל קאן 2017.

לאקי (Lucky) בימוי: ג'ון קארול לינץ' (ארה"ב) בכיכובו של הארי דין סטנטון , סרט קטן שזכה לשבחי המבקרים, בפסטיבלים SXSW, ולוקארנו.

היישר מפסטיבלי הסתיו, ונציה טורונטו וניו יורק- קשת ((Rainbow – A Private Affair של האחים טביאני, זמה (Zama) של לוקרציה מרתל, אמא (Mother) של דארן ארונופסקי, בעקבות אום כולת'ום (Looking for Oum Kulthum ) של שירין נשאת, סמי דיוויס ג'וניור-חייב להיות אני(Sammy Davis, Jr.: I've Gotta Be Me)  של סם פולרד ועוד.

תיעודיים בינלאומיים

גלגולו של מנהיג רוחני (Becoming Who I Was), בימוי: צ'אנג-יונג מון, ג'ין ג'און (דרום קוריאה)

ברלין (הפרס הגדול במסגרת 'דורות'), פרס הסרט התיעודי סיאטל, חביב הקהל טורונטו (2016)

הסדנה ((The Work בימוי: ג'ריוס מקלירי, גת'ין אלדוס (ארה"ב)פרס הסרט התיעודי SXSW, 2017

אנשים ומקומות (Faces Places), בימוי: אנייס ורדה JR(צרפת), פסטיבלים: קאן, טורונטו, ניו-יורק

בנוסף יקיים הפסטיבל מסגרות נוספות המעשירות את תרבות הקולנוע לדורותיה במסגרת "חיפה קלאסיקס" עם עותקים משוחזרים לאבני דרך של הקולנוע העולמי כמו : "הבוגר" ((The Graduate, של מייק ניקולס ,"יפהפיית היום" (Belle de Jour)  של לואיס בונואל , מעלית לגרדום (Elevator to the Gallows) של לואי מאל, לה סטרדה ( La Strada) של פדריקו פליני, איש הברזל של אנדז'יי ויידה (פולין 1981), סטאלקר ((Stalker, של אנדריי טרקובסקי (ברית המועצות 1979) והחנות ברחוב הראשי (The Shop on Main Street) של יאן קדר.

הפסטיבל מציע מחווה לדייויד לינץ' – הקרנות של עותקים דיגיטליים משוחזרים לראש מחק ( (Eraserhead כביש אבוד (Lost Highway) , טווין פיקס: אש הולכת איתי (Twin Peaks: Fire Walk with Me) וטווין פיקס: הסצנות החסרות ((Twin Peaks: The Missing Pieces ארה"ב/צרפת 2014

מסגרות נוספות מבוקר ועד אחרי חצות : אקו-סינמה 2017 קולנוע סביבתי-אקולוגי העוסק במערכת היחסים בין האדם, לטבע ולסביבה, סרטי ילדים ונוער, טירוף בחצות, דוקולינריה, וסינמארט הקולנוע על אמנויות אחרות.

זוהי רק טעימה מהתכנית הבינלאומית – התכנית המלאה תתפרסם בקרוב באתר הפסטיבל.


 

Posted in גדל מסביב

ספטמבר 12th, 2017 by גידי אורשר

הנהלת האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלויזיה החליטה ברוב קולות החברים לשים סוף פסוק לנסיונות להפוך את הטקסים שלה, בהם היא מעלה על נס את פועלם בקולנוע של טובי חבריה באותה שנה וחוגגת את הישגיהם, לזירת התגוששות, ביזוי וחרפה בעיקר מצד השרה האחראית על תרבות במדינה המנצלת את הבמה החגיגית ואת השידור הטלויזיוני של הטקס לעריכת חשבונות וכקרדום פוליטי לחפור בו. ההחלטה נפלה לאחר מגעים ממושכים עם מקורבים לשרה בהם נבדקה אפשרות להזמינה רק לברך או להעניק פרס, ללא נאום, אך היא עמדה על דרישתה להגיד כל מה שהיא רוצה לאמר. לאור התבטאויותיה הקודמות על הקולנוע הישראלי בכלל והסרט זוכה הפרס היוקרתי בופסטיבל ונציה "פוקסטרוט" בפרט, החליטה הנהלת האקדמיה לא לקחת את הסיכון שבהעכרת יום חגה. להלן הטקסט שיצא לעיתונות בנושא:

כולנו קולנוע ישראלי

האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה אינה בורחת מעימותים ומוכנה לנהל דיון ענייני ונוקב בביקורת עליה ועל היצירות של חבריה. יתירה מזאת, חלק גדול מהיצירות נוצרו מתוך רצון ליצור דיון עמוק ומתוך אהבה גדולה לחברה הישראלית.

עם זאת, ישנו יום אחד בשנה בו קהילת הקולנוע מכבדת ומוקירה את היוצרים ואת היצירה ומעלה את זכרם של מי אשר הלכו לעולמם מקרב חבריה. יום חגיגי וסימבולי זה הינו יום חשוב גם לקשר שבין תעשיית הקולנוע ואזרחי המדינה שכן היצירות הקולנועיות שלנו נוצרות מתוכנו, מעצם היותנו תושבי ואזרחי מדינת ישראל.

לצערנו, עם הזמן שינה הטקס את אופיו והפך אט אט לזירת התגוששות שאינה ראויה, הגורמת לזילות האירוע וחמור מכך – זילות היוצרים והיצירה שהוא מבקש לכבד ולהוקיר. ביתר שאת אירעו הדברים בשנה שעברה. ההתרחשויות המיותרות שליוו את הטקס הסבו פגיעה לכל הצדדים המעורבים בעימות, ובראש בראשונה לזוכים בפרסי הצטיינות, אשר זכייתם ובעיקר מצוינותם הקולנועית עמדו בצל המהומה ולא קיבלו את הכבוד והמקום הראוי להם.

לאור זאת, מתוך אחריות לקיומו התקין והראוי של הטקס ומתוך כבוד ליוצרים וליצירה, נחושה הנהלת האקדמיה לעשות כל שביכולתה כדי למנוע חזרה על אירועים מצערים מסוג זה, ועל כן החליטה שלא להזמין פוליטיקאים לטקס  חלוקת פרסי ההצטיינות ובכך להתאים עצמה לנהוג בעולם.

יודגש, אין בהחלטה זו כל כוונה לפגוע בכבודה של שרת התרבות, או של כל פוליטיקאי אחר, ואין לפרש אותה כניסיון להימנע מהמשך הדיון במחלוקות השונות והעמוקות בכל מועד אחר לאורך לוח השנה, פרט לערב חגנו.

חג אופיר שמח.

האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלויזיה

ספטמבר, 2017.

Posted in גדל מסביב Tagged with:

ספטמבר 7th, 2017 by גידי אורשר

רק אתמול הוצפנו בבקרוב של הקולנוע שלנו לשנה המתחדשת כדי לטעום מה מצפה לנו מהתוצרת המקומית וכבר מתחיל הטפטוף. אמנם רק סרט אחד השבוע, אבל גם זאת התחלה, אחד הסרטים שהגיעו לחמישית הגמר של ה"אופיר". ומלבדו עוד שני אמריקאים למי שלא יכול להתאפק. מבט ראשון, טוב לא יכולתי שלא לרמוז את דעתי עליהם, ולא ביקורתי לגמרה על החדשים בקולנוע.

ב 1971 יצא למסכים סרט מרתק של הבמאי דון סיגל עם שחקן שטיפס במהירות במעלה התהילה. לסרט קראו "הנקמניות" והוא שאל את איש המערבונים קלינט איסטווד לדרמה גותית שהתרחשה במיסיסיפי הדרומית בעת מלחמת האזרחים. איסטווד שהיה במעבר תדמיתי מגיבור ערבות המערב הפרוע לסביבה עירונית יותר, לא בלי האקדח, מגלם כאן חייל צפוני פצוע שמוצא מקלט במוסד לנערות בדרום שהן ובעיקר המנהלת שלהן מנסות להציל את חייו ואח"כ נאבקות על תשומת ליבו. בהיפוך משעשע של תאריכים – 2017 מנסה סופיה קופולה, הבת של פרנסיס פורד ובמאית מעניינת בשל עצמה להציע את הגרסה הנשית של הסיפור המקבל אצלנו את השם "הפיתוי". כאן החייל הוא קולין פארל ובתפקיד ג'רלדין פייג' אם הבית המקורית – ניקול קידמן. המבט הנשי שיכול היה להיות הרבה יותר מעניין, מעורר ויכוח באשר לצורך בהפקה כזאת לאור התוצאות על המסך ומי שאוהב באמת קולנוע יצטרך כנראה לקנח בגרסה המקורית.

ואם מכווצים את העיניים לחרך דק ומפעילים קצת דמיון גם הסרט החדש השני יכול להראות דמיון גנטי מסויים לזה הראשון. לא בסגנון, לא בז'אנר ולא בכוונה. מה שנשאר ב"כולם חוזרים הביתה" הוא סיפור על פרודה זה מקרוב, אם חד הורית לשתי בנות, גברת בשנות הארבעים שלה בקיצור ריס וות'רספון שפוגשת צעיר ממנה בבאר ומאמצת אותו ושני חברים בגילו להיות דיירי משנה בדירתה, עם חיבובים מתגברים פה ושם. בשלב מסויים המציאות דופקת בדלת – בעלה הפרוד מייקל שין חוזר להציע חזרה הביתה. נסיון בימוי ראשון של השחקנית היילי מיירס שיר.

יום הקולנוע הישראלי אתמול וטקס פרסי האופייר המתקרב מגבירים את הזרם של קולנוע ישראלי שבוא בשערינו מעכשיו והשבוע זה התור של "געגוע" של שבי גביזון, במאי שיש לו מקום של כבוד בקולנוע הישראלי. האיש שפרץ לתודעתנו וניפץ את משבר אמצע המלחמה ב"שורו" המכונן שהיה ראשון בשורה ארוכה של סרטי תל אביב בשנות ה-90, שהבריק ב"חולה אהבה משיכון ג'" ונגע ללב ב"האסונות של נינה" חוזר לקולנוע אחרי פסק זמן בטלויזיה ובהוראה בסרט שמקפץ על ז'אנרים וסגנונות, התיחסות ויכולות שלא תמיד בטובתו. תעשין מיזנטרופ בגיל העמידה מתבשר יום אחד ע"י אשתו לשעבר שהוא אבא, כבר 19 שנים של ילד שלא הכיר. היראה שבמחוייבות מתחלפת בתימהון והגבר, שי אביבי יוצא לעכו, שם מתגוררת גרושתו ובה חי וגדל הילד כדי לעקוב אחרי מהלכי חייו של הבן הלא מוכר. מציאות והזיה מתחלפים לאורך הסיפור שלא בטוח אם הוא מלודרמה, דרמה, קומדיה רומנטית או קומדיה שחורה. אסי לוי נפלאה, כרגיל.

וזהו. אלה הסרטים החדשים ועם הוותיקים שיהיה לנו שבוע טוב בקולנוע ושקט מחוצה לו.

Posted in גדל מסביב

ספטמבר 5th, 2017 by גידי אורשר

אני בטוח שיהודה אטלס קרא את צ'כוב. אני יודע שמירי רגב לא. היא הצהירה על כך בגאווה רבה. אני בטוח שהוא יודע מהיא אלגוריה, מהי מטאפורה. לא בטוח שמירי רגב , שרת התרבות של מדינת ישראל יודעת. אל תגידו לי חתיכת אשכנזי מתנשא כי אני בטוח שגם ארז ביטון יודע ושמעון אדף, ודן לסרי, ויצחק נבון, ודן בניה סרי, ואלי עמיר, ורועי חסן, ורוני סומק, ועדי קיסר, ואמנון שמוש (ועוד רשימה ארוכה מאוד של סופרים ומשוררים נפלאים וחשובים ממוצא מזרחי, משני הצדדים של הקיטוב הפוליטי) גם הם יודעים, כי הם אנשי ספר ותרבות והם לא מתביישים בכך.

כמי שיודע מהי אלגוריה ומהי מטאפורה מוזרה מאוד הרשימה "אני שמאלני, אך רגב צודקת בקשר ל"פוקטסטרוט" שפרסם יהודה אטלס, מהבולטים שבמשוררי הילדים שלנו על סרטו של שמואליק מעוז. רשימה שבה הוא מישר קו עם ההתקפה הבוטה של השרה הקולנית. מילא היא, לא ראתה ("אני לא צריכה לראות כל סרט שיוצא") ולא הבינה ומסלפת את הילכות הסרט, אבל הוא שכן ראה גם הוא נופל למלכודת הפטריוטיזם העיוור ומפיל איתו אחרים ?

"פוקסטרוט" מחולק לשלושה חלקים ברורים ולסרט אנימציה ועוד סצנת סיום. מצורך ברור של המנעות מספוילר לא אתאר את הסצנה האחרונה בסרט מושא התקפתם המשולבת, רק אומר שהיא אמנם מטילה צילה על הסרט כולו אך אין בה דבר שמתיחס אפילו באפס קציה של ביקורת לצהל או לחייליו. אם יש כאן איזו זעקה הרי היא מופנית לגורל האידיוטי, לסתמיות הנוראה של המקרה או למקריות הנוראה של הסתם ואולי גם לאלוהים אם יש כזה המכוון דרכי חיים. שום דבר, על הצבא.

מדוע החליטו ההיא שלא ראתה וההוא שכן ראה שהבעיה בסרט טמונה בסצנה האחרונה – לאלוהי הסקנדל פתרונים.

המדיניות המקרתיסטית של שרת התרבות מתנהלת מרגע כניסתה הרועמת לתפקיד בעזרת משושים מטעם, מרגלים שמכירים את רצון גבירתם שיוצאים לתור את הארץ וחוזרים עם פירות באושים. לעיתים די קרובות האינפורמציה לא מדוייקת. אז מה ? החברים במרכז הליכוד גם הם לא מכירים את החומרים… גם הפעם הביא מי שהביא סחורה פגומה. "לא חשוב" החליטה הלישכה של הקומיסארית, "הולכים קדימה בכל הכוח, אז מה אם הסרט מבוקש בעולם. להיפך, יותר טוב!!!"

אטלס, מאידך טוען שהוא שמאלני, כלומר מהצד המתכווץ בדרך כלל,  ולכן הוא הולך רק את מחצית הדרך :  "איני חושב שמן הראוי לחסום תקציבים ותמיכה ממסדית מסרט כזה" הוא אומר, אבל "התקרית המתוארת בסופו של הסרט אכן מוציאה את דיבת צה"ל רעה…"  . איזו תקרית – אין תקרית, איזו דיבה – אין דיבה.

משלושת החלקים של הסרט, אם יש מקום לשיח ואולי גם לדיון על משמעויות, החלק האמצעי דוקא הוא העסיסי. וכאן נכנסת המטאפורה והאלגוריה עליהם מכוון ליאור אשכנזי ועל כך מדבר בעצם הסרט. "פוקסטרוט" הוא סרט גאוני שמציג באופן ויזואלי נפלא את האנומליות של החיים שלנו בארץ אוכלת את יושביה סתם. זה סרט על כאב, על בזבוז, על הקושי לבנות מחדש את מה שנהרס. אם יש בו ביקורת היא מופנית אל מי שמדריך את מהלכיה הפוליטיים, הקיומיים, הביטחוניים, האזרחיים והצבאיים, המוסריים של מדינת ישראל והקולוניות שלה. זהו סרט שיודע לחבר באופן מופלא את האישי, האינטימי, הפרטי עם הכללי והציבורי. את התמונה הקטנה בתוך הבית פנימה עם הגדולה של המרחבים הריקים ועושה זאת לא רק בסלאלום עלילתי, אלא גם בסגנון הבימוי, הצילום והמשחק. בעוד שהחלק הראשון שתוקע מהשניות הראשונות אגרוף בבטן עד שהלשון יוצאת מהגרון החוצה, והחלק השלישי הם ריאליסטים יותר – אמנם בשני מישורים של מודעות אישית (צריך לראות את הסרט כדי להבין) החלק השני הוא מופשט. אלגוריה, מטאפורה על הטמטום של הכיבוש.

קבוצה של חיילים יושבת בשלולית במדבר, אי שם בבקעת הירדן החולית והגשומה, חיה במכולה ריקה ושוקעת (כמה סמלי) כל יום יותר ויותר בבוץ. תפקיד ששת הבחורים – להפעיל מחסום על רצועת אספלט דקה שהולכת משום מקום לשום מקום ולהרימו כל אימת שעובר גמל או מכונית פלסטינית מזדמנת. התהליך קבוע ורשום בנוהלים : עוצרים, מאירים (אם זה בלילה), מבקשים ניירות, בודקים במחשב, לעיתים מוציאים את היושבים במכונית לעמוד לצידה אפילו אם יורד גשם ומשחררים לדרכם. וכך יום ולילה ועוד יום ועוד לילה וחוזר חלילה. ובלילות החורף הקרים, בדרך כלל שום דבר לא קורה.

למרות הסיטואציה היום יומית, המטומטמת הזאת מצליח מעוז לשוות לרגעים אלה נופך אחר, קסום של מחזה אבסורד, בקט ויונסקו במיטבם. הכל הזוי, תאטרלי, מתנהל בקצב מהפנט מדגיש את הריקנות של המצב.  ואז פתאום אקשן, פחד, בהלה, יריות וארבעה פלסטינים צעירים הרוגים. ככה סתם, כמו המחסום, כמו הצעירים שיושבים בלי צורך בשום מקום. הפקודה באה מגבוה – לא יהיה כלום כי לא היה כלום. קוברים את ההוכחות מכסים את התחת. ורק החול ידע את הסוד.

מזעזע ? אולי.  מטלטל ? אולי. אפשרי ? יכול להיות ויכול להיות שלא. מטאפורי ? אלגורי ? ודאי !!!!

כל מי ששומע חדשות בשנים האחרונות ואת הקולות שעולים מלשכות שרים ורוזנים בימים האחרונים יכול להבין את הנמשל וזה בדיוק מה שמעצבן את הגברת רגב. מעוז, אם או בלי משים מדבר אקטואליה, מקדים את האומנות על האירועים האמיתיים. מהו "תיק הצוללות" אם לא ההסתרה הגדולה ? אלופים בצה"ל, דמויות מרכזיות במערכת הביטחון, מקורבים שהקיפו את ראש הממשלה ואולי גם הראש עצמו – עדיין לא גמרו לחפור. מהם הסיפורים על התנהלות בבית בבלפור שהסביבה דואגת להסתיר, סיפורים שהולכים ונחשפים ?

רגב צריכה להמשיך להסתיר כדי להמשיך ולהתקיים. אבל יהודה אטלס ? מה איתו ? הוא לא מבין את זה ? המאמר שלו  מזכיר לי את שמו של ספר שפרסם פעם "היפופוטם במרק". זה הזוי, לא הגיוני ואולי גם מתחנף. ורק כדי להרגיע אותו – הביקורות המהללות שיוצאות מהפסטיבלים בהם הוקרן הסרט בחו"ל מוכיחות ששם מבינים את הסרט כמו שצריך, בלי שום בדל של מסקנה ש"כל תועבה בצהל היא מהלך מקובל"  כדבריו או "בוא לא ניתן יד לתעמולה של הBDS " כדבריה. איזה מזל שיש BDS…

Posted in גדל מסביב Tagged with: , ,

אוגוסט 31st, 2017 by גידי אורשר

רק שני סרטים חדשים עולים השבוע על המסכים שלנו, אחרי מתקפת הקיץ והחופש ולפני מתקפת החגים והחופש. "אונה" ו"מעל החוק". להלן מבט ראשוני ולא ביקורתי על הסרטים.

"אונה" הוא דרמה אישית ומוסרית המעלה שאלות בסגנון הימים הנוראים באשר ליחסים בין אדם לרעיהו. ושוב העבר רודף אחרי שני הגיבורים כדי לטלטל את חייהם בהווה. אונה היא צעירה מאוד שהרתה לשכן ממול המבוגר ממנה בשנים רבות. לאחר שהסיפור התגלה והשכן נשפט למאסר ארוך שנים, הוא נעלם מחייה והיא לא הפסיקה לחפש אותו באובססיביות. כאשר היא מגלה אותו לבסוף – הוא הקים כבר משפחה חדשה. המפגש המחודש, מפתיע אותו מאוד, מעלה שאלות באשר לחייה מאז, לתוקפה של מערכת היחסים הנוכחית שלו ולקשר שעדיין לא ניתק לגמרה. רוני מארה ובן מנדלסון בתפקידים הראשיים.

"מעל החוק" גם הוא במידה מסויימת סרט של חשבון נפש, אך שונה לחלוטין באופיו. להלן סרט פעולה ומתח שמביא את סיפורו של ג'ייקוב, אסיר משוחרר שנשאר כבול לצרכיה של הכנופיה שנתנה לו חסות בכלא. הוא, שהיה כלכלן מצליח ובעל אמצעים נשפט לעשר שנות מאסר בגין תאונת דרכים קטלנית בה היה מעורב כשנהג בשכרות וחבר לכנופיה האלימה שהגנה עליו בכלא, אולם דרשה ממנו המשך שיתוף פעולה לא חוקית גם לאחר השחרור. האיום – פגיעה במשפחתו במידה ולא ישתף פעולה.

וזהו – אלה הסרטים החדשים ועם הוותיקים שיהיה לנו שבוא טוב בקולנוע ושקט מחוצה לו.

Posted in גדל מסביב

אוגוסט 31st, 2017 by גידי אורשר

 

כשבועיים לפני חגיגת ה"אופיר" של האקדמיה הישראלית לקולנוע ובמסגרת מאמצי הקידום לתוצרת הקולנועית הישראלית שהשנה, כנראה שוב חוזרת לפסים הנכונים עם שורה של סרטים נפלאים, יתקיים ביום רביעי ה – 6 בספטמבר ברחבי הארץ "יום הקולנוע הישראלי 2017".

האירוע יקיף את כל רשתות בתי הקולנוע ברחבי הארץ ובמהלכו יקדישו בתי הקולנוע את המסכים רק לסרטים ישראליים חדשים. כך יוקרנו 33 סרטים ממיטב הקולנוע הישראלי לשנת 2017,  חלקם יוקרנו בהקרנות בכורה חד פעמיות, וזאת במחיר של 10 שקלים בלבד לכרטיס, במהלך שיוכל להעמיק את הקשר שבין הקולנוע הישראלי לקהלו המיידי.

כך יזכו הצופים לצפות לראשונה בסרטים המועמדים לפרס "הסרט הטוב ביותר" בטקס "פרס אופיר" 2017, שייערך ב-19 בספטמבר ויועבר בשידור חי בערוץ 10 מהמשכן לאמנויות הבמה באשדוד.

זאת השנה הרביעית בה נערך "יום הקולנוע הישראלי", בשנה שעברה הגיעו באותו יום לבתי הקולנוע למעלה מ-100,000 איש, חלקם צפו במספר סרטים. השנה תושק מסורת חדשה במסגרת חגיגות "יום הקולנוע הישראלי": התאחדות ענף הקולנוע תעניק אות הוקרה ליוצר קולנוע (במאי/ת, תסריטי/ת, שחקן / שחקנית, מפיק /ה) אשר למעלה ממיליון צופים ראו את סרטיו. אות ההוקרה הראשון יוענק לאבי נשר, עבור תרומתו לתעשיית הקולנוע הישראלית ומכירה של למעלה מ- 1,000,000 כרטיסים בבתי הקולנוע (בין סרטיו: "הלהקה", "דיזינגוף 99", "סוף העולם שמאלה", "הסודות", "החטאים", "פעם הייתי", "פלאות").

להלן שמות 33 הסרטים החדשים שיוקרנו במהלך היום :

אווה במאי:  חיים טבקמן

אזימוט במאי :  מייק בורשטיין

אינרציה במאי: עידן חגואל

אנטנה  במאי: אריק רוטשטיין

בין העולמות במאית: מיה חטאב

בית בגליל במאי:  אסף סבן

ג'סטה  במאי:  קובי מחט

געגוע במאי: שבי גביזון

דרייבר  במאי: יהונתן אינדורסקי

האופה מברלין במאי: אופיר ראול גרייצר

הבן דוד  במאי: צחי גראד

הדרישה   במאי: משה זאבי

הדרך לאן  במאית: מיכל בת אדם

היער שהיה  במאי: גיא רז

הלומים  במאים: ארז מזרחי וסהר שביט.

המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה  במאי:  גלעד אמיליו שנקר

העדות  במאי: עמיחי גרינברג

ואז היא הגיעה  במאי: רועי פלורנטין

זוג יונים במאי: דובר קוסאשווילי

כמעט מפורסמת  במאי: מרקו כרמל

לא פה, לא שם  במאית: מייסלון חמוד

להציל את נטע  במאי: ניר ברגמן

מבצע ביצה במאי: אלון גור אריה

מדינת הגמדים  במאי:  יניב ברמן

מוטלים בספק  במאי:  אלירן אליה

מועדון החנונים-הסרט במאי: ירון ארזי

מכתוב  במאי:  עודד רז

מסתור  במאי: ערן ריקליס

משפחה  במאית:  רוני קידר

סיפור אהבה ארץ ישראלי במאי: דן וולמן

פוקסטרוט  במאי:  שמוליק מעוז

פיגומים  במאי:  מתן יאיר

רוח חדשה  במאי:  דורון ערן

 

 

Posted in גדל מסביב Tagged with:

אוגוסט 27th, 2017 by גידי אורשר

13 סרטים ישראלים עלילתיים חדשים – מתוכם 9 סרטים בתחרות הרשמית, 9 סרטים ישראלים תיעודיים חדשים מתוכם 7 סרטים בתחרות הרשמית ו-  42 סרטים קצרים וסרטי אנימציה ו- 10 סרטי יצירה צעירה יוקרנו  השנה, במסגרות השונות של הקולנוע הישראלי בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-33 , חיפה. פרסום ראשון.

תחרות הקולנוע הישראלי העלילתי:

  1. אווה – Ewa

בימוי: חיים טבקמן
מפיקים: דוד זילבר, רונן בן טל, אווה פושצ'ינסקה, משה אדרי, לאון אדרי, קריסטינה לארסן, הנקה ואן דר טאס
תסריט: חיים טבקמן, עמית רון
משחק: אבי קושניר, אפרת בן צור, גיל פרנק, אריה הספרי, גאיה שליטא כ"ץ  

יואל, הנשוי לאווה, הוא צבר חזק ושקט. כשהכירו, אווה הייתה פליטה צעירה, תלושה ופגיעה. יואל התאהב בה ופרש עליה את חסותו. בעיניו אווה תמיד תהיה מסתורית ובלתי מושגת. יואל לא מבין ולא מעז לשאול איך שרדה את השואה. בקשר ביניהם יש אהבה גדולה, אך גם סוד גדול. יום אחד, תוך כדי סידור מחסן ביתם, מוצא יואל מסמך המעיד שבבעלותו דירה שעל קיומה לא ידע. מתוך מודעות לפרטיותה של אווה מחליט יואל לבדוק את הנושא בדיסקרטיות. בדיקתו תשנה את חייהם לתמיד.

 

  1. אל תשכחי אותי – Don't Forget Me

בימוי: רם נהרי
מפיקים: יפעת פרסטלניק, ורוניק זרדון, כריסטוף פטסהאוזר
משחק: ניתאי גבירץ, מון שביט, כרמל בתו, רונה ליפז מיכאל

זהו היום הטוב ביותר בחייו של ניל – חבר הציע לו להצטרף ללהקת הגאראז׳ המצליחה שלו. זהו היום הגרוע ביותר בחייה של תום – היא מאושפזת במחלקה להפרעות אכילה, המחזור שלה הופיע מחדש, וזה אומר שהיא השמינה. מפגש מקרי בין השניים מוליך לכך שניל מסייע בבריחה של תום מבית החולים. יחד הם נמלטים ממוסדות, משפחות וציפיות חברתיות.

 

  1. בית בגליל – Outdoors

בימוי: אסף סבן
מפיק: אסף סבן
תסריט: אסף סבן
משחק: נועה קולר, אודי רצין, ישי גולן, עירית גדרון, ורד פלדמן, יוסי עטיה, לאורה ריבלין, גדליה בסר, אוהד קנולר, שירי בן-כהן, ג׳וי ריגר, צחי הלוי, זאב טנא, עומר עציון, נטע שפיגלמן

הזוגיות של גילי ויערה נקלעת למשבר על רקע החלטתם לעזוב את העיר ולבנות בית ביישוב קהילתי בגליל. בעוד בית חלומותיהם נבנה ומתגשם במציאות, הרעיון של ביתם המשותף הולך ומתערער ויסודות הזוגיות שלהם הולכים ונסדקים.

      4. הבן דוד – The Cousin

בימוי: צחי גראד
הפקה: אהוד בלייברג, צחי גראד
תסריט: צחי גראד
משחק: צחי גראד, עלא דקה, אסנת פישמן

בוקר אחד בשעה מוקדמת, אוסף נפתלי (48, נשוי+2, שחקן ויוצר) פועל ערבי בשם פאהד, לשיפוץ הסטודיו שלו, צמוד לביתו בישוב כפרי במרכז הארץ. באותו בוקר, מותקפת נערה בישוב וחשדם של אנשי הכפר נופל על פאהד. נפתלי יוצא להגנת הפועל ולהגנת השיפוץ שלו עליו הוא חולם מזה זמן רב, אלא שהמציאות גדולה על נפתלי והוא מתקשה להתמודד עם לחצי הסביבה. במהלך יממה אחת הולכים חייו ונפרמים: השיפוץ לא מתקדם, פאהד בסכנה אמתית, פגישה חשובה משתבשת, הוא רב עם אשתו ועוד.

 

  1. מונטנה – Montana

בימוי: לימור שמילה
מפיק: חיליק מיכאלי, אברהם פרחי, תמי ליאון, משה אדרי, לאון אדרי
תסריט: לימור שמילה
משחק: נועה בירון

בעקבות הבשורה על מות סבה מחליטה אפי (30) , לחזור לעכו עיר הולדתה לחלוק לו כבוד אחרון. כשאפי מגיעה לעיר ורואה את בית ילדותה, משהו דוחף אותה לעלות ולראות איך נראה בית ילדותה כיום. האישה שפותחת לה את הדלת זוהי קרן (40), מורה ממלאת מקום, נשואה ואם לשניים, החיבור ביניהן קורה מיד ואפי וקרן מוצאות עצמן מתאהבות אחת בשנייה. סיפור האהבה משאיר את אפי בעיר שכבר שכחה וכך היא מוצאת עצמה נשאבת למשפחתה בחזרה. כשאפי פוגשת  את מאיה (8), בתה של קרן, היא מגלה מה גרם לה לעזוב את העיר לפני כל כך הרבה שנים. דרך סיפור האהבה בין שתי הנשים, תסגור אפי חשבונות ישנים עם דודה יוסי (50) שוטר מוכר ואהוב בעיר.

  1. המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה

Madam Yankelova's Fine Literature Club

בימוי: גלעד אמיליו שנקר
מפיקים: מרק רוזנבאום, מיכאל רוזנבאום, יונתן רוזנבאום
תסריט: גלעד אמיליו שנקר, יוסי מאירי
משחק: קרן מור, יפתח קליין, חנה לסלאו, רזיה ישראלי, אניה בוקשטיין, אלכס אנסקי, טוביה צפיר, ליא קניג

אגדה אפלה. "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" הוא מועדון ספרותי סודי לנשים בלבד, שחרט על דגלו את שנאת הגברים ושהמוטו שלו הוא שאין אהבת אמת בעולם. בכל שבוע חברות המועדון מתחרות זו בזו על גביע "אשת השבוע" – מי הצליחה להביא לפגישת המועדון את הגבר האטרקטיבי ביותר. בסוף הפגישה שמתחילה כערב ספרותי, הופכים הגברים לקורבנותיהן. כשסופי פוגשת ביוסף, מועמד מושלם לניצחון בתחרות המועדון, עולמה מתערער. כעת היא חייבת להחליט בין נאמנותה למועדון, שהוא כל חייה, לבין הסיכוי האחרון שלה לאהבת אמת.

  1. מוצא אל הים – Low Tide

בימוי: דניאל מן
מפיקים: איתי תמיר, אילן ג'רארד
תסריט: דניאל מן
משחק: גל הויברגר, סוזן גשוונדטנר, אמנון וולף, ערן איווניר, עומר גולדמן, חגית דסברג, עידו גדעון, עמית בר עם, עמית ברלוביץ'

יואל מחליט לא להתייצב לשירות מילואים בעזה, אך זו לא הצרה היחידה שלו. נישואיו עם אשתו סיגל בצרות, אביו נפטר מהתקף לב והוא פוטר מעבודתו כמורה להיסטוריה בגלל בעיה בלתי צפויה עם הצהרת בלפור. הוא עומד בפני צומת דרכים: האם לנסות ולתקן את חייו הקודמים או למצוא דרך להתחיל שוב במקום אחר, כשנדמה שכבר לא נותרה תקווה.

  1. העדות The Testament

בימוי: עמיחי גרינברג
מפיקים: יואב רועה, אורית זמיר
מפיקים שותפים: סבין מוזר, אוליבר ניומן
תסריט: עמיחי גרינברג
משחק: אורי פפר, רבקה גור, חגית דסברג שמול, אורי יניב, אורנה רוטברג

יואל (אורי פפר) הוא היסטוריון, חוקר שואה, הנלחם בהכחשת שואה ונמצא בעיצומו של דיבייט בינלאומי סביב פרשת טבח של יהודים שהתרחשה באוסטריה בשלהי מלחמת העולם השנייה. במהלך חקירת הפרשה, הוא נחשף לעדות חסויה שמרסקת את זהותו ואת אורח חייו. יואל מבין שחשיפת האמת, מוליכה אותו אל דרך שממנה אין חזרה. כהיסטוריון שמחויבותו לאמת היא מוחלטת, יואל ממשיך בחקירה בכל מחיר.

 

             9.  פוקסטרוט Foxtrot

בימוי: שמוליק מעוז
מפיקים: איתן מנצורי, ויולה פיוגן, מיכאל וובר, צ׳דומיר קולר, מארק באשט, מישל מרקט, יהונתן דובק
תסריט: שמוליק מעוז
משחק: ליאור אשכנזי, שרה אדלר, יהונתן שיראי

'פוֹקְסְטְרוֹט'  הוא ריקוד של אדם עם גורלו. הסרט מספר על משפחה שמתפרקת ומתאחה, על אהבה שמתמודדת מול כאב, על קבלה, על השלמה ועל הפער בין הדברים שבשליטתנו לבין אלו שאינם. סיפור עם תקווה.

סרטים ישראלים עלילתיים מחוץ לתחרות

אף אחד – ONE-NO
בימוי: לב פרודקין
משחק: סלבה ז'ולובוב, נטליה וודובינה, ליזה בויארסקיה, ג'ורג' מרצ'נקו, אלכסיי אגרנוביץ', דימה סובה, אלכסנדר פקליסטוב, סופיה קשטנובה

אגדת המלך שלמה – The Legend of King Solomon
בימוי: חנן קמינסקי
קולות: עודד מנשה, עדן הראל, חנה לסלאו, אורי לייזרוביץ, אורי פפר, רות אסרסאי, אלברט כהן, גלעד קלטר, אוהד שחר

אזימוט – Azimuth
בימוי: מייק בורשטיין
משחק: יפתח קליין, סמי שייח

סרט הנעילה של פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה- 33 , חיפה

מסתור – Shelter
בימוי: ערן ריקליס
משחק:, גולשיפטה פרהאני, נטע ריסקין, דורייד לידאווי, יהודה אלמגור עם האלוק בילגינר, ליאור אשכנזי


תחרות הקולנוע הישראלי התיעודי:

ארץ זרה Foreign Land    שלומי אלדר
ג'וזף וג'וזפין –Joseph & Josephine  רונית טיאר
דיבוקים – Dibukim  רם לוי
חדר ריק – Empty Room  שירלי ברקוביץ'
מגידו – Megido   איציק לרנר
שמנה I’m Fat   הלית לוי
תאוות בשרים –   אבנר מצליח

סרטים תיעודיים מחוץ לתחרות:

מגירות הזיכרון –  Drawers of Memory  – בוריס מפציר
בחזרה לארץ האבות – Back to the Fatherland  – קאת רוהרר, גיל לבנון

פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה- 33 בחיפה יתקיים בחול המועד סוכות  5-14 באוקטובר מופק ע"י אתו"ס – החברה לאמנות תרבות וספורט חיפה , המנהלת אמנותית – פנינה בלייר.

 

Posted in גדל מסביב Tagged with:

אוגוסט 27th, 2017 by גידי אורשר

בעקבות ויכוח שהתפתח בפייסבוק בעיניין החלטת הנהלת האקדמיה לכלול את "ליליאן – משוררת" במסגרת הסרטים התעודיים בתחרות אופיר המתממשת עלינו לטובה, להלן כמה הרהורים באשר לתוקפה של ההחלטה ואולי גם קצת על קולנוע תעודי, עלילתי ועל הרווח ההיברידי בניהם. קצת ארוך ולא אקדמי, אבל העולם הוא מבולבל ממילא…

בהתחלה זה היה פשוט. האחים לומייר , צמד יצרני מכשירים אופטיים, כיוונו מצלמה מתוצרתם אל מול פתח בית החרושת שלהם בליון ותעדו את הפועלים יוצאים ממנו אחרי יום עבודה. בסדרת הסרטים הראשונה בהסטוריה היה גם תעוד של תינוק המשפחה אוכל לו ארוחת בוקר בחצר הבית כשברקע נעו צמרות העצים, עשרות צלמים שמגיעים לכינוס שלהם בו הוצגו התמונות הנעות, רכבת שנכנסת לתחנת רכבת, חבורת אנשים שותה בירה ומשחקת קלפים ותעוד הריסה של קיר בבית החרושת. אלה היו הפעמים הראשונות שבהן התערבה הטכניקה כדי להנציח ולרשום באופן המדוייק ביותר את המציאות ולאפשר לאנושות לשחזר רגעים אלה שוב ושוב  ולהפיצם.

אח"כ הגיע מלייס הקוסם הגאוני ואיש במה שהבין, כתוצאה מכשל טכני, שאפשר לנצל את היכולת של הקולנוע לרשום במדוייק את המציאות כדי לשבור אותה, להתערב בה ולשנות אותה, לספר סיפור ולערער את אחדות המקום, הזמן והעלילה – שלושת הקודשים של התאטרון הקלאסי. בעזרת סטופ פריימים, ג'אמפ קאטים, פוטו מונטאז'ים ואנימציה הוא לקח את הצופים למסע בתוך האדמה וגם לטיסה לירח עוד לפני שהאחים רייט הצליחו להמריא לגובה של חצי מטר מעל הקרקע.

שלושת האנשים הללו – לואי אוגוסט וג'ורג' הגדירו בעבודות שלהם את שתי הזרועות הבסיסיות של הקולנוע עד היום : קולנוע תיעודי המתעד עובדות ואירועים שהתרחשו וקולנוע עלילתי שבונה מציאות מקבילה על מורכבויותיה ופניה הרבות. הלומיירים הפכו את זה לתעשיה – עם פרישת רשת של צלמים בכל העולם שהביאו לפריז את החדשות מקצווי תבל ומלייס המשיך לקולנוע של מדע בדיוני וסרטי אימים עד לפשיטת הרגל שלו, פרישה מעולם הקולנוע ומוות עלוב. אבל המורשת שלו הניבה עולם שלם של עשיה מרתקת וחשובה.

ולפני שאנחנו סוקרים כאן משמרות מעובים של עבודות לכאן ולכאן המתקרבות ומתרחקות חליפות זאת מזאת דרך האקספרסיוניזם הגרמני, הסוריאליזם הצרפתי, הניאוריאליזם האיטלקי, הגל החדש הצרפתי, הגל החדש הגרמני, הדוגמה הדנית וכמובן הקולנוע הלאומי ובראשו האמריקאי – מטעם הקולנוע העלילתי, או הקולנוע וההגדרות של גרירסון האנגלי ופלהרטי, סרטי התעמולה המרשימים של לני ריפנשטאל והסינמה וריטה של הסיפורת התעודית (אל דאגה, לא נעבה את הדיון ההסטורי כאן, במסגרת הזאת), נבהיר שהסיבוכים התחילו כבר בשחר הסינמה.

למשל : את הסרטון של הלומיירים עם הפועלים שיוצאים מהמפעל הם צילמו שלוש פעמים. פעם אחת תעודי ובשתיים האחרות, חודשים אחרי – באופן יזום, עם אקשן וקאט. ודוקא הגרסה השניה העלילתית הפכה להיות המייצגת את התעודי. הלאה : את הפריצה לארמון החורף בסנט פטרסבורג שציינה את שיאה של המהפכה הרוסית של 1917 צילם אייזנשטיין בסרט "אוקטובר – עשרת הימים שזעזעו את העולם" ב 1927, עשר שנים לאחר המהפכה והסרט כולו היה שיר הלל לאירועים ששינו את פני העולם. עד היום משתמשים בצילומים הללו כהדגמה תעודית של ימי המהפכה. וגם לנו יש מקרה משלנו : הסרט "ששת הימים" (1968) של אלפרד שטיינהרט ויגאל אפרתי המאגד ראיונות עם ראשי המטכ"ל, קטעי יומני חדשות מהארץ, מארצות ערב ומהעולם כולו שסבבו את מלחמת ששת הימים והיה לגרסה הרשמית של מדינת ישראל על ימי המלחמה כלל שחזורים של קרבות בהשתתפות חיילי צהל כסטטיסטים בעבודה מבויימת למשעי. הקטעים הללו, למשל הקרבות על שחרור ירושליים מוקרנים כדוקומנט אמיתי כל יום עצמאות…

לא היינו נדרשים לטבילה הזאת בזרמי העבר אלמלא ויכוחים שהחלו להתפתח לאחרונה על כמה מההחלטות של הנהלת האקדמיה באשר לזיהוי והשתתפות של כמה סרטים בתחרות "האופיר" והגדרת הקטגוריות להן הם שייכים. נפקס את הדיון על הסרט "ליליאן, משוררת" של הבמאים אילן פלד ויאיר קידר, סרט שנתבקש להחלטת ההנהלה האם הוא תעודי או עלילתי. חייב לאמר כאן בגילוי נאות שאני חבר הנהלה, הייתי בישיבה בה התנהל הויכוח ונפלה ההחלטה לאשר את הסרט כתעודי. אני הצבעתי נגד. לדעתי הסרט, כמו כל סרט מוקומנטרי הוא בהחלט עלילתי למהדרין למרות צבעי ההסוואה הז'אנריסטיים שלו.

"ליליאן – משוררת" הוא סיפורה של המשוררת המזרחית ליליאן לוי, שנדחתה ע"י הממסד בישראל וברחה לפריס. הסרט הוא פרק ראשון מתוך פרויקט הביוגרפיות המוקומנטרי "נעלמות", העוסק בסוגיית הדרה וקיפוח של אמניות מקבוצות מיעוט בחברה הישראלית. בסרט, המרתק והמשעשע והנוגע ללב מנסים פלד וקידר ללכת בעקבות הביוגרפיה של הזמרת-משוררת שנולדה בעירק, עלתה לארץ בשנות החמישים, לא מצאה את מקומה כאן ועזבה לפריז שם פגשה את בעלה האמרגן שקידם אותה לקריירה בין לאומית. אולם למרות הפרסום היא נשאה כל הזמן את כאב הקיפוח, הנידוי שעלה גם משיריה פורצי הדרך, עד לסוף הטראגי הצפוי. הסרט בנוי מראיונות עם אנשים שפגשו אותה במהלך הדרך, הכירו אותו, הושפעו משירתה ומהבזקים של קטעי קולנוע ישנים לטובת הרקע ההסטורי.

הכל נפלא חוץ מדבר אחד – לא היתה מעולם לילאן לוי. היא דמות פיקטיבית שהומצאה ע"י הבמאים והעדויות המובאות בסרט – כולן פיקציה ורובן מבוצעות ע"י שחקנים.

ז'אנר הכלאיים "מוקומנטרי" נולד לטלויזיה מאכלת הכל אחרי כמה וכמה אירועים קולנועיים שהפכו לנכסי צאן ברזל ואפילו לא ידעו שהם כאלה. הגדול מכולם הוא כמובן "האזרח קיין" של אורסון וולס, סרט מתחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת, השתעשעות שהפכה להיות במשך שנים לתופעה ולסרט שנחשב כטוב בכל הזמנים. וולס מנסה ללכת כאן בעקבות איל התקשורת צ'ארלס פוסטר קיין בסרט תעודי שעוקב אחרי חייו של הטייקון ומנסה לבדוק למה התכוון במילתו האחרונה "רוזבאד". הסרט הבנוי כסרט תעודי, תחקיר שמקיף את חייו של האיש הגדול מהחיים, משחזר פרקים אחדים מחיים אלה משכנע ומרתק – שלא לאמר גאוני, אבל הוא כולו פיקטיבי. לא היה צ'ארלס פוסטר קיין, למרות שדמותו עוצבה במימדיו של איל התקשורת האמיתי רנדולף הרסט. הרסט עצמו שנא את הסרט ועשה הכל כדי לגנוז אותו. ללא הצלחה.

עוד דוגמה – "זליג" של וודי אלן. גם כאן, סרט עלילתי שבנוי כמו סרט תעודי העוקב אחרי חייו של איש הזיקית וסיפור אהבתו לפסיכולוגית שלו בשרות הציבורי. כל כך עלילתי היה הסרט שהצלם גורדון וויליס צריך היה להתאמץ כדי להשוות את הצילומים שלו באמצע שנות ה- 80 לאיכות הקולנוע בשנות ה- 20.

את ההתגבשות למושג קיבל הז'אנר בסרטו של רוב ריינר "ספיינאל טאפ" כסרט תעודי כביכול על להקת רוק כבד ואנשיה דוגמאת "סגול כהה" ו"לד זפלין" שהומצאה לצורך צילומי הסרט. "ספיינאל טאפ" היה פרודיה על שורה של סרטים תעודיים דומים שראו אור באותה תקופה (אמצע שנות השמונים) והציע סאטירה על ההתנהלות של חברי אותן להקות וקהל המעריצים שלהם. ריינר הגדיר את הסגנון "מוקומנטרי" שזה שילוב של MOCK  ללעוג ו DOCUMENTARY  תעודי. חיבור דיאלקטי – לוגי של שני המושגים מעלה את התובנה הבלתי נמנעת – סאטירה. עלילתי וסאטירי.

ההתערבות של הטלויזיה שמעולם העדיפה את הצרכים הכלכליים על אלה האמנותיים והתאורטיים זרקה לבריכת המושגים את ה"דוקו-ריאליטי", תחפושת למצעד תוכניות מתוחקרת, מלוהקת, ערוכה ומתוסרטת שהותירה רושם, בעיקר אצל ההדיוטות שמדובר בהתנהלות מקרית וריאליסטית אותנטית. הוסיפו לזה את ההתרחבות הטריטוריאלית של הקולנוע והמסת הגבולות בין הז'אנרים – מה שנקרא היום קולנוע היברידי והרי לכם אופציה לבלבול תחומים.

כותב לי יאיר קידר בשיחה שהתפתחה בפייסבוק בנסיון להסביר מדוע הסרט הוא בכל זאת תעודי (מקווה שזה בסדר לפרסם את זה כי הפייס הוא ממילא כיכר השוק וכולם יכולים להכנס ולקרא) : "כל המשתתפים, וביניהם שחקנית אחת – קרן מור – שהיא עצמה עצמה ולא דמות – קיבלו שורה והתבקשו להמציא את העלילה תוך כדי זה שהם מסתמכים על דמות מתוך עולמם. כלומר על דמות אמיתית. לדוגמה – המשוררת אמירה הס דיברה עם חברת הילדות שלה ריטה והחליפה את השם לליליאן וכך הלאה. לפיכך מדובר על דמויות אמיתיות, פיסות חיים אמיתיות, שהושלכו על ליליאן עצמה. זה חלק הארי של הסרט. זה היה התרגיל שלנו בסרט הזה – ליצור אמת תעודית מתוך הרבה עולמות, מתוך הרבה סיפורים אמיתיים, ולחבר אותם בפאזל ליצירת דמות אחת. זהו תרגיל, זו היתה מעבדה, ועל זה נוספו המצאות כגון הדמות של אילן ושירים שכתבנו עוד ועוד. אני לא בטוח שסך הכל הוא רציונלי כלל. וכעת השאלה – האם התוצאה רוב מרכיביה הם עלילתיים, תיעודיים, נסיוניים, אף לא אחד מאלה? האם קלה התשובה? האם קלה האצבע על ההדק? אני חושש שכן. ואני מוציא כאן את "נעלמות" מהמשוואה."

אני עניתי, בין השאר : "הבעיה היא בז'אנר. ואני אומר שוב – זה שמדובר בדמות שנושאת את המרכיבים של זמרת מזרחית ומהסרט עולה שהיוצרים מכירים את הרקע הכללי – זה לא עושה אותה דמות אמיתית. היא עדיין דמות פיקטיבית. עכשיו – אפשר לעשות סרטים תעודיים על דמויות פיקטיביות : סרט על השפעתו של סופרמן על בני השש והשבע, למשל. אבל אז החומרים חייבים להיות אותנטיים. הילדים המרואיינים, אכן יש להם דעה וכתובת, המומחים שמנסים לאפיין את התופעה ולמקם אותה במרחב תרבותי מדברים כתוצאה מנסיון או מחקר. זה בסדר. אבל במקרה שלך כל זה לא קיים. כל המשתתפים, חלקם שחקנים מוכרים מדברים על דמות שהם לא הכירו ובודאי לא יחליפו עליה דיבור במפגשי יום השישי שלהם. גם לא יספרו עליה לנכדים. כי היא לא קיימת. אתה אמנם משתמש פה ושם בחמרים דוקומנטאריים, אבל עיקר הסרט היא פיקציה. עלילה מומצאת. ואפילו אם העלילה מצביעה ומזכירה מקרים אמיתיים, ואפילו היא מרגשת ונפלאה – זה לא דוקומנטארי. במחשבה שניה, בעיניין הדוגמה של הסרט על סופרמן. אם הילדים והמומחים האקדמאים ידברו בסרט על סופרמן כדמות אמיתית שהכירו – זאת סיבה לאישפוז…"

אז מה יש לנו עכשיו, להלן הספקטרום (רשימה חלקית בעולם ההולך ותופח כל רגע)  : סרטים תעודיים עליהם אין ויכוח המתעדים תופעות עולמיות ואישיות שהתרחשו או מתרחשות, סרטים דוקו- אקטיביים המתעדים בעיקר תזות של היוצרים ומשתמשים בחלק מקוטב של מהמציאות כדי להוכיח טענותיהן (סרטי התעמולה של מייקל מור כדוגמה לכאלה), סרטי דוקו – דרמה שממחיזים פרקים מחייהם של דמויות עליהן מדבר הסרט (בעיקר מדינאים, אמנים, סלבריטאים לסוגיהם), סרטים מוקומנטרים – ז'אנר שהחל כפרודיה (ראה גם הדמויות ב"ארץ נהדרת") מתפרץ מהטלויזיה ומקבל ציביון רציני ייותר עם התבססותו בחלל המתרחב של הז'אנר, סרטים עלילתיים המבוססים על מקרה אמיתי – זה בעצם לא משנה שהסיפור אכן התרחש, מה שחשוב זה איכות הסרט ומבניהו הדרמטי, סרטי עלילה פשוטים וסרט פנטסיה. ובין כל אלה מסתובבים להם ההיברידים, מה שזה לא יהיה לעזאזל.

עולם מסובך, אכן…

 

Posted in גדל מסביב Tagged with: , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: