Category: גדל מסביב

מאי 21st, 2017 by גידי אורשר

האמנות המודרנית זוכה למכה קלה על הישבן בסרט שמחזק את תאורית בגדי המלך החדשים על "הקונספטואלית" , דוקא סרט משעשע מאוד, גודאר זוכה למכה קשה בתדמית בסרט על פי זכרונותיה של גרושתו והממשלה הצרפתית מוטחת ברצינות בסרט המחזיר אותנו לשנות ה -90 של חוסר המודעות לסיכוני האיידס והפעילות של קבוצת צעירים שהחליטה לשנות את היחס. עוד יום בקאן.

מי אמר שאין גם חיוכים על המסך הגדול בתחרות של פסטיבל קאן. מי אמר שכל הסרטים רציניים, כואבים, מתקני עולם. נכון, הרוב הם כאלה באירועים נוצצים ויוקרתיים כמו הפסטיבל הזוהר מכולם, המדגישים את הפער שבין הנושאים העלילתיים על דווייו, כאביו וצערו של עולם והאמצעים הבזבזניים המושקעים בנסיונות למכור אותם. מסיבות, יכתות, ארוחות מפוארות…

על הצביעות האנושית והבלוף של האמנות, בעיקר המודרנית מספר לנו רובן אוסטלונד השוודי בסרט שהוא מציג כאן "THE SQUARE". אם יש אמנות מודרנית והפטפוטים התיאורטיים שמחזיקים אותה בחיים, אחרי הסרט הארוך, שעתיים וחצי, היא תשב בפינה נזופה ומבויישת ואנחנו נעבור לפניה עם אצבע משולשת זקופה והמון סיפוק וחיזוקים של הדיוטות מן הישוב. אכן, בגדי המלך החדשים הקונספטואלית הזאת.

הסרט משרטט בשורה של אפיזודות שיש בניהם קשר עלילתי די רופף את דברי ימיו הספורים בתפקיד של מנהלו החדש של המוזיאון הלאומי השוודי שמשתנה בין לילה והופך למוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית. עבודה אחת, למשל המוצגת כבר לפני הפתיחה מורכבת מכעשר ערמות של חצץ המפוזרות באולם ענקי, שכולו לבן. ושומרת אחת מוצבת להשגיח שאיש לא יגיע לצלם, למשל. השינוי מתבטא בשני אופנים בולטים. האחד – סילוקו של הפסל של המלך על הסוס המוצב על כן מוגבה במרכז הכיכר שלפני המוזיאון. הפסל מונף לאויר אבל מפאת כובדו הוא נופל ומתרסק.

שינו נוסף הוא מיצג שאמור להיות מרכזה של התערוכה החדשה – מרובע של 4 מטרים על 4 מטרים המוצב במקום הפסל ובתוכו פלקטה שמסבירה כי בתוך המרובע – כולנו שווים וצריך להאמין ולעזור זה לזה. התערוכה, שזה המוטו שלה נטועה בסרט שמוכיח לנו שכל התזות והתאוריות והכוונות הן רק משחק ציני ובורגני המתנפץ אל המציאות שהיא בעצם קשה ואכזרית הרבה יותר. וכמו בפסטיבל קאן שבו האמנות עטופה בבזבוז ראוותני כך גם האמנות במוזיאון, כולה למעשה העמדת פנים.

אוסטלונד בונה שורה של מערכונים, חלקם מצחיקים מאוד וחלקם קצת פחות שמתקשרים לכמה סיפורים מקבילים שהמנהל החדש של המוזיאון מחבר בניהם. הוא מסתבך עם גניבה של הטלפון הנייד שלו ושל ארנקו, מסתבך עם נסיונות להחזיר לעצמו את הרכוש הגנוב, מסתבך עם עיתונאית צעירה שמראיינת אותו ומנסה אח"כ לגנוב ממנו זרע, הוא מסתבך עם התורמים של המוזיאון, עם סרט תדמית שערוריתי שנעשה ביוטיוב לקידום התערוכה, מסתבך עם הבנות הצעירות שלו, עם מיצג מצמרר בפתיחת התערוכה ולבסוף גם עם ההנהלה והעיתונות שמסביבו.

להלן סטירה משעשעת על הבורגנות, על האמנות שאיננה אמנות, על הציות העיוור ועל הפער שקיים או לא קיים בין אלה שיש להם ואלה החיים בזבל.

הצרפתים איכלסו היום פעמיים את המסך של התחרות. בבוקר היה זה רובין קאמפילו בסרט שדובר בו רבות לפני ההקרנה "120 דפיקות לב בדקה", סיפור על קבוצות הפעילים למען המלחמה באיידס בשנות ה 90 בצרפת. גיבורי הסרט הם אנשי החבורה הלוחמנית של ACT UP שניסו להביא את הצורך בהתיחסות רצינית למגפת הHIV ומעורבות מחייבת יותר של השלטונות וחברות התרופות לאיום הקיומי על מה שנראה בתחילה כקבוצות שוליים אבל הלך ותפח והפך לאיום קיומי כמעט. פעולותיהם כללו הפגנות, ארגון מצעדים, פריצות לאירועים ציבוריים, לבתי ספר, למשרדי חברת התרופות, התזת דם סינתטי, פיזור פליירים והרבה הרבה ויכוחים בתוכם על דרכי הפעולה שלהם.

קאמפילו עוקב אחרי האירועים הללו, מציף אותנו בים של דיבורים, צעקות, ריבים ופיוסים אבל גם מציע רגעים אינטימיים ביחסים בין שני צעירים, האחד חולה באיידס, נכנס איתם לתוך המיטה ונשאר איתם גם ברגעים הקשים של פרידה כואבת מהחיים. הסרט שנשמע עמוס מידי בחלקו הראשון, מתמתן בשלביו המאוחרים ולמרות אורכו (כן גם כאן הסרט גולש לאורך של כשעתיים וחצי) הוא משאיר טעם של אמירה חשובה וצורך לקחת אותו בחשבון בהחלטות הסופיות של חבר השופטים.

בסרט השני עושה קאן את החשבון עם אחד האלילים של הקולנוע הצרפתי – ז'אן לוק גודאר בסרטו של מישל הזאנאויציוס ("הארטיסט") "LE REDOUTABLE ". הסרט מבוסס על האוטוביוגרפיה של אשתו לשעבר של גודאר אן וויאז'מסקי שלא חוסכת ממנו חיצי בייקורת. והזאנויציוס אחריה. הסרט מתחיל בדיוק היכן שאני, באופו אישי החלטתי שאני וגודאר כבר לא, בסרט "הסינית" שבו השתתפה הגברת הצעירה מהבמאי בלמעלה מעשרים שנה. זאת היתה נקודת המפנה גם בקריירה של מי שהיה עד אז הגאון המוכרז של הגל החדש והקולנוע הצרפתי בכלל בשל סרטיו המוקדמים "עד כלות הנשימה", "לחיות את חייה", "אישה היא אישה", "אלפאוויל", "הקרביניירים" למשל. הכשלון הביקורתי והכלכלי של "הסינית" דחף את גודאר שהיה אנטיפט ואגואיסט מוצהר לתוך העיסוקים הפוליטיים והמאורעות של מהומות הסטודנטים וההתעוררות הפוליטית של סוף שנות השישים רק העמיקו את ההתנהלות הסוציופטית שלו.

הסרטים שניסה לעשות אח"כ, בסגנון הקואופרטיב המאואיסטי "קבוצת דזיגה וורטוב" שלחו אותו רחוק מהעיניין של הקולנוע והביאו לבסוף גם לגרושים מאשתו שלא יכולה היתה לאהוב אותו יותר. גודאר המגולם כאן ע"י לואיס קארל שדומה לו באופן מפתיע הופך בסרט לדמות נלעגת ודוחה לקול צהלות המארגנים בקאן שזוכרים לו את הפיצוץ הגדול שארגן ב 1968 שסגר אז את הפסטיבל. ואם תשאלו איך הסרט ? הסינאסטים יזהו כאן כמה פרטים מוכרים. הקהל מחוץ לצרפת לא יבין על מה הרעש, הזאנוויציוס מוכיח שהוא בסך הכל במאי די קטן כשהוא נדחק לשטיקים וטריקים לא מתחכמים מספיק וגודאר עצמו הגיב על הסרט "טפשי. רעיון טיפשי" והוא כמעט צודק. הרעיון דוקא לא טיפשי, הסרט , די…

ולסיום – משמרות הבטיחות הצרפתיים יכולים היו לחגוג אמש התרעת שוא דרמטית. ההקרנה של הערב התאחרה ומאות המברקים שהצטופפו מחוץ לאולם לא הבינו מהי המהומה שמתרחשת לפניהם מאחורי דלתות הזכוכית הנעולות. כששורת סדרנים ואנשי ביטחון ירדו בהסטריה במדרגות השטיח האדום והרחיקו את הקהל הגדול מהמקום ופינו את ארמון הפסטיבל, הוסבר העיניין. היה איום בפצצה והמשטרה באה לבדוק. התוצאה – חוויה קיומית נוספת לאירופאים ולמעלה מחצי שעה איחור בתחילת הסרט.

Posted in גדל מסביב

מאי 20th, 2017 by גידי אורשר

בקאן נמשך מצעד הסרטים, לצד ההיסטריה הבטחונית שמעכבת הכל. האם נמדדת ירידה, אולי דרמטית במספר המבקרים השנה ? שאלה במקומה בסוף שבוע שבו ניתן למצוא מקום ישיבה גם עשר דקות לפני תחילת ההקרנות. מדוע אני לא עושה ראיונות או הולך למסיבות עיתונאים, הויכוח החריף על אמזון ונטפליקס שמציף את הטיילת ועוד המלצות על סרט נפלא שכמובן כבר נקנה להפצה בארץ.

זה היה עיניין של החלטה אישית שקיבלתי כבר לפני למעלה מעשור שנים של סיקורי פסטיבלים בעולם וגם בארץ – אני, בלי ראיונות. זאת אולי החלטה אגואיסטית, אולי גם מתפנקת לא מעט, אבל העיסוק הזה של רדיפה אחרי מפגשים עם במאים ושחקנים שיספרו על יצירתם, בייחוד בנקודות מפגש כה סואנות כמו פסטיבלים – קאן וברלין כדוגמאות מייצגות, היא פשוט עיניין של בזבוז זמן עבורי.

יש לכך כמה סיבות, אפילו די מוצדקות. ראשית תמיד יהיו בסביבה עיתונאים שזה חלק מהתפקיד שלהם בשליחות החובה, העיניין וגם מערכות העיתונים שלהם. השנה נמצאים כאן אמיר קמינר הבלתי נלאה, נירית אנדרמן האחראית והחרוצה ואבנר שביט עם הקשרים ויכולת החדירה להגיע לכל מקום. החברים הללו מחלקים את זמנם בין ציפיה למפגשים עם היוצרים, לבד או בחבורות מלוהקות ע"י אנשי יחסי הציבור של הסרטים לנסיונות לראות את הסרטים עליהם הם צריכים לראיין. משהו בחלוקת הזמן גורם להם לחלוקת קשב ויכולת ואת זה אני החלטתי לחסוך מעצמי.

וגם – אילו היו המרואיינים, מושאי המפגשים הללו מתייחסים ברצינות למפגשים, ניחא. אבל הם, במאים (אחראים יותר במתן תשובות ובקשר עם העיתונות) וכוכבים שבאמת לא איכפת להם עם מי הם נפגשים ומה הם אומרים ומורחים את המפגשים הללו לעיתים גם לאי נעימויות. אחרי הכל הם באו לחופשה על חשבון ההפקה, מחוייבים לענות לשאלות ששאלו אותם כבר מליון פעמים בגלל החוזים שלהם עם הסרטים, משתעממים במפגשים מתמשכים עם טורים של עיתונאים נודניקים ורוצים רק לחזור לחדר המפואר או למרפסת שטופת השמש במלון המפואר שמחוץ לעיר.

גם על מסיבות העיתונאים ויתרתי מזמן, בשל סיבות דומות. חבורת העוסקים בסרט מופיעה עליזה ומבוסמת, מתחכמת עם שאלות אדיוטיות ששואלים העיתונאים הזוטרים יותר שלא יכולים להשיג ראיון אישי או קבוצתי. הסיבה היחידה להדחק למפגשים כאלה – לראות בשר ודם את מי שאנחנו מכירים על המסך בדו מימד. ולכן ראית פעם אחת, לא צריך להדחק יותר. ואני ראיתי. רוצים דוגמה לשאלות ? למשל "הקוראים שלי היו רוצים לדעת באיזה משחת שיניים אתה משתמש"… או שאלה של כתב ישראלי שעלה אצלנו בינתיים לגדולה ויש לו תוכנית אישית בטלויזיה לג'ק ניקולסון : "איך אתה שומר על ישבן מעוצב כל כך"… בחיי.  התשובה של ניקולסון היתה, אגב נפלאה : "כשאמרת שאתה מישראל חשבתי – אוי הנה תגיע שאלה פוליטית ואיך אני יוצא מזה. אבל על התחת שלי אין לי בעיה לדבר".

החירות אותה נטלתי ממפגשים מאפשרת לי לראות הרבה יותר סרטים וזאת, בסך הכל הסיבה למסיבה. ובקאן, תמיד אפשר למצוא סרטים טובים, אפילו נפלאים. על "LOVELESS " של זביאגינצב כתבתי בפעם הקודמת. היום אבוא להלל ולשבח את "WONDERSTRUCK " של טוד היינס, אותו הבמאי שהביא לנו בעבר את "וולווט גולדמין", "הרחק מגן העדן", "אני לא שם" ו"קרול" הנפלא שהוקרן בקאן לפני שנה.

הסרט מבוסס על רומן גרפי לילדים שכתב ואייר בריאן סלזניק, מי שכתב ואייר את הספר עליו ביסס סקורסזה את הסרט "הוגו". היינס על פי תסריט בשיתוף הסופר מציע אגדה קסומה המתרחשת בשני מישורים שעיקרה חיפוש אחרי הורה נעלם בחיים של שני ילדים, בשתי תקופות שונות. האחת המתרחשת בסוף שנות העשרים מביאה את סיפורה של רוז, ילדה מתוקה, חרשת הגדלה בבית אב קפדן שאמה זנחה בניו ג'רסי ויצאה לחפש קריירה של שחקנית בעיר הגדולה. הילדה מחליטה לברוח מהביית ולנסוע לניו יורק כדי לחפש שם את האם האבודה. הסיפור השני מתרחש בסוף שנות השבעים וכאן הגיבור הוא בן, ילדון ממנסוטה שאמו החד הורית נספתה בתאונת דרכים, שמתחרש בעקבות מכת ברק הפוגעת בו והוא יוצא לניו יורק לחפש את אביו שלא הכיר מעולם, בעקבות כתובת של חנות ספרים אותה הוא מוצא בין חפציה של אמו.

שני הסיפורים מתערבים זה בזה ומתקשרים בסופו של הסרט עם הרבה דמעות של הקהל לסוף רצוי ואפשרי באגדות שכאלה. היינס בונה את הסיטואציות, את הרגעים, את ההבנות שלו באופן רגיש ומרתק כל כך, עם יכולת הבחנה וכשרון סיפור, בניצול מרתק של הטכניקות הקולנועיות שמקפיצות אותנו מהימים של הסרט האילם לתקופה של הקולנוע המודרני בהומאז'ים מרתקים של אמנות אדירה שאיננה עוד, ובכל זאת עדיין קיימת – גם על המסך וגם בליבותיהם של מי שידע להעריך את השגיה. הסרט המדבר על אהבה והחיפוש אחרי האושר, על חברות, על אחריות, על יוזמה ובעיקר על אהבת הסינמה שהאנושות חייבת לה כל כך הרבה.

בתפקידים הראשיים שני ילדים מקסימים אליזבת סימונדס ואוקס פגלי הנתמכים ע"י ג'וליאן מור ומישל וויליאמס הבוגרים. הסרט, כדאי לדעת יגיע לארץ.

"WONDERSTRUCK "  עומד גם במרכזו של  ויכוח הרועם כאן על מדרכות הטיילת ומהדהד בין האולמות – על הלגיטימציה של הפקות נטפליקס ואמזון לסרטים שיוכלו לבוא בשערי הפסטיבל, עם לא על עתיד ענף הקולנוע בכלל. הבעיה היא ששתי חברות אלה שחדרו להפקת סרטים שבדרך כלל מיועדים להקרנות באולמות קולנוע הצליחו להעמיד שני מתחרים כאן, בתחרות שהיא קודש הקודשים של אמנות הקולנוע. הקולנוע ולא הטלויזיה זועקים הפוריסטים ובראשם בפסטיבל לא פחות מפדרו אלמודובר, נשיא חבר השופטים השנה המתווכח מרות עם איש צוותו, השחקן וויל סמית שחושב שצריך להתייחס גם לעידן החדש. "הילדים שלי הולכים לקולנוע כל שבוע, אבל טלויזיה הם רואים כל הזמן". ולכן הויכוח מר כל כך ובלחץ המפיצים המקומים הכריזה הנהלת הפסטיבל שיותר לא יוזמנו לתחרות סרטים שאינם מופצים בראשונה באולמות קולנוע. הכריזו, ונראה איך והאם יעמדו בהכרזה.

טוב, שלא נחשוב שהכל סוכר כאן, מבחינת רמת הסרטים. "הירח של יופיטר", סרטו של הבמאי ההונגרי המוערך קורנל מונדרוצ'ו הוא קשקוש מפואר, מבולבל ומתוחכם מידי ריאליסטי ובדיוני על יחסים בין פליט צעיר מסוריה לרופא המטפל בו המגלה את הכוחות העל טבעיים הטמונים בצעיר. מן הרהור חסר תכלית ומיקוד על אלוהים והצורך באמונה. וגם "ברברה", התערובת הפוסט מודרניסטית שהכין השחקן במאי מתיו אמלריק על חייה והקריירה של הזמרת הצרפתיה המוערכת, בסרט שהופך לכולבויניק של סגנונות, וסיפורים שמשאירים טעם של תפלות, גאוותנות וחוצפה.

Posted in גדל מסביב Tagged with: , ,

מאי 18th, 2017 by גידי אורשר

הפסטיבל הגדול בעולם לקולנוע נפתח בקאן בסרט משמים ומעצבן מחוץ לתחרות, מיד הגיע פיצוי בראשון מסרטי התחרות עצמה של במאי רוסי גאון והכל החוויר, לפחות במרכז הליכוד ובסניפו בעיירה על חוף התכלת בהופעה של שרת התרבות על המדרגות האדומות. מזל שאף אחד חוץ מהרכילאים הישראלים, לא שם לב. ז"א מלבד אלה שהספיקו לכנות אותה The Joke On The Walk …

אוי אוי אוי, איזה סרט בחרה לנו הוועדה המכוננת לפתיחה החגיגית  דוקא בפסטיבל שהיה אמור להיות חגיגה, יומולדת 70 לאירוע הקולנועי הנוצץ באירופה, פסטיבל הפסטיבלים של קאן. "רוחות הרפאים של ישמעאל", סרטו החדש של הבמאי הצרפתי ארנו דספלשין שהתהדר בכמה כוכבים של הקולנוע הפרנקופוני – מתיו אמלריק (שסרט בבימויו יוצג כאן מחר במסגרת "מבט מסויים"), מריון קוטאר ושרלוט גיינסבורג.

לסרט פתיחה של כל פסטיבל יש אחריות שילוחית עצומה, משא כבר של ייצוגיות על כתפיו. הוא צריך להיות קומוניקטיבי אבל אוונגרדי, מפואר אבל ייחודי, תעשייתי וגם אמנותי, בקיצור כל אחדות הניגודים של הקולנוע. הוא יכול להיות גם של וודי אלן, אבל הנער לא הופיע השנה בקאן עם סרט חדש לאכזבת המארגנים והקהל…

"רחות הרפאים של ישמעאל" הוא קשקוש נפוח של התנאות בצילומים מסוגננים הפוגשים עלילה חסרת הגיון ועיניין, מורכבת מידי, נטולת אמינות ופומפוזית בהגדרה. דספלשין מנסה לנפח את נוצות הטווס שלו כאן למידות הענק של מסך הקולנוע האדיר ובעל התהודה של הפסטיבל בסיפור המתחלק לתוך פלחי זמן שונים, דמיון ומציאות, ספרות וקולנוע. זה יכול היה להיות מעניין, לפחות כך זה נשמע על פניו, אולם התוצאה הסופית מייגעת, נמתחת עוד ועוד ולכן גם מעצבנת.

זהו סיפורו של במאי קולנוע שנתקע בכתיבת התסריט הבנאלי שלו לסיפור מתח וריגול, שמסתבך גם בחייו האישיים. רק עכשיו החל פרק חדש בחייו עם אסטרופיסיקאית מעניינת כשאשתו המקורית מופיעה בחייו אחרי העלמות של 20 שנה. בזבוז מחפיר של שחקנים, צלם וזמן צפיה.

את המצב מציל, כמו תמיד מגע הקסם המהפנט של אנדרי זביאגינצב שחוזר לקאן עם עוד אחת מעבודותיו הקולנועיות מקפיאות הדם והנשמה. "נטול אהבה" הוא הסרט שלו שיש בו אותם מרכיבים – גם חיצוניים מסרטים קודמים שעשו אותו גדול כל כך, לפחות בעיני. ושוב הוא מציב את המצלמה שלו מול מציאות קשה, קרה, חסרת רחמים שבוצעת את הנפש האנושית לטרגדיה קיומית בלתי נמנעת.

בוריס וז'ניה נמצאים בהליכי גרושין. החיים יחדיו מעולם לא היו טובים למרות ששניהם מסודרים כלכלית, לפחות יחסית. אליושה, בנם בן ה 12 הוא ילד שנולד ללא אהבה, ללא תכנון ואימו דחתה אותו מיומו הראשון. גם לאבא לא היה יותר מידי זמן. הוא שומע את מריבות הוריו, עד לנסיונות שלהם להפרד זה מזאת, לנסיונות שלהם למכור את הדירה המשותפת שבשבילו זה הבית. להורים יש אלטרנטיבות אותן הם מכינים מחוץ למסגרת המשפחתית. לבוריס יש חברה צעירה בהריון מתקדם ולז'ניה יש מאהב אלמן עשיר ומבוסס. רק אליושה נותר לבכות לבדו והוא יעשה מעשה.

זביאגינצב בונה את הסרט שלו ללא חמלה, לאיטו, בתמונות וסיטואציות נטולות רגש, תעודיות כמעט של קיפאון של אדם ושל הטבע מסביב. יש אולי חיים, אבל אין בהם אהבה אמיתית והגלגל של הגורל מסתובב ונעצר כל פעם באותו מקום. ברקע דיבורים ברדיו על סוף העולם, על המלחמה באוקראינה – אין נחמה גם מהסביבה. סרט מקפיא, נפלא שנערם על הצופה להטביעו בצער ובמוסר השכל.

וזה שונה מאוד מהאויה ההקטית כאן בקאן, היא כבר בת 70, כאמור אבל עדיין מלאת אנרגיה. ההמון זורם ליד ארמון הפסטיבלים, ההקרנות גדושות, המסעדות מתפוצצות מזללנים ועל מקום פנוי בחדר בבתי המלון אפילו אין על מה לדבר. לפחות לא על פחות ממאות יורו ליום. ויש חידוש במסורת : לפני כל סרט מוקרן כאן הפתיח המסורתי. מדרגות העולות מן הים אל השמיים עטורי הכוכבים וסמל הפסטיבל בסוף הרגעים הקסומים המסורתיים הללו. השנה חידוש – המדרגות קיבלו שמות, של כוכבי העבר שהיו כאן במהלך השנים הנוצצות על הרביירה, עוד כמה גרמים של כבוד בהרעפה הצרפתית על האמנות "שלהם".

המון שוטרים בכל מקום. בדיקות גלוונומטרים בניסה לאולמות ולמתקנים הרשמיים יוצרים כאן תורים ארוכים לפני הסרטים, אבל אף אחד לא מוכן למשאיות דוהרות על אורחים המחכים להכנס לאולמות. נשבעתי לא להזכיר, אבל אי אפשר בלי המופע של שרת התרבות שלנו בפתיחה על השמלה שלה, שאריות בד מהמופע של ריטה בהר הרצל, כנראה ועליו מודפסות תמונות של ירושלים. שרת תרבות כנערת פוסטר, כעמוד מודעות. The Joke On The Walk   קראו לזה כאן. מזל שאיש, לבד מהמעצב, שני מלווים ממשרד התרבות והצלם השכור, לא שם אליה לב… ככה זה שלפני, בעת ואחרי עוברים שם סוזן סרנדון וג'וליאן מור, רישאר ברי וסנדרין בונר, רובין רייט ואדריאן ברודי, פאולו סורנטינו ופדרו אלמודובר וכל הגוורדיה של הקולנוע הצרפתי. הכל עיניין של פרופורציה…

Posted in גדל מסביב Tagged with: , ,

אפריל 2nd, 2017 by גידי אורשר

כ- 130 סרטים עלילתיים ישראלים התחרו על פרס "אופיר" בחמש השנים האחרונות. רק 8 מהם עסקו בסכסוך הישראלי-פלסטיני או הזכירו אותו. העובדות הללו לא מפריעות לשרת התרבות ולחבר סריסיה להגדיר את יוצרי הקולנוע כ"האויבים מבית" ולהתחיל בבדיקות שמטרתן הפחדה וסילוק של גורמים שחושבים אחרת. המלחמה האמיתית על פלורליזם מחשבתי וחופש הדעה והעיסוק – בעיצומה.

פסטיבל קאן מתקרב וזה הזמן ששרת התרבות תתחיל במדידות לשמלה חדשה, בשביל הצעידה המתוקשרת שהיא מכינה לנו על השטיח האדום היוקרתי בפסטיבל, כפי שעשתה בשנה שעברה. עדיין לא ידוע אם השנה תיוצג ישראל באחת המסגרות בפסטיבל, למרות שעל פי נסיון העבר זה כנראה יקרה ואולי ליותר מסרט אחד. אבל השרה המחייכת בודאי תהיה שם, נפוחה מגאווה ומתשומת לב של סריסיה לפחות,  להתגאות בתוצרת כחול-לבן שאין לה נגיעה חיובית אחת ביצירתה.

ובנתיים, במדינה רחוקה ושמה ישראל, היא עושה את המוות לאותם יוצרים שבגינם היא תסע לטיול על חוף התכלת.

למרות ההודעות שהיא מפזרת, את שרת התרבות כנראה לא מעניינת באמת הפריפריה, לפחות לא כשמדובר בקולנוע. האמת היא שהקולנוע בכלל לא מעניין אותה. היא כנראה רוצה לעשות רעש ולעורר מדנים בדרכה למרכז הליכוד כאשר היא תוחבת את אפה לעיניינים שבהם היא בהחלט לא מבינה. רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, קולנוע ישראלי ? דוקא דיברנו על זה היום, תזכירי לי גלית (והאבה שאשו, ראש מנהל תרבות. ג.א.) איזה סרטים הם עושים שם, בחבורה המתנשאת הזאת ב"אליטה הסגורה" כדבריה. "פתאום התבהר שהקבוצה האליטיסטית הזו היא סוס טרויאני שטוף שנאה ובוז לישראל. דווקא בתקופה זו שמגיעים אמנים שאינם מחרימים את ישראל ואינם חוששים לבוא ולהביע תמיכה – אז נשמע קולם המכוער של האויבים מבית" היא כותבת בפייבוק שלה, שרת התרבות את הגיגיה והערכתה לקולנוע הישראלי עליהם היא ממונה וליוצריו. "האויבים מבית"…

בנאום בטקס ה"אופיר" הקודם, שהתפוצץ בשל הפרובוקציות ששלחה מהבמה היא טענה שחברי האקדמיה "הם אותם אנשים המייצגים את אותה הגמוניה ואת אותו מעגל חברתי מצומצם שחבריו מבטאים ריחוק מציבורים שונים בחברה הישראלית… הקולנוע הישראלי לא יהיה מועדון סגור… ריענון של תפיסות חדשות, אנשים חדשים רק יועילו לקולנוע הישראלי". וזאת בשנה שהסרטים שהתחרו על הפרס ספרו את הסיפורים של הארץ, מקצה אל קצה ובאותה שנה זכתה בבכורה במאית צעירה שרק יצאה מבית הספר לקולנוע…

רק לזכור כמה עובדות של אמת – חברי האקדמיה אינם אנשים שבאים ממגדל שן מתנשא. האקדמיה היא כל המרכיבים בתעשית הקולנוע והטלויזיה שלנו, כולם יוצרים ועובדים בתעשיה – במאים ומפיקים ותסריטאים, ושחקנים, וצלמים, ואנשי קול ותאורנים ומלבישות ומאפרות וסוכנות אמנים ואנשי מוסדות קולנוע – והם מגיעים מכל מגזרי החברה וקצוות הפריפריה. הם הכל מלבד "מעגל חברתי מצומצם" כי הם הקולנוע כולו.

והקולנוע הזה שגדל ופרח כשתיל עדין ופגיע בשנות השלושים של המאה הקודמת הוא היום עץ עבות ורב ענפים שכל פרי מפירותיו הרבים, המגוונים והעסיסיים נושא טעם של תרבות שונה, ייחודית, מרתקת, מייצגת המשקפת את כל העולמות המגוונים המרכיבים את הפסיפס הישראלי. הקולנוע הישראלי הזה הוא סך מאות הסרטים שנעשו כאן, אסופת ענק של פלורליזם תרבותי ואנרגיות של התחדשות תמידית. הכל חוץ מ"מעגל חברתי מצומצם" כדברי האשה הרעה ההיא.

טענה נוספת של השרה, אמנם בנושא תאגיד השידור הציבורי "לא יכול להיות שנקים תאגיד שלא נשלוט בו" נכונה גם לנושא הקולנוע הישראלי. וכך היא נותנת תוקף לטענות של בורים, הדיוטות וסתם רשעים שלא מכירים את העובדות, שהקולנוע הישראלי מציע בעיקר סרטים בעלי גוון שמאלני, שעיסוקם תמיכה במאבק הפלסטיני, בעיקר כדי למצוא חן בעיני פסטיבלים באירופה. קראו, למשל מה כותב אחד חיים שיין, שליח מצווה בעיני עצמו על הקולנוע הישראלי, והוא כמובן בדק את העובדות לפני שפרסם את מאמרו ב"ישראל היום", כמובן.

"המונופול האחרון שנותר על כנו הוא בתחום התרבות. קבוצה קטנה, מיליטנטית, צעקנית ורעשנית, שלא מרפה מאחיזתה בתחום כבר עשרות בשנים. קבוצה שחבריה מחלקים פרסים אלה לאלה, ומשכנעים את עצמם כי להם הבעלות על כישרון היצירה והאמירה התרבותית. אנשי תרבות, אשפי מילים, שכותבים על שומרי יערות פלשתינים שאדמותיהם נשדדו, שמתקנאים ביהודה איש קריות, שמקדשים את צדקת האויב ומחרימים את האוהב. ההכרה הבינלאומית שלהם, בעיקרה, היא בגין יצירות המבטאות שנאה עצמית יהודית." ובכותרת נאמר – יפה עשתה השרה רגב. איך אפשר אחרת…

כל אלה הביאו לאחרונה לפתיחת המרדף אחרי ראשי הקרנות שנשאו את הקולנוע למקום מעורר הכבוד בו הוא עומד היום בעולם ויותר מכך, אחרי הלקטורים של הקרנות הללו בחמש השנים האחרונות. ריח חריף של צייד מכשפות בסגנון הימים הנוראים של הועדות לפעילות אנטי אמריקאית עולה מהפעילות הזאת וזכרון דפוס הפעולה הז'דנוביסטי המופעל כאן חוזר להכות חריף באף. ושלא נטעה – המטרה אינה פלורליזם ופריפריה, אלה הן רק נוצות הטווס. המטרה כאן היא נקיון אורוות וסילוק כל מי שאינו חושב במונחים של רגב ואנשיה.

אבי נשר, אחד הבולטים באנשי הקולנוע הישראלי אמר על כך השבוע : "כל דבר שהשרה רגב עושה שנועד לפגוע בקולנוע הישראלי הוא פגיעה באינטרס ישראלי. אני מכבד את זכותה של השרה רגב לעשות שלל מהלכים פוליטיים, אני רק חושב שמרכז הליכוד מלא בפטריוטים ישראלים זה בלתי נמנע, והמהלך עכשיו הוא מהלך אנטי ישראלי. הקרנות תרמו למעמד ישראל בעולם. מי שנלחם ב-BDS, זה הקולנוע הישראלי. פגיעה בו היא פגיעה באינטרס הלאומי". והוסיף על כך יצחק הרצוג, יו"ר האופוזיציה: "רגב מחזירה, לא רק את הקולנוע הישראלי, לעידן השחור-לבן. עדיף שתעשה עוד צעד לאחור, לסרט האילם".

חמש שנים אחורה, היא דרשה – אז הלכתי חמש שנים אחורה, וליקטתי את הסרטים העלילתיים שנעשו בארץ והתחרו על פרס "אופיר". מדגם מייצג של העשיה של הקולנוע הישראלי, הסיפורים שלו, הנושאים שבהם הוא התעסק, הגיוון העלילתי בתוכו התפרש.

והתוצאה : כ 130 סרטים ובהם רק 8 סרטים העוסקים בנושא הפלסטיני. להלן ה"אוייבים האמיתיים". תבדקו.

(בתמונה: אופציה לשמלה על השטיח האדום)

סרטים ישראלים בחמש השנים האחרונות :

2016

אבוללה
אדם הוא ילד פיקח ובעל דמיון עשיר ופורה. לפני שנה, אחיו הגדול נהרג בתאונת דרכים. מאז התאונה החיים של אדם ומשפחתו השתנו. הוריו על סף גירושים. הוא מתקשה בלימודים, תמיד מסתבך במכות ובנוסף, המחנך המרושע של הכיתה, שונא אותו. אולם חייו של אדם משתנים ביום שהוא פוגש את אבוללה. האבוללה הם מפלצות גדולות ובלתי נראות אותן מנסים ללכוד למען מחקר. כדי להציל את החבר הכי טוב שלו ואת עצמו, על אדם יהיה ללמוד לשים את העבר מאחוריו, להתגבר על הפחדים ומעל לכל להבין, שאם אתה אוהב מישהו באמת, אתה אף פעם לא לבד.

אבינו
עובדיה רחמים הוא המאבטח הכי חזק ובלתי מנוצח. בערב הוא עובד במועדון "שמיים"‘ מועדון מזרחי קשה ואלים, ובבוקר הוא עובד בהובלות. עובדיה מנסה כבר 5 שנים להכניס את אשתו רחל להריון, הם בטיפולים, תפילות… אך עדיין אין ילד. שלום רוזנטל מאפיונר כבד שמבלה במועדון מדי ערב מציע לעובדיה את ההצעה הכי מפתה: כסף! עובדיה מתחיל לעבוד כגובה צ‘קים עבור רוזנטל. עובדיה מתחיל להרוויח המון כסף ושם את אשתו במרפאה הכי יקרה בארץ. עכשיו עובדיה רוצה לצאת ממעגל הפשע, אבל לשלום רוזנטל יש תכניות אחרות.

אמור
אחרי שנדד באירופה תקופה ארוכה, דניאל חוזר אל בית נעוריו שנמצא במושב קטן, אי שם בארץ, חוזר בכדי למצוא את לִילַה, אשת חייו. לִילַה, בעברה מורה לבלט מרותקת למיטתה כבר יותר משלוש שנים. דניאל חוזר בכדי לעשות דבר בלתי נתפס על הדעת, מתוך אהבה. הסרט עוסק בהתנגשות בין אמונה דתית וחופש בחירה באמצעות דיון על המתת חסד. מה צריכה הצעירה הזאת לעשות, שהרי אין לה שום אפשרות לבצע את המעשה בעצמה?

אנטנה
יהושע, ניצול שואה בן 80, מגלה בוקר אחד שעל גג ביתו הותקנה אנטנה סלולארית. מתברר ששכנו השכיר את החצי שלו בגג המשותף לחברות הסלולר! יהושע חש שנעשה לו עוול נוראי, הוא מאמין שכל תחלואיו וכאביו הרבים הם בגלל הקרינה מהאנטנות, הוא מתחיל לחוש באובססיביות את הקרינה בכל מקום, ומפתח הפרעה רודפנית שהולכת ומחמירה. הוא יוצא למלחמת עולם בשכנו המנוול. אל תוך המערבולת הזאת נסחפים בעל כורחם אשתו שרה ושלושת בניו הבוגרים. המשבר חושף את הבעיות האישיות אצל כל אחד מבניו ומאלץ אותם להתמודד עם צלו של אביהם.

אנשים שהם לא אני
ג‘וי לא מצליחה להתגבר על האקס שלה, אבל היא גם לא מצליחה להתאהב בבחור החדש, ובינתיים היא לא מפסיקה לשכב עם בחורים שהיא לא מכירה. זה סיפור על צעירים תל אביביים שכמהים לאינטימיות ומתים מפחד מאינטימיות; שמדברים בלי סוף, אבל דבר שהם אומרים אינו אותנטי.

ברש
נעמה בת 17, והתחביבים שלה הם אלכוהול, סמים וחברות משועממות. בדיוק כשאחותה הבכורה בורחת מהבית וכל המשפחה מתחילה לחפש אחריה, נעמה פוגשת נערה חדשה מהתיכון ומתאהבת בה עד מעל לראש.

ג'נקשן 48
סיפור אהבתם של שני אמני היפ-הופ פלשתינים, המשתמשים במוזיקה שהם יוצרים על מנת להילחם בדיכוי החברתי הישראלי מחד, ובמלחמות הסמים, האלימות והדיכוי הפנימי מאידך. הסרט מתאר דור חדש של ערבים צעירים המבקש חיי יצירה ואהבה כנגד כל הסיכויים.

הולכת שבעה
השחקנית אלה אדלר וחברתה הטובה תמי, כבר מזמן תכננו לעשות את שביל ישראל. בבוקר המסע, בבניין של אלה, תמי נתקעת במעלית. אף אחת מהן לא שיערה שזה יגמר בטרגדיה.

הכל שבור ורוקד
נוני גפן, בן 30, נקרא על על שמו של דודו, אמנון, אשר נהרג במלחמת יום כיפור. אמנון ז"ל היה מוזיקאי שלא זכה להכרה מעולם. נוני סטודנט באוניברסיטה, ביישן ונחמד. חברו הטוב ביותר ושותפו לדירה הוא מוזיקאי המנסה לפרוץ בתל אביב. נוני לוקה בהלם קרב עקב לחימה בעזה. אחרי טיפול פסיכיאטרי ארוך הוא יוצא מזה, אבל הוא משוכנע שהוא "אמנון" על אף שאינו זמר ואפילו אינו יודע לנגן.

הלהקה האחרונה בלבנון
קומדיה על שלושה חברי להקה צבאית הנשכחים בלבנון ערב נסיגת צה״ל מרצועת הביטחון והמסע שלהם בחזרה הביתה, מסע שבמהלכו הם מגלים שהופעתם שימשה כהסחה להברחת סמים גדולה בחסות הנסיגה.

הפורצת
אמא הולכת, בלי לומר מילה, ומותירה את ילדתה בת ה- 17 לשרוד את החיים לבד. היא משאירה מאחוריה חובות, בדידות, ושברון לב. וכמו להחמיר את המציאות, פורצים לביתה, ומשמידים בו הכל. אלא, שהתהום הנפערת בשל המאורע הזה, שולחת אותה למצוא זהות וחיים איפה שאסור.

הרמוניה
הרמוניה היא אדפטציה עכשווית למשולש היחסים המיתולוגי מספר בראשית, בין אברהם ושרה חשוכי הילדים, להגר הצעירה. שרה היא נגנית נבל בתזמורת פילהרמונית בירושלים, עליה מנצח בעלה אברהם. כשהגר, נגנית קרן יער צעירה ממזרח העיר, מתחברת לבני הזוג,ומציעה להביא עבורם ילד לעולם, מופר האיזון השברירי בתא המשפחתי. העיבוד לסיפור המקראי מונע מרגשות מתפרצים שנובעים מהיחסים המורכבים בין הבן שנולד לבין שתי האמהות – המאמצת והביולוגית. הסרט מסופר מנקודת מבט רגשית על סכסוך העתיק בין שני העמים, ויוצר מפגש דרמטי בין מוזיקה מערבית למוזיקה מזרחית.

חדרי הבית
אברם, קבלן בניין ירושלמי, החליט לעשות מעשה ולהתקדם בחיים. הוא לוקח על עצמו עבודות גדולות ואף מעביר את משפחתו: בנו ואשתו, לבית גדול ומפואר יותר. על בית זה גאוותו. אבל הסיכונים הכלכליים הופכים לאסון. אברם לא מצליח לעמוד בפרויקטים שלקח על עצמו והוא מאוים על ידי נושיו. והגרוע מכל – הבית עומד להילקח ממנו. האיום מקרב בין בני המשפחה הנחלצים לעזרת האב.

ילד טוב ירושלים
כשעדי היה בן 5 אבא שלו נהרג בלבנון, אבל רגע לפני שיצא למלחמה – השביע את בנו להיות "ילד טוב ירושלים". במשך עשרות שנים עדי שמר על השבועה ועשה רק דברים טובים בשביל אמא שלו ואשתו ובנו וחבריו וזרים… עד שבלי לשים לב הפך לפראייר של כל העולם ואשתו. כל זה משתנה כשיום אחד הוא פוגש בנטליה, צעירה פרועה ומתוקה, שסוחפת אותו לעולם יצרי, רומנטי, מלא ברגשות ושמחה וכלבים… בפעם הראשונה בחייו הוא יהיה חייב לבחור: בין רגש להיגיון, בין סדר לשיגעון ובין נטליה… למשפחה שלו. האם הוא ימשיך להיות ילד טוב ירושלים?

ישמח חתני
דרמה מצחיקה ומחממת לב על קבוצת נשים שיוצאות למאבק לאחד מחדש את הקהילה ולשמר את המסורת שלהן אל מול רב כריזמטי שנכנס לחייהם וסוחף אחריו את הגברים.

לב שקט מאוד
נעמי (אניה בוקשטיין), פסנתרנית תל-אביבית שברירית, עוברת לגור בשכונה ירושלמית מתחרדת. אחד מילדי השכונה מאמץ את נעמי כמורה לפסנתר, ומפיג את המתח בינה לבין השכנים החרדים, אבל מפגש עם נגן עוּגב במנזר סמוך מסבך את נעמי עם קבוצה של קיצונים.

להציל את נטע
ארבעה סיפורים קצרים המתרחשים במהלך יום בחיי אישה, מספרים גם שנה בחיי גבר. דליה, רותי, מירי, שרון הן ארבע נשים, ארבע גיבורות, בגילאים שונים, בצמתים שונים בחיים, כשהמחבר בניהן הוא מפגש מקרי בינן לבין גבר העונה לשם נטע. "להציל את נטע" הוא סרט על אדם שעשה בחירה לא נכונה בחייו, שוויתר בלי לדעת על מה הוא מוותר, ועל כוחו של מפגש אקראי לשנות את החיים; על קשרים בין אנשים, על יחסים בין אימהות לבנות, ועל המחיר שאנו משלמים על הכחשות וגם, על היכולת לתקן– לקום ולעשות מעשה.

לעבור את הקיר
מיכל, בחורה בת 32, חזרה בתשובה לפני 12 שנים ועדיין לא נישאה. אחרי שנים של ניסיונות כושלים היא פונה לחולדה הבוכרית כדי שתסלק ממנה את העין הרעה. שבועות ספורים לאחר מכן מיכל אכן מוצאת חתן, בעל תשובה נאה. אלא שחודש לפני התאריך המיוחל, בעיצומה של ארוחת הטעימות, הוא חוזר בו ומבטל את החתונה. מיכל מסרבת לשוב למסלול המוכר והמתיש של פגישות שידוכים, ציפיות, אכזבות ועד פגישות ועוד אכזבות ומחליטה, למרות הכל, להותיר את מועד החתונה על כנו ולהמשיך בהכנות. "יש לי אולם, יש לי שמלה, קטן על אלוקים להמציא לי חתן". "לעבור את הקיר" מגולל את מסעה של מיכל מאותו יום ועד לערב החתונה.

מעבר להרים ולגבעות
הסרט "מעבר להרים ולגבעות", הוא סרט על אנשים טובים. אנשים טובים שחושבים שגם להם מגיע. אנשים טובים במציאות רעה. אנשים טובים באמצע הדרך. באמצע החיים. בין העיר והגבעות. סיפורה של משפחה אחת, הנקלעת בעל כורחה בסבך הכוחות האפלים הפתלתלים והבלתי אפשריים המושלים בחיים בישראל.

נמל בית
אהרון, מהנדס אוניות חוזר הביתה אחרי שנים בים ומנסה לבנות מחדש את חייו ומקבל עבודה ניהולית בנמל. בתוך המורכבות איתה הוא מתמודד בחייו האישיים והמקצועיים, הוא מתחכך עם אזולאי, גיבור מעמד הפועלים המנסה להגן על העולם שבנה עבורו ועבור אנשיו אל מול השינויים הקורים סביבו. גברים חדורי מוטיבציה ונשים נחושות ממלאים את העיר ונמל אשדוד. "נמל בית" היא דרמה חברתית ספוגת שמש ויצרית על הרצון לבנות לעצמך חיים גם אם על קרקע לא יציבה.

סופעולם
מחר יסתיימו חייך. איפה תרצה להיות כשהכל נגמר? עם מי תרצה לחלוק את רגעיך האחרונים? על מה הכי תתאבל? "סופעולם" מספר את סיפורם של שמונה חברים שמחליטים לבלות את היום האחרון עלי אדמות יחד, במסיבה שקטה בבית. המצב המערער, האלכוהול הנגיש והדינאמיקה המורכבת מביאה את החבורה להתמודד עם מהות החיים, עם חרטות כואבות ועם שאיפות שלעולם לא יתגשמו.

סופת חול
צהריים במדבר, השמש קופחת והרוח מעיפה ענני חול. ג׳לילה, בדואית בת 42, מתאמצת להעמיד פנים שמצב רוחה מרומם- היום היא מארחת את חתונתו השנייה של בעלה, לכלה הצעירה ממנה ב-20 שנה. לילה, בתה בת ה-18, מתאמצת גם היא להעמיד פנים, אבל מסיבה שונה לגמרי- הקשר הסודי והאסור שניהלה עם בחור זר, התגלה. בימים הקרובים ינסו השתיים להתמודד עם המציאות החדשה שנכפתה עליהן, כל אחת בדרכה היא, אך מבלי להתכוון, יגררו אחריהן מטה את כל התא המשפחתי. מהר מאוד הן יצטרכו להבין שאם ברצונן לשרוד- יהיו חייבות למצוא דרך לשתף פעולה.

סנפשוט
יעל היא צלמת רחוב כבת שלושים, יוצאת קיבוץ הנמשכת לאמת אשר נחשפת דרך עדשת המצלמה. היא נוהגת לצלם אנשים ומנסה להבין באמצעות התמונות מי הם ומה הם מסתירים. יעל אמורה להתחתן עם קובי. היא עובדת במערכת של עיתון גדול ומנהלת רומן עם העורך הראשי והנשוי. הקלות שבה היא בוגדת בבן זוגה גורמת לה להחליט לבטל את החתונה מספר ימים לפני האירוע. כך היא נאלצת לבחון את הבחירות בחייה ואת מערכות היחסים אותן היא מנהלת. תוך מסע אותו עורכת לחיפוש זהותה, היא מגלה סודות הרסניים אודות משפחתה.

עניינים אישיים
הסרט "עניינים אישיים" מספר שלושה סיפורים הקשורים האחד לשני, ושבהם הדמויות מתמקדות כל אחת בעניינים האישיים שלה באופן הגובל בשטותיות ואנוכיות. העניינים הציבוריים נסוגים בפני העניינים הפרטיים בעוד שהמרחב מצטמק לכדי הגבולות של כל בית. הדמויות בסרט מתחלפות במקומן באור הזרקורים, המופנה מסיפור אחד לאחר, כך שהדמויות המשניות תופסות, בזו אחר זו, את מרכז העניינים על חשבונן של הדמויות הראשיות, כפי שקורה בחיים האמיתיים. דחייה זו מהמרכז נעה בין החריפות לרוך. לשלושת הסיפורים מסגרת אחת, מעגלית.

רבין, יום אחרון
הסרט עוקב אחר מספר דמויות, סביב האירועים שהביאו לרצח יצחק רבין, ב- 4 בנובמבר 1995. הסרט הוא סרט עלילתי המשלב קטעי ארכיון וסצינות מצולמות. הסרט "רבין- יום אחרון" אינו הקדשה לאיש, עשרים שנה אחרי מותו. זהו ניסיון ליצור תמונה של חברה השרויה במשבר שתוצאותיו עלולים להרוס את בסיס הפרויקט הציוני דמוקרטי.

שבוע ויום
בתום השבעה על בנו, אייל אבוד. אין לו עם מי לדבר, אין לו עם מי לשחק פינג־פונג, והאורחים היחידים שנשארו הם זוג גורי חתולים שהתנחלו לו בחצר. אשתו, ויקי, לעומת זאת, מנסה לחזור לשגרה בכל מחיר. היא מאמינה שזו הדרך הטובה ביותר להתמודד עם האבל, ומצפה שאייל ינהג כמוה, בדיוק כפי שהם סיכמו. אבל התוכניות משתבשות כשאייל לוקח מההוספיס את המריחואנה הרפואית של בנו המנוח, מפתה את הבן של השכנים לבוא ולעזור לו לגלגל ג‘וינטים ויוצא איתו למסע התמודדות משל עצמו. במהלך היום שאחרי השבעה יגלו ויקי ואייל שהעולם לא עוצר עבור האבל של אף אחד, אבל הוא כן מספק דברים אחרים, שבשבילם שווה להמשיך ולחיות.

תיקון
חיים-אהרון בחור ישיבה ממאה שערים. הבכור והאהוב במשפחתו. החרוץ ומעורר הקנאה בקהילתו מתמוטט ומאבד את הכרתו. פרמדיקים מגיעים, מנסים להחיותו ומכריזים על מותו. אביו לא מוותר ומחייה את בנו. כעבור זמן מה, חיים-אהרון שב לחיים. חיים-אהרון לא כשהיה, פתאום תשוקתו לחיים חזקה ממנו. למרות ניסיונותיו לחזור לתלם הלימוד והדבקות, סקרנותו מפוגגת את ריכוזו, הוא מבין שהוא עומד בפני ניסיון שמעמיד אותו האל. האב רואה את השינוי בבנו ומנסה להיות סלחן כלפיו, אך מתחיל לפחד ממעשה ההחייאה שעשה, אולי הוא הפר את רצון הבורא.

2015

אני אוהב אותך – הסרט
הסרט, "אני אוהב אותך – הסרט", מתרכז בסדרה של 13 שיחות טלפון, אותן מנהלות הדמויות המרכזיות בו. רוב השיחות נערכות בתוך ובסביבת מסעדה תל-אביבית, הפועלת 24 שעות ברצף. השיחות מתנהלות בטלפונים סלולרי, כאשר אנחנו רואים רק צד אחד בשיחה…

אני לא מאמין, אני רובוט!
דני הוא בחור רגיש, אולי רגיש מדי. כבר למעלה משמונה חודשים הוא בדיכאון כי חברה שלו, נועה, עזבה אותו, מבלי להשאיר אפילו פתק. מיואש, דני מחליט לחתוך את הוורידים, מופתע לגלות כי היד שלו עשויה פלדה ומשגרת לייזר קטלני. לתדהמתו, דני מגלה כי הוא רובוט…

ארץ פצועה
צמד קציני משטרה חיפאיים, קובי עמר (רועי אסף) ויהודה נוימן (דביר בנדק) הבכיר ממנו, עובדים יחד שנים, אך נמצאים כעת בפרשת דרכים מכרעת ביחסי החברות העמוקים ביניהם ובין משפחותיהם, כאשר האחד נדרש לפעול כנגד חברו. אך בדיוק בנקודה זו יטלטל אותם קונפליקט גדול בהרבה…

באבא ג'ון
יצחק, אביו הקשוח של מוטי, מצפה ממנו כי יקדיש את כל זמנו הפנוי לעבודה בלול תרנגולי ההודו המשפחתי. אך מוטי הוא מכונאי מחונן ושונא את הלול וככל שאביו מתעקש כך מתגלה מרדנותו וגוברת התנגדותו לעבודות המשק. הגעתו של הדוד דריוש מארה"ב, גורמת לשרשרת אירועים…

בן זקן
שלומי בן זקן, אב חד הורי מגדל את רוחי, בתו היחידה בת ה-11 מאז שנולדה בבית אמו באשקלון. משפחת בן זקן חיה בבניין על עמודים, בחלקה הדרומי של העיר, במובלעת שכבר שנים מאכלסת דורות של מהגרים בקשרי תלות אילמים של הישרדות וזהות…

ג'רוזלם
שלושה תיירים צעירים מגיעים לטיול תרמילאים בעיר העתיקה בירושלים. זהו זמן הימים הנוראים ודברים מוזרים מתחילים להתרחש סביבם. הם מגלים את הצד האפל של העיר העתיקה וכשהם מנסים לצאת ממנה, הם מאחרים את המועד. הצבא מטיל עוצר על העיר העתיקה…

האיש שבקיר
לילה אחד. דירה אחת. נעדר אחד. שישי בערב. ליל חורף גשום, רמי לוקח את הכלב לטיול, ולא חוזר. לאישתו, שיר, אין שמץ של מושג היכן הוא. אנשים שונים מגיעים במהלך הלילה לדירה, כל אחד מהסיבות שלו. האם מישהו מהם הוא המפתח לפתרון התעלומה?

היורד למעלה
סיפורם של שני אנשים שעולים ויורדים בכרמל הישן, מהנמל עד ראש ההר…

המילים הטובות
שלושה אחים יוצאים למסע בעקבות סוד גדול מן העבר, שגילויו הפתאומי מעמיד את חייהם במבחן. הדרך מירושלים לפריז, למרסיי ואף אחורה בזמן – אל אלג‘יר של שנות ה-60, רוקמת עלילה רצופת הפתעות, שבתוכה צעירים ישראלים מחפשים את זהותם…

חתונה מנייר
בעיירה מדברית קטנה, חגית, צעירה עם לקות שכלית קלה, עובדת במפעל לנייר טואלט וחלומה הגדול ביותר הוא להתחתן. היא גרה עם שרה אמה, גרושה שוויתרה על חייה למען ביתה. חגית שואפת לחיים עצמאיים ושרה נקרעת בין רצונה לגונן עליה, לבין רצונה לחיים משל עצמה…

ירח בבית 12
לני (יערה פלציג) בת ה-21 מתגוררת בבית ילדותה במושב ומטפלת באביה החולה. לילה אחד מתדפקת על הדלת, אחותה הגדולה מירה (יובל שרף), שהתנתקה מהמשפחה לפני שנים רבות. המפגש המחודש בין האחיות מאלץ אותן להתמודד עם פצעי העבר ולהירפא מהם…

למה עזבתני
נער דחוי משולי החברה, מגלה גבר זר ומנוכר, פרש בודד החולש על סמטאותיה של עיר מטונפת. בדבקות עיקשת מכניס עצמו הנער תחת כנפיו. בתוך מאבקם של השניים לשליטה עצמית, ניסיונותיהם לריסון עצמי יוצאים מכלל משליטה…

מה כבר יכול לקרות?
שני צעירים שאיבדו את עבודתם ושקועים בחובות ובקשיי היום יום המאפיינים את המציאות הישראלית, מוצאים בערב קסום אחד פרס של מליון שקלים. הם מרגישים שקיבלו הזדמנות לשנות את חייהם מלאי האכזבות לחיים של הצלחה ועשיית טוב…

מלחמת 90 הדקות
חברים, נמצא פתרון לסכסוך הישראלי – פלסטיני. אחרי מאה שנות עימות, מחליטים מנהיגי שני הצדדים שיש רק פתרון הגיוני אחד: משחק כדורגל. מי שמנצח, יישאר כאן. מי שמפסיד, עוזב. לתמיד. ובלי שום טענות והתבכיינויות. הסרט עוקב אחרי האירועים מרגע קבלת ההחלטה ועד המשחק הגורלי…

מסווג חריג
מתן, חייל בצה"ל, יוצא יחד עם קבוצת חיילים לשבוע שמירות בבסיס מרוחק בצפון הארץ. לא מספיק שהוא מפחד, מבואס, ומתגעגע לאמא, החיילים האחרים דואגים למרר את חייו. במהלך השבוע, יגלו מתן והחיילים, כי דברים מוזרים מתרחשים בבסיס, וכי מהשבוע הזה – לא בטוח שיצאו בחיים….

מרחק ארבעה ימים משתי שנות אור
ארנון, חוקר פרטי מטעם חברת גז היוזמת להרחיב את קידוחיה אל מתחת למתחם מצפה הכוכבים שבמצפה רמון, נשלח למקום להיפגש עם אם הבית, הרוקחת ד"ר נאוה פרנקל, אלמנתו של האסטרונום המייסד, אשר אושפז בנסיבות מסתוריות במחלקה סגורה, והתאבד לפני 40 שנה…

נדיה – שם זמני
מאיה גולדווסר, כוראוגרפית מצליחה החולקת את חייה עם יואב ושני ילדיהם, היא אישה החיה בזהות בדויה. היא נולדה כנדיה קאביר, בת למשפחה מוסלמית. בחלוף 20 שנה, עברה מתעורר לחיים. יואב מבחין כי משהו מטלטל את חייה. הוא חושף את זהותה, בידיעה כי שום דבר לא ישוב להיות כפי שהיה…

פלאפל אטומי
קומדיה של דרור שאול – שתי נערות מתבגרות מעיירות כור בישראל ואיראן, קושרות קשר חברות דרך האינטרנט בימים האחרונים לפני המלחמה, ויוצאות לקרב טכנולוגי במטרה למנוע שואה גרעינית…

ציפורי חול
גופת גבר כבן 80 ששלושה פצעי דקירה מעטרים את חזהו ומספר מקועקע על אמת ידו, מתגלית בנחל הירקון בת"א. אמנון, בלש המשטרה, דור שני לשואה, מקבל את התיק בחוסר רצון. מרגע זה העלילה תנוע בין הווה לעבר, בין השתלשלות החקירה לסיפורו של הנרצח והאירועים שקדמו למותו…

קאפו בירושלים
שני ניצולים מאושוויץ מגיעים לירושלים. ברונו, רופא ושרה, פסנתרנית. בעיר נפוצה שמועה שברונו היה קאפו שהתעלל באסירים היהודיים. ברונו נאבק על שמו הטוב, ועל העקרונות שלפיהם נהג. ספק מתעורר גם בליבה של שרה המנסה לתמוך בו. עם פרוץ מלחמת 48, הוא מתגייס ונשלח לקרב…

קמטי צחוק
מתנה של "פעם בחיים", מניבה תוצאה הרת גורל. דנה, 24, נושאת את עול משפחתה על כתפיה השבריריות. האנה, הסבתא בת ה-78, מתאלמנת והופכת לאישה ערירית ומבודדת חברתית. היא חשה שחייה נגמרו, אך הגורל, בעלה המנוח ונכדתה, מייעדים לה סיכוי נוסף ופיתול בלתי צפוי בעלילה…

2014

אחרי הים
על חוף שומם במערב צרפת מוטל גבר חסר הכרה. זהותו אינה ידועה, איש אינו מחפש אותו והוא שותק. ראובן ורדי, ישראלי לשעבר, חוקר "נעדרים" בגמלאות…

אנשים כתומים
במשך שנים נוהרים אנשים מרקע מרוקאי לסבתא זוהרה כדי שתחלום עבורם את העבר של משפחתם במרוקו. זוהרה, חולמת מקצועית, אוחזת בחפץ שלהם ומיד נרדמת.

אפס ביחסי אנוש
שלושה סיפורים מגוללים את קורותיו של משרד שלישות בבסיס שריון נידח בדרום הארץ לאורך שנה אחת. מאבקי הכוחות, מבחני החברות, וערימות הניירת מרכיבים יחדיו אפוס צבאי…

את לי לילה
חלי מקדישה את חייה לטיפול באחותה, גבי, הסובלת מפיגור שכלי. כשנכפה עליה לשחרר מעט את הטיפול באחותה, חלל נפער בה וגבר נכנס לחייה. אלא שהקשר המורכב עם אחותה יוצר משולש חולני…

בורג
שתי נשים, אחת ישראלית, השנייה פלסטינית, חיות באותה סביבה אך בשני קצוות שונים. נאדין חפצת חיים, אך חיוניותה נקברת תחת קשיי החיים וההמתנות במחסומים, ואילו מיכל איבדה עצמה יחד עם התהילה שקיבלה…

גט
ויויאן היא מסורבת גט. בית הדין והטוען שלה זקוקים לעילה כדי לחייב את בעלה בגירושין, ובאין אחת כזאת, על לויויאן לחכות שנים. סדרת הדיונים בבית הדין הרבני, הופכים למופע קפקאי, קומי…

הגננת
לגננת נירה, יש בעל אוהב, בן בצבא ובת בתיכון והיא מסורה לעבודתה ולילדים בהם היא מטפלת. אך לנירה כמיהה סודית, אהבה קנאית לשירה…

הקפות
כשאהרון ניניו בן ה 13, זוכה בהקפת הזכות של שמחת תורה, הוא מרגיש שהנה חייו עומדים להשתנות לטובה. אבל הבחירה באהרון מעירה מתח של שנים…

הרחק מהיעדרו
משה ותמי הם זוג. חיים יחד בדירה פשוטה. ממש כמו בעל ואישה. משה מבוגר, כמעט בן שישים ותמי כבת 22. משה ותמי הם אב ובתו. הסרט מתחיל בתיאור חיי השגרה שלהם בבית.

התאבדות
מותחן ירושלמי המרחש כולו במהלך יום אחד. עורכת דין צעירה מנהלת מרוץ של חיים ומוות מול מלווה בריבית אכזרי…

זינוק בעליה
קומדיה מרגשת על משפחת גבע – משפחה בורגנית ותוססת מרחביה שברגע טרגי אחד משתנים חייה. אורה, אם המשפחה, נכנסת בעקבות תאונה לתרדמת עמוקה. משאירה אחריה שני ילדים, בעל וכלה לעתיד.

חלונות
זוגות זוגות בני חמישים בערך, כל פעם זוג אחר, עומדים ליד חלון בחדר, מוארים בשמש הקיץ האכזרית של תל אביב, כשאחד מהשניים רוצה לצאת דרך הדלת.

טוביאנסקי
מרגע שנעצר סרן מאיר טוביאנסקי ב 30 ביוני 1948, ברחוב בתל אביב ועד שהוצא להורג, עברו שלוש שעות וארבעים וחמש דקות בדיוק…

יונה
"יונה" מבוסס על סיפור חייה הסוער של יונה וולך, מהמשוררות הגדולות שכתבו בשפה העברית. הסרט מתמקד בתקופה בה עוד לא הייתה מוכרת אלא בת כפר צעירה, יתומה מאב, שמפלסת את דרכה בעולם השירה העברי.

כיפה אדומה
זאב אבוטבול, עבריין מרוקאי מתוחכם שישב מספר שנים בכלא הרוסי, חוזר לישראל. הימים השתנו, המאפיה הרוסית בעלייה ואבוטבול הוא בדיוק האיש להחזיר למאפיה המרוקאית את תהילתה.

לוויה בצהריים
עיבוד לספרו של ישעיהו קורן. הגר היא סוג של עוף מוזר. חסרת ילדים ומקצוע, היא לא מוצאת את מקומה בכפר בו היא מתגוררת ולא בחיים המשותפים עם בעלה…

מיתה טובה
"מיתה טובה" הינה קומדיה שחורה על חברות ופרידה. קבוצה של חברים בדיור מוגן בירושלים ובראשם יחזקאל, בונה מכשיר להמתת חסד עצמית בכדי לעזור לחברם החולה…

מנפאואר
הסרט "מנפאואר" (Manpower), מספר את סיפורם של ארבעה גברים בגילאים שונים המצויים במשבר בחייהם. כל אחד מהם נאלץ להגדיר מחדש את זהותו וכתוצאה מכך גם את אורח חייו.

עולם אחר

עולם אחר הוא סרט פוסט אפוקליפטי המתרחש בעתיד הקרוב, בו העולם עבר שואה ביולוגית. חמשת גיבורי הסרט שלא לקו במחלה, מנסים לשרוד התקפות חוזרות ונשנות של הנגועים…

עלים אדומים
מסגניו טדלה, אלמן טרי, בן 74, עלה מאתיופיה לישראל לפני 28 שנה עם אשתו ושלושת ילדיו. לאחר מות אשתו מסגניו מוכר את הבית ויוצא למסע בין בתי ילדיו על מנת לבלות בביתם את הזמן שנותר לו.

עמק
זהו סיפורם של ג‘וש, לינוי ודוד , שלושה בני נוער רגישים ממגדל העמק שנאלצים להתמודד עם אלימות: אלימות בבית, אלימות בבית הספר. זהו סיפור של ידידות, של אהבה ושנאה שבו מתגלה עולמם של המתבגרים…

ערבים רוקדים
סיפורו של איאד, ילד מטירה, שעובר לפנימייה יוקרתית בירושלים ומנסה להשתלב בחברה היהודית. הוא מפתח חברות אמיצה עם יונתן, החולה במחלה ניוונית, והופך לבן בית בביתו שם הוא מתגורר עם אמו עדנה…

פנסיון פראכט
עיבוד לספרו של אהרן אפלפלד ‘לילה ועוד לילה‘. שנות השישים, בפנסיון פראכט שבירושלים מתגוררים ניצולים מהמלחמה. בלילות, הם שותים קוניאק ומשחקים פוקר בפרוזדור.

פרחים של מרציפן
מלודרמה צבעונית המספרת את סיפורה של הדס רגאל (48) המתאלמנת מבעלה שנהרג בתאונת אופנוע וטורף באחת את עולמה. רגאל יוצאת למסע המתחיל מקיבוצה הנידח בנגב, עוברת לַכְּרָךְ התל-אביבי ומגלה…

פרינסס
בזמן שאמה נעדרת מהבית, אדר בת ה-12 ואביה החורג מפתחים משחקי תפקידים הגולשים למחוזות מסוכנים. בעודה מנסה למצוא את מקומה בין מערכות היחסים הסוערות והיצריות בבית, אדר פוגשת באלן…

שושנה חלוץ מרכזי
עמי שושן, חלוץ כדורגל ישראלי, מצווה על-ידי מאפיונר להתחזות להומוסקסואל כעונש על כך שפלירטט עם חברתו. שושן נרדף ע"י שחקני ואוהדי קבוצתו, אך הופך במפתיע לגיבור הקהילה הגאה בירושלים.

שקופים
הסרט ‘שקופים‘ מספר את סיפורם של ראיד וסליימן ,שני צעירים בדואים, בני דודים מהפזורה, המחפשים את דרכם בחיים בין המסורת כפי שהיא באה לידי ביטוי מצד דור ההורים, ובין רצונם להשתלב בחברה הישראלית שמסביבם…

תפוחים מן המדבר
רבקה אברבנאל (19), בת יחידה להורים מבית חרדי ירושלמי, מואסת במציאות חייה. היא מרבה להיחשף בחשאי לעולם החילוני, ומתיידדת עם דובי, קיבוצניק צעיר מדרום הארץ.

2013:

בית לחם
הסרט "בית לחם" עוסק במערכת היחסים המורכבת בין רזי, הרכז של נפת בית לחם בשב"כ, לסַנפוּר, אחיו הצעיר של מפקד גדודי חללי אל אקצא בעיר…

בננות
"בננות" הוא סיפורן של חמש נשים וגבר אחד, שכנים באותו בניין במרכז הארץ החבורה מתקבצת מידי שנה לראות ביחד את תחרות הזמר השנתית הגדולה ה"יוניברסונג". הערב השמח הופך לעצוב, כשענת המארחת, מגלה לחברים כי כמה שעות קודם עזב בעלה את הבית…

הבן של אלוהים
סרט מסע, שאליו יוצאים יחד אב ובנו, לחפש קוסם יווני שהציל את האב במלחמת העולם השנייה. מסע הפותח פצעים ישנים ומחייב אותם להתעמת עם האמת, לנסות לגשר על הפערים שביניהם ולהיות שוב אבא ובן.

ההיא שחוזרת הביתה
בתום זוגיות ממושכת חוזרת מיכל ,33, לגור בדירה הקטנה והצפופה של הוריה בהרצליה, פרוור זעיר בורגני מנומנם. מיכל היא במאית צעירה ומבטיחה אשר אמורה להקדיש את זמנה לכתיבת תסריט חדש, אך במקום היא מסתגרת בחדרה, מתוסכלת, ובעיקר ישנה…

הורה 79
זוהי קומדיה העוסקת במחול והזדקנות. להקת מחולות העם "הורה 79", זו שנחשבה ללהקה המיתולוגית של ישראל, התפרקה לפני שלושים וחמש שנה, בעקבות אירוע טראומטי, וחבריה נפוצו לכל עבר…

המסע אל כוכב המיני מיקים
סרט אנימציה לכל המשפחה. המיקמקים הם יצורים חביבים החיים בשלווה בכוכב מרוחק לצד חיות המחמד שלהם, המינימיקים. הצרות מתחילות כאשר גברת מיקיאוולי העשירה, שזוממת להחליף את המינימיקים בצעצועים מכאניים שתוכל למכור לילדים במחיר מופקע, משקה את המינימיקים בשיקוי שהופך אותם ליצורים ענקיים המשתוללים ברחובות וזורעים הרס בעיר…

הנוער
יקי ושאול הם שני אחים, נערים מתבגרים, שחולקים ביניהם קשר עמוק, כמעט טלפתי. לאחר שאביהם איבד את עבודתו, משפחתם נקלעת לקשיים כלכליים וחובות כבדים. יקי ושאול מרגישים שהם לא יכולים לעמוד מהצד ולראות את משפחתם מתפרקת…

יללת הזאבים
על ערש דווי, נזכר זאב זקן במסכת חייו. כשהיה גור זאבים מתבגר, גרם לו דחף לא מוסבר לחופש ומרחבים לעזוב את להקת הוריו החמה והתומכת לנצח. לאחר תקופה קשה של רעב ובדידות הוא פגש את אהבת חייו, וביחד הקימו משפחה חדשה ומאושרת, להקה משלהם…

כידון
"כידון" היא קומדיית נוכלים המתרחשת בתל אביב. העולם כולו מתעורר בוקר אחד כשעל כל שערי העיתונים פניהם של חברי חוליית החיסול של המוסד שנשלחה לחסל את הטרוריסט מחמוד אל מבחוח בדובאי…

להישאר בחיים (זייתון)
לבנון, 1982, רגע לפני פרוץ מלחמת "שלום הגליל". יוני, טייס קרב ישראלי, נאלץ לנטוש את מטוסו מעל ביירות ומוצא את עצמו בשבי אש"ף. פאהד, ילד פלסטיני בן 12, שמתאמן במחנות של אש"ף, מגלה עניין רב בשבוי…

לצוד פילים
יונתן הוא ילד גאון עם בעיות חברתיות קשות. הוא מאבד את אביו באירוע טראומתי שנגרם באשמתו. בלית ברירה אמו משאירה אותו בבית האבות עם הסבא שלו, טיפוס מריר ונוקשה שלא היה בקשר עם הנכד עד אותו יום…

מי מפחד מהזאב הרע
שרשרת רציחות ברוטאליות מובילה את חייהם של שלושה גברים למפגש אלים: האחד, אבי אחת הנרצחות שיוצא למסע נקמה פרטי; השני שוטר שפועל מחוץ לגבולות החוק; והשלישי החשוד העיקרי ברציחות – מורה לתנ"ך שנעצר ושוחרר עקב אלימות שהופעלה עליו בזמן חקירתו.

מעל הגבעה
שאול, גרוש החיי בבדידות, אשר מנסה להיחלץ ממצבו הנפשי הקשה אשר בו הוא שרוי. שאול מחליט ללכת לבקר את אביו שמעון בחיפה. שאול מאשים את אביו בכל בעיותיו ומתעמת איתו. שמעון ובת זוגו בטי, מחליטים לטפל בשאול מבלי רצונו בטיפול אלטרנטיבי. למרות מצבו הקשה של שאול, הוא עושה פסיעה אחת לעבר גן עדן.

מפריח היונים
עלילת הסרט מתרחשת בשנות החמישים של המאה הקודמת, מנקודת מבטו של כאבי עמארי בן ה- 16, בן למשפחה ציונית. כאשר דודו חזקאל נאסר, כאבי לוקח על עצמו את המשימה לגלות היכן הוא נמצא, ובעקבות זאת מצטרף למחתרת הציונית…

מקום בגן עדן
ההלכה היהודית, באופן מוזר ומפתיע, מאפשרת סחר או קניית מקומו של אדם אחר בגן עדן. מה קורה כשסיטואציה כזו עוזבת את ספרי החוק ויורדת אל האדמה? קצין מבטיח בראשית ימיה של מדינת ישראל חוזר מעוד פעולה מוצלחת. הוא כל כך רעב שהוא מקבל את ההצעה המגוחכת של עוזר הטבח הדתי בבסיס שלו…

סוכריות
סלאח, סוחר ויזם ערבי-ישראלי, שואף להביא אושר לילדי המגזר הערבי בישראל באמצעות פתיחת רשת חדשה של חנויות ממתקים. "החברה", תאגיד ישראלי השולט בשוק הממתקים הישראלי, והעומד בראשה, קלאוזנר, נוטרים לסלאח על המהלך העסקי הקודם שלו – השתלטותו על שוק הקפה השחור המקומי והפקעתו מידי "החברה"…

פלאות
"ארנב" – אומן גרפיטי ירושלמי נתקל בשלושה אברכים הכולאים ישות מסתורית בדירה נטושה במוסררה. סקרנותו של ארנב גוברת כאשר מתברר שבפרשייה המסתבכת מעורבים גם חוקר פרטי מיוסר, אשת עסקים מניפולטיבית, עבריין צעצוע, ומלצרית חוזרת בתשובה, כשלכל אחד מהם תכנית פתלתלה משלו…

פלסטלינה
ירושלים 1966, בבניין ישן במרכז העיר בקומה השלישית, גרה משפחה קטנה ושקטה. אלי האב נעדר רוב שעות היום מהבית. רותי אשתו, סגורה בתוך עולמה, מבלה את רוב שעות היום במיטה, קוראת רומנים עבי כרס שבעלה מחליף לה בספרייה…

פרדייס קרוז
סיפור אהבתם של יוסי, משוחרר טרי מהצבא ודורה, צלמת צרפתייה, נקטע, כאשר דורה מגלה בחפציו של יוסי פריט זיכרון ישן הפותח פצע כואב מהעבר. דורה נוטשת את יוסי ללא מתן הסברים נוספים. יוסי בחיפוש אחר אהובתו, מוצא עצמו מתמודד לראשונה עם פצעי העבר שלו.

שש פעמים
בריאליזם מטלטל וחסר רחמים מוצגת חווית ההתבגרות הישראלית ב-2012, דרך טרגדיה של נערה העוברת ניצול מיני מניפולטיבי. הסרט, שנכתב בהשראת אירועים אמיתיים, מתאר כמה שבועות בחייהם של קבוצת מתבגרים בני 17 בהרצליה…

2012:

איגור ומסע העגורים
עולמו של איגור (11) מתמוטט כשאמו הגרושה, טניה, מודיעה לו שהם עוזבים את ביתם ברוסיה לטובת חיים חדשים בישראל. איגור נואש להישאר בסביבה מוכרת ואפילו מחליט שעליו לעבור לגור עם אביו, פטר, צפר נלהב. פטר, לעומת זאת, עסוק מדי במעקבו אחר קבוצת עגורים הנודדים מרוסיה לאפריקה, מכדי לטפל בבנו…

איש בלי סלולארי
ג‘אוודת, בחור צעיר רק רוצה לבלות עם חבריו, לדבר בטלפון ולמצוא אהבה. משימה כמעט בלתי אפשרית במקום הנשלט על ידי פוליטיקה וערכי מסורת נוקשים. אביו הרגזן, סאלם, רק מוסיף לצרותיו של הבן כשהוא גורר את ג‘אוודת ואת הכפר כולו למלחמתו העיקשת בחברת סלולאר ישראלית ובאנטנה שהציבה בכפר.

בלדה לאביב הבוכה
בביתו של נגן ה"טאר" האגדי יוסף טאווילה, מופיע גבר צעיר, עמרם, בנו של אברהם מופרדי, ומגיש לטאווילה פרטיטורה ליצירה שחברו ללהקה ושותפו, מופרדי, מבקש לבצע לפני מותו המתקרב. טאווילה ועמרם יוצאים למסע חיפוש רצוף מכשולים במקומות לא נודעים בהם הזמן עצר מלכת. אל השניים ילכו ויצטרפו עוד ועוד מוסיקאים מופלאים…

ד"ר פומרנץ
ד"ר יואל פומרנץ, 64, פסיכולוג קליני שחי בדוחק בדירתו בקומה ה-12 עם בנו יואב, 30, העובד כפקח תנועה שסובל קשות מ"דוחומאניה". הד"ר עובד בענ"א (עזרה נפשית אקספרס) שם הוא מתמחה בדיאלוג עם מתאבדים פוטנציאלים. במהלך הטיפול הטלפוני הוא יוצר קשר עם מספר מתאבדים ומציע להם לבוא אליו לקליניקה לטיפול אישי…

הבלתי נשכחים
לאחר שירות צבאי ביחידת עלית שפעלה בעיקר בשטחים, יוסי (24) משתחרר מצה"ל. בניסיון להשאיר את העבר מאחוריו ולמצוא זהות חדשה שלא קשורה לימיו בצבא הוא מתחיל לעבוד בעבודה סיזיפית ולא שווה: הוא מעביר את לילותיו בצביעת סימני התנועה בכבישי הארץ…

הדילרים
צמד חברי ילדות צעירים שגרים יחד בדירת שיכון מוזנחת ועסוקים בעיקר בבטלה ועישון סמים. כשהם לא מעשנים, הם משחקים כדורגל בקבוצה השכונתית "כוכבי המגרשים" ומסתבכים בעסקת סמים כושלת עם הגנגסטר השכונתי. ונאלצים ללמוד על בשרם לקיחת אחריות, חברות וכבוד.

ההתחלפות
אדם חוזר לביתו בשעה שמעולם לא היה בו. כשהאור נופל בו שונה, שזמזום המקרר הוא הצליל היחיד שנשמע בו. אדם חוזר לביתו בשעה של היום שמעולם לא חזר בה ולרגע נדמה בעיניו שזהו ביתו של זר, עומד ריק ודומם בשעת צהריים נטושה…

החיים בינתיים
ביום שישי אחה"צ כשמשפחתה ישנה, נועלת רותי את הבית. היא לא מסוגלת יותר להתמודד עם המתח הדאגה והחרדות הנובעים מ"המצב". היא נחושה להגן על משפחתה. עופר, חייל בן 19, נועה מתבגרת בת 15 ויואל בעלה מתעוררים לבית נעול ומנותק מתקשורת. הדרמה המשפחתית מתפתחת בין הכלואים במהלך סוף שבוע ארוך ואינטימי. אמא, שרצתה להגן על משפחתה, נתקה אותה מהעולם…

המשגיחים
אבי בכר ,קובי שמעיה ויניב לוגסי הם חבורת "ברסלבים" שמשגיחים על שכונה קטנה בבת ים בכל מחיר. אבי הוא מנהיג החבורה ומייסד החוקים ,אלימות בשם הדת. תושבי השכונה מעריצים אותם ופוחדים מהם בו זמנית. אל השכונה מגיעה בחורה חדשה בשם מירי. היא אינה מכירה את החוקים ולא יודעת צניעות מהי…

העולם מצחיק
בסדנת כתיבה מטורללת בספריה הציבורית בטבריה, בחורה אחת מחפשת סוף לסיפורה אך מוצאת רק התחלות: על איש אחד שאוהב שמצדיעים לו, ועל אישה שלא יודעת איך בכלל קרה שהיא בהריון, על נער שמתעורר אחרי תשע שנים ולא קולט שהוא כבר מזמן לא ילד, וגם על אחד שרוצה להקים מחדש את "הגשש החיוור" כדי להציל את אהובתו ממוות…

התפוררות
איאד ונור הם זוג בורגני ממזרח ירושלים. הוא מנתח מצליח, היא שחקנית צעירה ממשפחה אינטלקטואלית, ויחד הם עומדים לעזוב את הארץ ולעבור לגור בפריס. בדרך לשדה התעופה הם שומעים חדשות וידיעה על תאונה שמחזירה את איאד אל בית החולים ומעכבת את הנסיעה. נור היא אשה עצמאית, אטרקטיבית, עם זיק בעיניים, והיא שוב מוצאת את עצמה נטושה על ידי בעלה…

חדר 514
דרמה ריאליסטית. אנה היא חוקרת צבאית צעירה, אמיצה ויפה ממוצא רוסי. במהלך חקירה שגרתית של סמל מחלקה ביחידה לוחמת, היא מזהה שהסמל הוא בחור רגיש המחפה על אירוע אלים שהתרחש בליל הסדר האחרון בשטחים. אנה מצליחה לחלץ מהסמל את שמו של המ”פ האחראי לאירוע אך מפקדה האישי, איתו היא מקיימת קשר אינטימי, מתנגד לחקירת המ"פ ומעוניין לסגור את התיק. אנה מתעקשת וממשיכה את החקירה אל עבר התפתחויות דרמטיות להן לא יכולה הייתה לצפות…

חיותה וברל
חיותה וברל, זוג קשישים, חלוצים בדימוס ורומנטיקנים מסורים, מתקשים להסתגל לזמנים המודרניים ולשינויים החברתיים המקיפים אותם. לאחר שנים של מאבק מסרבים השניים להיפרד בקלות ממפעל חייהם, מחלומותיהם השיתופיים ומתוכניתם המהפכנית להקמת מדינת רווחה בישראל. בערב של התפכחות כואבת מחליטים השניים לסיים את חייהם יחד ולעצור את הסבל הפיזי והרוחני המלווה את ימיהם האחרונים…

למלא את החלל
למלא את החלל הוא סיפור אהבה שמתרחש בעולם החרדי. זהו סיפורה של שירה, נערה שהגיעה לפרקה, אשר בעקבות טרגדיה משפחתית ניצבת בפני הצורך לבחור בין צו ליבה, למילוי חובותיה כלפי משפחתה. שירה מגלה שמרחב הבחירה מצטמצם אך ורק ללב שלה.

לרדת מהעץ
זה סיפורו של ניצ, בטלן חסר שקט וציניקן חסר תקנה, החוזר מנדודיו בתקווה להשיב אליו את חברתו שעזב וכלבם האהוב. לאחר שזו זורקת אותו מכל המדרגות, הוא מוצא את עצמו, בניגוד גמור להשקפתו האנטי פוליטית והאנטי בכלל, תקוע תחת דירת אהובתו הסרבנית, על צמרתו של עץ, בשפיץ של מאבק אקולוגי נגד כרישי נדל"ן וטייקוני חניונים.

מנתק המים
גבי מנתק מים לאנשים שלא משלמים את חשבון המים שלהם. אין לו ברירה, זה או העבודה הזאת או מובטלות. ככול שהוא מנתק יותר, הוא מרוויח יותר. כמו גנב הוא פולש לחצרות האחוריות של הבתים שם נמצאים השעונים וכמו תליין מסתובב בשכונות. כשהוא נתקל באנשים, הם מקללים אותו, משפלים אותו ומאשימים אותו במצבם…

עד סוף הקיץ
במושבה קטנה במרכז הארץ, בקיץ 78‘, חודש אחד בלבד לפני הסכמי השלום בקמפ דיויד, מיכל מתאמצת בכל כוחה שבתה, מאיה, תלמד קרוא וכתוב עד סוף הקיץ, ותעלה לכיתה ב‘. אבל הקיץ הזה צפוי להיות קיץ מלא הפתעות עבור המשפחה, אביה של מיכל, חיים, שנעדר כמעט 30 שנה, חוזר במפתיע, ואיתו חוזרים העבר האפל והסודות הכמוסים של המשפחה…

עלטה
נימר הוא צעיר פלסטיני, בן מסור וסטודנט מצטיין, החולם על לימודים בחו"ל וחיים טובים יותר. בלילה גורלי אחד הוא פוגש ברועי, עו"ד ישראלי, והשניים מתאהבים. ככל שמערכת היחסים ביניהם מתהדקת, נימר נאלץ להתמודד עם מציאות קשה של חברה פלסטינית שמוקיעה אותו בגלל זהותו המינית מכאן, לצד חברה ישראלית שאינה מקבלת אותו בגלל זהותו הלאומית הפלסטינית מכאן…

רווקה פלוס
זהבה רווקה בת 34. אימה חולה במחלה סופנית, מבקשת ממנה שתכנס להריון. זהבה מסרבת, מפני שהיא רוצה להביא ילדים אך ורק מתוך אהבה עם בחיר ליבה. בתגובה אימא שלה מפסיקה את ליטול את התרופות ומחמירה את מצבה הבריאותי. מחוסר ברירה זהבה יוצאת למסע אחר הגבר שיעבר אותה…

רוק בקסבה
השנה 1989. בעיצומה של האינתיפאדה על גג בנין מגורים בעזה מוצב תומר בן ה 18.5 יחד עם חבריו למחלקה. המטרה: לשלוט בשטח ולמצוא את נערי השאביבה שרצחו את אחד מחבריו. החיילים מנסים להתנהל מול האוכלוסייה העוינת ומול המשפחה שעל גג ביתם הם מוצבים, ונספגים אט אט בתוך מערכת ערכית מטלטלת…

 

Posted in גדל מסביב Tagged with:

פברואר 27th, 2017 by גידי אורשר

כל שנה, באוסקר וגם ב"אופיר" שלנו להבדיל, מתנפלים הכתבלבים המתחלפים המדווחים על הטקס ומתלוננים שהיה זה טקס "ארוך משמים". כך גם השנה עברה הטענה כאש בשדה קוצים, אחד התחיל ברדיו והאחרים החרו החזיקו אחריו בשיטחיות לא מקצועית. נכון שהסוף המפתיע שמט את קצה השטיח מתחת לטרוניותיהם, אבל הלאות של המסקרים שוב נפלטה כאד עבש מלועם. אז אני רוצה להבין – מה הם חושבים לעצמם ? לאן הם הגיעו, לדעתם ?

מה עוד אפשר להגיד על טקס האוסקר שהסתיים הבוקר (הלילה בלוס אנג'לס) בקול תרועה רמה ובפאשלה שלא תאמן. לא בטוח שזה לא חלום, אחרי הכל קמתי בארבע וחצי בבוקר ואולי אני בכל זאת עדיין מנמנם. אני מביט בטלויזיה ולא מאמין – ההמולה על הבמה, הטעות המאוד מכוערת של וורן בייטי שהיה הגבר של הוליווד במשך עשרות שנים ואח"כ גם האונה הגברית של הזוג המלכותי, הוא ואנט בנינג. איך ראה את הטקסט השגוי על הכרטיס המעטפה שהחזיק ביד, הבין שמשהו לא בסדר, היסס ובמקום לנסות לברר את מקור הטעות, דחף את המעטפה לפיי דונאווי שמיהרה להכריז על הזוכה הלא נכון.

ההתנהלות הג'נטלמנית, המכובדת מאוד של מפיקי "לה לה לנד" שהחזיקו את המלוכה ביד שתי דקות של נאומי תודה וחיבוקים ונשיקות בלב הבמה, הבינו שהיתה טעות וויתרו, בלי מניירות ובלי טענות על המקום הראשון וקראו לאנשי "אור ירח" לעלות ולקבל את הכבוד המגיע להם.

הבלבול של ג'ימי קימל, מנחה הערב שנשא את האירוע הארוך והמסובך על כתפיו בחינניות לא מעטה, כאילו בלי מאמץ ועם הומור שנון ומשעשע, שעולמו נטרף בשל פשלה שלא הוא היה אחראי לה. "אני לא חוזר הנה יותר, זאת היתה כנראה הפעם האחרונה", מלמל והיה לו מה-זה-חמוץ בפה.

אבל האמת היא שבסך הכל הוליווד, לא בכוונה, סיפקה לנו את סרט המתח האולטימטיבי, אגתה כריסטי במיטבה, אלה שהפעם לא המשרת עשה את זה אלא, כנראה מנהל הבמה, ואולי מישהו ממשרד רואי החשבון האחראי על ספירת הקולות והכנת הכרטיסים. כי מה היה שם ? טקס חלוקת פרסים שהתנהל על פי חוקי הז'אנר וסוף כל כך מפתיע. הפתרון הגיע בדקה ה- 91, זמן פציעות.

ומלבד זה היה לנו טקס נוצץ, ארוך, עם פרסים שחולקו, בסך הכל על פי דין ועל פי צדק ועל פי צבע. נכון ש"לה לה לנד" קיבל יותר מכולם, אבל המקום הראשון ניתן בידי סרט אחר. וההבדל בין "אור ירח" שזכה בפרס הסרט הטוב בייותר השנה ו"לה לה לנד" שזיכה את הבמאי שלו דמיאל שאזל בתואר הבמאי הטוב של השנה הוא בדיוק ההבדל בין הקטבים של הקולנוע האמריקאי, הקולנוע בכלל. מצד אחד סרט נוצץ שכולו בידור ויכולת טכנית ומצד שני סרט צנוע שהולך עם האמירה החברתית שלו עד המצפון של הצופים. ובשני הקטבים הללו – חגגו הכרה.

בשנים האחרונות מסתבר שיש חילופי שלטון גם ברשות החברה ההוליוודית הגבוהה. ג'ק ניקולסון ומשקפי השמש אאוט – מריל סטריפ והז'סטות אין. מי שהיה הקיסר המוכתר של עיר הסרטים נעדר בשנים האחרונות, לפחות ממקומו המרכזי בשורות הראשונות, למרגלות הבמה, מטרה להתייחסות היתולית-חרדה מצד המנחים המתלפים. עכשיו, בעידן התקינות הפוליטית הגיע זמן אשה ומריל זוכה בכל הכבוד וההתיחסות, שמגיעים לה, הבכירה בשחקניות של הוליווד, מלכת הכוורת.

הבעיה העיקרית של טקס האוסקר היא האורך שלו וזה נקבע בעיקר בגלל מקבצי הפרסומות. אורכן וכמותן. כמו צמח טפילי החי על צמרת בריאה וחונק אותה, גם הפרסומות הללו קוטעות את הרצף, מאיטות את הקצב, מוהלות את המתח ברגעים מתים והורגות את העיניין. בקיצור, מעצבנות להחריד. אבל פרדוקס הוא פרדוקס גם כאן – אי אפשר להקים טקס נוצץ ויקר כזה בלי הפרסומות הממנות אותו, או לפחות את חלקו הארי וכך מתארך הטקס וגולש על מידותיו, להכחידו.

מאידך, כל שנה, באוסקר וגם ב"אופיר" שלנו להבדיל, מתנפלים הכתבלבים המתחלפים המדווחים על הטקס ומתלוננים שהיה זה טקס "ארוך משמים". כך גם השנה עברה הטענה כאש בשדה קוצים, אחד התחיל ברדיו והאחרים החרו החזיקו אחריו בשיטחיות לא מקצועית. נכון שהסוף המפתיע שמט את קצה השטיח מתחת לטרוניותיהם, אבל הלאות של המסקרים שוב נפלטה כאד עבש מלועם. אז אני רוצה להבין – מה הם חושבים לעצמם ? לאן הם הגיעו, לדעתם ?

להלן הטקס הכי נוצץ שיש עם הסלבריטאים הכי מוכרים שיש, השמלות הכי חשופות שיש והטוקסידו הכי מושכרים שיש. המנחה מצחיק, בדרך כלל, יש קטעים שהם גם מרגשים – לפחות למי שיודע במי ובמה מדובר, גם משעשעים, יש נסיונות להיות מקוריים הרוויים בנוסטלגיה ואהבת קולנוע. זה נוצץ, זה עשיר, זה גם מותח – למי שמכיר את הנפשות הפועלות והיצרים הגועשים. אבל זה אחרי הכל טקס חלוקת פרסים. מי הבמאי הכי טוב, מי השחקן, השחקנית, התסריטאי, הצלם, העורך, התפאורן. אין מה לעשות, זאת המסגרת, זאת הסיבה להתאספותם של כל אלה באולם אחד תחת העיניים הפעורות של מליון מצלמות. כל עוד לא המציאו בעולם כולו דרך אחרת להגיש פרסים, לקבוע מיהם היוצרים הטובים מכולם, לדרג סולם – זה מה שיש וזה מה שיהיה. והאמריקאים שלפחות להם יש יכולות טכניות בלתי מוגבלות והרבה כסף להפוך רעיונות לתמונות על מסך, עושים את זה הכי טוב שיש. עד הפשלה כמובן…

Posted in גדל מסביב Tagged with:

פברואר 23rd, 2017 by גידי אורשר

פרק ב' ובו נמשיך לספר על ההתדרדרות הנמשכת של הברלינאלה, על היחס המשתנה לקולנוע הישראלי, על האסופה המאכזבת (כצפוי) של הפסטיבל השנה ועל הביקור המרגש באולפני באבלסברג, ערש הקולנוע האירופאי או לפחות הגרמני.

אל מול ההתפתחות המרתקת של ברלין בימים שלאחר נפילת החומה והאיחוד, שעדיין לא הושלם באמת בין החלק המזרחי של העיר למערבי, בולטים סימני המצוקה של פסטיבל הקולנוע הבין לאומי וניכרים יותר ויותר הגיהוקים של חיפושי דרך. המעמד של פסטיבל מאזן בין מזרח ומערב נמשך למארגנים מתחת לרגליים בהעדר חומרים מעניינים שהגיעו מהגוש הסובייטי לשעבר ומברית המועצות ז"ל. האמריקאים מצידם החלו להבין שלא צריך לעשות מאמץ ולטוס יותר מעשר שעות מלוס אנג'לס לעיר הקרה (הפסטיבל שהחל בקיץ העביר את הכתובת לחורף המקפיא) כדי למכור סרטים באירופה, שממילא קונה וצורכת בעיניים עצומות ובכמויות מציפות את התוצרת ההוליוודית ופתחו בדיוק באמצע האירוע האירופאי אצלם בבית את שוק הסרטים המשגשג, מהלך שחנק את השוק הגרמני ורוקן אותו מקונים ומוכרים באבחת יום.

מה שקרה לקולנוע מהארצות הקומוניסטיות לשעבר היה משבר אמיתי. נכון שתחת המגף הטוטליטארי קשה היה להבריח למערב קולנוע ביקורתי, לוחם, פורק חוקים, בודאי לא חופשי אבל דוקא בגלל ההגבלות היו הבמאים משם חייבים למצוא דרכים מתוחכמות כדי להעביר מסרים והצופים במערב למדו לקרא אותן. והתפתח מעין קוד בלתי כתוב בין הנראטיב של הקולנוע הרוסי, הסיני, הפולני ואפילו המזרח גרמני הקודר לבין המבקרים מהמערב שעבר דרך המסננת של הצנזורה הקומוניסטית. ולעיתים היו השלטונות בארצות של מזרח אירופה שולחים תוצרים שנעשו ליצוא – לא הוקרנו במכורה ונשלחו לפסטיבלים בעולם, כתעמולה וטיעוני נגד על דיכוי.

חלק נכבד מהסרטים הללו נשאו נבטים של מחאה אל מול הדיכוי של השלטון הדורס וכוונו אל האוייב המשותף שראשו בקרמלין וזרועותיו לופתות חצי אירופה. אבל לצד ההגבלות הללו זכו היוצרים לכיסוי הוצאות נדיב. קואופרטיבים לקולנוע נשטפו בכספים ממשלתיים וחסכו בעיות כלכליות וחיפושי מימון לחבריהם. החיים, במובן הזה היו די פשוטים. גסיסתו המהירה של הקומוניזם ואפקט הדומינו המהיר בהעלמותו יצרו בעיה כפולה. ראשית – כבר לא היה אוייב משותף לתקוף אותו : השלטון. ושנית וחמור יותר – נסגרה הקופה הציבורית. מעתה חייבים המפיקים למצוא מימון בעצמם וכסף חופשי לא הסתובב בשוק של הקולנוע. התעשיה הסובייטית ואיתה גם השותפים והקולגות מהסביבה נכנסו לאלם של כמה שנים. ואיתם גם המקום המרכזי של הפסטיבל בברלין.

בברלינאלה חיפשו נושאים חדשים ומצאו אותם בעיקר בקולנוע שהחל לזרום מדרום מזרח אסיה. הקולנוע היפאני היה כבר מוכר לאחר שפרץ למודעות בונציה של תחילת שנות החמישים עם "רשומון", הקולנוע הסיני גם הוא היה אורח מכובד בברלין והגיע זמן טייואן עם הסרטים של הו סיו סיין, הסרטים מקוריאה של קים קי דוק, מויאטנאם עם טראן אן הונג, קולנוע איראני וסרטיהם של מחמלבף, פנאהי וקיארוסמטי, קולנוע שהגיע ממרכז אסיה – מערבות מקזחסטאן ועד הרי ג'ורג'יה וכמה סרטים הודים. במקביל, ותוך התגברות החיפושים אחרי קולנוע אלטרנטיבי של העולם השלישי, גם מדרום אמריקה ואפריקה החלה לרדת קרנם של הסרטים המסחריים של הוליווד.

לאחר שגם הזרם הזה נחלש, אבל מעולם לא נפסק לגמרה החלו בברלין לחפש יובלי קולנוע אחרים והפעם  במבט הביתה פנימה. יותר ויותר סרטים אירופאים "אמנותיים" נחתו על בדי הפסטיבל, אם בתחרות שהלכה והשמימה ואם במסגרת הפנורמה שהפכה עם השינוי בהנהלה לבית הארחה אוהד מאוד לסרטי להטב"ים. השינוי, שהרחיק את המנהל הוותיק מוריס דה האדלן ושם במקומו את דיטר קוסליך, ליצן מפזר בדיחות בכל מקום עם טעם קולנועי מוזר, עשה רק רע לקבצי הסרטים שהונחו במסגרות השונות, בייחוד במסגרת הראשית של התחרות. ובשנים האחרונות הרבה סרטים גרמנים מגיעים הנה, סרטים עצמאיים אמריקאים לאחר ההחלטה על שיתוף פעולה עם סאנדנס (שגם קרנו ירדה בשנים האחרונות), כמה צרפתים, אוסטרים, ספרדים ובודדים מאמריקה הלאטינית. יש גם טפטוף הכרחי ממזרח אסיה וטיפת אפריקה. שעטנז דל עיניין שלא יכול להתחרות בפסטיבל המרתק והולך של קאן, בעוד שלושה חודשים ובמזג אויר שונה לחלוטין. גם כוכבים נוצצים נמנעים מלהגיע והשטיח האדום, ב מינוס 10 מעלות בפתיחה היה רווי בעיקר דוברי גרמנית.

היחס לקולנוע הישראלי אף הוא הולך ומחמיץ פנים. לפני שנים היתה התוצרת הישראלית אורח של כבוד בברלינאלה. בשנים האחרונות, אולי בגלל היחס המשתנה גם מצד המפיקים הישראלים וההעדפה הברורה להתקבל ולהציג בקאן הנוצץ והמרכזי הרבה יותר, יש פחות ופחות תוצרת משלנו. מרכז הכובד והחשיפה עבר מגדות נהר השפרה לחופי הים התיכון.

אחת מהחלטותי השנה היתה לראות מה שפחות סרטים, במגבלות עובדת היותי אורח הפסטיבל (מה שמטיל עלי חובה מוסרית מסויימת) ושבאתי, בסך הכל לצרוך קולנוע. בשביל הפרופורציות כדאי להבין – בשלושים שנותי כאן, מידי שנה היינו, חברי ואני צוללים לתוכנית הסרטים ושותים קולנוע מבוקר עד לילה ולעיתים אף יותר. הממוצע, כשהיינו צעירים וחזקים יותר היה כ 6 סרטים ביום, מה שאומר התחלה ב 9 בבוקר וסיום הרבה אחרי חצות. התמכרות מטורפת. במשך 30 שנה הכרנו רק את הסביבה של הפסטיבל בלי לצאת מהמתחמים, בלי לראות הרבה מהעיר מסביבנו. לפני ארבע שנים נסעתי לחופש בברלין, ובשבוע אחד של תחילת סתיו ראיתי הרבה יותר ממה שהכרתי במשך שלושים חורפים שלמים.

השנה החלטתי לא להשתגע, לעשות עוד דבר או שניים חוץ מסרטים ומלבד זה, גם הוירוסים שתקפו הכתיבו התנהלות. אז ב 7 ימים הספקתי 16 סרטים שהיו גם מדגם מייצג וגם מה שמערכת הקליטה הדוויה יכולה היתה לספוג במצבי. וגם אסופה זאת תרמה להחלטה המתגבשת בשנים האחרונות, שזאת הפעם האחרונה בברלינאלה.

הסרט הטוב ביותר שראיתי, ללא כל ספק היה "המסיבה" של סאלי פוטר. סרט קצר, רק 71 דקות בשחור-לבן המתרחש כולו בדירה אחת בלונדון. הסרט בלט בחינניותו לא רק על רקע הסרטים המתארכים מאוד של השנה האחרונה. אבל איזה שחקנים, איזה טקסט, איזו סיטואציה ואיזו הנאה. לא קולנוע גדול, מטבע הדברים, אבל תאטרון כורסא במיטבו. מהתלה אנושית, פוליטית, חברתית על קבוצת אנשים המתכנסת בביתה של מי שרק עתה נבחרה לשרת הבריאות בממשלת אנגליה כדי לחגוג ופורמת יחסים שכולם סודות ושקרים מוסכמים. טימוטי ספול, כריסטין סקוט תומאס, פטרישה קלארקסון, ברונו גנץ, צ'רי ג'ונס, אמילי מורטימר וסיליאן מרפי בקונצרט של כיף ומי צריך עוד…

הסרט השני באיכותו, שגם זכה לפרסים היה הסרט ההונגרי של הבמאית אילדיקו אנידי  " On Body and Soul " (אחרי שסרט בשם דומה זכה לתרגום אצל אחד המפיצים שלנו כ"באדי וסול" אני לא מתחייב על השם העברי…). סיפור אהבה לטנטי המתרחש על רקע בית מטבחיים בבודפשט בין מפקחת איכות ביישנית ומסוגרת והבוס שלה – כלום על הטרדה מינית, יחסי מרות ואיסורים אחרים. השניים מוצאים שפה משותפת בחלומות הדומים שלהם, על איילים ואיילות ושאר יצורי שלג.

גם סרטו החדש של אקי קאוריסמאקי "צידה האחר של התקווה" המספר, בסגנונו המינימאלי סיפור של מהגרים בפינלנד. שתי דמויות , שני סיפורים החוברים לקראת סופו של הסרט לסיפור אחד. פליט מסוריה המבקש מקלט – ומסורב בפינלנד השקטה ומחליט להמלט מהחוק ולהסתדר בעצמו וסוכן נוסע לחולצות שמחליט שנפרד מאשתו השתיינית  ומהחיים הקודמים, זוכה בסכום כסף גדול  בקזינו ופותח מסעדה באיזור שומם של העיר כדי להפסיד אותו שוב. כרגיל, הרבה הומור, והרבה כאב חובקים כאן את הדמויות המשורטטות ביכולת ובכשרון.

היו עוד כמה סרטים הסטוריים שעוררו איזהשהו עיניין, בעיקר בבעלי העיניין כמו "קרל מארקס הצעיר" על מפגשם המפוטפט מאוד של מארקס ואנגל או "ביתו של המשנה למלך" על הנציב הבריטי האחרון להודו שהחליט על חלוקת הארץ הגדולה בין המוסלמים וההינדים והקמת פקיסטן, שעור שיכול להיות מעניין גם כאן, אצלנו. וזהו. השאר שיעמום, מוזרות, בזבוז זמן…

חברי אבינועם לוי, שסיים עכשיו כמה חודשי עבודה באחד הסרטים של "נטפליקס" שהופקו בברלין הזמין אותי לביקור בראולפני באבלסברג בפוטסדאם. איך אסרב ? האולפנים האגדיים הללו שהוקמו ב 1912 היו במשך עשרות שנים מרכז העשיה של הקולנוע הגרמני, בימים הטובים באמת ובימים הטובים פחות וראו בתחומם כמה מהגאונים החשובים ביותר של הקולנוע העולמי. מפריץ לאנג ועד טרנטינו, ממורנאו ועד ג'ורג' קלוני, אלפי שמות של אנשי קולנוע , במאים, מפיקים, שחקנים – מרלן דיטריך כבר אמרנו ? – תסריטאים, תפאורנים, אנשי תאורה, אנשי אפקטים מיוחדים, כל אלה מונחים על הקירות בסדר מופתי באולם הכניסה לאולפנים, מבנה בארכיטקטורה נאצית מימי הצורר ושליחיו במשרד התרבות והתעמולה וגבלס בראשם. בקצה המסדרון בקומה השניה נמצא המשרד ממנו עבד וממנו שילח הוראות ליצירת סרטים ובראשם "היהודי זיס" שביים עבורו ויט הארלן.

במרכז האולם הראשי משוחזר האולפן הראשון שכולו זכוכית ובגגו תלויים מסכים לווסת את האור הטבעי שנכנס ומזין-מאיר את ההתרחשות המצולמת. בפינה כמה בובות בסצנה של הפקה – צלם, במאי ושחקנים בפעולה. ובחזית כמה כסאות במאי ועליהם מודפסים השמות של רומן פולנסקי, סטיבן ספילברג ווס אנדרסון שגם הם עבדו כאן. על הקירות תמונות של הגדולים מכולם –  היצ'קוק, אמיל יאנינגס, ג'וסף פון שטרוהיים, אריך פומר שהקים וניהל את UFA לאחר מלחמת העולם הראשונה והיה מעמודי התווך של האקספרסיוניזם הגרמני וכמובן מרלנה האלוהית שעל שמה נקראת היום הבימה המרכזית באולפנים. זה המקום שבו צלמו את "המלאך הכחול", "הצחוק האחרון", "מטרופוליס" – סניף מרכזי של קודש הקודשים.

לאחר מלחמת העולם השניה עברו האולפנים לידיים של המזרח גרמנים והרוסים שהשתמשו בהם לצרכי הפקת סרטי תעמולה והזניחו את הפיתוח הטכני שלהם וכך, כשנפלו החומות היו אולפני באבלסברג אסופה של מבנים, בחלקם הרוסים, בחלקם מוזנחים שאיש לא יכול היה לתפעלם. וולקר שלנדורף לקח על עצמו ניעור וטיפוח, אבל זה לא קרה ואת האולפנים קנתה חברה צרפתית וגם היא לא הצליחה להחזיר עטרה ליושנה. לפני שנים אחדות קנו שני יזמים את האולפנים ביורו אחד ותמורת הבטחה שישנו את המצב, ואכן – היום האולפנים ליד ברלין הם מהגדולים באירופה, מתחרים אפילו באולפנים הגדולים של הוליווד מבחינת ציוד, נוחות הפקה, ויכולות טכניות.

סיור מהיר במחסנים העמוסים לעייפה בתפאורות, פרופס, זכרונות מעורר התפעלות וחונק את הגרון. גם צעידה מהירה באתרי הצילום המדמים עיירה מימי הביניים, את רחובות ברלין המפוארת ליד שכונות עוני וחצרות בתים שבהם צולמו כמה מהסרטים שגדלנו עליהם, כל אלה מעוררים צמרמורות. של התרגשות וגם בגלל הקור.

נגמר עידן. נשארו זכרונות וכמה תובנות. ברלין הבאה שלי תהיה ירוקה ומלבלבת. בקיץ, כמו כל התיירים הנורמליים.

 

 

Posted in גדל מסביב

פברואר 22nd, 2017 by גידי אורשר

פרק א' ובו יסופר מדוע ביקורי האחרון  בפסטיבל הסרטים בברלין יהיה האחרון, כמה מילים על התדרדרותו של המוסד ולמה, בכל זאת אני הצלחתי לעמוד במשימות שהצבתי לי בעיר הקרה.

אני באמת לא יודע מדוע לקח לי לפחות שלושה ימים לאזור כוח ולהתיישב ולכתוב על ברלין 2017. למה דחיתי שוב ושוב את ההסתודדות ליד המחשב בנסיון לארגן לעצמי את הזכרונות וההתרשמות מהפסטיבל האחרון, כנראה באמת האחרון עבורי בעיר שקיבלה אותי, בסך הכל די יפה ובמאור פנים. זאת, אני מקווה לא הפעם האחרונה שלי בברלין, אבל הפעם החלטתי – לא עוד פסטיבל הסרטים בברלין. זהו. נקודה. סוף.

אבוי, לצערי נדמה לי שזאת הולכת להיות רשימה ניו ז'ורנליסטית, אבל החלטה רגשית כזאת צריכה להיות שעונה בעיקר על סיבות אישיות, פרטיות,סובייקטיביות ולא רק על בסיס עובדתי מוצק. ובמקרה הזה, כמו החלטה על פרידה בחיי הנישואין, נדמה לי שגם הזוגיות שלי עם הפסטיבל הגיעה לסוף דרכה.

יש כאן שילוב של כמה וכמה סיבות, לא בסדר חשיבות מחייב. האחת היא הגיל – אירועים המוניים כאלה, ההולכים ודוחקים יותר ויותר אנשים ליותר ויותר מקומות ביקום שהולך ומתרחב במהירות גדולה מידי מפסיקים להיות אטרקטיביים לקהל מתבגר והולך. הקרב שנעשה אכזרי על מקומות ישיבה בסרטים, שמחייב התייצבות לפחות חצי שעה לפני התחלת הסרט בפתח האולם, הידחקות בתורי לחץ בכניסות צרות במיוחד, פטנטים חדשים לבקרים של המארגנים להקשות את החדירה פנימה במעברים צרים, תופעה שמחזירה בהכרח את זכרון ההיחלצות מהרחם, זאת גימנסטיקה שמתאימה לגופות צעירים. ובאמת כשמסתכלים מסביב רואים שיש עדיין כמה וכמה אותם ווטראנים שמגיעים לפסטיבלים הגדולים (גם קאן או ונציה), אבל האוכלוסיה בכללה משתנה, הולכת ונעשית צעירה, המונית ואנונימית.

סיבה שניה היא מזג האויר. פברואר בברלין הוא חודש קר, מאוד. השנה היה קר במיוחד ויבש. ללא גשם ובודאי בלא שלג מרכך. המעברים הללו שבין הקור בחוץ שחותך באברים החשופים וחודר גם אל מתחת למעילי הפוך וכובעי הצמר והכפפות לבין החימום, לעיתים חימום היתר בפנים הוא הסיבה שבכל שנה כזאת רוב האורחים לפחות, הפחות מורגלים בתנאים שכאלה מסתובבים עם מטפחות נייר ביד עמוסות הפרשה רטובה, עיניים דומעות ואף נוזל. וההתעטשויות והשיעולים מפזרים עוד ועוד חיידקים במרחבים הסגורים.

סיבה שלישית היא הזמן המבוזבז בין הסרטים. מה כבר אפשר לעשות בשעה, שעה ורבע שבין סופה של הקרנה  אחת לתחילתה של שניה, סליחה, בין הגעה לאולם כדי לתפוס מקום לסרט שני. הסרטים כאן אמנם מרוכזים באולמות המצויים במרחקים לא גדולים מאוד זה מזה – עשר דקות בערך להגיע בהליכה מהירה מ"הארמון הפסטיבל" שהוא ההיכל המרכזי לסרטי התחרות למקבץ עשרת האולמות ב"סינמקס" המציג את סרטי הפנורמה והפורום או תשעת האולמות של ה"סינסטאר" במרתף "מרכז סוני" המפואר מהצד השני של הכביש הראשי. ויש גם הקרנות במרכזים אחרים בעיר הגדולה, אבל מי מגיע לשם… את הזמן הזה, במקומות נורמאליים אפשר לנצל כדי להסתובב ולראות קצת עיר, לפגוש כמה אנשים, להציץ בחנויות הראווה ואולי למדוד איזה סוודר או נעליים או לבחון את החידושים בעולם האלקטרוניקה והגאדג'טים, אבל לך תסתובב במינוס שבע מעלות עם רוח כל כך לא ידידותית…

תגידו – בתי קפה. אבל כמה קפה אפשר כבר לשתות ביום והסטארבקס ממילא מתפוצץ מאנשים. ומלבד זה המחירים, זה כבר מזמן לא מה שהיה והגרמנים שמעלים אותם ממילא בתקופה האחרונה מגזימים יותר בתקופת הפסטיבל.

אבל הסיבה האמיתית להחלטה לאמר שלום לברלינאלה היא רמתם המתדרדרת של הסרטים. זה הולך ונעשה בולט יותר ויותר בשנים האחרונות. ככל שהפסטיבל הגרמני מתרחב, מגדל יותר ויותר סקציות ופעילויות בצד המהלך הקולנועי הטהור – הצגת סרטים. ככל שהוא מתנפח בכמות הוא מדלל את האיכות. דוגמה : בפסטיבל כמו קאן, שברלין מנסה לזנב בחשיבותו מוקרנים בסביבות 150 סרטים במסגרות הרשמיות והצדדיות. בשנים האחרונות אני חוזר הביתה משם עם רשמים של לפחות שלושה ארבעה סרטים נפלאים ולפחות עשרה-עשרים סרטים טובים. בשנה האחרונה, אגב היחס עלה וכמעט כל הסרטים שהוצעו בתחרות ובמסגרת המקבילה היו מרתקים. ברלין אוגדת כ 400 סרטים במספר מסגרות רב ואם פסטיבל מצליח להציג סרט אחד (!!!) מרגש ועוד שניים טובים – מה שקרה גם השנה, דיינו. וזאת באמת סיבה טובה לחסוך לעצמי את העינוי והטרטור בצ'ק אין ובבדיקות הביטחוניות בשדה התעופה שונפלד ולהשאר בבית.

בשביל להבין מה קרה כאן, להלן קצת הסטוריה. פסטבל ברלין נולד בכלל בקיץ, אי שם בתחילת שנות החמישים כנסיון נוסף של הגרמנים למחוק את זכרון הימים הנוראים של העשור הקודם (בעצם שני העשורים הקודמים) ולהחזיר לעיר את המעמד כמרכז אמנותי שהיה לה בימים שלפני עלית הנאצים לשלטון. עשרים שנה אחרי הווסדו של הפסטיבל בונציה וחמש שנים אחרי חידוש פסטיבל הקולנוע בקאן ותוך רצון לתפוס מקום גם במציאות של המלחמה הקרה, הפסטיבל של ברלין שם לעצמו מטרה להציג את החומרים של מזרח ומערב.

ואכן, עד נפילת הקומוניזם והחומה שבצעה את העיר לשני חלקים עיקריים בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, התקיימה באירוע הברלינאי תחרות הולכת ומרתקת יותר ויותר בין הגושים כשהקרב ניטש על הסרטים שהופקו בשני קצוות עולם. רק כאן אפשר היה לראות את הרוסים, הפולנים, הצ'כים, ההונגרים ואח"כ גם הסינים ששלחו את הסרטים שלהם להתנגח מול הקולנוע ההוליוודי הגדול והנוצץ. המידות נשקלו כאן בשבע עיניים – לא להפלות את אלה מול אלה, כי התגובה היתה מיידית. הכרנו כאן את הסרטים הגדולים של טארקובסקי, מיכאלקוב, קונצ'לובסקי, קלימוב, בונדרצ'וק, את הזריחה הרגעית של אנשי פראג מנזל, פורמן , הפולנים ויידה ומרצ'בסקי והסרטים הסינים הראשונים של הדור הרביעי צן קייגה וזיינג אימו כשעדיין היו סרטים קאמרים, אישיים ונוגעים ללב. רשימה מאוד חלקית. למדנו לטפח, עם העולם את הקולנוע הגרמני החדש והטרויקה האכזרית ששלטה בו – פאסבינדר, ונדרס והרצוג וזכינו לראות, ראשונים את הסרטים הגדולים של הוליווד שפארו במחצית השנה שאח"כ את בדי בתי הקולנוע של העולם.

ברלין של אותם שנים היתה עיירה מנומנמת, חביבה, בטוחה ושקטה – לפחות בחלקה המערבי, מאכלסת בעיקר אזרחים מבוגרים וכמויות לא מעטות של צעירים שבאו ללמוד כאן על מילגות נדיבות. במזרח, בנתיים קפאו מקור והילכו בלילות אפלים כצלליות בין בתים שהכדורים מימי מלחמת העולם השניה עדיין היו תקועים בקירותיהם. ואז נפלה החומה, עם השלטון הקומוניסטי במזרח והכל השתנה. מבחינת המטמורפוזה של העיר, אלה היו ארבע שנים לערך, מרתקות שבו ניסה המערב למזוג עצמו למזרח, נכון יותר המזרח למצוץ כמה שיותר מערב להוויתו, שנים שבהם נפתח צוהר קטן בחומה שתחילה עברו בו יחידים, אבל המעיין הלך והתגבר.

בשנה אחת, שבה המזרחיים – גרמנים, פולנים, צ'כים, רומנים, אוקראינים, רוסים הגיעו בבוקר מהצד המזרחי, התייצבו בשורות ליד פתחי חנויות שמכרו להם את כל הזבל המיושן שנצבר במחסנים במהלך 40 השנה מאז המלחמה – אלקטרוניקה, בגדים, כלים לבית, איפור ובשמים, ונבלעו במזרח לקראת ליל. שיירות של משאיות נצמדו לאחוריהן של החנויות – כוכי המכירה ודחפו סחורה לחזית מולה התקבצו הקליינטים בכוח וקנו וקנו. אני זוכר את התורים הללו שהתארכו כבר משעות הבוקר המוקדמות, שמונה וחצי בבוקר, ראיתי אותם בדרך להקרנה הראשונה של יום בפסטיבל.

ובשנה שאח"כ, החומות כבר כמעט אינן וקרחות גדולות של שטח הפקר שהוסרה ממנו גדר התייל חוצות את המרחב הקפוא שבין החלק המזרחי למערבי. האאודיס, הב.מ.ווס והפולקסוואגנים הישנות של המערב כבר נוסעות במזרח, הטראבנט המקרטעות, פעם פאר תעשית המכוניות המזרח גרמניות שהמקומיים חיכו לעיתים חמש-שש שנים לאספקתן מולאו אדמה וננעצו כעציצים ברחובות וחנויות ראווה החלו להקרע בחזיתות הבתים, מוסיפות קצת אור לאפלה הקרה של הלילה.

ואח"כ הופיעו המנופים. מאות כאלה שעיטרו ושינו את קו האופק של העיר הגדולה, ומתחתם הלכו וצמחו גורדי השחקים החדשים והמודרניים שמלאו, כמו שתלי שיניים בוהקים את החורים במערכת הרקובה של הבניה של המזרח. ארכיטקטורה מתפרצת, מטורפת, חסרת הגיון ומלאת אנרגיה. וגם הבתים שופצו לאיטם, בפילינג שסתם את חורי הכדורים וצבע את הלחיים בצבעים עליזים.

גם הפסטיבל השתנה, בהכרח. לא רק שהעביר את המרכז שלו למזרח, מהחיבוק בן עשרות השנים של גן החיות הענקי והנוחות המפוארת של הקודאם, הרחוב הראשי, גם ההיצע של הסרטים עבר טלטלה, עליה לא התגבר הפסטיבל עד היום.

ועל כך, ועל הסרטים במהדורה של 2017 ועל הביקור המופלא באולפני באבלסברג – בפרק השני, בקרוב.

(התמונה צולמה ב 1987, השנה הראשונה שלי בברלין, ב"טרצו מונדו" ובתמונה גם אלון גרבוז, אילן דה פריז, דני מוג'ה, ועירית שמגר)

Posted in גדל מסביב

ינואר 30th, 2017 by גידי אורשר

המגמה לקולנוע בבית הספר התיכון בכפר הירוק תקיים מיני פסטיבל של סרטי קולנוע (פיצ'רים) ישראלים מקוריים באורך מלא, בנושא התבגרות ונעורים וסרטים קצרים נושאי פרסים של במאיות ויוצרות מקומיות.

"פילם נוער" הוא מיני פסטיבל סרטים (פיצרים) ישראלים מקוריים בנושא התבגרות ונעורים, שיתקיים השנה בפעם הראשונה בכפר הירוק וייוחד כולו לסרטים ישראלים וליוצריהם. האירוע יערך ב 6-8 בפברואר בכפר הירוק.

"פילם נוער" מופק על ידי המורים והתלמידים של מגמת קולנוע בכפר הירוק, בשיתוף עם הנהלת כפר הנוער. פעילות התלמידים באירוע היא חלק מהמעורבות החברתית של ילדי הכפר. האירוע יתקיים בשלושה אתרים מקבילים בכפר הנוער, "הכפר הירוק", ויכלול הקרנות של סרטים באורך מלא, סרטים קצרים, סרטי תלמידים וסדנאות אמן עם יוצרי הסרטים. סרטי נעורים והתבגרות עוסקים בסוגיות שקשורות במועקות ההתבגרות: יחסי משפחה, טקסי מעבר, זהות מגדרית ומינית, ומערכת היחסים בין היחיד שזהותו מתגבשת, לבין הקבוצה והחברה. סרטים אלה נוטים לאתגר את צופיהם בנושאים גבוליים כמו מצוקה נפשית, קונפליקטים חברתיים ופוליטיים, חיים בשולי החברה, משיכה לסכנות, אלימות.

באמצעות צפייה ודיון בסרטי נעורים ניתן ליצור גשר של הבנה והדברות בין התלמידים לבין הורים ומחנכיהם. בכפר הירוק לומדים ילדים משכבות שונות בחברה, ביניהם ילדי פנימייה שמגיעים מרחבי הארץ, וילדי "נעל"ה" שמגיעים מחו"ל. הלמידה המשותפת במגמות מקרבת בין הילדים, והפעילות המשותפת בהפקת "פילם נוער" מזמנת אף היא הזדמנויות להתחבר וליצור ביחד. פילם נוער יחשוף את הילדים לקולנוע איכותי ויאפשר להם לפגוש את יוצריו ולשוחח איתם על הנושאים שעולים בסרטים. עבור ילדי הכפר שמגיעים ממדינות אחרות, תהיה זו הזדמנות מיוחדת להתחבר לתרבות הישראלית.

בתוכנית:
הסרטים הארוכים:
"הבית ברחוב שלוש" (1973, בנוכחות הבמאי משה מזרחי והשחקנים: מיכל בת אדם, עופר שלחין);
"מישהו לרוץ איתו" (2006, בנוכחות הבמאי עודד דוידוף והשחקנית בר בלפר);
"וסרמיל" (2007, בנוכחות הבמאי מושון סלמונה והשחקן עדיאל זמרו).

סרטים קצרים:
"התצפיתנית" ו"חייל לארג'" של נועה גוסקוב;
"זהר" של הבמאית יסמין נובק;
"עבדי השם" של הבמאית הדר פרידליך;
"ציצים" של הבמאית טל ענבר.

אושרה שוורץ המנהלת האמנותית של הפסטיבל: "השיח האלים בחברה הישראלית והשיח המאוד יצרי של נושא ההטרדות המיניות, משפיע על גיל הנעורים ומצאנו סרטים שבהקרנתם אנו מקווים לייצר שיח. שיח שיאפשר לתלמידים להתבטא וליצור גשר של הבנה והדברות בין התלמידים להוריהם ומחנכיהם: יחסי משפחה, טקסי מעבר, זהות מגדרית ומינית ועוד. סרטים מאתגרים את צופיהם בנושאים גבוליים כמו מצוקה נפשית, קונפליקטים חברתיים ופוליטיים, חיים בשולי החברה, משיכה לסכנות, אלימות".

http://kolnoahakfarhayaro.wixsite.com/filmnoar

Posted in גדל מסביב

דצמבר 13th, 2016 by גידי אורשר

פסק זמן על מה שכולם מדברים עליו בארצות נורמאליות, בלי לעשות בעיניין דבר : על מזג האויר. אבל אצלנו נוסף עיוות המקומי האופייני כל כך למזרח התיכון – ההגזמה. אז קצת על שני אלה בקטע הבא שפורסם לפני כמה שנים באתר גלי צהל, אבל נשאר רלוונטי להפלא עד היום, ממש היום.

כשאלוהים חילק את הצרות לעולמו המושלם הוא נתן את סופות הטייפון ואת גשמי המונסון למזרח אסייתים, את הקור הנורא לרוסים בסיביר, את השטפונות לאירופאים, את המחלות לאפריקאים, את החום הנורא למדבריות אוסטרליה, האמריקאים קיבלו כפול- גם הוריקן וגם טורנדו, והיפאנים קיבלו רעידות אדמה וצונאמי.
ורק לנו נשארו מלחמות ומזג אויר שהוא בדרך כלל ממוצע. יש לנו קצת מכל דבר. חם בקיץ – לא נורא, ובחורף יורד גשם, לפעמים. המדד לאפשרויות ההשקיה שלנו הייתה הכינרת, כמעט לא היו נחלים שהלכו אל הים – ומי שהלך, זכה למנה לא מבוטלת של טינופת בדרך. "מה נעשה?", שאלו היהודים. "תגזימו", ענה האל והלך לו לשמוע מוסיקה. ואנחנו לקחנו את זה ברצינות, דבר אלוהים חיים אחרי הכל והתחלנו מגזימים. כל דבר הכי גדול. כל עניין הכי בומבסטי. כל פרפראה – כותרת ראשית.
כארץ היפר היסטרית שלא יודעת פרופורציות מהן אנו מגדילים כל דבר ומעכלים לדעת במהירות רווית סכנה. חשדות הופכות לכתבי אישום עוד לפני שהמשטרה מספיקה להדליף משהו. כלומניקים מדופלמים הופכים לסלבריטאים רק משום שהופיעו לכמה רגעים בטלוויזיה. זמרי פח הופכים לאמנים וליצנים צרודים לקובעי דעת קהל.
מושחתים הופכים לפוליטיקאים, פוליטיקאים לבעלי הון ובעלי הון לספרים. המוצר הכי נמכר הוא ההגזמה והכתובות על הקיר נכתבות בפונטים הכי בולטים – הכותרות הכי גדולות בעולם. ואם לא הכי גדולות, אז בעלות אורך החיים הקצר ביותר. כותרת דוחפת כותרת, סיפור הודף סיפור בדרך אל הפסגה. וכל דבר הופך לכותרת. שחיתות, פשיעה, קוליפורמים בחומוס ובחינות מיצב. קו העוני ומשכורות הבכירים. בר רפאלי וגברת נתניהו.
אין מקום בעולם שבו הכל הופך לכותרת בקצב שלנו. יומיים של חדשות מקומיות יכולים לאכלס שנה של טורי עיתונים בניו זילנד, למשל. צרות שלנו, צרות של אחרים. הצלחות שלנו והצלחות של אחרים. ספורט, בידור, בורסה, בריאות, וכמובן פוליטיקה – הכל כלול וכמובן – בלא אחריות אפילו עד שהדיו מתייבש, האד מתעבה, השמועה עוברת אוזן. הכל בערבון מוגבל לאותה שניה.
והכל הכי גדול. האחוזים הכי גדולים של עוני. הפערים הכי גדולים בין אלה לאלה. "שמעתי בום ענקי", מספר השכן שעמד בקצה הרחוב כשהתפוצץ הרימון מתחת למכונית המשפחת פשע. "זה היה בום ענקי, ענקי", מספר מי שזרקו אבן על מכוניתו. "היה בום נורא והעץ נפל", סיפרה אתמול הניצולה. הכל בבומים ענקיים, הכל בגדול, הכי גדול.
כזה הוא גם סיפור ה"סופה". מה יש, רק לפיליפינים מותר? רק לפלורידה? גם אנחנו אזרחי העולם, וגם לנו מגיע. וכך, כבר שנתיים כשבא החורף (וחורף זה גשם וקר ורוח), מגיעה עת הסופה. אצלנו זה לעולם לא יהיה סתם מזג אויר חורפי, עם גלים בים ועם עצים מתכופפים ברוח נושבת ועם גשם ועננים ועם עשר מעלות. אצלנו זאת תהיה סערה מתקרבת שמתכוננים אליה ומכינים את מפלסות השלג בירושלים, סוגרים את בתי הספר ומכינים את מכבי האש וחברת החשמל. אצלנו רצים לחנויות המכולת ולסופרים כדי להצטייד לקראת הסערה שהמדיה מכריזה עליה. והכל בשביל יום-יומיים של טיפות גשם על חלוני.
אז נכון שיש מזל רע ועץ נופל, או שיש שיטפון קטן או שאידיוט כזה או אחר נתקע בוואדיות במדבר למרות שכולם יודעים שזה מסוכן, ויוצא צוות החילוץ כדי להוציאו משם. ומיד מזדעקים צוותי הצילום וקופצים על הפגע כמוצאי שלל רב. ואפשר למחזר שוב את הכותרות המכינות אותנו לסערה.
זה מתחיל בהערה של דני רופ, הגורו של מזג האויר וזה עובר כרוח סערה אצל כל המשובטים שלו – ערוץ 2 מצטרף, הערוץ הראשון, גם הגברת השניה בערוץ 10. זה גולש לחדשות ברדיו, מטפטף לתכניות המגזין בטלוויזיה, ומכיוון שכולם לוקחים מכולם וממחזרים – זה מגביר ומעצים את ההדהוד. ממהרים להעלות את איש מפלסות השלג מירושלים, את אחראי המשמרת בחברת החשמל, את מנהל אתר החרמון – הלקמוס המקומי ללבן-לבן, ונשלחים, רצים לעמדות צילום בגשם שאולי מתחיל לרדת.
אני לא יכול לשמוע יותר על סערות. מערכות החדשות באשר הן ממשיכות לגחך עצמן לדעת, ואפילו רופ הגדול התוודה אתמול שמגזימים. זה בסך הכל גשם גשם משמיים, אפילו לא כל היום טיפות המים.

Posted in גדל מסביב

נובמבר 14th, 2016 by גידי אורשר

בפסטיבל הסרטים הבין לאומי האחרון בחיפה העניק חבר השופטים שכלל שלוש נשים: הבמאית והאמנית הבריטית מרתה פיינס, עו"ד אורנה לין, ויושבת הראש העורכת ערה לפיד ולצידן הבמאים תאופיק אבו ואיל ותום שובל את פרס השחקן הטוב לסרטים שהוקרנו במסגרת הפסטיבל. הפרס הוענק לשני הכוכבים של "מלחמת 90 הדקות", קומדיה שמנסה לבדוק באופן סטירי את שאלת הסכסוך הבלתי פתור הישראלי-פלסטיני. בסרט גילמו של השחקנים משה איבגי ונורמן עיסא את ראשי ההתאחדויות לכדורגל, המגרש שעליו עומד להפתר הסכסוך. למחרת טקס הרימו אירגוני הנשים ואחרים קול מחאה באשר להענקת הפרס למי שהואשם במעשים מגונים בנשים ובהטרדות מיניות. הנהלת הפסטיבל החליטה, ובצדק לעמוד מאחורי ההחלטה של חבר השיפוט שמינתה בטענה שההחלטה של השופטים היתה אמנותית ובסביבה דמוקרטית אין להתערב בהחלטה זאת.

הסיפור, מסתבר לא הסתייים כאן ואתמול נשלח מכתב חריף, חתום ע"י כ 150 יוצרי קולנוע אל הנהלת הפסטיבל וזאת לשונו :

"ב-23 באוקטובר החליט חבר השופטים של הפסטיבל השנה להעניק את פרס השחקן לשני שחקנים – נורמן עיסא ומשה איבגי על תפקידם בסרט 'מלחמת תשעים הדקות'. חבר השופטים והשופטות התעלם מכך שמשטרת ישראל המליצה במאי 2016 להעמיד את משה איבגי לדין בחשד לביצוע עבירות מין, לאחר שבדקה מעל 16 תלונות של נשים, קולגות שלו, שטוענות כי הוטרדו מינית ע"י משה איבגי. המשטרה המליצה להעמיד את משה איבגי לדין בגין עבירות מין בשלוש נשים. תיק החקירה הועבר לפרקליטות מחוז חיפה לטובת גיבוש כתב אישום. אנו החתומות והחתומים מטה, יוצרות ויוצרי קולנוע המכבדים ומוקירים את פעילותם רבת השנים של מנהלת הפסטיבל והצוות שלה ואת תרומתו להתפתחות הקולנוע הישראלי, מבקשות ומבקשים להביע את מחאתנו על ההחלטה התמוהה והמקוממת להעניק פרס לאדם שתלויות ועומדות נגדו 16 תלונות. נדהמנו לגלות שהנהלת הפסטיבל החליטה להעלים עין מהמציאות בה אנו חיות וחיים, וכאשר הופנתה מחאה חריפה כנגד התנהלות הפסטיבל, בחרה הנהלת הפסטיבל להסתתר מאחורי אמירה נוחה לפיה אינה מתערבת בהחלטות השופטים. אנו תמהים על כך שעלינו להביא לידיעת הנהלת הפסטיבל שהפסטיבל על כל המתרחש בו הוא באחריותה לטוב ולרע. לא ניתן להתנתק מהמציאות ולקחת אחריות רק כאשר מדובר בשבחים".

"ההבחנה שהנהלת הפסטיבל עשתה, במקרה של משה איבגי, בין כישוריו האמנותיים של השחקן לבין העבירות המיניות שאותו שחקן ביצע לכאורה, כלפי עמיתותיו למקצוע, היא הבחנה פסולה. משה איבגי ניצל, לכאורה, את מקום עבודתו בתיאטרון ובקולנוע ואת המוניטין שקנה לו כשחקן כדי לפגוע בנשים שעבד במחיצתן וערער את הביטחון התעסוקתי הרעוע ממילא של נשים אחרות. עושה רושם שהנהלת הפסטיבל לא השכילה להפנים שמתן פרס לאדם החשוד בהטרדות מיניות מנרמל אלימות מינית של גברים כלפי נשים. אלימות מינית היא עבירה, גזילה, רמיסה, פגיעה ונישול של זכויותיהן של נשים על גופן. מתן הפרס למשה איבגי מהווה מסר מרפה ידיים למאבק בהטרדות המיניות ובאלימות המינית. מאבק שלצערנו הרב נמצא בתחתית סדר היום הציבורי".

"במציאות הקשה השוררת כיום יש חשיבות עליונה במאבק ללא פשרות בתופעת האלימות המינית משום ייחודיותה, הן בקושי המתלוננות להתלונן, הטיפול בתלונות והן בהיקפה הרחב. ייחודיות זו מחייבת ביחס מיוחד, חריג בחומרתו ובמדיניות של אפס סובלנות. אלימות מינית היא דבר נמנע! אם החברה תוקיע את החשודים בעבירות מין ואת המורשעים בעבירות מין. כאשר פסטיבל חשוב כמו פסטיבל חיפה מגבה את השופטים שהחליטו לתת פרס לאדם החשוד בעבירות מין, הוא שולח מסר חד וברור לכל המטרידים והאנסים – תמשיכו לעשות כרצונכם, משוחררים מכל נורמה מוסרית בסיסית, אנחנו נשפוט אתכם אך ורק על כישוריכם האומנותיים, והוא שולח מסר חד וברור לנשים ולנערות, לא נורא, תתגברו, ככה זה, אין מה לעשות. האומנות חשובה יותר. אבל היא לא! מה יותר חשוב מכך שיותר מחמישים אחוז מהאוכלוסייה יוכל להתנהל ולעבוד בחופשיות ובביטחון?".

אלו 154 החותמים על המכתב:

טל גרניט, אביגיל שפרבר, שרית וינו-אלעד, אבתיסאם מראענה, אשכר אלדן-כהן, שרון לוזון, נעמי לבארי, נטעלי בראון, מאיה קניג, מיכל אביעד, קרן נוימן, ענת שוורץ, איתמר שדה, מתן שירם, טלי שלום-עזר, אסי לוי, לימור פנחסוב, עידית אברהמי, שרון מימון, טלי הלטר-שנקר, עמרי גבעון, ליאור אלפנט, נעמית מור-חיים, מיכל קלמן, רני בלייר, אהובה קרן, נעמי שחורי, רנא אבו פריחה, דב קרן, טליה פינקל, מירב דמרי, עדית בן-שימול, אהרון שם-טוב, סיוון בן ארי, דנה פרנק, עידו יעקובי, לי גילת, דקלה שרעבי, לנה טוראל, תמי ריקליס, מעיין חבני, גבריאל ואגון, סמדר זמיר, יעל ראובני, רויטל גל, יעל שוב, מור קפלנסקי, יעל שרר, אושרה שוורץ, עינת שמיר, לין לאור, רותם פראן, איילת בכרך, הילה יובל, יסמין קיני, עטרה צחור-דיין, עמיר מנור, נורית יעקבס-יינון, טל שפי, אורנה רוטברג, יולי כהן, אביב אלדמע, מורן שוב, ענת אבן, מאיה גסנר, אנה סטפן, מורן רוזנבלט, נעה מימן, זהר ברנט, מוש דנון, פבלו אוטין, כרמן אלמקייס, סער יוגב, נעה ברמן-הרצברג, שלומית נחמה, לירן עצמור, רונית פורת, שפרה מילשטיין, עידו הר, עדי חלפין, רינת מטטוב, זהבה שקל, נעם קפלן, אסף לפיד, סתיו מרון, יעל מונק, גיא נתיב, גיא עפרן, צביה ברקאי, דנה גולדברג, אורית זמיר, מיכל וויץ, טל טלמון, עמי ליבנה, יואל הרצברג, דליה שימקו, רענן אלכסנדרוביץ, פיליפה קורבסקי, יסמין נובק, מאיה קסל, אורי אזן, איילת ברגור, שי פלג, גבי שיחור, ענת שפרלינג, לאה טוניק, אלדד פריבס, מאיה הפנר, חלי גולדנברג, דני כהן-סולל, טל גורדון, אלונה ליב, תומר שרון, אביה ברוש, יעל ברנפלד, אילנה ציקנובסקי, עומר רייס, אורי עזר, חן אושרי, אור ספיר, עדי נבון, תמי ליברמן, גיא רז, מ.צ עירד, אילנית בן יעקב, ענת צוריה, חן דונה יקותיאל, ראג'י בטחיש, עליזה אסקירה, ברק היימן, אבי מוגרבי, איילת בכר, אורנה בן דור, שוקי בן-נעים, אלינור דוידוב, ענת סרגוסטי, הדס שטייף, יפעת גליק, הדס בן אליהו, ורד כהן-ברזילי, יעל קציר, נירית צוק, אלונה רפואה, אלעד גביש, דורון עמית, תמי מולד-חיו, אפרת ארנון, עידן חגואל, אייל סלע, דפני ליף, עו"ד יעל מיטיס, אפרת טולקובסקי, שני חמצני ואורית רביבו.

היום פורסמה תגובת הנהלת הפסטיבל וזאת לשונה :

יוצרים ויוצרות יקרים,

"ראשית ברצוני לשלוח הערכתי לכל חברי, היוצרות והיוצרים אשר חתומים על פנייה זו. אין לי כל ספק, עצומה זו נכתבה מתוך דאגה ורצון כנה, לעשות את המיטב לטובת המאבק החשוב, שאני תומכת בו, למיגור תופעת ההטרדות המיניות.

הזדהותי העמוקה נתונה לכל אשה אשר חוותה אי פעם, כל סוג של הטרדה על רקע מיני ואני מקווה כי רשויות אכיפת החוק, ימצו את הדין עם כל מי שמורשע בעבירה זו.

אני יודעת שגם צוות השופטים מזדהה לחלוטין עם עמדה זו."

"לצד הזדהות עמוקה עם המאבק בהטרדות מיניות, קיימים מאבקים חשובים נוספים: המאבק על חופש היצירה האמנות והביטוי הוא אחד מהמאבקים החשובים. חופש היצירה האמנות והביטוי אכן צריכים להיות משוחררים ונקיים מכל שיקול אחר זולת שיקולים אמנותיים ומקצועיים ומי כמוכם וכמוכן מבינים זאת.

צוות השופטים התבקש לבדוק את המועמדים לפרסים ולציין את מי מביניהם שהצטיין באופן אמנותי ומקצועי וכך עשה. מערכת השיקולים בוועדות שיפוט שכאלה אינה דומה כלל למערכת שיקולים במתן פרס על מפעל חיים או פרסים דומים בעלי משמעות רחבה וציבורית."

"כמי שמייצגת גוף ציבורי שומר חוק, אני מרגישה מחויבות עמוקה, לתת חופש פעולה, חופש בחירה, גיבוי והגנה  לצוות השופטים שנבחר על ידינו, וקיבל החלטה אמנותית ומקצועית שאותה אני רוצה ומחויבת לכבד ולקבל.

אני, וגם צוות השופטים, שבים ומחזקים את ידיהן וידיהם של החתומות והחתומים על  העצומה. אין לי ספק שהדיון  הציבורי והאמנותי בנושא זה יותיר את תהודתו.

אני מקווה, ידידי היוצרים, שהדיון בנושא שנוי במחלוקת זה, מאפשר להבין את כלל השיקולים המעורבים ולא יכהה את הצלחתו הרבה של הפסטיבל אשר הפגין ברפרטואר שלו וגם בפרסים השונים שניתנו על ידי צוותי השיפוט שלו, את מחויבותנו הרבה לחופש היצירה והאמנות, לפלורליזם, לדו קיום ולחופש הביטוי.

בתודה ובהערכה

פנינה בלייר"

הצילום: גלית רוזן

Posted in גדל מסביב Tagged with: , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: