Category: גדל מסביב

אוקטובר 19th, 2017 by גידי אורשר

אחרי החגים והחיים חוזרים לאט למסלולם, גם הסרטים. והשבוע מידה מזוגה היטב למגוון טעמים. הצצה ראשונה ולא ביקורתית לעיונכם.

נתחיל ב"אמא !", גם כי יש רק אחת וגם משום שהסרט הכה לא מעט גלים בחו"ל. זוהי דרמת אימה עם הגיגים מבית היוצר של דארן ארונופסקי, במאי מסקרן וייחודי שעשה בין השאר את "ברבור שחור", "רקוויאם לחלום" ו"המבול", שמביא את סיפורו של זוג שחי בבית חלומי שהאשה עיצבה שלסיפו מגיעים אורח ואורחת זרים ולא קרואים ה וא"כ אנשים נוספים, כדי לערער את חייה של האשה ולטרוף את עולם המושגים שלה. ג'ניפר לורנס וחבייר בארדם בתפקידים הראשיים ועימם אד האריס ומישל פפיפר.

למי שחסר, להלן סרט אסונות נוסף על רקע מזג האויר "הסערה". כדי לשלוט במזג האויר המשתולל בשנים האחרונות פותחה מערכת של לווינים שתוכל לעשות משהו אפילו עם מזג האויר שעד כה אפשר היה רק לדבר עליו. אבל מסתבר שמשהו משתבש והמערכת מתחילה לתקוף את כדור הארץ. האחראי על הפרוייקט נקרא לדגל, יוצא למרכז הפיקוד ומגלה שם שהתקלה אינה מקרית ומישהו אחראי יזם אותה. ומכאן – אקשן. ג'ראלד בטלר, אבי קורניש ואד האריס, כן, במרכז.

"רק האמיצים" ממשיך את המסורת האקולוגית והפעם בסיפורם של לוחמי האש שצריכים להקריב הכל כדי להציל מהלהבות הענקיות את העיירה שלהם באריזונה ואת הטבע שמסביבה. סיפור חברות, הקרבה, נאמנות, מקצוענות וגבורה עם טיילור קיטש, ג'ניפר קונלי, ג'וש ברולין, ג'ף בריג'ס ואחרים בסיפור אמיתי שהתרחש לפני 15 שנים.

וגם קומדיה לנו, צרפתית "אליבי. קום" סיפורו של סטארט אפ מקורי שיוזם בחור מקורי שמציע סיפורי כיסוי מתאימים למי שזקוק לכאלה ולמי שמשלם מספיק ויש רבים כאלה. בקומדיה של טעויות כזאת מן ההגיון שהבחור בעצמו יסתבך בבלוף שהוא מוכר וככל שהסיפור מתקדם השקר מתעבה ומסתבך.

וגם סרט ישראלי חדש, "אמור" שביים רפאל רביבו הוותיק, על צייר החוזר מחו"ל למושב בו נולד וחייו משתלבים בחיי צעירה משותקת המבקשת לסיים את חייה. אור אילן, לירון נבו וענת עצמון בתפקידים הראשיים.

וזהו. אלה הסרטים החדשים ועם הוותיקים שיהיה שבוע טוב בקולנוע ושקט מחוצה לו.

Posted in גדל מסביב

אוקטובר 16th, 2017 by גידי אורשר

אחרי הסיכום הכללי על האירועים ועל התנהלותו של הפסטיבל ה-33 בחיפה מגיע תור הסיכום וההערכה הראשונית של הסרטים שהוקרנו במסגרת התחרות של הקולנוע העלילתי הישראלי. וזה החלק הקשה ביותר משום שהוא נוגע ממש בעצבים החשופים של העשיה המקומית. אבל זה התפקיד ולכן זה גם הזמן. ושוב, נא לזכור שמדובר בכתיבה בעקבות צפיה אינטנסיבית של כמה וכמה סרטים ביום, עובדה המטשטשת מעט את הזיכרון ומצמצמת גם את המסגרת הפיסית של הביקורת.

נכונה היתה החלטת הנהלת פסטיבל הסרטים הבין לאומי ה – 33 בחיפה להוציא את "פוקסטרוט" של שמוליק מעוז מן התחרות לקולנוע ישראלי עלילתי, אך להשאיר אותו להקרנה מיוחדת במסגרת הפסטיבל, למרות שהסרט כבר יצא אל המסך והיה ועודו מוקרן בכל הארץ. נכונה משתי סיבות, כל אחת מפינה אחרת של סקלת הטיעונים. מלכתחילה הסרט אמור היה להשתתף בתחרות, לצד שמונה סרטים אחרים, אולם האירועים שסבבו את פרסי ה"אופיר", הפרסום האדיר והרוח הגבית שנפחה בו שרת התרבות שלא בכוונה והפכה אותו לסרט המדובר ביותר בארץ בשבועיים שהקדימו את הפסטיבל בחיפה דחפו את מפיקי ומפיצי הסרט להחלטה להכות בברזל בעודו חם ולהקדים את יציאתו המתוכננת לבתי הקולנוע. וכך, כשנפתח הפסטיבל בחיפה כבר רקדו פוקסטרוט בכל הארץ. אבל הרובריקה נשארה ואולי כהכרזה פוליטית הוחלט להקרין בכל זאת במסגרת מיוחדת את הסרט.

ההחלטה נכונה גם אד הוק משום שבמצב שנוצר לאף אחד מהסרטים האחרים שעמדו מול "פוקסטרוט", גם הטובים שבהם, לא היה שום סיכוי והפרס הגדול היה נופל שדוד בידי מעוז וסרטו. עוד אחד. גם בגלל האיכות האמנותית – הסרט מקפיץ את הקולנוע הישראלי בדרגה שלמה אם לא יותר, וגם בגלל ההד הציבורי. אז נשארנו עם שמונה סרטים שאותם צריך היה צוות שיפוט בין לאומי לראות ובהם לברור את הטוב יותר להענקת פרסים. אסופת הסרטים שכונסו כאן לא שיקפה ברובה את איכות הקולנוע שלנו לשנה זאת כפי שראינו בהקרנות של האקדמיה לקראת ה"אופיר" ולהוציא סרט אחד או שניים העלתה תחושה של חוסר בשלות למרות הנסיונות הכנים, אני מאמין, להפריח קריאת כיוון.

הסרט הטוב ביותר באסופה זאת לטעמי, גם הבוגר והמשמעותי מכולם היה "הבן דוד" של צחי גראד, סרט שמשך את תשומת ליבי כבר בהקרנות ה"אופיר". גראד שזכה ב"פרס השחקן" של הפסטיבל ובפרס על הישג אומנותי של צוות השיפוט של "פדאורה", איגוד המבקרים האירופאי-ים תיכוני (שהייתי אחד משופטיו – גילוי נאות) מציע כאן את סרטו הריאליסטי, המדוייק והאמיץ, סרט העוסק בהתלהמות ההיסטריה המקומית שהיא כל כך ישראלית וכל כך מעוותת ויום יומית. נפתלי, גיבור הסרט שחי במושב במרכז הארץ שוכר פועל ערבי לעזרה בשיפוץ מחסן בחצר המשק. רוצה הגורל ובאותו בוקר מותקפת מינית נערה אוטיסטית שחיה במושב. התושבים חושדים כמובן בערבי ומעגל האיום עליו ועל נפתלי הולך ונסגר באלימות גוברת. הסרט שמציע גראד – תסריט, בימוי ומשחק בתפקיד הראשי הוא אניקדוטה אלימה ומהבהבת על יחסינו לאחר, על הדעות הקדומות שלנו ועל שטיפת המוח הקיבוצית והמטומטמת  שבה אנחנו חיים. הדרך של גראד אלינו כבכל סרטיו היא ישירה, מחוספסת, ברורה ואפילו מרגשת ועושה את הסרט לנכון, אמיתי וחשוב בעיקר בעת הזאת.

גם "העדות" סרטו של עמיחי גרינברג המחזיר אותנו לעיסוק בטראומה הגדולה של השואה והשלכותיה, הפעם עם טעם של סרט מתח היה אחד מהסרטים המעניינים והשלמים שהוצגו בתחרות, גם כי בלי שואה הרי אי אפשר. ונדמה לי שחשיבות העיסוק בנושא היא שגרמה לשופטים הזרים להצביע לבכורה דוקא בסרט הזה.  יואל הוא הסטוריון חרדי החוקר פרשיה של טבח יהודים באוסטריה, ממש לקראת סוף המלחמה. הוא אוסף עדויות, מחפש את קבר האחים בלא הצלחה כשהוא נלחם גם נגד הזמן. העיירה בה נערך הטבח עומדת להרחיב את גבולותיה ולפני שיתכסה השדה בשלמת בטון ומלט הוא חייב למצוא את הקברים. במהלך החקירות שלו הוא מגלה פרט דרמטי על חייו וחיי משפחתו שמכניס אותו לדילמה מוסרית ודתית. הסרט בכיכובו של אורי פפר נוגע גם בשאלת האמונה, הזהות, האמת הפנימית והצורך לקיים אותה גם בעת משבר אישי, מוגש בשפה קולנועית קולחת שיש בה לא מעט עיניין ויכולת להעמיד שאלות קיומיות בפני מי שמוצא עצמו מעורב.

גם " אל תשכחי אותי", סרטו יוצא הדופן של רם כרמי הביא עימו רוח של רעננות בעיצוב הדמויות שכולן הדור הצעיר והפגוע שזועק לעזרה, גולש אל מעבר לגבולות פרוצים ונושא כאב של חוסר התאמה חברתית. במרכז שני צעירים מאותגרי נפש, ניל עם הפרעת קשב ותקשורת שמגיע מהולנד ויש לו טובה ענקית על הגב, בטוח שיוכל להתאחד עם להקת רוק מצליחה למסע הופעות עולמי , ותום על הפרעת אכילה שמאושפזת בבית חולים במחלקה סגורה ורוצה כל הזמן לצאת לחופשי בטענה שהיא בעצם בריאה. השניים נפגשים כשהלהקה של ניל מופיעה בבית החולים ושניהם מנצלים את ההזדמנות ובורחים משם. מפגש עם ההורים של תום לא עולה יפה, גם ההורים אינם מהטיפוסים היציבים, האמא עם אובססית אוכל טבעי ועם האנג אובר של דור שני בשואה, והמסע לעבר היאוש לוקח אותם גם לסביבות התחנה המרכזית על שלל טיפוסיה. למרות חורי ענק בתסריט, אי בהירות נראטיבית בעלילה וכתיבה לא מושלמת של הדמויות, יש בסרט אוירה של תמימות נעורים, חוסר אוריינטציה נפשית של השוליים המוכרים פחות של הדור הצעיר, חן מסויים ואולי גם כאב אמיתי שמוקרן מהמסך, אולי בגלל שני השחקנים הראשיים ניתאי גבירץ ומון שביט ומהכנות של עבודת הבימוי.

"בית בגליל" של אסף סבן היא ה"ראנר אפ" של התחרות, דיברו בו לא מעט כאחד הזוכים האפשריים, אבל בסופה של תחרות הוא זכה רק בפרס התסריט. אם תשאלו אותי (ולא רק אותי) היה צריך להתלוות לפרס הזה גם פרס השחקנית לנועה קולר המצויינת. סיפור הסרט בקווים כלליים מאוד לא מקורי אבל מוכר מאוד לכל זוג שבנה אי פעם את ביתו. גילי ויערה חוזרים לישוב הקהילתי שבה גדלה כדי לבנות שם את ביתם, אי שם בגליל. הסרט המפורק לשלבים של התקדמות הבניה – התכנון, עבודות התשתית, היציקה הראשונה, הרמת הקירות, ההתנגשות של החלום והמציאות שבהן מה שיש לא דומה למה שחשבו שיש, הבעיות הכספיות המתרגשות, ההחלטות עם חומרים וצבעים, כל שלב והמשברים שלו – האובייקטיביים והזוגיים, כל שלב וגלרית החברים, השכנים וההורים שבאים לראות את העבודה. סבן סומך מאוד על הכימיה המתפתחת בין שני השחקנים שלו אודי רצין ובעיקר בהובלת הברורה של נועה קולר ליצירת אוירה ישארלית אותנטית אבל דוחס פנימה עוד ועוד דמויות שיש להן הסבר עינייני להיותן (לעיתים משעשע, למשל קבלן הצבע שמרח  צהוב אבל נשבע  שזה יהיה לבן) אך אין לתפקידים שלהם המשך או השפעה על חיי הזוג. למשל השכנה שהיתה הנודניקית של הכיתה של יערה ועכשיו היא חולקת את המגרש הסמוך שנעלמת מהר כמעט בלי להשאיר עקבות. בעיה נוספת של הסרט היא הצילום שלו (או לפחות העותק שהוקרן בפסטיבל) שהוא שרוף ודו מימדי, ללא עומק וללא פרספקטיבה וכך כל התרומה של הנוף הגלילי הולכת לאיבוד.

"המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" סרטו הארוך הראשון של גלעד אמיליו שנקר מציע בגרות מהוקצעת דוקא בתחום שבו נכשל "בית בגליל", וזה בעיצוב ובצילום. הסרט, מורבידי על גבול אגדת אימים מציע סיפור שעל פניו, וגם אחרי צפיה בסרט פעמיים, הוא סוג של אניגמה לא פתורה בידי. לא מבין למה, לא מבין איך, לא מבין כל כך גם מה קורה פה. זאת אומרת הסיפור, שמנסה לבאר לעצמו ולנו את התרגום האישי של שנקר לאגדה "האדונית והרוכל" של עגנון מציע משל שלא רחוק כנראה מזה של המקור, אבל הנמשל נשאר עלום. עולם של נשים דמוניות הטורפות גברים מצודדים בסעודות ערב מפוארות הסובבות ערבי קריאה של יצירתו של עגנון, חיפוש אחרי האהבה, חתרויות על עמדות כוח ומקומה של הספרות בתרבות, כל תרבות שהיא הן נקודות המשען.  אבל החיבור בניהן הוא כמעט פוסט מודרניסטי המאכל לא רק את הגברים אלא את הסגנון כולו. חייבים לציין שהצד הויזואלי של הסרט הוא ייחודי, לא נראו כאלה במקומותיהו. עולם אפל, מסוגנן בתפאורה וצילומים גוטיים מטילי אימה בחללים גדולים, אולפניים, שנשלטים היטב ע"י הצלם והצוות הטכני .

בחלק התחתון של הטבלה נמצא את "מוצא אל הים" סרטו של דניאל מן (איזה שם מחייב) שזכה במירב הפרסים בתחרות. גם סרט ביכורים, גם פרס הצילום (?) וגם פרס העריכה. זהו סיפורו של יואל שאמור להתייצב ביחידתו בימי מבצע "צוק איתן" בעזה אולם אינו מסוגל להענות לקריאה ולטלפונים מן הצבא ששואלים למצבו, שנפרד זה לא מכבר מאשתו ורק הכלב נשאר בניהם, שאביו מת והשאיר מכונית במצב לא תקין. יואל מנסה למצוא את עצמו בין המשברים כשמן, הבמאי מנסה בעזרתו לאפיין את הגבר הישראלי המתפרק. והתמונה אינה מחמיאה כמובן. הסרט של מן, כמו הגיבור שלו תקוע רוב הזמן בחוסר יכולת לנוע ולמרות הדמויות השונות המתחלפות על המסך מולנו, אין בהם כדי לקדם באופן מעניין את העלילה. מה שנשאר זה סלט עלילתי, קצוץ לסצנות קצרות ולא תמיד ברורות שגם איסופן אינו יכול לתרום לאיזו שהיא סימפטיה למי מהמעורבים.

גם "מונטנה", סרטה הראשון של הבמאית-המלהקת לימור שמילה אינו שונה בהרבה בהשגיו הדלים לעניין את הצופים בסרט, בודאי שלא לרגש אותם. כאן מחליפה את דמות הגיבור-הזכר השבור צעירה לסבית שמגיעה לעכו, עיר הולדתה ומקום בו מתגוררת משפחתה (או חלק ממשפחתה) לאחר מותו המסתורי של סבה. אפי שעזבה את העיר עם אמה שחיה בפריז והשאירה מאחור את סבה וסבתה, דודה – אחות אמה רווקה מזדקנת ודוד, אח אמה וזכרון של מעשים מגונים שעשה בה, עוברת בין בתי השכונה במסע של חשבון אישי ומשפחתי. מהר מאוד היא מגלה שהשכנה שגרה בבית בו גדלה, הנשואה לידיד המשפחה מגלה סממנים של תשוקה לצעירה שחזרה הביתה. עד עכשיו ספרנו גם גילוי עריות, גם יחסים לסבים, גם ניאוף במשפחה וגם מוות לא פתור. אם ניקח בחשבון שרוב הסרט הקצר יחסית (79 דקות) עובר במבטים ושתיקות ועישון סיגריות, נוכל להגיע למסקנה שיש לנו כאן, לכל היותר סרט סטודנטים שהתנפח על מידתו. אף אחד מהמעורבים, כולל נעה בירן בתפקיד הראשי (פרס משחק) לא עושים דבר להוכיח אחרת.

"אווה" – סרטו של חיים טבקמן הוא האכזבה הגדולה של התחרות. טבקמן שמגיע לכאן אחרי טבילה עמוקה בנושאי היהדות החרדית והגבריות הפגומה בסרט "עיניים פקוחות", עורך במקצועו הראשי משליך על המסך אוסף של סצנות, תמונות תמונות ומקווה שיתחברו איך שהו למשהו קוהרנטי על המסך. וזה לא קורה. הסרט שמנסה לספר את הסיפור של החיבור הרופף והקלוש בין הצבר לניצולי השואה הוא אסופה מאוד מקרית של צילומי  אוירה שאינם מתחברים למשהו שיש לו תובנה ותוקף כל שהוא. יואל, כנראה המושבניק מגלה שיש לו דירה שלא ידע על קיומה בעיר הקרובה ובבית גבר שתקן ומוזר. מה שמחבר את שני הגברים היא אווה, הנשואה לשניהם. ההכרה במצב שנוצר אינה משנה לאיש מהנוכחים את ההתנהלות זה אל זה וזאת אל אלה. והכל אניגמטי, סתום, לא ברור ומבוזבז – לפחות במקרה של האנסמבל כולו – אבי קושניר, אפרת בן צור וגיל פרנק. הסוד הגדול של הסרט אינו נפרם ונשאר סתום, כמו הסרט עצמו.

Posted in גדל מסביב Tagged with:

אוקטובר 14th, 2017 by גידי אורשר

כמה מילים לסיכום הפסטיבל בלי אף אחת על הסרטים. אבל חמש הערות על חיצי ביקורת שהופנו להנהלת הפסטיבל, גם הם בלי להזכיר ולו סרט אחד. בעצם אחד כן – את סרט הפתיחה. אבל גם על זה יש התייחסות.

העיתונות המקומית בחיפה לא חיכתה הרבה ומיהרה לפרסם ביקורות שליליות ארסיות על הפסטיבל ה-33 בחיפה, החל מערב הפתיחה ועד יום הסגירה, שבועונים, רדיו ומה לא, עיתונות שאולי טענותיה טבולות בפוליטיקה מקומית, בודאי שלא בראיה ובהבנה מקצועית של ניהול פסטיבל שכזה. כסוג של תשובה, לפחות העמדה בפרספקטיבה את ההישג של מארגני הפסטיבל וקברניטיו, להלן כמה נקודות שהועלו בביקורת והתשובות, אולי החלקיות להן.

1 . ערב הפתיחה : הכותרות של העיתונים והטענות שנזעקו מהרדיו דיברו על הבחירה האומללה של הסרט לאירוע הפתיחה " חצי מהאולם יצא מהסרט, גם יו"ר החברה המארגנת אתו"ס היה בחוץ". ובכן, ראשית מדובר בהגזמה, לא חצי אולם רק כמה מוזמנים בעיקר עובדי העיריה שממילא באים לטקס הפתיחה כדי להראות, עם עיניין די מוגבל הסרט שבא אחריו. אם הסרט הוא "קראוד פליזר" נשארים, אם פחות הולכים הביתה. "בלייד ראנר 2049" הוא בהחלט לא סרט "עושה טוב" או קל לעיכול. גם אנשי הקולנוע, מבקרים וקהל מודע מתקשים לקבל אותו. הוא מעורר ויכוחים, מאתגר, לא מתחלק נוח בבית הבליעה התודעתי. אבל הוא ללא כל ספק הישג של הפסטיבל החיפאי משום שזה הסרט המדובר ביותר בעולם בחודשים אלה. בגלל הקשר שלו עם ה"בלייד ראנר" המקורי, בגלל המסע האגרסיבי של יחסי ציבור שערכו מפיקיו, בגלל העובדה שהוא פתח את הפסטיבל ונפתח באותה עת בעולם כולו, בגלל הציפיה, בגלל הסקרנות ואולי גם בגלל הוויכוח שהוא מעורר. בלייר עשתה נכון שהחליטה, לא בלי היסוסים כנראה להציג את הסרט הזה בפתיחה.

בכלל, בחירה של סרט לפתיחת פסטיבל היא עיניין מורכב ומסובך הדורש שיקול דעת, הבנה מקצועית וקור רוח. מחד הסרט צריך להיות גדול מספיק כדי להעמידו אל מול רשימת הסרטים כולה. הוא צריך להיות אטרקטיבי, מעורר עיניין, סרט שדובר בו בחוגי התעשיה, מעורר, מגרה ומקדם. מאידך הוא צריך להיות כזה שיעניין את הקהל, או שלפחות יהיה לו פוטנציאל לעניין את הקהל. אולי חביב ונחמד, אבל לא חשוב מבחינת העשיה הקולנועית. ועל כל זה עומדת שוב הבעיה, שנחזור אליה מאוחר יותר, של הסכמת המפיצים להציג את הסרט המסויים בפסטיבל המסויים. לא פשוט.

2 . הפסטיבל עולה הרבה ואפשר לכוון את הכסף למטרות טובות יותר : נכון, אפשר בכלל לא להשקיע בתרבות שעולה הרבה כסף למשלם המיסים ולא מציעה תמורה מיידית שניתן למדוד בעין. אבל איך היו נראים חיינו בלי האופציה להעשיר אותם רוחנית. ובאשר לפסטיבל הזה ה-33, אגב האולמות היו מפוצצים ולראשונה, נדמה לי שהפסטיבל מימן את עצמו, כך שגם טענות אלה אינן רלוונטיות. צריך להבין שפסטיבל קולנוע בסדר הגודל וההצלחה של פסטיבל חיפה הוא לא בלתי חשוב גם לעיר עצמה. זהו האירוע התרבותי החשוב ביותר של העיר, פנינה תרבותית שהרבה ערים על ראשיהם ותושביהם האיכפתיים היו שמחים לאמץ. הפסטיבל של חיפה הוא הפסטיבל החשוב לקולנוע בארץ ואחד מהחשובים בתחומו ובסוגו בעולם. זהו הישג תדמיתי שיש לו גם השלכות כלכליות ביכולת למשוך איליו מאות אלפי מבקרים שמשקיעים בחיפה כספים בבתי מלון, במסעדות ובחנויות. זה עוזר מאוד בבנית שם לעיר בכל הנוגע להשקעות עתידיות, מהארץ ומחו"ל ולא בכדי עיריות קאן או קארלוי וארי או טלורוייד משקיעות בפסטיבלים שלהם לא מעט ושמן יוצא למרחוק ולא רק בתקופת הפסטיבל.

3 . מביאים אורחים מחו"ל ומהארץ שעולים הרבה כסף : זאת השקעה המביאה בסופו של יום גם רווח.  אין ברירה, כדי להשיג הד תקשורתי צריך להשקיע בהבאת אורחים כאלה. וזה נכון משני צידי המשוואה התקשורתית. אורחים מפורסמים מושכים עיתונות מפרסמת וזה מגיע לקוראים שמגיבים. עובדה, רשימת האורחים השנה והכתבות, כמו התדמית המצויינת מהפסטיבלים של העבר הביאו מאות אלפי צופים לאולמות שהקרינו את סרטי הפסטיבל השנה. והעיניין המתבשל לאיטו במשך השנים, התהודה המתפתחת של אורחים שבאים ועיתונות, שחלקה מוזמנת שמפרסמת, יוצרים את ההצלחה.

4 . הפסטיבל לא משרת את תושבי חיפה ועיקר הצופים באים מהחוץ: נפלא. תראו איך עיר הכרמל, המנומנמת רוב ימי השנה הופכת למרכז תרבותי ומסחרי שוקק שמושך איליו מתעניינים מכל הארץ. מה צריכה עיר יותר מלהפוך למרכז כל שהוא, למוקד משיכה. והאמת – כזר שהסתובב בין האולמות (ומיד גם על כך מילה) שראה את הקהל שזרם וחייך במרבית המקרים על סרט טוב שראה, אני לא יכול לקבוע מי היה מקומי ומי הגיע, למשל מחדרה או מתל אביב. וזה גם לא חשוב. מה שחשוב הוא שיש יותר ויותר צופים פוטנציאלים שקושרים את ימי החג שלהם, חמישה,שישי ושבעה ימים לחיפה ואם הם מהחוץ לעיתים קרובות גם נשארים בה ללון. זה בתי מלון, זה מסעדות, זה חנויות – אם אתם רוצים צידוקים כלכליים.

ובעיניין זה שתי בעיות שהפסטיבל צריך להתגבר עליהן שאולי כרוכות זאת בזאת. הגיל הממוצע של הקהל בפסטיבל השנה היה גבוה, נדמה לי שמחמישים ומעלה. העדרם של צופים צעירים, העתיד של תעשית הקולנוע וצופיו, היה כואב. וזה לא בגלל הבחירה של הסרטים ונושאיהם – זה קורה גם משום יוקר הכרטיסים ומיעוט האולמות. לפני שנים היה הפסטיבל מתפרש על 7 אולמות על כל הכרמל. היום מוצעים רק 5 אולמות וחסרונם של השניים הנוספים זועק. תוספת של אולמות תאפשר, אולי הוזלתם של הכרטיסים ובודאי יכולת להכניס לאולמות הללו על בסיס מקום פנוי צעירים שימלאו את השורות של צופים מזדקנים. הבעיה היא תשתיתית באין אולמות אחרים על הכרמל ואולי הפתרון הוא למשוך את הפסטיבל גם לאולמות הגדולים במורד ההר או להקים אוהלים זמניים לאיכלוס ההקרנות. זה קורה גם בפסטיבלים גדולים בחו"ל.

5 . פנינה בלייר מנהלת כבר יותר מידי זמן וצריך להצעיר את ההנהלה : כאן הופכים הטיעונים לאישיים ולכן בתגובה צריך לחדד את המקום המרכי בתיפקודה ובאישיותה בהצלחת האירוע. אני יכול לקבוע, חד משמעית שאת המרכזיות של הפסטיבל בחיי התרבות בישראל, ולא רק בחיפה, יש לייחס לבלייר. אין היום בסביבה תערובת של קשרים, ידע, יכולות מוכחות, טעם וניהול כמו שיש לבלייר. היכולת שלה לברור בין סרטים מתוך מאות של אופציות וחשוב מכך, להשיג אותם להקרנה בפסטיבל "שלה" היא חסרת תחרות. שנבין – זה לא רק לראות את הסרטים (בלייר נעזרת בצוות מצומצם של אנשי קולנוע כוועדת רפרטואר), הבעיה היא להביא אותם בתאריך מסויים לארץ. המכשלות רבות : החל מהחרם הידוע ה BDS שחלק מאנשי הקולנוע בעולם שותפים לו, דרך בעיות של תזמון – חלק מהסרטים משתתף בפסטיבלים אחרים המתקיימים בעולם באותה שעה, חלק מהמפיקים והמפיצים העולמיים דורשים שהבמאי או השחקן הראשי יוזמן לפסטיבל וזה עולה כסף שלא תמיד יש וצריך להעריך תועלות, במירב המקרים הסרטים הטובים שהוקרנו בפסטיבלים הגדולים של קאן, ברלין וונציה נקנו להפצה מקומית ואז צריך להתמקח עם המפיץ המקומי ולעיתים התוכניות שלו להקרנה לא עולות בקנה אחד עם תאריך הפסטיבל.

מקומה של בלייר היום בחברות ההפצה הבין לאומיות, בסוכנויות הממשלתיות הרבות לקולנוע, בשורות מתארכות של מי שאחראי להחלטות בניתוב סרטים בעולם הוא מקום של כבוד וזה הושג בשנים ארוכות של קשרים ויחסים אישיים שלעיתים מקצרים תהליכים – וזאת מתנה אדירה לכל פסטיבל שהוא. בשנות כהונתה כמנהלת הזניק הפסטיבל את מעמדו מפסטיבל מקומי, די בינוני ורדום לאירוע מרכזי וחשוב, אולי מהחשובים בארץ והישג כזה לא מוחקים בטיעונים סתמיים לריענון.

אני מניח מהכרותי את בלייר שהגיל, בשלב מסויים יעשה את שלו והיא תחליט להניח את האורגן המסובך, הקשה, המפרך והתובעני הזה לאחרים. לבלייר זה יהיה יום של נשימה עמוקה, אולי נשימת רוחה. לחיפה זה יהיה הפסד עצום.

Posted in גדל מסביב Tagged with:

אוקטובר 12th, 2017 by גידי אורשר

נכון שזה לא נגמר עד שזה לא נגמר, וזה יגמר רק בשבת בערב אבל אחר הצהריים חולקו כבר הפרסים בתחרויות השונות של פסטיבל חיפה. והזוכים הם :

הסרט "העדות" זכה בפרס לסרט עלילתי בימוי: עמיחי גרינברג. מפיקים: יואב רועה, אורית זמיר

יואל (אורי פפר) הוא היסטוריון, חוקר שואה, הנלחם בהכחשת שואה ונמצא בעיצומו של דיבייט בינלאומי סביב פרשת טבח של יהודים שהתרחשה באוסטריה בשלהי מלחמת העולם השנייה. במהלך חקירת הפרשה, הוא נחשף לעדות חסויה שמרסקת את זהותו ואת אורח חייו.

הסרט "מוצא אל הים" זכה בפרס ע"ש דני לרנר לסרט ביכורים עלילתי, בימוי: דניאל מן. מפיקים: איתי תמיר, אילן ג'רארד.

יואל מחליט לא להתייצב לשירות מילואים בעזה, אך זו לא הצרה היחידה שלו. נישואיו עם אשתו סיגל בצרות, אביו נפטר מהתקף לב והוא פוטר מעבודתו כמורה להיסטוריה בגלל בעיה בלתי צפויה עם הצהרת בלפור. הוא עומד בפני צומת דרכים: האם לנסות ולתקן את חייו הקודמים או למצוא דרך להתחיל שוב במקום אחר, כשנדמה שכבר לא נותרה תקווה.

פרס לתסריט לאסף סבן, עבור הסרט "בית בגליל" תסריט בימוי והפקה: אסף סבן

הזוגיות של גילי ויערה נקלעת למשבר על רקע החלטתם לעזוב את העיר ולבנות בית ביישוב קהילתי בגליל. בעוד בית חלומותיהם נבנה ומתגשם במציאות, הרעיון של ביתם המשותף הולך ומתערער ויסודות הזוגיות שלהם הולכים ונסדקים.

פרס השחקן בסרט עלילתי הוענק לצחי גראד עבור הסרט 'הבן דוד'  בימוי ותסריט: צחי גראד. מפיקים: צחי גראד, אהוד בלייברג

 בוקר אחד אוסף נפתלי (48, נשוי+2, שחקן ויוצר) פועל ערבי בשם פאהד לשיפוץ הסטודיו שלו, צמוד לביתו בישוב כפרי במרכז הארץ. באותו בוקר מותקפת נערה בישוב וחשדם של אנשי הכפר נופל על פאהד. נפתלי יוצא להגנת הפועל ולהגנת השיפוץ שלו עליו הוא חולם מזה זמן רב, אלא שהמציאות גדולה על נפתלי והוא מתקשה להתמודד עם לחצי הסביבה. במהלך יממה אחת הולכים חייו ונפרמים.

פרס לשחקנית בסרט עלילתי הוענק לשחקנית נעה בירון על הסרט 'מונטנה' ,בימוי ותסריט: לימור שמילה. הפקה: חיליק מיכאלי, אברהם פרחי, תמי ליאון, משה ולאון אדרי

בעקבות הבשורה על מות סבה מחליטה אפי לחזור לעכו עיר הולדתה לחלוק לו כבוד אחרון. בעכו היא פוגשת את קרן, מורה מחליפה, נשואה ואם לשניים. שתי הנשים מתאהבות באופן מידי. כשאפי פוגשת במאיה בתה הקטנה של קרן היא אט אט מגלה מה ומי גרם לה לעזוב את העיר לפני כל כך הרבה שנים מבלי לחזור. סיפור האהבה הופך למסע סגירת חשבונות ישנים.

פרס לעריכה בסרט עלילתי הוענק לאור בן דוד על הסרט 'מוצא אל הים'

פרס לצילום בסרט עלילתי הוענק לזיו ברקוביץ' על הסרט מוצא אל הים'

תחרות הקולנוע הישראלי התיעודי

"ארץ זרה' זכה בפרס הסרט התיעודי הישראלי בימוי : שלומי אלדר, הפקה: אהוד בלייברג, יואב זאבי

ציון לשבח ניתן לסרט  התיעודי "דיבוקים" בימוי תסריט הפקה: רם לוי

התחרות לקולנוע ישראלי קצר

מענק קרן גשר לקולנוע רב תרבותי לסרט סטודנטים הוענק לסרט "מאיר" (ישראל, 2017). בימוי ותסריט: שי בלנק. ביה"ס: המכללה האקדמית בית ברל

מענק קרן גשר לקולנוע רב תרבותי לסרט עצמאי קצר הוענק לסרט "רכבת החופש" (ישראל, 2017) בימוי: תאופיק אבו ואיל תסריט: תאופיק אבו ואיל, אסף סודרי. הפקה: באהר אגבאריה

מענק קרן גשר לקולנוע רב תרבותי לסרט אנימציה קצר הוענק לסרט "הדב" (ישראל, 2017). בימוי ותסריט: דורין שוורצמן. ביה"ס: בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים.

תחרות כרמל לקולנוע בינלאומי

הוענק לסרט "הפרעה בקצב הלב"

(רוסיה, פינלנד, גרמניה, 2017). בימוי: בוריס חלבניקוב. הפקה: רובן דישדישיאן, סרגיי סליאנוב, נטליה דרוזד, אלכסי היווארינן, טוני ואלה, אווה בלונדיאו

ציון לשבח בתחרות "כרמל" הוענק לסרט ״הארץ המובטחת״

(ארה"ב, גרמניה, צרפת 2017).בימוי: יוג'ין ג'רקי. הפקה: כריסטופר סנט ג'ון,דיוויד קון, יוג'ין ג'רקי

 התחרות 'בין יהדות לישראליות'

חבר השופטים: הלן שומן (צרפת – עיתונאית וסופרת), עירית שמגר (ישראל- מרצה, תסריטאית ובמאית),חיים מקלברג (ישראל- מפיק בכיר).

הפרס הוענק לסרט "רחוב סן-מור, פריס, הרובע העשירי – השכנים"

(צרפת, 2017). בימוי: רות זילברמן. הפקה: סלין נוס, פול רוזנברג

ציון לשבח ניתן לסרט "קִרְבָה"  (רוסיה, 2017). בימוי: קאנטמיר בלאגוב. הפקה: ניקולאי יאנקין, אדוארד פיצ'וגין, אלכסנדר סוקורוב

תחרות עוגן הזהב לקולנוע ים תיכוני

פרס "עוגן הזהב" לסרט הטוב ביותר בתחרות הקולנוע הים תיכוני הוענק לסרט "אנשים ומקומות"

(צרפת, 2017). בימוי: אנייס ורדה, JR . הפקה: רוזאלי ורדה

ציון לשבח הוענק לסרט לסרט הבולגרי "כיוונים" (בולגריה, גרמניה, מקדוניה, 2017). בימוי: סטפן קומנדרייב. הפקה: סטפן קומנדרייב, קטיה טריצ'קובה, סטליוס זיאניס, ורה וייט, ולדימיר אנאסטאסוב, אנגלה נסטורובסקה

פרס  פדאורה  תא המבקרים האירופאי  לסרט הזר הטוב ביותר זכה הסרט  "לאקי"

(ארה"ב 2017). בימוי: ג'ון קארול לינץ'. הפקה: גרג גילראת', אדם הנדריקס, ג'ון לאנג, דניאל רנפרו ברנס, איירה סטיבן בהר, ריצ'ארד קהאן, דראגו סומוניה, לוגאן ספארקס

פרס "פדאורה" להישג אמנותי בסרט ישראלי – הוענק לצחי גראד על בימוי, תסריט ומשחק בסרט "הבן דוד"

 

הצילום: מתוך "העדות". צילום : דוריס ארבן.

Posted in גדל מסביב Tagged with:

אוקטובר 4th, 2017 by גידי אורשר

לאחר הצלחת הרשימה הראשונה שהמליצה על הסרטים הטובים והמעניינים של פסטיבל חיפה (אני לא משוויץ סתם, יש מקראות מחשב המוכיחות את זה בקנית כרטיסים לסרטים מבוקשים) להלן אסופה נוספת של סרטים מומלצים שראיתי בימים האחרונים. הרשימה הקודמת סודרה לפי ה א' ב' וזאת על פי איכותם של הסרטים. לטעמי .

”הקרב על המשמורת" – סרט מהפנט שעיסוקו משפחה מתפרקת. אבא ואמא רבים על משמורת בנם הצעיר. הילד רוצה את אמא משום שהאב חסר כתובת קבועה וזריז חימה. אולם השופטת מחליטה על משמורת משותפת כלומר הילד יהיה עם אביו כל סוף שבוע שני. הסידור הזה משתבש בגלל אופיים של כל המעורבים. קסבייה לגראן מעמת אותנו עם סיטואציה יום יומית ומצליח לחדור אל מתחת לעור בסצנות קשות וקורעות מעיים ומשחק נפלא של שלישית השחקנים, בייחוד הילד.

"תאגיד" – מבט ביקורתי על הקפיטליזם החזירי הנוהג היום בעולם, כאן בצרפת. ניקולא סילהול מביא את סיפורה של מנהלת משאבי אנוש בתאגיד בין לאומי שנשכרת כדי לבצע את מדיניות החברה שהיא – לצמצם את מספר העובדים בלי לפטר אותם. השיטות שונות מרילוקיישנים שיהיו בלתי ריאלים לעובדים ועד העמדתם בפני העובדה שאינם רצויים. והם, שיתפטרו לבד. הרצון להצליח מביא להתאבדותו של אחד מעובדי החברה והמקרה הטראגי מזעזע את שקר השקט החיצוני. סיפורה של אשה חזקה בעולם גברי, סיפורו של השקר הקפיטליסטי. משחק מרגש של סלין סאלט ומולה לאמברט ווילסון.

"הנער מצ'אמברה" –  התבגרות מהירה ואלימה על רקע חיי הצוענים, המהגרים והתושבים דלי האמצעים בקלבריה, איטליה. פיו הוא רק בן 14 אבל צריך כבר להוכיח שהוא יאה את חבורת הגברים שעיסוקם גניבה ושוד וסחר אסור. הדילמה שלו היא חברותו עם צעיר שחור שלא שייך לשבט שלו ודילמה זאת היא שתביא או תמנע ממנו להכנס למשפחה שמנהלת את העסקים בסביבה. סרט ניאו ריאליסטי עם הופעה מרתקת, כמעט דוקומנטארית של ילד מתבגר.

"כפור" –  סרט מסע מרתק המעמת אותנו גם עם סתמיותה, אכזריותה ומקריותה של המלחמה, החיים והמוות. צעיר ליטאי מתבקש ע"י חברו להתנדב ולנהוג משאית עם בגדים וציוד הומאני מליטא לאוקראינה של המלחמה עם הרוסים. הוא מצרף איתו למסע ידידה קרובה ויחד הם חוצים גבולות ופוגשים פעילים אחרים ושומרי גבולות. המסע הולך ומתקדר עליהם ככל שהם מתקרבים לאיזור הלחימה והצעיר לומד בדרך הקשה להבין שמלחמה היא לא צחוק, היא טרגדיה. סרט שנע באינטרוואלים של אקשן ושיחות נפש.

"הקו" – מותחן פשע המתרחש בסביבות  הגבול המשנה אופיו בהתאם לגחמות פוליטיות וצבאיות בין סלובקיה ואוקראינה. הנפשות הפועלות בסרט הם גנגסטרים העוסקים בהברחות של הכל, מסיגריות לפליטים, והם מאורגנים בחבורות בלתי סלחניות בעליל. כל טעות של חוסר נאמנות משולמת בקטיעת אברים או במוות. פטר באביאק משרטט את הפורטרטים הנוקשים הללו באופן מאוד דרמטי ודוחס אותה לעלילה ההולכת אחרי סרטי המאפיה האיטלקים-אמריקאים. כולל הפתעה קטנה ביידיש…

"אמא קרח" – בסגנון קליל הרבה יותר, עם רמזים לימים היפים של הקולנוע הצ'כי מביא הבמאי בוהדן סלאמה את סיפור האמנציפציה האישית הקטנה של אלמנה צ'כית. שני בניה הבוגרים רודים בה ומשפחותיהם המתנגשות ביריבות על דירתה של האם לא נוטפות אהבה רבה מידי. רק הנכד הקטן מוצא שלווה בקרבתה וכאשר היא מחלצת גבר מזדקן מהמיים הקפואים של הנהר, חייה משתנים. היא מגלה את ההנאה הצרובה בשחיה במיים הקפואים של הנהר ואת קרבתו של האיש אותו עזרה לחלץ. חביב מאוד.

"ביתו של המשנה למלך" –  מה שהיינו מכנים כ"סרט קרינולינות", לאוהבי הסרטים ההסטורים המלווים את המסורת של האימפריה הבריטית. סיפורו של הלורד מאונטבטן שהיה הנציב העליון של בריטניה הגדולה בהודו, מי שהיה צריך להחליט על ציור גבולות הטריטוריות ההודיות והקמת פקיסטאן. ההחלטה, כל שתהיה, מביאה לאלימות והתקוממות הפוגעת גם בביתו הוא. גורינדאר צ'אדה ביים בסגנון הדרמות של ה BBC.

"לאווה יש חבר חדש" – עוד סיפור התבגרות, הפעם של נערה צעירה המבלה את החופשה שלה על שפת האוקיאנוס עם אמה ואחיה התינוק. הילדה בת ה -13 מגלה כי היא הולכת ומאבדת את ראייתה ולכן היא מתרחקת מחברת בני גילה. יום אחד היא גונבת כלב שחור ואנרגטי ומתהפנטת לאיטה לנער המתבודד על שפת הים. סרט רגיש המתפתח לאיטו, לקחת בחשבון.

"חיות" – סרט מוזר המחליף פרספקטיבות מריאליסטי למטפיסי, נגיד בסגנון דוויד לינץ, על זוג המחפש עצמו בבקתה מבודדת בהרים הנהדרים של שוויץ. זה מתחיל בתאונת דרכים ובכבש הרוג בדרך לשם ונמשך באירועים המעמידים את יחסיהם במבחן הזוגיות. ואת הצופים במבחן ההגיון. לאוהבי הפאזלים הקולנועיים.

וגם, סליחה שתי אזהרות מטעמי:

"קרל מארקס הצעיר" – דרמה פטפטנית להחריד העוטפת את המפגש שהתרחש ב 1844 בין מארקס ואנגלס שיוליד את התאוריה המרכסיסטית. הרבה צעירים נלהבים והרבה ויכוחים לוהטים למי שזה נורא מעניין אותו…

"הקצב, הזונה ושתום העיין" – סרט הונגרי שנורא רוצה להיות בלה טאר, אבל יוצא מקולקל. יאנוש סאס שעשה את "המחברת" המרתק חוטא לקולנוע בסרט איטי, מסוגנן, נפוח ופשוט לא מענין על אשה בין שני גברים.

"זומבילניום" – סרט ערפדים באנימציה . לא אוהב סרטי ערפדים וזומבים בעיקרון והאנימציה לא מצילה את הפרוייקט. אבל אם אתם כן…

וזהו פחות או יותר. תמהרו להזמין כרטיסים כי הם אוזלים מהר.

להתראות בחיפה.

Posted in גדל מסביב

ספטמבר 14th, 2017 by גידי אורשר

 

השבוע האחרון של השנה מביא בחובו עוד אסופה של סרטים חדשים שהם תערובת של סרט אימים "זה", סרטי פעולה "מתנקש אמריקאי" ו"במנוסה", דרמה רומנטית "גלימת השופט" צרפתית כמובן  ונגיעה של קולנוע על קולנוע "יוצא מן הכלל" (זאת רק הכותרת, לא הביקורת…) גם הוא מצרפת. הצצה ראשונה שכולה רמז בלי טיפה של ביקורת, לפחות לא בכוונה.

כאילו אין לנו מספיק צרות ומתח וסיבות לדאגה – מאירן ועד האופניים החשמליים, מגיע אלינו השבוע סרט האימה שמשגע את העולם "זה" ("IT" במקור). הבסיס הוא ספרו של סטיפן קינג, אחד המלכים המוכרזים של תרבות האימה והמתח שחוזר כאן לעיירה קטנה ולקבוצת ילדים ולכוח רשע המסתובב בין בתיה ומכווץ באכזריות במרשם  התושבים, בעיקר את הצעירים שבהם. הכח המאיים והמקצץ מתגלה בדמותו של ליצן קטלני שחוטף, נוגס, מקצץ או סתם מעלים והורג בחיוך מקאברי נורא והוא גח מהביוב כדי לבצע מעשיו האיומים. ואז מתכנסת לה קבוצת ילדים ומחליטה לעשות לזה סוף.

עוד אקשן מאמריקה מזומן לנו בסרט "מתנקש אמריקאי", סרט פעולה הכולל את כל המרכיבים המוכרים לסיפורים כאלה. סוכן חשאי אמריקאי וותיק מאמן בחור צעיר שמגיע לחבורה הקטלנית כדי לנקום על טראומה פרטית ויחד הם יוצאים לחסל סוכן שלישי, מהצד השני המאיים על שלום העולם מבסיסו במזרח התיכון. לא חשוב איך הפרטים מסתדרים, העיקר שיש אקשן על המסך, עם מייקל קיטון הוותיק ותרומה משלנו – מוחמד באכרי ויוסף סווייד.

וגם הסרט "במנוסה" מציע עוד אקשן אמריקאי, הפעם בסיפורו של שודד שהסתבך עם קבוצה אלימה של אנשי עולם תחתון המאיימים על חיי בתו. והוא, כמובן חייב לפעול. וינס ווהן בתסרוקת מיוחדת במינה.

הצרפתים שולחים אלינו השבוע את  "גלימת השופט", הגרסה שלהם לקומדיה, או דרמה רומנטית ולעוד אפשרות לפבריס לוקיני להוכיח את כשרונו. כאן הוא שופט חמור סבר שידוע בפסיקותיו החמורות המגלה יום אחד אהבת אמת מהעבר שיושבת בחבר מושבעים במשפטו. האם ירך לבבו אל מול הגברת ? היהפוך נמר חברבורותיו ?

וגם "יוצא מן הכלל" מגיע אלינו, על פרק בחייו של הבמאי הצרפתי המהולל ז'אן לוק גודאר, בימים שבהם החל את פרדתו מהקולנוע הקומוניקטיבי גאוני לכיוונים מובנים פחות. הסרט המבוסס על כתביה של גרושתו שסבלה ממנו לא מציע אמפטיה רבה לאיש .

וזהו – אלה הסרטים החדשים ועם הוותיקים שיהיה לנו שבוע טוב בקולנוע ושקט מחוצה לו – וצריך להגיד כבר: שנה טובה.

Posted in גדל מסביב

ספטמבר 13th, 2017 by גידי אורשר

לאחר שפרסם כבר את רשימת הסרטים הישראלים שיוקרנו בפסטיבל הסרטים ה-33 בחיפה שיערך בחול המועד סוכות, כאלה שיתחרו בקטגוריות השונות ואלה שיוקרנו מחוץ לתחרות מגיע זמנה של ההצצה לרשימה, חלקים עדיין, של הסרטים הזרים. וגם כאן, רשימה שיש בה לא מעט יהלומים של קולנוע. מדובר בתוכנית שתכלול כ- 200 סרטים בהקרנות בכורה בישראל, סרטים שמגיעים לאחר השתתפות וחלקם גם בזכיה בפרסים בפסטיבלים החשובים בעולם.

המלצות על הסרטים ואולי גם אזהרות (אם יהיו כאלה) נפרסם מאוחר יותר, עם תחילת המכירות של הכרטיסים ופרסום הרשימה המלאה, אולם בנתיים כמה וכמה שמות מעוררי עיניין, רובן אגב בהמלצה מגוף ראשון…

עלילתיים בין לאומיים

הקרב על המשמורת (custody) – בימוי: קסבייה לגרנד (צרפת), פרס אריה הכסף לבימוי הטוב ביותר ולסרט הביכורים הטוב ביותר, פסטיבל ונציה 2017

Loveless – בימוי: אנדרי זבייגנצב (רוסיה), פרס חבר השופטים, פסטיבל קאן 2017

על גוף ונפש (On Body and Soul), בימוי: Ildikó Enyed (הונגריה) פרס דב הזהב, ברלין 2017

אישה פנטסטית (A Fantastic Woman), בימוי: סבסטיאן לליו (ארגנטינה), דב הכסף, ברלין 2017

הרוכב (The Rider), בימוי: קלואי ז'או ( ארה"ב), פרס הסרט "שבועיים  של הבמאים", קאן 2017

להרוג אייל קדוש( The Killing of a Sacred Deer) , בימוי: יורגוס לנתימוס, פרס התסריט, קאן

קִרְבה ((Closeness, בימוי: קאנטמיר בלאגוב (רוסיה),זוכה פרס פיפרסקי, פסטיבל קאן 2017

ברוכים הבאים למונפרנאס (Montparnasse Bienvenue) בימוי: לאונור סראיי (צרפת) – זוכה פרס מצלמת הזהב, פסטיבל קאן 2017

בני ערובה (Hostages), בימוי:ראזו גיגינשווילי (גאורגיה) פרסי הצילום והבימוי, פסטיבל סוצ'י 2017

אמא קרח (Ice Mother), בימוי: בוהדן סלאמה (צ'כיה), פרס התסריט, פסטיבל טרייבקה 2017.

הקו (The Line), בימוי: פטר בביאק (סלובקיה/אוקראינה), פרס הבימוי,  קרלובי וארי 2017

לאווה יש חבר חדש (Ava), בימוי: לאה מיסיו (צרפת),פרס היוצרים- שבוע המבקרים, קאן 2017

הנער מצ'אמברה ((A Ciambra, בימוי: ג'ונאס קארפיניאנו (איטליה), הסרט האירופאי הטוב ביותר-שבועיים של הבמאים, פסטיבל קאן 2017

הפרעה בקצב הלב (Arrhythmia), בימוי:בוריס קלבינקוב (רוסיה), פרס השחקן,קרלובי וארי 2017

תנו לשמש להיכנס (Let the Sun shine In),בימוי: קלייר דני, פרס היוצרים, שבועיים של הבמאים, פסטיבל קאן 2017.

לאקי (Lucky) בימוי: ג'ון קארול לינץ' (ארה"ב) בכיכובו של הארי דין סטנטון , סרט קטן שזכה לשבחי המבקרים, בפסטיבלים SXSW, ולוקארנו.

היישר מפסטיבלי הסתיו, ונציה טורונטו וניו יורק- קשת ((Rainbow – A Private Affair של האחים טביאני, זמה (Zama) של לוקרציה מרתל, אמא (Mother) של דארן ארונופסקי, בעקבות אום כולת'ום (Looking for Oum Kulthum ) של שירין נשאת, סמי דיוויס ג'וניור-חייב להיות אני(Sammy Davis, Jr.: I've Gotta Be Me)  של סם פולרד ועוד.

תיעודיים בינלאומיים

גלגולו של מנהיג רוחני (Becoming Who I Was), בימוי: צ'אנג-יונג מון, ג'ין ג'און (דרום קוריאה)

ברלין (הפרס הגדול במסגרת 'דורות'), פרס הסרט התיעודי סיאטל, חביב הקהל טורונטו (2016)

הסדנה ((The Work בימוי: ג'ריוס מקלירי, גת'ין אלדוס (ארה"ב)פרס הסרט התיעודי SXSW, 2017

אנשים ומקומות (Faces Places), בימוי: אנייס ורדה JR(צרפת), פסטיבלים: קאן, טורונטו, ניו-יורק

בנוסף יקיים הפסטיבל מסגרות נוספות המעשירות את תרבות הקולנוע לדורותיה במסגרת "חיפה קלאסיקס" עם עותקים משוחזרים לאבני דרך של הקולנוע העולמי כמו : "הבוגר" ((The Graduate, של מייק ניקולס ,"יפהפיית היום" (Belle de Jour)  של לואיס בונואל , מעלית לגרדום (Elevator to the Gallows) של לואי מאל, לה סטרדה ( La Strada) של פדריקו פליני, איש הברזל של אנדז'יי ויידה (פולין 1981), סטאלקר ((Stalker, של אנדריי טרקובסקי (ברית המועצות 1979) והחנות ברחוב הראשי (The Shop on Main Street) של יאן קדר.

הפסטיבל מציע מחווה לדייויד לינץ' – הקרנות של עותקים דיגיטליים משוחזרים לראש מחק ( (Eraserhead כביש אבוד (Lost Highway) , טווין פיקס: אש הולכת איתי (Twin Peaks: Fire Walk with Me) וטווין פיקס: הסצנות החסרות ((Twin Peaks: The Missing Pieces ארה"ב/צרפת 2014

מסגרות נוספות מבוקר ועד אחרי חצות : אקו-סינמה 2017 קולנוע סביבתי-אקולוגי העוסק במערכת היחסים בין האדם, לטבע ולסביבה, סרטי ילדים ונוער, טירוף בחצות, דוקולינריה, וסינמארט הקולנוע על אמנויות אחרות.

זוהי רק טעימה מהתכנית הבינלאומית – התכנית המלאה תתפרסם בקרוב באתר הפסטיבל.


 

Posted in גדל מסביב

ספטמבר 12th, 2017 by גידי אורשר

הנהלת האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלויזיה החליטה ברוב קולות החברים לשים סוף פסוק לנסיונות להפוך את הטקסים שלה, בהם היא מעלה על נס את פועלם בקולנוע של טובי חבריה באותה שנה וחוגגת את הישגיהם, לזירת התגוששות, ביזוי וחרפה בעיקר מצד השרה האחראית על תרבות במדינה המנצלת את הבמה החגיגית ואת השידור הטלויזיוני של הטקס לעריכת חשבונות וכקרדום פוליטי לחפור בו. ההחלטה נפלה לאחר מגעים ממושכים עם מקורבים לשרה בהם נבדקה אפשרות להזמינה רק לברך או להעניק פרס, ללא נאום, אך היא עמדה על דרישתה להגיד כל מה שהיא רוצה לאמר. לאור התבטאויותיה הקודמות על הקולנוע הישראלי בכלל והסרט זוכה הפרס היוקרתי בופסטיבל ונציה "פוקסטרוט" בפרט, החליטה הנהלת האקדמיה לא לקחת את הסיכון שבהעכרת יום חגה. להלן הטקסט שיצא לעיתונות בנושא:

כולנו קולנוע ישראלי

האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה אינה בורחת מעימותים ומוכנה לנהל דיון ענייני ונוקב בביקורת עליה ועל היצירות של חבריה. יתירה מזאת, חלק גדול מהיצירות נוצרו מתוך רצון ליצור דיון עמוק ומתוך אהבה גדולה לחברה הישראלית.

עם זאת, ישנו יום אחד בשנה בו קהילת הקולנוע מכבדת ומוקירה את היוצרים ואת היצירה ומעלה את זכרם של מי אשר הלכו לעולמם מקרב חבריה. יום חגיגי וסימבולי זה הינו יום חשוב גם לקשר שבין תעשיית הקולנוע ואזרחי המדינה שכן היצירות הקולנועיות שלנו נוצרות מתוכנו, מעצם היותנו תושבי ואזרחי מדינת ישראל.

לצערנו, עם הזמן שינה הטקס את אופיו והפך אט אט לזירת התגוששות שאינה ראויה, הגורמת לזילות האירוע וחמור מכך – זילות היוצרים והיצירה שהוא מבקש לכבד ולהוקיר. ביתר שאת אירעו הדברים בשנה שעברה. ההתרחשויות המיותרות שליוו את הטקס הסבו פגיעה לכל הצדדים המעורבים בעימות, ובראש בראשונה לזוכים בפרסי הצטיינות, אשר זכייתם ובעיקר מצוינותם הקולנועית עמדו בצל המהומה ולא קיבלו את הכבוד והמקום הראוי להם.

לאור זאת, מתוך אחריות לקיומו התקין והראוי של הטקס ומתוך כבוד ליוצרים וליצירה, נחושה הנהלת האקדמיה לעשות כל שביכולתה כדי למנוע חזרה על אירועים מצערים מסוג זה, ועל כן החליטה שלא להזמין פוליטיקאים לטקס  חלוקת פרסי ההצטיינות ובכך להתאים עצמה לנהוג בעולם.

יודגש, אין בהחלטה זו כל כוונה לפגוע בכבודה של שרת התרבות, או של כל פוליטיקאי אחר, ואין לפרש אותה כניסיון להימנע מהמשך הדיון במחלוקות השונות והעמוקות בכל מועד אחר לאורך לוח השנה, פרט לערב חגנו.

חג אופיר שמח.

האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלויזיה

ספטמבר, 2017.

Posted in גדל מסביב Tagged with:

ספטמבר 7th, 2017 by גידי אורשר

רק אתמול הוצפנו בבקרוב של הקולנוע שלנו לשנה המתחדשת כדי לטעום מה מצפה לנו מהתוצרת המקומית וכבר מתחיל הטפטוף. אמנם רק סרט אחד השבוע, אבל גם זאת התחלה, אחד הסרטים שהגיעו לחמישית הגמר של ה"אופיר". ומלבדו עוד שני אמריקאים למי שלא יכול להתאפק. מבט ראשון, טוב לא יכולתי שלא לרמוז את דעתי עליהם, ולא ביקורתי לגמרה על החדשים בקולנוע.

ב 1971 יצא למסכים סרט מרתק של הבמאי דון סיגל עם שחקן שטיפס במהירות במעלה התהילה. לסרט קראו "הנקמניות" והוא שאל את איש המערבונים קלינט איסטווד לדרמה גותית שהתרחשה במיסיסיפי הדרומית בעת מלחמת האזרחים. איסטווד שהיה במעבר תדמיתי מגיבור ערבות המערב הפרוע לסביבה עירונית יותר, לא בלי האקדח, מגלם כאן חייל צפוני פצוע שמוצא מקלט במוסד לנערות בדרום שהן ובעיקר המנהלת שלהן מנסות להציל את חייו ואח"כ נאבקות על תשומת ליבו. בהיפוך משעשע של תאריכים – 2017 מנסה סופיה קופולה, הבת של פרנסיס פורד ובמאית מעניינת בשל עצמה להציע את הגרסה הנשית של הסיפור המקבל אצלנו את השם "הפיתוי". כאן החייל הוא קולין פארל ובתפקיד ג'רלדין פייג' אם הבית המקורית – ניקול קידמן. המבט הנשי שיכול היה להיות הרבה יותר מעניין, מעורר ויכוח באשר לצורך בהפקה כזאת לאור התוצאות על המסך ומי שאוהב באמת קולנוע יצטרך כנראה לקנח בגרסה המקורית.

ואם מכווצים את העיניים לחרך דק ומפעילים קצת דמיון גם הסרט החדש השני יכול להראות דמיון גנטי מסויים לזה הראשון. לא בסגנון, לא בז'אנר ולא בכוונה. מה שנשאר ב"כולם חוזרים הביתה" הוא סיפור על פרודה זה מקרוב, אם חד הורית לשתי בנות, גברת בשנות הארבעים שלה בקיצור ריס וות'רספון שפוגשת צעיר ממנה בבאר ומאמצת אותו ושני חברים בגילו להיות דיירי משנה בדירתה, עם חיבובים מתגברים פה ושם. בשלב מסויים המציאות דופקת בדלת – בעלה הפרוד מייקל שין חוזר להציע חזרה הביתה. נסיון בימוי ראשון של השחקנית היילי מיירס שיר.

יום הקולנוע הישראלי אתמול וטקס פרסי האופייר המתקרב מגבירים את הזרם של קולנוע ישראלי שבוא בשערינו מעכשיו והשבוע זה התור של "געגוע" של שבי גביזון, במאי שיש לו מקום של כבוד בקולנוע הישראלי. האיש שפרץ לתודעתנו וניפץ את משבר אמצע המלחמה ב"שורו" המכונן שהיה ראשון בשורה ארוכה של סרטי תל אביב בשנות ה-90, שהבריק ב"חולה אהבה משיכון ג'" ונגע ללב ב"האסונות של נינה" חוזר לקולנוע אחרי פסק זמן בטלויזיה ובהוראה בסרט שמקפץ על ז'אנרים וסגנונות, התיחסות ויכולות שלא תמיד בטובתו. תעשין מיזנטרופ בגיל העמידה מתבשר יום אחד ע"י אשתו לשעבר שהוא אבא, כבר 19 שנים של ילד שלא הכיר. היראה שבמחוייבות מתחלפת בתימהון והגבר, שי אביבי יוצא לעכו, שם מתגוררת גרושתו ובה חי וגדל הילד כדי לעקוב אחרי מהלכי חייו של הבן הלא מוכר. מציאות והזיה מתחלפים לאורך הסיפור שלא בטוח אם הוא מלודרמה, דרמה, קומדיה רומנטית או קומדיה שחורה. אסי לוי נפלאה, כרגיל.

וזהו. אלה הסרטים החדשים ועם הוותיקים שיהיה לנו שבוע טוב בקולנוע ושקט מחוצה לו.

Posted in גדל מסביב

ספטמבר 5th, 2017 by גידי אורשר

אני בטוח שיהודה אטלס קרא את צ'כוב. אני יודע שמירי רגב לא. היא הצהירה על כך בגאווה רבה. אני בטוח שהוא יודע מהיא אלגוריה, מהי מטאפורה. לא בטוח שמירי רגב , שרת התרבות של מדינת ישראל יודעת. אל תגידו לי חתיכת אשכנזי מתנשא כי אני בטוח שגם ארז ביטון יודע ושמעון אדף, ודן לסרי, ויצחק נבון, ודן בניה סרי, ואלי עמיר, ורועי חסן, ורוני סומק, ועדי קיסר, ואמנון שמוש (ועוד רשימה ארוכה מאוד של סופרים ומשוררים נפלאים וחשובים ממוצא מזרחי, משני הצדדים של הקיטוב הפוליטי) גם הם יודעים, כי הם אנשי ספר ותרבות והם לא מתביישים בכך.

כמי שיודע מהי אלגוריה ומהי מטאפורה מוזרה מאוד הרשימה "אני שמאלני, אך רגב צודקת בקשר ל"פוקטסטרוט" שפרסם יהודה אטלס, מהבולטים שבמשוררי הילדים שלנו על סרטו של שמואליק מעוז. רשימה שבה הוא מישר קו עם ההתקפה הבוטה של השרה הקולנית. מילא היא, לא ראתה ("אני לא צריכה לראות כל סרט שיוצא") ולא הבינה ומסלפת את הילכות הסרט, אבל הוא שכן ראה גם הוא נופל למלכודת הפטריוטיזם העיוור ומפיל איתו אחרים ?

"פוקסטרוט" מחולק לשלושה חלקים ברורים ולסרט אנימציה ועוד סצנת סיום. מצורך ברור של המנעות מספוילר לא אתאר את הסצנה האחרונה בסרט מושא התקפתם המשולבת, רק אומר שהיא אמנם מטילה צילה על הסרט כולו אך אין בה דבר שמתיחס אפילו באפס קציה של ביקורת לצהל או לחייליו. אם יש כאן איזו זעקה הרי היא מופנית לגורל האידיוטי, לסתמיות הנוראה של המקרה או למקריות הנוראה של הסתם ואולי גם לאלוהים אם יש כזה המכוון דרכי חיים. שום דבר, על הצבא.

מדוע החליטו ההיא שלא ראתה וההוא שכן ראה שהבעיה בסרט טמונה בסצנה האחרונה – לאלוהי הסקנדל פתרונים.

המדיניות המקרתיסטית של שרת התרבות מתנהלת מרגע כניסתה הרועמת לתפקיד בעזרת משושים מטעם, מרגלים שמכירים את רצון גבירתם שיוצאים לתור את הארץ וחוזרים עם פירות באושים. לעיתים די קרובות האינפורמציה לא מדוייקת. אז מה ? החברים במרכז הליכוד גם הם לא מכירים את החומרים… גם הפעם הביא מי שהביא סחורה פגומה. "לא חשוב" החליטה הלישכה של הקומיסארית, "הולכים קדימה בכל הכוח, אז מה אם הסרט מבוקש בעולם. להיפך, יותר טוב!!!"

אטלס, מאידך טוען שהוא שמאלני, כלומר מהצד המתכווץ בדרך כלל,  ולכן הוא הולך רק את מחצית הדרך :  "איני חושב שמן הראוי לחסום תקציבים ותמיכה ממסדית מסרט כזה" הוא אומר, אבל "התקרית המתוארת בסופו של הסרט אכן מוציאה את דיבת צה"ל רעה…"  . איזו תקרית – אין תקרית, איזו דיבה – אין דיבה.

משלושת החלקים של הסרט, אם יש מקום לשיח ואולי גם לדיון על משמעויות, החלק האמצעי דוקא הוא העסיסי. וכאן נכנסת המטאפורה והאלגוריה עליהם מכוון ליאור אשכנזי ועל כך מדבר בעצם הסרט. "פוקסטרוט" הוא סרט גאוני שמציג באופן ויזואלי נפלא את האנומליות של החיים שלנו בארץ אוכלת את יושביה סתם. זה סרט על כאב, על בזבוז, על הקושי לבנות מחדש את מה שנהרס. אם יש בו ביקורת היא מופנית אל מי שמדריך את מהלכיה הפוליטיים, הקיומיים, הביטחוניים, האזרחיים והצבאיים, המוסריים של מדינת ישראל והקולוניות שלה. זהו סרט שיודע לחבר באופן מופלא את האישי, האינטימי, הפרטי עם הכללי והציבורי. את התמונה הקטנה בתוך הבית פנימה עם הגדולה של המרחבים הריקים ועושה זאת לא רק בסלאלום עלילתי, אלא גם בסגנון הבימוי, הצילום והמשחק. בעוד שהחלק הראשון שתוקע מהשניות הראשונות אגרוף בבטן עד שהלשון יוצאת מהגרון החוצה, והחלק השלישי הם ריאליסטים יותר – אמנם בשני מישורים של מודעות אישית (צריך לראות את הסרט כדי להבין) החלק השני הוא מופשט. אלגוריה, מטאפורה על הטמטום של הכיבוש.

קבוצה של חיילים יושבת בשלולית במדבר, אי שם בבקעת הירדן החולית והגשומה, חיה במכולה ריקה ושוקעת (כמה סמלי) כל יום יותר ויותר בבוץ. תפקיד ששת הבחורים – להפעיל מחסום על רצועת אספלט דקה שהולכת משום מקום לשום מקום ולהרימו כל אימת שעובר גמל או מכונית פלסטינית מזדמנת. התהליך קבוע ורשום בנוהלים : עוצרים, מאירים (אם זה בלילה), מבקשים ניירות, בודקים במחשב, לעיתים מוציאים את היושבים במכונית לעמוד לצידה אפילו אם יורד גשם ומשחררים לדרכם. וכך יום ולילה ועוד יום ועוד לילה וחוזר חלילה. ובלילות החורף הקרים, בדרך כלל שום דבר לא קורה.

למרות הסיטואציה היום יומית, המטומטמת הזאת מצליח מעוז לשוות לרגעים אלה נופך אחר, קסום של מחזה אבסורד, בקט ויונסקו במיטבם. הכל הזוי, תאטרלי, מתנהל בקצב מהפנט מדגיש את הריקנות של המצב.  ואז פתאום אקשן, פחד, בהלה, יריות וארבעה פלסטינים צעירים הרוגים. ככה סתם, כמו המחסום, כמו הצעירים שיושבים בלי צורך בשום מקום. הפקודה באה מגבוה – לא יהיה כלום כי לא היה כלום. קוברים את ההוכחות מכסים את התחת. ורק החול ידע את הסוד.

מזעזע ? אולי.  מטלטל ? אולי. אפשרי ? יכול להיות ויכול להיות שלא. מטאפורי ? אלגורי ? ודאי !!!!

כל מי ששומע חדשות בשנים האחרונות ואת הקולות שעולים מלשכות שרים ורוזנים בימים האחרונים יכול להבין את הנמשל וזה בדיוק מה שמעצבן את הגברת רגב. מעוז, אם או בלי משים מדבר אקטואליה, מקדים את האומנות על האירועים האמיתיים. מהו "תיק הצוללות" אם לא ההסתרה הגדולה ? אלופים בצה"ל, דמויות מרכזיות במערכת הביטחון, מקורבים שהקיפו את ראש הממשלה ואולי גם הראש עצמו – עדיין לא גמרו לחפור. מהם הסיפורים על התנהלות בבית בבלפור שהסביבה דואגת להסתיר, סיפורים שהולכים ונחשפים ?

רגב צריכה להמשיך להסתיר כדי להמשיך ולהתקיים. אבל יהודה אטלס ? מה איתו ? הוא לא מבין את זה ? המאמר שלו  מזכיר לי את שמו של ספר שפרסם פעם "היפופוטם במרק". זה הזוי, לא הגיוני ואולי גם מתחנף. ורק כדי להרגיע אותו – הביקורות המהללות שיוצאות מהפסטיבלים בהם הוקרן הסרט בחו"ל מוכיחות ששם מבינים את הסרט כמו שצריך, בלי שום בדל של מסקנה ש"כל תועבה בצהל היא מהלך מקובל"  כדבריו או "בוא לא ניתן יד לתעמולה של הBDS " כדבריה. איזה מזל שיש BDS…

Posted in גדל מסביב Tagged with: , ,

%d בלוגרים אהבו את זה: