Category: Uncategorized

אוקטובר 17th, 2017 by גידי אורשר

בארץ שלנו, כמה יפה, פסטיבל אחד אוחז בעקבו של אחר ויוצא בתרועה לחלל האויר. רק הסתיים הפסטיבל הבין לאומי הגדול לקולנוע בחיפה והנה מתקרב הפסטיבל בערבה, זה שהיה בראשיתו בו טיפוחיו של הפסטיבל החיפאי. כשרואים את הרשימה לא נותר לציין שיש כאן "יופי של סרטים" !

"ארץ מתוקה" (Sweet Country) סרטו של הבמאי האוסטרלי  וורוויק תורנתון, מערבון המעמת בין המתנחלים הלבנים של היבשת השישית לילידי המקום האבוריג'ינים, שזכה בפרס הגדול של התחרות בפסטיבל טורונטו ובפרס מיוחד של צוות השופטים בפסטיבל ונציה, יפתח את פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה- 6 בערבה שיתקיים בין התאריכים 9-18 לנובמבר 2017. את הפסטיבל יזמו מפיק הקולנוע אייל שיראי וראש המועצה האזורית ערבה תיכונה ד"ר אייל בלום. מנהליו האמנותיים זו השנה הרביעית, עדנה ודן פיינרו.

כוכב הקולנוע והטלוויזיה האוסטרלי בריאן בראון ("קוקטייל", "תעלול קטלני", "ציפורים מתות בסתר") המופיע באחד התפקידים הראשיים ב"ארץ מתוקה", יגיע לפסטיבל יחד עם אשתו השחקנית רייצ'ל וורד כדי להציג את הסרט.

הפסטיבל שזכה כבר למוניטין בארץ ובעולם, מציע חוויה קולנועית שונה ומיוחדת במינה, מציג את הסרטים, אחרי שקיעת השמש, תחת כיפת השמיים ונערך בלב שמורת הטבע עשוש שבערבה התיכונה, כאשר הנוף עוצר הנשימה של המדבר מוסיף את תרומתו לסרטים שעל הבד.

 כמו בשנים קודמות, גם הפעם מבקש הפסטיבל להציג את מיטב סרטי השנה, ביניהם כמה יצירות יוצאות דופן שבדרך כלל אינן מגיעות כלל למסכי הקולנוע בארץ. כך למשל, "העודף בשבילך" Keep The Change)) סיפור אהבה משעשע ומקורי של הבמאית רייצ'ל ישראל, בין שני צעירים אוטיסטים, שזכה השנה בפרס הקהל בפסטיבל טרייבקה ולאחר מכן גם בפרס הביקורת בקארלובי וארי. "חייה הפרטיים של אישה מודרנית" (The Private Life of a Modern Woman),סרטו החדש של הבמאי/תסריטאי השנון, ג'יימס טובאק (שכתב גם את "באגסי" ואת "המהמר") עם סיאנה מילר, אלק בולדווין וצ'רלס גרודין,  המתרחש כמעט כולו בדירת גג ניו יורקית מפוארת. מפיק הסרט, מייק מילר, יבוא כדי להציג אותו. ואילו מן הקצה השני של העולם, מגיע "הלילה בו שחיתי", (The Night I Swam) סיפור יפני מקסים על ילד בן שש שמבלה יום שלם בגפו, סרט שאינו זקוק אפילו לשורה אחת של דיאלוג כדי להסביר את עצמו, למבוגרים ולילדים גם יחד.

בין הסרטים החדשים שטרם הוצגו בארץ, אפשר יהיה לראות את סרטו של מיכאל האנקה "סוף טוב" (Happy End), המועמד מטעם אוסטריה לפרס האוסקר הזר, שנחשף השנה לראשונה בפסטיבל קאן, "מתחת לעץ" (Under the Tree) שיגיע בליווי הבמאי הפסטיין גונאר סיגורדסון המועמד מטעם איסלנד לתחרות האוסקר הזר הקרובה, "הרצח השלישי" (The third murder), סרט המתח המסוגנן להפליא של הבמאי היפני הגדול הירוקאזו קורה-אדה, "המחזר" (The Charmer), סרט דני על מהגר שמנסה נואשות לשרוד במערב ולא להישלח חזרה הביתה. הסרט פתח את מסגרת "הבמאים החדשים" בפסטיבל סן סבסטיאן.

בין האורחות שיגיעו לערבה, לאונור סראיי, שזכתה השנה במצלמת הזהב של פסטיבל קאן על סרט הביכורים שלה "ברוכים הבאים למונפרנאס"  Montparnasse Bienvenue ) ) הבמאית, התסריטאית והשחקנית נעמי לבובסקי מצרפת, תלווה את סרטה "מחר ולנצח" (Tomorrow and Thereafter) שהיה סרט הפתיחה בפסטיבל לוקארנו. כמו כן הוזמנה קלואי ז'או, במאית ילידת סין שצילמה בארצות הברית את "הרוכב" (The Rider) סרט שהחל לאסוף פרסים כבר בקאן, והמשיך ברקיאוויק, באתונה ובדוביל.

ממזרח אירופה עומדים להגיע הבמאי האוקראיני סרגיי לוזניצה שיציג את הסאגה רחבת הממדים שלו, "נפש עדינה" (A Gentle Creature). השחקנית אירנה גורבצ'בה והמפיקה נטליה דרוזד ילוו את הצגת "הפרעה בקצב הלב" ((Arrhythmia,הסרט הרוסי שקצר פרסים בסוצ'י, קארלובי וארי וגם בחיפה. ומסלובקיה, יגיע יוראי להוצקי, במאי "נינה", (Nina) סרט מרגש ונוגע ללב על ילדה בת 12 שמתקשה להשלים עם גירושי הוריה.

לראשונה השנה, עומד הפסטיבל להעלות תכנית מיוחדת, "לצחוק מחדש", המוקדשת לקומדיה האילמת ובה כמה מן הסרטים המזהירים והמשעשעים ביותר שהופקו אי-פעם בהוליווד, מוצגים ומלווים בפסנתר על ידי סרג' ברומברג, אחד הרסטורטורים המובילים היום בתחום שיחזור ושיפוץ הקולנוע הקלאסי.

רסטורציה מסוג קצת אחר הוענקה לסרט הטורקי המפורסם ביותר שהופק אי-פעם, "יול", Yol)) שזכה בדקל הזהב של פסטיבל קאן 1982. הסרט שצולם במחתרת, הוברח למערב ושם נערך בחיפזון לפני שנשלח לפסטיבל, זכה אחרי 35 שנה למתיחת פנים רצינית כאשר אחד המפיקים שליווה אותו מן ההתחלה, השוויצרי דונט קויטש, אסף את כל החומר שצולם, ערך וסידר אותו מחדש לפי רצונו של הבמאי המנוח אילמז גינאי, הוסיף אפיזודה שישית לחמש שהיו בו במקור ויגיע עם העותק החדש לפסטיבל, כדי לספר את כל המעללים וההרפתקאות שליוו את מבצע "יול" מתחילתו ועד היום.

בין הסרטים הנוספים בתכנית, "אהבה חסרה" (Loveless) של אנדרי זבייגינצב (פרס צוות השופטים בפסטיבל קאן, פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל מינכן)  "אדם של יושרה", (Lerd) סרטו רב העוצמה של הבמאי האיראני מוחמד ראסולוף שזכה לפרס "מבט מסוים" בקאן, "כלת המדבר" (The Desert Bride) מארגנטינה שמחזיר אל הבד את פאולינה גרסיה, כוכבת "גלוריה" ו"לאקי" (Lucky) סרט עלילתי שהוא כולו מחווה אוהב ומשועשע להארי דין סטאנטון, אחד משחקני האופי הגדולים של הוליווד, שהלך לעולמו לפני כמה שבועות בלבד בגיל 91. "לאקי" היה סרטו האחרון.

במהלך הפסטיבל ובעקבות סרט הפתיחה יוצג מחווה מיוחד לקולנוע האוסטרלי אותו יגיש מבקר הקולנוע ואיש הטלוויזיה דייוויד סטראטון, סמכות בינלאומית בנושא. הוא בחר את שלושת הסרטים המייצגים לדעתו בצורה הטובה והנאמנה ביותר את הקולנוע של ארצו: "פיקניק בצל ההר" (Picnic at Hanging Rock) של פיטר וויר, "חזית החדשות" (Newsfront) של פיליפ נויס ו"לנטנה" (Lantana) של ריי לורנס.

"קצר במדבר -5" – פרויקט הפקת סרטים קצרים של הפסטיבל. בשיתוף מועצה אזורית ערבה תיכונה וקרן גשר. גם השנה יוקרנו במסגרת פרויקט "קצר במדבר" שני סרטים שהופקו וצולמו במהלך השנה האחרונה בערבה ויוקרנו בפסטיבל בהקרנת בכורה עולמית:

"קילומטר 147" – במאי בועז פרנקלגופת גמל מוטלת באמצע כביש הערבה, בדיוק על הקילומטר ה- 147, על גבול בין שני ישובים. אף אחד מהם לא מסכים לקחת אחריות. שחקנים- מנשה נוי, רותם קינן

בועז פרנקל- במאי ועורך, סרט הגמר שלו "212" היה מועמד לפרס אופיר,משתתף בפסטיבלים רבים בעולם, ואף זכה בפרס סרט הסטודנטים הטוב ביותר בפסטיבל סן-סבסטיאן האחרון ופסטיבל חיפה.

"בדרך חזרה" – במאי משה רוזנטל – אורי, איש משפחה ותושב הערבה, מנהל מערכת יחסים סודית עם עודד, בחור צעיר מהמושב. במהלך טיול משותף של השניים במדבר, הם נאלצים להתמודד עם ההשלכות הטרגיות של סוג הקשר שלהם. שחקנים- ליאור אשכנזי, שחר נץ.

משה רוזנטל- במאי תסריטאי, סרטו הקצר "שבתון" זכה בפרס הבימוי בפסטיבל ירושלים. באותה שנה השיק את הסדרה "קונפס" שזכתה בשלל פרסים בפסטיבלים בעולם, והועלתה להקרנה בהוט.

אל הבמאים הישראלים הצעירים תצטרף קבוצה של בני גילם מטורקיה שיציגו תכנית נבחרת מסרטיהם.

בין הסרטים הישראליים בתכנית, שמוליק מעוז וצוותו ילוו את "פוקסטרוט" המהולל להצגה מיוחדת בערבה ולידו "האופה מברלין" שזכה בפרס העריכה בירושלים ויוצג גם הוא בנוכחות יוצריו.

ולבסוף, לטובת הצופים הצעירים (ויש להניח שהוריהם ישמחו לא פחות) עומד הפסטיבל לציין את יום הולדתו ה-30 של "הנסיכה הקסומה", (The Princess Bride) אגדה קולנועית יחידה במינה של הבמאי רוב ריינר, וכן את "הסיפור שאינו נגמר", (The Never-ending Story) אגדה מופלאה לא פחות המבוססת על ספרו רב המכר של מיכאל אנדה.

Posted in Uncategorized Tagged with:

אוקטובר 8th, 2017 by גידי אורשר

לא להאמין כמה לאט, ואולי מהר עובר הזמן כשנהנים. על פי כמויות הצופים ששוטפים את אולמות פסטיבל הסרטים מס 33 (על פי ראש העיר בנאום הפתיחה המסורתי החוזר על עצמו כבר שנים רבות, על איך שהוא ויוסי אורן וענת אשרוב המציאו את הפסטיבל לפני 35 שנים) ההצלחה, לפחות בסוף השבוע הראשון אדירה. אין כמעט אולם עם מושבים ריקים והקהל מצטופף באכסדרות של הקומפלקס התרבותי של אתו"ס במרכז הכרמל, בין האודיטוריום, אולם רפופורט והסינמטק.

אז כדי להוסיף על הלחץ על הקופות ולהוסיף עוד פנינים המוצעות כאן לקהל, הנה סיכום תמציתי של הטובים או לפחות המדוברים בסרטי הפסטיבל.

"בלייד ראנר 2049 " חייבים לאמר שהסרט התקבל בחיפה ברגשות מעורבים. זאת אומרת – יותר לא אהבו את הפרוייקט המגלומני הזה של הבמאי הקנדי דניס וילנב בהפקתו של רידלי סקוט שהיה אחראי על המאסטרפיס במקור מאלא שאהבו. אבל בהתחשב שהקהל (לא לזרוק אבנים) היה קהל מוזמנים ורובו אנשי העיריה ומקורבים, אולי ניתן להבין את אי הסובלנות.

חברי המבקרים גם הם היו חלוקים על איכות וחשיבות התוצרת והקדישו, תוך התנצלויות לא מעט שהיו בהן מן ה"כן" ומן ה"לא" בעירבוביה שהצדיקה שורות אבות וארוכות של פרושים, תובנות והתנצלויות, כאורכו הרב מידי של הסרט. אני אולי אתייחס איליו בשבוע הבא, בתום תרועת הפסטיבלים אבל בנתיים כמה מילים על קצה המזלג.

רידלי סקוט היה בודאי מודע לעובדה שהוא נכנס כאן לנעליים הגדולות של עצמו ואולי בשל זאת בחר לא לביים את סרט ההמשך לסרטו משנת 1982 שהפך לאחד הסרטים המכוננים של ז'אנר המדע הבדיוני, אלא פסע אחור לתפקיד המפיק כשהוא מפקיד את הבימוי בידיו של צעיר ממנו, דני וילנב. ב-35 השנים האחרונות השתנה הקולנוע, בייחוד בז'אנר זה והחזות העתידית שהעמיד סקוט לשנת 2019 שופשפה רבות בעיקר בסרטי הקיץ לנוער. במאי צעיר יותר יכול היה להציע את הפתרון. הבעיה עם התוצאה, שהמסתורין שאפף את העשיה הפך למיתוס בפני עצמו, הבעיה היא שמה שזלג מהסרט המקורי לכאן היא רק המסגרת הטכנית והויזואלית, כשעיקרו הפילוסופי של הסיפור נשאר נפוח, פומפוזי אך תפל. וילנב משקיע מאמצים להרשים בחזותו של הסרט כאשר האנושיות, אותה מנסים גיבוריו להגדיר לעצמם ולקהל – מתדלדלת ומתכווצת. להלן סרט שרובו גימיקים וטריקים מן המחשב, סיפור רווי חורים עם בעיות עלילה רציניות, סרט חסר רגעים מרגשים או מפתיעים, ארוך מידי שאינני בטוח שצריך למהר ולראות.

"הפרעה בקצב הלב" – הקולנוע הרוסי שעמד די מהצד עם ידיים בכיסים לא מעט שנים , להוציא כמובן את המטאור זויאגינצב, מוכיח שבינתיים צמחו חתחת האילונות המצלים של מיכאלקוב, טארקובסקי וסוקורוב צעירים רעננים ומרתקים שעושים קולנוע שהולך ותופס שוב מקום בצמרת של הקולנוע העולמי. זהו קולנוע חריף, ביקורתי, המשלב ריאליזם פיוטי בסימבוליזם של מי שיודעים לעטוף את סרטיהם במטפורות. בדיוק הקולנוע שמירי רגב לא אוהבת… בוריס חלבניקוב הוא אחד מאותם במאים והוא מצליח להעביר בסרטו הנפלא, הרגיש והמהפנט את רוחה של ארץ שלמרות שנכנעה כבר לטוטליטריזם משתק, עדיין מפעמת בה רוח אנושית המחפשת אפשרות ביטוי.

זהו סיפור על אולג,פרמדיק צעיר שעובד בצוות אמבולנס חירום שנותן מזור לחולים, עזרה ראשונה לפני ואולי במקום הובלתם לבית החחולים. אשתו קטיה היא רופאה במיון באחד מבתי החולים המרכזיים והשניים, טובעים בעבודה ובסבל של אחרים ומזניחים את הקשר שלהם עצמם. קטיה מרגישה שהוא אינו מתייחס אליה, מזניח את הקשר בניהם , שקוע בעבודתו ובשתיה ומחליטה לסיים את היחסים. רק אז , אל מול האובדן מבין אולג כמה היא חשובה לו באמת. והכל קורה על רקע שינויים במקום העבודה ובדרישה צינית של הבוס להעדיף את הרווחים והיעילות על חשבון חיי החולים, עמדה מוסרית צינית שאולג לא מוכן לקבל. וגם כאן כמעט חרב עליו עולמו.

גם הסביבה הפיסית – דירה קטנה של חדר ומטבח אליה נלחצים השניים ובה הם מארחים את חבריהם וגם הסיפור ההומאני, הדאגה לחולים בעת טיפול, ובודאי עיצוב שתי הדמויות המרכזיות ובידי השחקנים הממלאים אותם – נפלא, מרגש ויכול להביא לצופים הרגישים את אותה הפרעה טובה בקצב הלב.

"לאקי" – איזה כיף לגלות פתאום סרט נפלא ברגעים הכי בלתי צפויים. למרות שבפסטיבל כזה (או אחר) זאת בהחלט ההזדמנות לגילויים כאלה – כמה נפלא להיות שם כשזה קורה. "לאקי" הוא סרט כזה, קטן וצנוע של ג'ון קרול לינץ', סרט ראשון כבמאי של מי שהקריירה הארוכה מאוד שלו כשחקן בקולנוע ובטלויזיה מצדיקה את הקרדיט. "לאקי" הוא סרט מאותם יחידי סגולה שמתאהבים בהם מייד או לא מבינים על מה המהומה, סרט קטן ונפלא על שום דבר מיוחד, על כלום שקורה בו ובכל זאת הוא על כל מה שחשוב. זה סרט של דמויות, של שחקנים, של רגעים נפלאים ההופכים להיות ייחודיים בגלל הדמויות, השחקנים והרגעים שנחשפים אל מול המצלמה.

לאקי בן ה 90 , אותו מגלם הארי דין סטאנטון הנהדר, כאן מסוגף, זקן, רטנן ואנושי בסרט הקולנוע האחרון שלו מתגורר בעיירה שדופת רוחות במדבר האמריקאי, בין צריפים מטים לנפול, מוסדות אמריקאים מסורתייים כמו הרחוב הראשי, הבאר המקומי – מקום מפגש לנפשות בודדות, ליד צמחי הקקטוס הקוצניים. סדר היום שלו קבוע ומתחיל בהתעמלות קצרה, שתית חלב וצעידה אל הבאר לפגוש את שאר האבודים של העיירה הגוססת שרוב תושביה מתו או זנחו אותה. בשיחות שהוא מנהל עם ידידיו ובהם גם דייויד לינץ' (הבמאי, המתגלה כאן כדמות מרתקת), רון ליוינסטון, אד באגלי ג'ר וטום סקריט (איזה אוסף) הוא מנסה להסביר את התאוריה האתאיסטית האקזיסטנציאליסטית שלו שסופה אבדון. וכולם מחפשים את הצב שהלך לאיבוד כי שער החווה היה פתוח. יופי של סוכריה קולנועית שסופה – חיוך. חיך מתוק, אפילו שהוא החיוך האחרון.

"הכאב" – הצרפתים שאמצו לעצמם את הקולנוע באשר הוא מביאים הנה סרט עטוף בפנפרות ממסדיות, בהקרנה בחסות השגרירה בישראל, הקונסולית בחיפה, הבמאי, השחקנית הראשית וחלק מצוות המפיקים שהובאו מצרפת הנה כדי לנפח את הריק. "הכאב" הוא סרטו של עימנואל פינקייל בסיפור על פי מרגריט דיוראס, אחת הסופרות והפילוסופיות המוערכות באירופה. כאן, ברומן סמי ביוגראפי מנסה פינקייל להוכיח את הרוחניות של דיוראס הפוגשת בקשיים וכאבים של בשר ודם. הסרט מתרחש בשנה האחרונה למלחמת העולם השניה 1944-45 והגיבורה, דיוראס עצמה, כאן מרגריט מחכה לשמוע דבר על מצבו של בעלה הסופר רובר אנטלם שהיה דמות מרכזית בתנועת ה"רזיזטאנס", המחתרת הצרפתית, נתפס לאחר השלנה ונשלח למחנות העבודה ואח"כ ההשמדה.

מרגריט יוצרת קשר עם איש גסטפו צרפתי ודרכו היא מנסה להעביר ידיעות על בעלה וממנו אליה, כצינור דו סיטרי. כל אותה עת מטפל-מאהב בה אחד הידידים של בעלה, גם הוא דמות מרכזית בסרט. הנסיון של פינקייל להפוך את הסרט לרב משמעי מביא עלינו שעתיים ארוכות מאוד ודי משעממות, בודאי חסרות כל רגש או ריגוש של צילומים מטושטשים, זויות מוזרות, צבע מינימאלי כמעט שחור-לבן, הרבה וילונות מתנפנפים ועוד אמצעים קולנועיים שאמורים להפוך את הסרט לסרט אוירה להתפעמות המצופה מהצופים. מלאני טיירי הקטנה מנסה לעשות משהו בתסריט המבולבל ולשכנע, אבל להוציא את הדקות האחרונות – זה פשוט גדול עליה, ואולי בלתי אפשרי על פי החומרים שנותן לה הבמאי.

שלושה ישראלים :  גם התחרות של הקולנוע הישראלי העלילתי החלה והיא במלוא עוזה. עד היום ראינו את
"מונטנה" של לימור שמילה, את "מוצא אל הים" של דניאל מן שלא ממריאים מעבר למצב הצבירה של סרטי חובבים ואת "אל תשכחי אותי" של רם נהרי, סרט מעניין, מקורי על שוליים הזויים של החברה הישראלית הצעירה.

המשך יבוא.

Posted in Uncategorized Tagged with:

ספטמבר 11th, 2017 by גידי אורשר

… וזה בדיוק מה שהשרה רוצה להשית על הקולנוע שלנו, על האמנות בכלל. פחד, חשש, חרדה, צנזורה עצמית, קונפורמיזם, אמנות זומבית. רוח המפקד הנושבת ממשרדה ומטלטלת כל מפגש פומבי רעשני, צווחני ונוטף רעל, היא להדיר כל מה שלא לאומני, זקוף גו, ליכודי (במושגים של הליכוד ד'היום, מי זוכר ז'בוטינסקי ובגין של ההוד וההדר), ורק מה שעטוף בדגל כחול לבן, יש לו מדינה אחת בין הים והנהר ולאום גאה חובש כיפה נוהג בו. רק כאלה יעברו את מסננת האיסורים ויזכו לתמיכה. או כפרפרזה על דבריה : נעמיד כסף ואז הם ישדרו מה שאנחנו רוצים.

"מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו? השר צריך לשלוט! מה, נעמיד כסף ואז הם ישדרו מה שהם רוצים?", כך אמרה שרת התרבות מירי רגב בדיון בוועדת השרים לחקיקה שהתכנסה והצביעה בעד החוק לדחיית שידורי התאגיד".

זוכרים את המשפט המכונן והמצמרר הזה מהימים הרועמים של הויכוחים על פתיחת תאגיד השידור "כאן", רק לפני חודשים לא רבים ? מבינים את משמעותו ? "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו " ו"מה, נעמיד כסף ואז הם ישדרו מה שהם רוצים ?" . שאלות רטוריות נוראות שנזרקות בכוונה ברורה ועם אדג'נדה סדורה, מפחידה ומסוכנת על תפקידה ומקומה של מפלגת שלטון ("האמנים לא יכתיבו לי – אנחנו קיבלנו 30 מנדטים ואתם בסך הכל 20") בקביעת סדר היום התודעתי של מדינה שלמה שמכנה עצמה, עדיין, דמוקרטית. וממש לאחרונה שוב , הפעם במתקפה חסרת תקדים על הסרט "פוקסטרוט" שזוכה לתהילה עולמית ופרסים בחשובים שבפסטיבלים היא חוזרת ומשננת את המנטרה שלה "מיפגנים כאלה של ביזוי המדינה וסמליה לא יתמכו יותר באמצעות המשרד. לא אאפשר תמיכה בסרטים המשחקים לידיהם של שונאינו והנעשים על גבם של חיילי צה"ל ומדינת ישראל". ובמקום אחר " זו זכותה של המדינה להחליט את מה היא מממנת".

רגב לא קראה צ'כוב והיא כנראה לא יודעת מטפורה מהי, אבל גם מההיסטוריה היא כנראה לא למדה, למשל על דמותו ופועלו וסופו של אנדרי ז'דאנוב, הממונה על התרבות והמדע תחת שלטונו של סטאלין. היא ודאי לא תשמח לדעת ששיטותיה ודרכי פעולתה הולכות ומתכנסות לשלו. בשביל לא להרחיק עמוק מידי נצטט עבורה מויקיפדיה : "לאחר המלחמה (מלחמת העולם השניה. ג.א) קיבל ז'דאנוב את חסותו של סטלין כיורשו העתידי והיה אחראי על המדע והתרבות מטעם המפלגה. ז'דאנוב הנהיג קו אידאולוגי אורתודוקסי נוקשה ברוח משנתו של לנין. הוא הוביל את הטיהורים בקרב הגורמים הליברלים יחסית במפלגה והכתיב את סגנון האמנות המאפיין את האומנות הסובייטית בתקופתו".

תמונת מראה נוספת, מטאפורית התלויה במשרדה ומהדהדת בתרומתה לחיים הציבוריים שלנו, היא של צידו השני של מסך הברזל. שם תפח בשנות החמישים של המאה ה- 20, ימי המלחמה הקרה סנטור עלוב מויסקונסין, ג'וסף מקארתי שמו שרצה להתפרסם ומהר. הוא הבין שאם ינצל לצרכיו את הפחדים של העם האמריקאי מאימת איום האטום וההתפשטות של הקומוניזם, יזנק בזריזות למודעות מרכז המפלגה הרפובליקאית, הכי קרוב לנשיא אייזנהאואר. וכדי לתפוס כותרות החל לרדוף את היפים, המוכשרים והמפורסמים, אנשי העיתונות, ברודווי ובעיקר הוליווד ולהאשימם בחטא הקדמון של פעילות אנטי אמריקאית. הימים ימי "צייד המכשפות" ימים של הלשנות, הפחדות וצנזורה עצמית וגם הם נסתיימו כשלאמריקאים נמאס מהסנטור ומשיטותיו, גם בגלל שורה של חשיפות וגילויים של עיתונאים אמיצים כמו אד מורו. דרוקר, מן הסתם יודע את זה.

לפני יומיים התקשר אלי קולנוען במצוקה. הוא גמר לצלם סרט שיש בו חשבון נפש שיהיה כנראה לא מקובל על השרה, סרט על המוסר האנושי – האוניברסאלי  ועל הכיבוש ומה שהוא עושה לחיילים המיישמים אותו. עכשיו הוא נמצא במהלך עריכתו ויש אפילו תאריך לסיום העבודות. הסרט מומן אמנם בכסף פרטי, אבל יש תמיכת מה להשלמות, ממש בקצה התקציב. אבל לא זאת הבעיה – מה לעשות, הוא מתפתל, מה לעשות עם סרט שברור לי ששרת התעמולה תתנפל עליו ואולי תכוון עליו ועלי מתקפה ציבורית ואישית ?

האם לעצור, האם לשנות, האם להמשיך ? חרדות קיומיות, מוסריות ואמנותיות. ושנתו נודדת בלילות בבמתח וחוסר מנוחה נוראי.  אני יודע שהוא לא לבד במצב מתסכל זה.

וזה בדיוק מה שהשרה רוצה להשית על הקולנוע שלנו, על האמנות בכלל. פחד, חשש, חרדה, צנזורה עצמית, קונפורמיזם, אמנות זומבית. רוח המפקד הנושבת ממשרדה ומטלטלת כל מפגש פומבי רעשני, צווחני ונוטף רעל, היא להדיר כל מה שלא לאומני, זקוף גו, ליכודי (במושגים של הליכוד ד'היום, מי זוכר ז'בוטינסקי ובגין של ההוד וההדר), ורק מה שעטוף בדגל כחול לבן, יש לו מדינה אחת בין הים והנהר ולאום גאה חובש כיפה נוהג בו. רק כאלה יעברו את מסננת האיסורים ויזכו לתמיכה. או כפרפרזה על דבריה : נעמיד כסף ואז הם ישדרו מה שאנחנו רוצים.

הזליגה שהתחילה כבר ומגבירה כל הזמן את עוצמתה של צנזורה עצמית, היא הסכנה הגדולה של ימים רעים אלה. הרצון לישר קו, למצוא חן, להיות בסדר, הן ההתפתחויות שאותן כבר מרגישים בקרנות הקולנוע אל מול תסריטים שנוחתים על השולחן בעת האחרונה. אחדות מהקרנות כבר ממהרות ליישר קו עם הסדר החדש עוד לפני שהוא אפילו נכפה עליהם. המצב שבו יוצרים מכוונים את עבודותיהם כך שיתמזגו בזרם המרכזי ולא יצבעו אותו חלילה ב"עכירות אידאולוגית" נראה עכשיו כהילך חוקי בשדרות הקולנוע והתאטרון (ראו מה קורה בפסטיבל עכו המתקרב).

אבל לא לעולם חוסן והצצה מהירה בדברי הימים של הממלכות המדוברות, מהבולשביזם הסטליניסטי ועד השמרנות הקיצונית של הרפובליקאים ודרך דוגמאות מוכרות אחרות מפרקי ההיסטוריה המתרחקים של אירופה ודרום אמריקה מוכיחה שלכל גל עכור כזה יש תאריך תפוגה והוא מגיע בסוף כל הסערות.  "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר " שר שלום חנוך.

עם חיוכו של הגורל בזוית הפה אפשר גם לבחון מה עשתה אותה צנזורה על מי שהוטלו עליו חוקי המשחק. בסופו של תהליך הוליווד, רק טייבה עצמה בגלל הצורך לעקוף ולתחמן את "קוד הייז" שכפתה על עצמה בשנות השלושים. הקוד, שנקרא על שמו של עורך הדין השמרן שעיצב את סעיפיו והיה בעצם אחראי על שרותי הדואר באמריקה (עם קשר לאמנות הקולנוע בערך כמו לגברת רגב), קבע במפורש מה נחשב כמקובל מבחינה מוסרית בהפקת סרטי קולנוע בארצות הברית, ומה נחשב כבלתי מקובל. ה"קוד" היווה את אחד הגורמים המרכזיים בעיצוב הקולנוע ההוליוודי של שנות השלושים, הארבעים והחמישים של המאה ה-20, כמו גם בעיצוב האינטראקציה בינו לבין קהל הצופים שלו.

אז נכון שכאן דובר בעיקר על שימוש או הצגה של נושאים הקשורים במין או אלימות או סטיות אחרות (להט"ביות, למשל…) אבל גם הצנזורה, שלא היתה ממשלתית או פדראלית ונכפתה ע"י האולפנים על עצמם תוך רצון שלא להרגיז את הפוריטניות הדתית האמריקאית, הולידה פורצי דרך. אלה שחיפשו ומצאו אפשרויות לעקוף את חוקי הקוד להביא למסך את חזונם האישי וכך גם לקדם את שפת הקולנוע ולהרחיב את מסריו עד לשחרור המלא מהצביעות המוסרית, אי שם לקראת שנות ה-60, שנים של מרד חברתי והולדתו של עולם צעיר ומשוחרר.

גם הסובייטים והמדינות הגרורות הפעילו צנזורה בקווי המתאר הנחשקים של רגב. הסרטים כולם היו ממומנים ע"י הממלכה, אבל גם שלוחים ומצונזרים על ידה. תסריט היה עובר ועדות בדיקה עד שהיה מאושר להפקה. הפיקוח נמשך בזמן הצילומים, העריכה והפוסט פרודקשן ע"י פוליטרוקים מטעם משרד התרבות כדי לודא שלא יחמקו בין האצבעות סרטים "המשחקים לידיהם של שונאינו" וישמשו את התעמולה הקפיטליסטית חלילה. אבל למרות זאת הצליחו הבמאים הסובייטים הגדולים לפתח "שפה אלגורית" בעזרתה העבירו את המסרים שלהם בלי שקומיסרי התרבות יבינו במה מדובר…

ובהערת אגב רק אציין כי מידי פעם היו הוועדות מאפשרות הפקתו והפצתו של סרט ביקורתי על המשטר עם אופציה "לשחק לידי שונאינו", בהפוך על הפוך ולו רק כדי לסדוק את הטענות על טוטליטריזם מחשבתי, בחינת – הנה גם אנחנו חלק מחבר העמים הנאורים וגם אצלנו יש שיח חברתי ופוליטי פתוח. בעולם האמיתי הסרטים הללו מעולם לא הופצו להקרנה בבריה"מ והיו מכוונים רק ליצוא פסטיבלי.

זוהי אינה תקופה קלה לאמנות הישראלית, לקולנוע הישראלי ולחברה הישראלית. ימים של אלימות מילולית, של שסעים מדממים, של מניפולציות פוליטיות וניצול ציני של רגשות גואים. האם לצלול מתחת לגלים הסוערים או אולי לעמוד מולם ? התשובה לשאלות אלה היא אישית, מוסרית ונכון, גם כלכלית וכל אחד מאיתנו חייב אותה לעצמו. כבר עכשיו.

Posted in Uncategorized

אוקטובר 10th, 2016 by גידי אורשר

סהדי במרומים, לא מבין מה מושך אנשים נורמטיבים ללכת לראות ולהנות  מסרטי אסונות שבהם אנשים אחרים נשרפים, נפצעים, נמעכים, מתרסקים, זועקים מכאב, מאבדים את היקר להם טובעים, נקברים בהתמוטטות גורד שחקים, נופלים ממטוס באמצע הלילה או נעלמים בתוך קרניים אולטרה אינפרה-רדיות שנשלחו מצלחות מעופפות שמקורן מהמאדים. מה, לא מספיק לפתוח עיתונים או טלויזיה היום, ממש היום  ולראות מה מתרחש באזורי אסון  בסוריה, בקריביים, בכבישים בארץ, באתרי הבניה, בירושלים, בפייסבוק, ליד מירי רגב בשביל להבין שממילא זה כבר כאן ? במציאות ולא בקולנוע ? הסרט של פיטר ברג בודאי לא נותן תשובה. 6 בסולם אורשר.

בעיתות מצוקה של שפל כלכלי או מלחמה חלילה משתדלים הצופים לברוח לעולם טוב יותר, יפה יותר, מסודר יותר והקולנוע הוא המדיום הטוב ביותר להגיש לנו את החומרים הבלתי מציאותיים הללו באופן השקרי והנפלא כדי לנחם אותנו. וזה טבעי. בים של משברים והרס אנחנו רוצים להסניף קצת שקט, להוריד את לחץ הדם ההיסטרי, להאט את הדופק. אבל בעיתות כאלה של אסונות תוכפים ללכת לקולנוע כדי לראות אסונות של אחרים ? מה ההגיון ? מה התועלת?

מילא היו היוצרים של סרטים דוגמת "אסון בלב ים" נוטלים אותנו לטריטוריה של מוסר ההשכל. שנלמד משהו על משוגות הטבע, החיים ועל בני האדם ורוחם, רוח גדולה ורוח רעה. שיגידו מילה או שתיים בנושא ההיבריס, חטא הגאווה, הבורות או המכשלות של הכוח. אבל למרות האופציה – ויש כזאת במקרה של האסון שהתרחש על סיפון אסדת המחקר "דיפווטר הורייזן" לפני כשש שנים במפרץ מקסיקו והיה האסון האקולוגי הגדול ביותר בתולדות ארה"ב מעשה ידי אדם, פיטר ברג הבמאי שורף אותה ומטביע אותה במים אדירים ובאש מאכלת ולא משאיר אפילו פיסת אמירה כל שהיא. לא נלמד כאן דבר.

הוליווד נמצאת בשנים הללו בסוג של משבר של חיפוש דרך. המון רימייקים, סרטי המשך ועיבודים לסרטים גדולים מהעבר או סרטים זרים השאירו אותה מדולדלת באמון חלק הולך וגדל של צופי הקולנוע המעדיפים יותר ויותר את הטעם של חברות ההפקה מן הטלויזיה והאינטרנט. לכן מחפשים שם נושאים בעלי פוטנציאל דרמטי מתחת לאדמה, או מתחת לים במקרה הזה, בעיקר סיפורים של מקרים אמיתיים שאפשר לעטוף בצלופן של זוהר ומוסר ולמכור לקהל שלא מכיר את המקור, או מכיר ומתגעגע.

כך הגיעו שם לסיפור "דיפווטר הורייזן" שיכול ואולי גם צריך היה להיות סרט שעוסק בקריאת התיגר של האדם מול הטבע ושל החמדנות הכלכלית של חברות הענק מחד, או של הנאמנות והחברות, ערכי המשפחה והמקצוענות והאחריות ההדדית מאידך. אבל , כאמור דבר מזה לא מפותח בסיפור על המסך ובמקום זה הסביבה מתמלאת באש ותמרות עשן וקולות נפץ ומבנה מפואר שנדמה שאין חזק ממנו המתפורר כמגדל קלפים על חלק מאוכלוסייתו.

"דיפווטר הורייזן" היתה אסדת מחקר וקידוחי נסיון שעסקה בחיפושי נפט במעמקי הים, בעומק קילומטרים רבים במפרץ מקסיקו. החברה האם, בריטיש פטרוליום מנסה למקסם רווחים ולצמצם עלויות  ולכן מצב התחזוקה של מפלצת הפלדה המיושנת אינו מבריק. אבל אלה אינן בעיות שאנשי הצוות המיומנים לא ייודעים לפתור באלתורים ובנסיון. ג'ימי (קורט ראסל) הוא האיש הנערץ, האחראי על האסדה, העליון בהיררכיה המקצועית והפיקודית. מייק וויליאמס (מארק וולברג) הוא האחראי על המחשבים והאלקטרוניקה של המפעל הענק יונק הנפט שרגליו תקועות עמוק בקרקעית הים. וויליאמס הוא הגיבור של הסרט, ונקודת המבט שלו מלווה אותנו מהשניה הראשונה, של היקיצה בזרועות אשתו (קייט האדסון) לבוקר החזרה למשמרת של שלושה שבועות בים ועד כותרות הסיום. מי שחושב שהיה טמון במשפט זה ספויילר, לא ראה סרט הוליוודי מימיו.

אל המסוק שמעביר את העובדים לאסדת הקידוח מתלווים שני מנהלים של BP ואחד מהם (ג'ון מלקוביץ") הוא זה שיפעיל את סמכותו לקיצור הליכי הקידוח, מה שיגלגל את אנרגיות ההרס של "דיפווטר הורייזן" לגהינום של אש ולאסון אקולוגי ענק שהציף את מפרץ מקסיקו בכמויות עצומות של דלק שנשפך מקרביו למימיו.

כל סרט שכזה מתחלק, כידוע לשני חלקים עיקריים. בראשון מניחים את היסודות ומכירים את הסביבה – הגאוגרפית והאנושית שתהרס בחלק השני. זה המקום להעמיק את הקשר עם הדמויות הראשיות, לפרוש את משנתן והגיגיהם ואופיין לצורך הגברת הדרמה והדאגה והמעורבות האישית של הצופים. ברג עושה את הצעדים הנכונים, אבל נכשל במידתם ובאפקטיביות שלהם. הכרותנו עם הדמויות היא שיטחית, מרפרפת, אנחנו לא מתחברים אליהן ולכן לא באמת איכפת לנו מה קורה להן במאבקן לחיים.

האקשן, ההרס, הרעש, האסון מוגזמים בחלקו השני של הסרט. זה רע יותר מידי, יוצא מפרופורציות ולכן מאבד את האמינות. עוד ועוד חלקים של האסדה עולים באש, עוד ועוד ברזל מתמוטט ושובר ברזל אחר, עוד ועוד חלקים של האסדה מתפרקים לתוך מי הים וללהבות הלוחכות הכל, עוד ועוד זעקות פצועים, עוד ועוד גופות בדרך אל האש, של פרצופים מיוזעים ומרוחי גריז.  כמעט שעה אינטנסיבית כזאת, והי, אנחנו באנו הנה באופן וולונטארי, לא לשכוח…

במאים טובים הוכיחו שהם יכולים לנצל גם מסגרת שכזאת להעברת מסרים קיומיים ובאופן מקורי ומרתק. גם נחיתת אונס של מטוס על מים קפואים שהיתה סיפור כל כך משופשף ומוכר הפכה ליצירה מרתקת עם במאי שידע להניח אותו נכון גם בקולנוע. ברג כנראה אינו כזה וכך הופך עוד סיפור חשוב ודרמטי לעוד סרט אסונות סתמי ומפוספס.

נ.ב.

הקורא שטייניץ, קח לתשומת לבך…

"אסון בלב ים" – 6 בסולם אורשר

Deepwater Horizon

Posted in Uncategorized Tagged with: , , , ,

ספטמבר 7th, 2016 by גידי אורשר

לא לטעות. "משפחת פאנג" אינו סרט על משפחת מהגרים סינית או סרט אנימציה לילדים. זהו סרט בוגר, מעניין, מהודק, מתוחכם אפילו, המערב עבר בהווה וטבול כולו, בסופו של דבר, בשאלה עם ניחוח בלשי-מותח. צוות שחקנים נכון מוסיף להנאה. 8 פלוס בסולם אורשר.

גור לך פרופסור רולידר, הזהרי מיכל דליות, חשבו מסלול מחדש אנשי מכון אדלר כי הנה בא הקולנוע האמריקאי העצמאי ומציע תובנות משל עצמו על יחסי הורים וילדיהם ועיצוב דרכה של המשפחה המודרנית. לפחות שני סרטים בנושא מפארים בימים אלה את הדילמה הבלתי פתורה של גידול צאצאים, חינוכם והמידה של אחריות והשפעה הורית על טיפוחם וגילוף עתידם של אלה והם מוקרנים על המסך שלנו. שני סרטים שונים לחלוטין בגוון העשיה שלהם, כמובן גם באיכותם.

"קפטן פנטסטיק" ו"משפחת פאנג" מעמידים זה מול זה את הדוגמטיות הטיראנית של ההורים שחושבים שתפקידם הוא להנחיל בכל הכוח את פילוסופית החיים שלהם על ילדיהם, דוגמטיות שלא עולה בקנה אחד עם הפלורליזם רב הגוונים של החיים, אל מול הצורך לתת לילדים עצמם את העצמאות בבחירה בתהליך התבגרותם. כפיה מול חופש. טוטליטריות מול דמוקרטיה. אך בעוד ש"קפטן פנטסטיק" של מאט רוס הוא מלודרמת מוסר לחה, "משפחת פאנג" הוא סרט אירוני עם נגיעות קומיות, בהחלט לא שיגרתי ובודאי מעורר עיניין ומחשבה. גם בגלל שהוא עוסק לא רק בנושאים אלה של חינוך והשפעה, אולי נסיונות אינדוקטרינציה הורית, אלא גם בנסיון לנגיעות בהגדרה של אמנות, יצירה והשפעתן על העושים במלאכה.

לא לטעות. "משפחת פאנג" אינו סרט על משפחת מהגרים סינית או סרט אנימציה לילדים. זהו סרט בוגר, מעניין, מהודק, מתוחכם אפילו, המערב עבר בהווה וטבול כולו, בסופו של דבר, בשאלה עם ניחוח בלשי-מותח. אבל אל דאגה. התשובה תהיה גם היא קשורה בעבותות הדיון באחד משני הנושאים העיקריים עליהם תלוי הסרט. ג'ייסון בייטמן, מעולם שחקן סימפטי ועכשיו גם במאי מקורי (זהו סרטו השני אחרי " BAD WORDS" מ 1913 ולא מעט פרקים של סדרות טלויזיה) מנסה וגם מצליח לבנות קו נראטיבי המשכשך את תהליך העשיה האמנותית עם תוצאותיה המוגמרות המוקרנות על המסך. קונסטרוקטיביזם אמיתי.

הסיפור עוקב באופן אחראי ונבון אחרי עלילת וסגנון ספרו של קוין ווילסון בקורות משפחת פאנג – האב כלב, האם קמיל , הבת אנני והבן, המספר באקסטר. ההורים הם אמני קונדס, מה שנקרא "PRACTICAL JOKES " אותם הם מבצעים על קהל רחב של צופים-קרבנות שאינו יודע שמדובר בעצם בהפקות מתוכננות היטב. את התגובות של הקהל המקרי מצלם אבי המשפחה ומנציח כפיסות חיים המוצגות בגלריות כאמנות. מין פיתוח די אכזרי על טכניקות המצלמה הנסתרת. ומכאן נשאלת השאלה האם אמנות מחקה את החיים או היא רישום החיים עצמם…

הסרט, כמו הספר מציע שני מישורי התנהלות – הווה ועבר כאשר הסיפור העיקרי מתרחש בבגרותם של הגיבורים החוזרים לזכרונות הילדות שלהם, שחלקם מצולמים וחלקם מונצחים בסרט תעודי שנעשה על המשפחה. בעבר נקראו הילדים, ששמשו חלק בלתי נפרד מצוות הפעלולים והתעלולים שהמציא האב  A ו – B על פי סדר הולדתם ועכשיו כשהם במשבר יצירה, הם מסתכלים אחור לחשבון נפש אישי ומקצועי ומסתבכים שוב בפעלול הגדול ביותר שמכינים ההורים. פעלול אכזרי הכולל את העלמותם בחשש שנחטפו ונרצחו.

היה או לא היה ? האם ההורים אכן אינם בחיים יותר, או אולי מדובר בעוד פעלול מסובך שסופו אחר ? הסרט מגיע כאן לשיאו האירוני כשהוא מכניס אותנו כאן ממש לתוך מבוך היצירה והעשיה ומנסה לפתור את הדילמה יחד איתנו. בניגוד לסרט מתח שיגרתי שבו אנחנו מתבוננים מבחוץ על הלכות הגיבורים כאן אנחנו חלק מהתעלול, הזדהות מקסימאלית. זוכרים את "המשחק" של דייויד פינצ'ר עם מייקל דאגלס, גם שם ברגע מסויים הטשטש הגבול בין האירועים שקרו לגיבור והמידע שזרם לצופים. אמת או בדיה, הוויה או פיקציה מאורגנת ?

המערכת הסגנונית הסוחפת הזאת נושאת עליה כמה עיניינים עקרוניים, אולי אפילו, סליחה פילוסופיים. השאלה היא מהי אמנות ? גם באקסטר, המספר שואל האם המתיחות המתוכננות הללו הן אמנות או סתם מעשי קונדס ילדותיים. האם יש להם מקום במוזיאונים ? ומהי באמת האמנות, שואל כלב האב והיזם, האם היא בעצם העשיה או אולי בשימורה ? הוא כמובן משוכנע שהאמנות היא הרגע שבו היא מתרחשת ונוצרת, לא מה שנותר אחריה.

וכמובן מעל הכל, שאלת חינוך והתניית הילדים ע"י ההורים. על פי מבחן התוצאה כאן, הניכור שבו מתייחסים הילדים לעברם ולעיסוק האובססיבי של ההורים ב"אמנות שלהם", כלב וקמיל לא הצליחו במעשים הפדגוגיים שלהם. נכון שאנני הפכה לשחקנית מפורסמת, אבל היא בהווה בשקיעת הקריירה שלה ובאקסטר שכתב רב מכר אחד כשל בשני והוא מתפרנס מכתיבה עיתונאית מבישה. ההורים כפו על הילדים את ימי ילדותם ועכשיו כולם משלמים את המחיר. אבל, עולה השאלה – איזה ילדות זאת היתה, קשוחה או מלאת שמחת חיים ?

ווילסון-בייטמן מציעים עיסוק נוסף במשפחה שאינה מתפקדת והנסיונות לבירור השורשים למצבה, עוד סרט המצטרף לשורה ארוכה של סרטים המחטטים בנושא. מה שחביב כאן זאת הדרך שמציעה מפגש מעניין, משעשע לרגעים, נוגע ללב באחרים בסרט שיש לו מה לאמר גם מעבר למיצוי הרגע. המופע של כל השחקנים – ניקול קידמן בתפקידה הטוב ביותר מזה זמן רב, בייטמן הסימפאטי עצמו, כריסטופר ווקן הוותיק (רוברט דה נירו צריך להביט וללמוד איך מזדקנים בכבוד) וקטרין האן, הקשר בין הסרט ל"קפטן פנטסטיק" בעצם השתתפותה בשני הסרטים (…) , רק מוסיף אמינות והנאה והופך את הסרט למומלץ, בעיקר למי שיודע להעריך חומר טוב בקולנוע ורוצה לצאת עם חיוך מסויים.

"משפחת פאנג" – 8 פלוס בסולם אורשר.

The Family Fang

Posted in Uncategorized Tagged with: , , ,

פברואר 25th, 2016 by גידי אורשר

המהדורה ה- 13 של פסטיבל הקולנוע הצרפתי תיפתח במוצאי שבת 19 במרץ,  עם תוכנית המוגדרת ע"י מנהליה כשאפתנית ומאתגרת במיוחד. במסגרת הפסטיבל יוצגו כמה מן הסרטים הבולטים שנוצרו השנה בצרפת, דרמות, קומדיות רומנטיות, וגם סרטים תיעודיים. רבים  מסרטי הפסטיבל זכו למועמדויות רבות לפרס הסזאר היוקרתי. כמו כן, סרטים אחרים זכו בפרסים או הוצגו בפסטיבלים בולטים בעולם כמו פסטיבל קאן ופסטיבל ונציה.

סרט הפתיחה יהיה סרטו האחרון של הבמאי קלוד ללוש "הוא + היא" בכיכובם של ז'אן דוז'רדן, זוכה האוסקר, ואלזה זילברשטיין. הבמאי קלוד ללוש שאף מכהן השנה כנשיא טקס הסזאר והשחקנית אלזה זילברשטיין יגיעו לארץ לפתיחת הפסטיבל, הסרט יוקרן לאחר הפסטיבל בבתי הקולנוע.

הבמאי רושדי זם, יגיע לבכורת סרטו "מסייה שוקולד" שינעל את הפסטיבל. הסרט בכיכובם של עומר סי ("מחוברים לחיים") וג'יימס תיירה (נכדו של צ'רלי צ'פלין) מציג את סיפורו של שוקולד, שהיה הליצן שחור העור הראשון שהצליח בצרפת בסוף המאה ה- 19. אורחת נוספת בפסטיבל היא השחקנית והבמאית עמנואל ברקו. הסרט "בראש מורם" אותו ביימה, היה סרט הפתיחה של פסטיבל הקולנוע בקאן. בתחרות הרשמית בקאן הוצג גם הסרט "מלך שלי" של הבמאית מייוון, עליו ברקו זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר. שני הסרטים יוצגו בפסטיבל בנוכחותה של הבמאית / שחקנית.

בין לבין מציע הפסטיבל הצרפתי מספר סרטים עלילתיים ודוקומנטריים הקשורים לנושאים אקטואליים  שהבולט מביניהם הוא המותחן "תוצרת צרפת" של ניקולא בוקרייף העוסק בהקצנה של הצעירים מהפרברים. מליק זידי מגלם עיתונאי החודר לתא ג'יהאדיסטי בפרברי פריז, ועוקב אחרי חבורה הנשלחת לבצע סידרת פיגועים בלב העיר. הסרט צולם עוד לפני אירועי הטרור הגדולים בנובמבר, והיה אמור לצאת להפצה בצרפת אלא שסדרת הפיגועים מנעה את יציאתו. הסרט יצא בקרוב לאקרנים בישראל.

סרטו של אלי ווייג'מן "האנרכיסטים" מתרחש אמנם בפריז של סוף המאה ה- 19, אך נושאו – מושתל הנשלח לרגל אחרי חבורת אנרכיסטים, מהדהד למה שמתרחש בצרפת היום וגם אצלנו בישראל.

סרטים מפסטיבל קאן

"בראש מורם" סרטה של עמנואל ברקו – סרט הפתיחה של פסטיבל קאן, בכיכובה של קתרין דנב כשופטת בבית המשפט לנוער. דרמה חברתית המועמדת לשמונה פרסי סזאר."מלך שלי" סרטה של מייוון בכיכובם של עמנואל ברקו, ונסן קאסל ולואי גארל. דרמה העוסקת בהתפוררות סיפור אהבה מלא תשוקה וסערה. גם סרט זה מועמד לשמונה פרסי סזאר. "עמק האהבה" של גיום ניקלו, איזבל הופר וז'ראר דפרדייה חוזרים לשתף פעולה בסרט שהוצג בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן.  הסרט מועמד לשלושה פרסי סזאר.

סרטים נוספים

"גלימת השופט" בכיכובו של פבריס לוקיני, סיפורו של שופט קשוח הפוגש באחד המשפטים בחבר השופטים את האישה שהיתה מושא אהבתו לפני שנים, לוקיני זכה בפרס המשחק, והתסריטאי של הסרט זכה בפרס התסריט בפסטיבל ונציה, הסרט מועמד לשני פרסי סזאר."פלורידה" סרטו של פיליפ לה גה החוזר לפסטיבל אחרי "מולייר על אופניים" ו"הנשים בקומה השישית". זהו עיבוד למחזה המצליח "האבא" מאת כוכב הבמה הצרפתי פלוריאן זלר, שכמה ממחזותיו הוצגו ומוצגים בישראל. ז'אן רושפור הוותיק וסנדרין קיברלן משחקים כאב הלוקה בשיטיון ובתו המנסה להתמודד עם מצבו הבריאותי. "בחודש מאי תעשה מה שתרצה" דרמת המלחמה של כריסטיאן קריון. המלחין הנודע אניו מוריקונה מועמד גם לפרס הסזאר על המוזיקה המקורית לסרט."יומנה של חדרנית" עיבודו המיוחד של בנואה ז'קו לספרו של מירבּו, בכיכובם של ליאה סיידו וונסן לינדון. רימייק לסרט המפורסם של בונואל. מועמד לשלושה פרסי סזאר. "נפלאות החושים" קומדיה רומנטית בכיכובה של הכוכבת העולה ורגי'ני אפירה.

לפני שנתיים זכה להצלחה רבה בפסטיבל הסרט הדוקומנטרי "בדרך לבית הספר" של הבמאי פסקל פליסון. השנה יוקרן סרטו "היום הגדול" סיפורם של כמה צעירים ברחבי העולם, כולם מתכוננים ליום הגדול יום הבחינה שתקבע את גורלם. בלובי הסינמטק יוצג הסרט הדוקומנטרי " קולנוע צרפתי – אהבתי הגדולה" בו יוצרים מכל העולם מספרים על אהבתם לקולנוע הצרפתי, ליוצריו ולשחקניו. רונית אלקבץ, האני אבו אסעד, מרטין סקורסזה, ספייק לי, ווים ונדרס, ווס אנדרסון, פולקר שלנדורף, קן לואץ', סטיבן פריירס, אלכסנדר פיין, ג'ון טורטורו, דיאן קרוגר ועוד בשיר אהבה גדול לקולנוע הצרפתי.

הפסטיבל יקיים גם מחווה מיוחדת לבמאי הנודע ז'אק ריווט שהלך לעולמו בסוף חודש ינואר בגיל 87. שניים מן הסרטים שיצר," דוגמנית עירום" ו"לך תדע", יוקרנו במסגרת הפסטיבל.בפסטיבל נציג גם את הסרט הקלאסי "זה הדוד שלי" יצירת המופת של ז'אק טאטי. זו הזדמנות לדור הצעיר וגם למבוגרים שבינינו לגלות מחדש את ההומור הייחודי של הבמאי.

הסרטים מתורגמים לעברית ורובם מתורגמים גם לאנגלית.

מנהלים אמנותיים ומפיקים ראשיים:קרולין בונה – מנכ"לית עדן סינמה. ברטראן לדלזייר – הנספח לנושאי קולנוע, המכון הצרפתי בישראל.

הפסטיבל יפתח ב- 19 במרץ וימשך עד 07 באפריל 2016 ויערך בסינמטקים של תל אביב, חיפה, ירושלים,,חולון, הרצליה ושדרות, בבית התרבות סביון, ובאשדוד.

Posted in Uncategorized Tagged with:

ינואר 2nd, 2016 by גידי אורשר

דוקא הפלגמטיות הנוטפת מכל רגע בסרטן של שרה גברון ואבי מורגן החזירה אותי אחור לשני סרטים עם נושא, רקע וכוונה דומים מהעבר שזכרונם העצים את הרדידות של "סופרז'יסטיות".  האחד – "נורמה ריי"  מ 1979 של מרטין ריט עם סאלי פילד ורון ליברמן בתפקידים הראשיים והשני "ארין ברוקוביץ'" משנת 2000 של סטיבן סודרברג עם ג'וליה רוברטס ואלברט פיני במרכז. שלושה סרטים, פלחי זמן שונים, סביבה חברתית אחרת, אך מאבק משותף לאמנציפציה והכרה אל מול החוק והסדר הציבורי וקרב לחיים ומוות על מעמדה של האשה בסביבה גורסת.

לשני הסרטים האמריקאים היה דרייב אדיר בשרטוט דמותן של המהפכניות הללו, של הגיבורות העממיות שצמחו מלמטה והוכיחו שעם המון צורך ורצון ויכולת הן יכולות להפוך הרים, לשנות מציאות, לשאת דגל. הסרטים הללו, כל אחד בפינה שלו הצליחו להרכיב דמויות רבות מימדים, מתלבטות, צומחות לתוך הצורך שלהן לפעול אל מול מציאות עויינת ומתנכרת, ואולי דוקא בגלל היותן שקועות באפלה, לראות ולהראות את האור.

גם ריט וגם סודרברג בנו את הגיבורות שלהם שלב אחרי שלב – בהתנכלויות אליהן, בהכרה שבצורך לפעול, בפעולה וכמובן – סרט הוליוודי, בהצלחה שציפתה בסופה של הדרך לשחרור הקתרזיס. לכל סרט היתה סצנה מרכזית, בלתי נשכחת שהרגעים שלפניה הובילו אליה במדרגות של התפתחות סיפורית נכונה ומה שבא אחריה הצליח לשחרר את המתח שהתפתח. במקרה של "נורמה ריי" זאת הסצנה של הכרזת השביתה במפעל הטקסטיל ולא היה צופה שלא הזיל דמעה ובמקרה של "ברוקוביץ'", שני רגעים בלתי נשכחים במשרד עורכי הדין, בעימות עם שותפים סקפטיים ולא היה צופה שלא מחא כפיים בסיפוק.

ל"סופרז'יסטיות" אין רגע שכזה, מרכזי, מכונן. רגע מטרה. גברון הבמאית ומורגן התסריטאית מייצרות אמנם דרמה תקופתית והגונת שחזור (כמו בדרמות טלויזיה של ה BBC, המומחיות של הבריטים), אבל ככל שזה נוגע לבניה מדורגת של הסיפור שלהן, ככל שזה נוגע לאיפיון מעמיק ומספק של הדמויות, ככל שזה מציע את הקונפליקטים החולפים על פניהן של הגיבורות, ככל שזה מערב את הצופים ודוחק אותן לתוכה של העלילה, כאן הרדידות והקונוונציה שולטות.

הסרט מתרחש בלונדון של 1912, עדיין לפני המלחמה הגדולה הראשונה ששינתה רבות בכל הנוגע למעמד האשה באנגליה. מוד ווטס (קארי מאליגן) בת מעמד הפועלים שחיה בתנאים דיקנסים כמעט, אם לילד קטן, נשואה ועובדת ככובסת במפעל זיעה מקומי. יום אחד היא נדרשת ע"י מנהל העבודה גס הרוח להביא כביסה ללקוחות בווסט אנד ולראשונה פוגשת הפגנה סוערת של הסופרז'יסטיות הכוללת ניפוץ שמשות של חלונות ראווה ברחוב הראשי. המומה היא חוזרת הביתה, אולם המראה מסרב לעזוב והיא מזנקת למיים הקרים של הפעילות החברתית. מהר מאוד היא מוצאת עצמה מעידה בפלמנט, מול וועדה שמנהל לויד ג'ורג' שר האוצר וכשמסקנות הוועדה דוחות את תביעות הנשים הופך המאבק אלים יותר ופצצות מתפוצצות בתיבות הדואר האדומות של לונדון.

המשטרה, כמובן בעקבותיהן, מעצרים ראשונים נערכים, השכונה והבעל מתנכרים, מפגש עם הכוהנת הגדולה של התנועה אמלין פנקורסט (מריל סטריפ בהופעה של דקה וחצי) מעודד להמשך פעילות וקרבה לשתי לוחמות נוספות (הלנה בונהם קרטר ואן מראי דאף) דוחקת להחרפת הצעדים בדרך להשגת שוויון זכויות ההצבעה לנשים.

תסריטאי(ת) דקת הבחנה ורגישה יותר היתה מצליחה לבנות רגעים משמעותיים יותר ובמאית טובה יותר היתה מצליחה להניח אותם על המסך באופן נכון ומודגש יותר.גברון עצמה כבר הניחה כרטיס ביקור מעניין יותר ב "בריק ליין" שלה.  אבל גם סצנות שיש בהן פוטנציאל רגשי ודרמטי נמרחות כאן על המסך, שטוחות וחסרות עומק. רגעים מכוננים במכבסה עם דמותו של הבוסמן המנצל מינית את עובדות שלו, היחסים המתפתחים בין מוד ובעלה, ההפרדה בינה ובין הבן שלה, המפגש הראשון עם הפרלמנט ואח"כ עם הכהנת הגדולה של התנועה, המעבר למאבק מזויין ואלים, השהות בבית הסוהר ושביתת הרעב – כל אלה אפשרויות לבניה הדרגתית של דרמה שאינה קיימת. הכל שטוח, הכל באותה רמה של אינטנסיביות, הכל סתמי.

נכן שהסרט "נושא רעיונות" של שחרור וחופש, זכויות פרט ואנושיות. נכון שהוא מדבר על נושאים שתמיד יתפסו מקום ברומו של עולם, אם העולם מתפנה בכלל לנושאים הללו במהלך האלים שלו. האמנציפציה הנשית- הגנרית, כמו זכויות החלש והנמחץ, אם הוא מיעוט או רוב הם נושאים שעולם נאור חייב לתת אליהם את הדעת ולפעול ליישומם. "סופרז'יסטיות" מנסה להצטרף למאבק, אבל דומני שעל פי התוצאה הפושרת, יכולתו לעשות משהו מוגבלת.

"סופרז'יסטיות" – 7 בסולם אורשר

 

Posted in Uncategorized Tagged with: , , ,

אוקטובר 4th, 2015 by גידי אורשר

מנהלי פסטיבל הסרטים בחיפה שינעל מחר לא יכולים היו להיות מרוצים יותר בטקס חלוקת הפרסים שנערך אחר הצהריים. הסרט הזוכה מזיע, צוחק, מזיל דמעה, מרגיש ומייצג כולו את עיר הכרמל, היום אפילו יותר מכבי חיפה בכדורגל. וזה הרבה לפטריוטים המקומיים כאן. הסרט "היורד למעלה" של אלעד קיידן זכה בפרס הגדול, פרס קרן תרבות חיפה ששווה היום 100 אלף ש"ח וברוח גבית לקראת יציאתו להקרנות מסחריות, ממש עוד מעט.

זהו סיפור על שתי דמויות חיפאיות, שני גברים בשלבים שונים של משבר אשיות וזוגיות שעושים דרכם על המדרגות המקשרות את מרכז הכרמל עם העיר התחתית. יש כאלה מדרגות בחיפה ומטיבי הלכת יכולים לעלות ולרדת בעקבות הגיבורים, או האנטי גיבורים של הסרט הקטן-חביב הזה כבר מייד אחרי ההקרנה.

בפרס סרט הביכורים על שם ענת פרחי ז"ל ובסך 50 אלף ש"ח, שזה בעצם פרס שני משום שכל הסרטים שהוקרנו השנה בחיפה היו סרטי ביכורים, זכה "למה עזבתני" של הדר מורג. זהו סרט מורכב, מהפנט, ייחודי, שונה מאוד מהסרטים האחרים בנוף הקולנוע שלנו בשנים האחרונות ובולט בהם, העוקב ללא רחם אחרי נער ערבי שמתדרדר במסע כואב אל השאול האנושי . הסרט זכה בפרס לציון הישג אמנותי בקולנוע הישראלי השנה ממבקרי "פדאורה", ארגון הביקורת האירופאית – ים תיכונית.

הסרט "ברש" של מיכל ויניק זיכה את הבמאית בפרס התסריט, את השחקן דביר בנדק בפרס השחקן ואת הצעירה המוכשרת סיוון נועם שמעון בפרס השחקנית הטובה של התחרות הישראלית השנה. הסרט הוא סיפור התבגרות של צעירה בת 17 המגלה את האהבה הראשונה בדמותה של צעירה דומיננטית אותה היא פוגשת בבית הספר. סרט אנרגטי וסוחף המציע תמונה לא מחמיאה במיוחד של הנוער של ימים אלה. בראש חבר השופטים בתחרות עמד מחסן מחמאלבק הבמאי האיראני הגולה שהפסטיבל העניק לו פרס מפעל חיים בפתיחה וערך מחווה מרגשת של סרטיו.

בתחרות הסרט התעודי זכה "רבין: במילותיו שלו", סרטו המרגש של ארז לאופר המביא את נקודת המבט של ראש הממשלה המנוח על סיפור חייו בקולו של רבין ובעזרת תמונות ארכיון. ציון לשבח הוענק לסרט "תרצה אתר – ציפור בחדר" של ארי דוידוביץ' שמביא את סיפור חייה של המשוררת והפזמונאית הישראלית, בתו של אלתרמן האגדי שהתאבדה והיא רק בת 36.

הפסטיבל ערך כמובן גם תחרות לסרטים בין לאומיים, מקבץ של 14 סרטים שחלק גדול מהם עסק בבעית הפליטים באירופה, הזרמים ההולכים לשם מאפריקה וממזרח היבשת. הסרט שזכה כאן בפרס היה קו פרודוקציה קולומביאנית-ארגנטינאית-צרפתית "שם בדוי: מריה" של הבמאי חוזה לואיס רוחאלס העוקב אחרי ילדה בת 13, לוחמת גרילה באל כרחה בקולומביה המנסה לפחות בחיים חדשים לאחר שהיא מבינה שהיא בהריון.  ציון לשבח הוענק ע"י חבר השופטים בראשותו של ערן ריקליס שכלל את גילה אלמגור, אלון גרבוז והצלם אמנון זלייט לסרט היפאני "אן" של נעמי קוואסה סרט שיש בו "סובלנות, פיוט, חמלה ואהבה לדמויותיו" כדברי השופטים.

בפרס "פדאורה" – הביקורת הבין לאומית בקטגוריה זאת זכה "הברית הלגמרי חדשה" של הבמאי הבלגי ז'קו ואן דורמל על "קומדיה סוריאליסטית המבוימת בהומור מתוחכם ושובר מוסכמות החותר תחת דוגמות דתיות ומעניק פרשנות מרעננת למיתוס הנוצרי. הסרט מבוים בשפה קולנועית עשירה בדימויים חזותיים וקוליים ומציע טיפול משועשע שאינו שיגרתי במבט על ההוויה הקיומית. כל מילה שקולה. כתבתי…

חיפה כיכבה גם בפרסי הביקורת הישראלית לסרטים הטובים שהוקרנו השנה בישראל : כל הסרטים שזכו החלו את דרכם בפסטיבל בחיפה בשנה שעברה. הסרט הזר הטוב ביותר לשנת תשע"ה 2014-2015 – "שנת חורף", בימוי: נורי בילגה ג'יילן שהפיצו בארץ "סרטי אורלנדו", הסרט הישראלי הטוב ביותר לשנת תשע"ה 2014-2015 – "את לי לילה", בימוי: אסף קורמן, השחקן הישראלי הטוב ביותר לשנת תשע"ה 2014-2015 – זאב רווח, על משחקו בסרט "מיתה טובה", והשחקנית הישראלית הטובה ביותר לשנת תשע"ה 2014-2015 – דאנה איבגי, על משחקה בסרט "את לי לילה". מה חדש ?

 

 

 

 

Posted in Uncategorized Tagged with:

אוגוסט 6th, 2015 by גידי אורשר

עוד מעט הישורת האחרונה של הקיץ והחופש הגדול ואסופת הסרטים המוצעת השבוע מתאמת עצמה גם לכאן.

"שוד אמריקאי" – סרטו של סריק אנדראסין עם אדריאן ברודי, היידן כריסטנסן, ג'ורדנה ברוסטר ורייצ'ל בילסון.

סיפורו של אסיר משוחרר שקבוצה של פושעים זקוקים לשרותיו ולשרו אחיו, מכשף המכוניות כדי לבצע שוד שירעיד את העיר. התוכנית היא לעשות רעש תקשורתי אלים בכמה פינות כדי להבנק במרכז המטרה יהיה חופשי מאנשי ביטחון. התוכנית, כמובן משתבשת וכלי נשק רבים מדברים בקול רועם.

 

"חופשה בהפרעה" – סרטo של ג'ון פרנסיס דיילי וג'ונתן גולדסטין עם אד הלמס, כריסטינה אפלגייט, וסקיילר גיזונדו

רסטי גריזוולד מנסה לשחזר את טיול נעוריו שהסתיים בביקור בפארק שהשאיר זכרונות מרתקים ונוטל את אשתו ובניו למסע לאורכה של אמריקה כדי לשחזר את אותם רגעים, הפעם בבגרותו. ואולי היחסים במשפחה יהיו טובים יותר וקרובים יותר. אולם המסע המתוכנן תופס תפניות לא צפויות. קומדיה קיומית אמריקאית.

"סינדרלה והעיר הגדולה" – סרטו של שון גריטי עם פורשיה דובליי, כריס נורת

קחו את סיפורה של סינדרלה והטמיעו אותו באגדות סקס והעיר הגדולה והרי לכם, בקווים כלליים סיפור הסרט. מעצבת אופנה צעירה נתקלת ברוע ליבן של אמה החורגת ושתי אחריותיה אך מנסה לעשות הכל כדי לעזור לעסקיו המתמוטטים של אביה.

"הנסיך הקטן" – עיבוד מודרני באנימציה לספר של דה סנט אכזיפרי בבימויו של מרק אוסבורן. הדיבוב העברי בהשתתפות שלמה ארצי.

ילדת פלא חסרת פחד וסקרנית אשר חיה יחד עם אמה, אשת אקדמיה מוכשרת. לאחר שהילדה עוברת עם אימה לשכונה חדשה היא מכירה את השכן הזקן, האקסצנטרי והשובב שגר בבית הסמוך. בהמשך, היא מגלה את סיפורו של הנסיך הקטן, סיפורו של טייס שמתרסק במדבר שבו הוא פוגש נער אצילי מכוכב מרוחק, סיפור שמביא את הילדה והטייס יחד להרפתקה יוצאת דופן.

"ארבעה מופלאים" – אנימציה מבית מארוול בבימוי של ג'וש טראנק ובכיכובם של ג'יימי בל, קיית מארה, מייקל ב ג'ורדן וומיילס טלר.

עשר שנים אחרי ההצלחה הגדולה של מארוול חוזרים הגיבורים בלבוש חדש ומודרני יותר. ארבעה מדענים זוכים בכוחות על לאחר שניסוי מדעי סודי שהם מנסים משתבש. בעקבות כך הם מאגדים כוחות ויוצאים להציל את כדור הארץ מרודן אלים אשר מתחיל לתפוס כוח.

 

 

Posted in Uncategorized, נראה ונשמע

יולי 30th, 2015 by גידי אורשר

נסיקה לשחקים, צלילה לעומקם של מיים כבדים, דהירה בחוצות ערים ועל פסגות הרים וטום קרוז. זה העיקר בהמשך החמישי של עלילות הצוות המובחר של "משימה בלתי אפשרית" שהפעם עונה לשם "אומת הנוכלים". החבורה מתפרקת אבל לפני גמר יוצאת לקרב אחרון מול אנשי הסינדיקט, שהם סוכנים שבגדו במדינותיהם ועכשיו פועלים למען בצע כסף אל מול טובת העולם. להלן כל הצעצועים שלא תמצאו בחדר השינה של אובמה.

"7 עד 5"

"7 עד 5"

הנה הצעה לסידור שיכול למצוא חן בעיני האוהבים את האהבה. זוגיות נוספת בשעות שמחוץ לשעות המשפחה. זה מה שקורה לסופר צעיר בניו יורק המתאהב באשתו של דיפלומט התוחמת את שעות אהבתם לשעות העבודה "7 עד 5", כשמו של הסרט החדש. מה שמתחיל כסטוץ חביב הופך לבעיה כשהזמן וההרגלים נכנסים בין בגחמות האנושיות. אנטון ילצין וברניס מרלו בתפקידים הראשיים.

וודי אלן חוזר עם סרט חדש שלו, האופציה השנתית להמשיך ולהתקיים והפעם זה "איש ללא הגיון" ושוב מפגש של מבוגר וצעירה. מרצה דכאוני עם נטיות להעכיר את חייו ואת סביבתו מגיע לאוניברסיטה חדשה  ופוגש שם את מי שתחזיר לו את הדופק למחזור הדם. חואקיןאמה סטון,  פיניקס, אמה סטון ופארקר פוסי בתפקידים הראשיים.

"איש ללא הגיון"

"איש ללא הגיון"

למי שביקש אפריקה ואבא-אמא אמרו שהשנה אין כסף לספארי מזומן "עולם מופלא" סרט טבע בתלת מימד וגידי גוב שיציע לכם מקרוב ובמיזוג אויר הנופים והחיים והחיות בערש העולם, גן העדן הזואולוגי בלי עקיצות היתושים והעייפות המצטברת של המסע האמיתי.

המקרה הנורא של סרן מאיר טוביאנסקי שהוצא להורג בהחלטה חפוזה, בלתי חוקית בטענה כי מסר ידיעות לאוייב בתקופת מלחמת העצמאות הוא הלוז של הסרט "טוביאנסקי" שרקח ריקי שלח על פי תסריט של מיכאל בר זוהר. הסרט מגולל את האירועים שהובילו להחלטה הפלילית בדיעבד של מי שהיו אח"כ מראשי שרות הביטחון והשרותים החשאיים שלנו להוציא להורג קצין ישראלי במשפט שדה מזורז, הדרך בה בוצעה ההחלטה והקלות שבניהול חיי אדם בעיתות מצוקה לאומיים. טוביאנסקי זוכה שנה אחרי מותו ע"י ראש הממשלה, אבל הכתם שבאירועים הללו תלוי מאז על

"טוביאנסקי"

"טוביאנסקי"

מצפונה של המדינה ושליחיה. מיכה סלקטר, עוז זהבי, אורי פפר, מרינה שויף ופולי רשף בתפקידים הראשיים.

עוד סרט המצטרף לשורה של מעשים קולנועיים שיש להם אפיל חינוכי הוא "מורה מחליף" ושוב, סיפור על מורה שמגיע לבית ספר רווי בבני נוער שמה שמעניין אותם זה לא הלימודים והוא מצליח למצוא נתיבות לליבותיהם ועתיד לחייהם. אדריאן ברודי בתפקיד הראשי.

ו"קלאב לייף" סיפורו של צעיר מברוקלין שחייו משתנים כאשר הוא פוגש את מלך חיי הלילה של ניו יורק.

אלה הסרטים החדשים ועם הוותיקים שיהיה לנו שבוע טוב בקולנוע ושקט מחוצה לו.

 

Posted in Uncategorized, ביקורות קולנוע

%d בלוגרים אהבו את זה: